— 26/06/2023 , יום שני —
זהו יומינו האחרון כאן בעיר הבירה פנום פן, מחר אנחנו מתקפלים הלאה אל יעדינו הבא במדינה – סיאם ריפ. אנחנו בערך באמצע המסע שלנו בקמבודיה והיום, כששוחחתי עם אפרת, היא אמרה לי כי הייתה מעדיפה לוותר על המדינה הזו. ואוו, זו פעם ראשונה שאני שומע דבר כזה ממנה במסע. אולי בשל העובדה כי את הרוב המוחץ של הזמן, השקענו באטרקציות לילדים ופחות למבוגרים (?)
אנחנו היינו כבר לאחר קפה של בוקר, התקשקשויות מול הלפטופ, הכנת ארוחת בוקר לכולם והתארגנו לקראת היציאה. מכיוון שזהו היה יום הטיולים האחרון כאן, רצינו לעשות באמת משהו היום. אז בסביבות השעה 10:30 יצאנו מהדירה, תפסנו הסעה אל עבר יעדנו הראשון – השוק הרוסי, או בשמו המקורי: Russian Tuol Tompoung Market, נכנסנו פנימה אל מתחם מקורה, היה חום ולחות מטורפים שם בפנים, דוכנים צפופים לממכר נעלים, חולצות, מכנסיים, סבונים, קטורות, ציוד לבית, וכמה דוכנים בפינה של אוכל. להוציא את דוכני האוכל, כל הדוכנים מכרו פירמות ידועות בצורה מזוייפת כמובן, נייק, אדידס, North Face, קרוקס ועוד, הכל מזוייף, הייתי מצפה למחיר בהתאם, אך לא, מחירים שמתקרבים לארץ אם לא משתווים. הכל כמובן מתומחר בדולרים, גומייה לשיער ליובל עלתה למשל 1 דולר, שזה בערך כמו לקנות בשוק בישראל. עשינו שם כמה סיבובים לפני שהתייאשנו, את אותו הטריק שעשינו בשוק ב-מייסור (הודו), עשינו גם כאן, נתנו לילדים להוביל, כל אחד מקבל 5 דקות הובלה ובחירה לאן לפנות בין כל סמטאות השוק. עד שנשברנו מהחום, מהדוכנים והמחירים ויצאנו החוצה.
שם בפינת רחובות סואנים, הזמנתי לנו הסעה ליעדינו הבא, בזמן ההמתנה קניתי חצי קילו של ג'ק פרוט. וואי, כמה שאני אוהב את הפרי הזה… מלבדי ומלבד ליה, כולם לא סובלים אותו. 1 דולר לחצי קילו, לא זול בכלל. טוב נו, אנחנו כבר לא בתאילנד. נהג ה-Rormork הגיע ואסף אותנו, נסענו משהו כמו 15 דקות עד ל-Coconut Park, את השתייה המתוקה שהילדים שלנו רצו ולא קיבלו בשוק, הם קיבלו בכניסה לפארק, שם קיים דוכן קטן של Milk Tea בטעמים שונים. כל אחד הזמין לו משקה, ה-Taro היה הטעים ביותר (בפער), סה"כ נזק של קצת פחות מ-8 דולר, ישבנו מתחת לכמה עצים שהצלו על הסביבה ושתינו לרוויה
שם בפארק נכנסנו לאטרקציה המרכזית של המקום, מגרש החלקה מקורה. שילמנו 2 דולר כניסה לכל ילד ובתמורה לזה הם קיבלו סקייטים (או רולרבליידס) וקסדות. בהתחלה הם מאוד חששו, מאוד נזהרו, אבל לאט לאט, עם הזמן הם למדו לגלוש על המגרש עם יותר בטחון.
עובד המקום שם היה מספיק נחמד גם להביא לליה סקייטים למידה שלה (פחות או יותר) מה שנקרא: On the house, והילדה ניסתה גם היא לגלוש, כמובן עם יד מההורים
נשארנו שם המון זמן, יותר מידיי בשבילי, בשלב מסויים כבר השתעממתי שם למוות, פתחתי את הנייד שלי והתחלתי לגלוש בפייסבוק ובלינקדאין, ועדיין השתעממתי, די כבר, הם לא מראים סימנים של עייפות הילדים שלנו, בדרך גם ליה רצתה שנקנה לה משהו, נכנענו וקנינו לה יוגורט עם סוכריות. רק בסביבות השעה 16:00 הצלחנו לשכנע אותם כי זמנם נגמר (לאחר כ-3 שעות בפנים), יצאנו החוצה, אל האוויר החם בפארק הקוקוס, חזרנו על עקבותינו אל עבר הכביש הראשי ותפסנו הסעה שתיקח אותנו אל יעדינו הבא. אנחנו הגענו אל Independence Monument, אותו ראינו כבר כמה וכמה פעמים כשהסתובבנו כאן באיזור בימים האחרונים, אז הגיע הזמן לעצור לידו, לקרוא ולצלם. מדובר על אנדרטה שנבנתה בשנת 1958 כאשר הקמבודים קיבלו את עצמאותם מהצרפתים, גובהה 20 מטרים והיא נמצאת במרכז הכיכר.
התהלכנו במדשאות והשבילים היפים בין כבישים סואנים, זה היה כמו אי של שפיות בתוך כאוס תחבורתי. היה שם גם פסל של המלך הראשון של קמבודיה, עליו ניסינו לקרוא, ליה נרדמה בזמן הזה והייתה על ידי, היה קשה לקרוא, לצלם וללכת עם ליה עליי. המשכנו ללכת, השמיים הקודרים הלכו והתקרבו אלינו כאשר הרוח מקדמת אותם לעברנו, אנחנו שמנו גז והלכנו מהר מהר לכיוון היעד הבא שלנו שבמקרה הוא גם מקורה – בית חב"ד שנמצא בסה"כ במרחק של 15 דקות הליכה.
אבל מה? באמצע תפס אותנו הגשם, ועוד איזה גשם, כאילו מישהו פתח את הברז עד הסוף עלינו, לא הספקנו להגיע אל בית חב"ד, נכנסנו אל בית קפה שבמקרה היה בדרך, קצת נרטבנו מהגשם, חששתי תחילה כי ליה תתעורר מהרטיבות שהייתה גם עליה, אבל לא. נשארה לישון. שם הזמנו לנו משקאות כשראינו כי הגשם לא הולך להפסיק בקרוב. ישבנו ושתינו, אני עשיתי כמה שיחות טלפון הקשורות לעבודה, בשלב מסויים יצאנו החוצה, הגשם נחלש עד שכמעט הופסק לחלוטין, הזדמנות טובה ללכת מהר לבית חב"ד לפני שיתחיל להתחזק שוב, ליה בינתיים התעוררה, זה הקל על העניין. נכנסנו פנימה, כרגיל לא היה שם אף אחד במסעדה, פנינו לעובדות המקום שכבר הכירו אותנו והזמנו לנו כמה מנות מהמטבח הישראלי, קוסקוס, שניצלים, שקשוקה, טחינה, פתיתיתם ועוד… וואלה, אנחנו אוהבים את האוכל הזה שהן מכינות כאן בסניף הזה של בית חב"ד, עם הזמן, גם הרב ירד למטה ופגש אותנו, ואח"כ גם הרבנית וילדיהם, עם כל אחד שוחחנו, הרב אפילו הראה לנו תמונות בנייד שלו איך נראה כאן חג הפורים, גם בית חב"ד התחפש והם הפכו אותו בכל שנה למשהו אחר, בחג האחרון הם הפכו אותו לחווה חקלאית עם חציר, צמיגים ישנים, ובעלי חיים שהסתובבו שם. כל הכבוד להם.
הילדים שלנו המשיכו להתקשקש עם הילדים שלהם, בעיקר עידו, אפילו הקטנה שלהם הצטרפה אלינו לאכול עם ליה. שיחקנו משחק מגניב כזה בזמן האוכל, עשינו חידון שבו השאלות כולן לקוחות מתוך המסע שלנו, והילדים היו צריכים לענות על השאלות, שאלות כמו: "מהו המאכל האהוב על אבא בהודו ?", "איפה מאיה שברה את ידה ?", "מהו המאכל המקומי הפופולרי בסרי לנקה" ? ועוד. ניתן לחשוב על בערך מיליון שאלות הממחישות את החוויות שלנו מהטיול, היו המון צחוקים בזמן הזה, הרבה רגעי נוסטלגיה ורגעים יפים.
השעה הייתה כבר 18:30 ואנחנו רצינו להתקפל הביתה, נפרדנו לשלום מכולם, אנחנו כבר לא ניפגש (לפחות במסע הזה), יצאנו מבית חב"ד בפעם האחרונה דרך הסמטה אל עבר הרחוב הראשי, שם הזמנו לנו הסעה הביתה, בזמן שהמתנו לנהג, עידו יצר אינטראקציה עם כלבה חמודה שחיה לה בניחותה בתוך סלון יופי
זהו, אנחנו חזרנו הביתה, כאן בבית הילדים הלכו להתקלח ולארגן את התיקים שלהם, כאמור מחר אנחנו עוזבים על הבוקר, החלטנו להתפנק ולקחת מונית פרטית (וואן) שתיקח אותנו Door to Door אל הגסט האוס שלנו בסיאם ריפ, הנסיעה אמורה להיות 6 שעות, פרק זמן ארוך, לאחר ההתארגנות של הילדים, ביקשנו מהם שיטעינו את הניידים שלהם לקראת מחר ומראש יורידו להם סרטונים מיוטיוב ונטפליקס, כי בדרך לשם לא יהיה להם אינטרנט. אוו… זהו הולך להיות יום קשוח. נקווה לטוב.
— 27/06/2023 , יום שלישי —
הגענו היום אל העיר השנייה שלנו פה בקמבודיה – סיאם ריפ, המקום שבו כולם מגיעים בשביל דבר אחד בלבד, אולי האטרקציה הפופולרית ביותר במדינה, מקדשי אנגקור וואט. מכלול המקדשים ממוקם כמה ק"מ מחוץ לעיר ואליו אנחנו בהחלט נגיע בימים הקרובים.
בניגוד לבקרים הקודמים, לבוקר הזה לא היה לנו הרבה זמן להתארגן כי בשעה 10:00 בבוקר הזמנו את המונית שלנו. אז ב-9:00 הערתי את כולם וכבר הייתי בעיצומן של ההכנות לארוחת הבוקר. אמנם כבר אתמול בערב התחלנו לארגן את הציוד שלנו בתיקים, אבל זוהי משימה שתמיד נמשכת עד אחרי השינה ביום שלמחרת. ארזנו את התיקים והורדנו אותם אל הלובי, חטפנו קריז על הילדים שלא נקפו אצבע כדי לעזור לנו, הם היו שקועים בטלפונים הניידים שלהם בזמן שהוריהם פירפרו כמו עבדים לכל הכיוונים כדי לצאת מפה בזמן, בסופו של דבר יצאנו ב-10 דקות איחור, לא נורא. קיבלנו נהג חמוד, עם רכב – וואן גדול וחדש. עשינו לפני כן צ'ק אאוט ממלון הדירות שאירח אותנו יפה בשבוע האחרון ויצאנו לדרך, לפנינו כ-6 שעות נסיעה ארוכות, אנחנו הכנו את עצמינו מראש, שוחחנו עם הילדים והורדנו הרבה סרטים לניידים שלנו. כעבור כ-40 דקות, לאחר שיצאנו ממתחם עיר הבירה – פנום פן והגענו אל הפרברים המרוחקים, רגע לפני היציאה אל הקאנטרי סייד, עצרנו בתחנת דלק, הילדים היו צריכים לשירותים, במקרה הבחנו ב-7/11 שם, זוהי הפעם הראשונה שאנחנו נכנסים לחנות הנוחות הזאת כאן במדינה, הילדים התלהבו כאילו הם נכנסו ל…. 7/11.
נתנו להם לבחור כל אחד פריט אחד מהחנות, הם יצאו עם שוקו, ביצת קינדר, חטיף וברד בטעם פנטה. לי קניתי חטיף ג'ק פרוט מיובש ולאפרת את החלב בטעם פירות החמצמץ שלה.
חזרנו לרכב מרוצים מהרכישה והמשכנו בנסיעה. בשלב מסויים הילדים נשברו מלהביט בחלונות ולשוחח אם שאר חברי המשפחה, אז הרשינו להם להוציא את הניידים מהתיק. אח"כ גם אנחנו התחברנו לפייסבוק ולוואטסאפ. בבוקר הורדתי מלא סרטונים למכשיר שלי, וכעת התחלתי לצפות בהם, הראשונים היו כל הסרטונים שקשורים לבינה המלאכותית. וואו, מטורף. עשיתי לעצמי קצת סדר בראש ואירגנתי את המחשבות והתכנונים בעבודה שלי עם הנושא החם הזה. ברגע שיצאנו אל המרחבים הפתוחים, ראינו את קמבודיה הכפרית, החקלאית, סוף סוף נעלמו להם גושי הבטון שליוו אותנו בשבוע האחרון וראינו קצת ירוק בעיניים בדמות שדות אורז:
בשלב מסויים הנהג הציע ואנחנו קיבלנו את הצעתו, עצרנו להפסקת שירותים נוספת, כבר היינו בערך שעתיים או קצת יותר בתוך הנסיעה. עצרנו ליד תחנת דלק שמאחוריה תאי שירותים, ומאחורי התאים, שדות אורז יפייפיים. כמובן שלא יכולתי שלא לצלם את הסביבה
ואת המבנה עצמו:
המשכנו בנסיעה, בשלב מסויים הבאתי לאפרת את הנייד שלי (כי היא הביאה את הנייד שלה לליה), עצמתי עיניים ונרדמתי לכמה רגעים, עד שאפרת צעקה "יווו, תראו איזה יופי" והעירה אותי. אני אפילו לא יודע על מה היא כל כך התלהבה… בסביבות השעה 15:15 עשינו עצירה נוספת, הפעם לאכול, עצרנו באחת מהמסעדות המקומיות לצד הכביש, שם הזמנו את המנות מתוך תמונות שהוצגו על הקירות, נמרחנו המון בספריי נגש יתושים כי הם רצו לאכול אותנו, האוכל הגיע, אני אהבתי, אפרת והילדים פחות (חסר להם היה התיבול)
עם סיום הארוחה, קיבלנו חשבון של 92K ריאל. סכום שנראה לנו מוגזם מידיי,81 ש"ח למסעדה כזו עם מנות כאלו ? יותר מידיי, ביקשנו הסברים וטענו את טענותינו, בסוף הורידו את המחיר ל-86K, אני אח"כ ראיתי כי מדובר על 3.6 דולר למנה, והבנתי כי זה בגבול הסביר, שעות אח"כ די כעסתי על עצמי, כי על סכומים כאלו אנחנו מתווכחים עם המקומיים. מבאס אותי אפילו להיזכר בזה. המשכנו הלאה, ונסענו לכיוון העיר סיאם ריפ, אליה הגענו כעבור כשעה ורבע של נסיעה.
הנהג הוריד אותנו אל מול פתח הגסט האוס שלנו: The Siem Reap Chilled Backpacker, נכנסנו ועשינו צ'ק אין. כבר על ההתחלה עובדי המקום הביאו לנו כוסות תה קר וטעים, ליה הייתה בשלבי התעוררות לאחר שנרדמה ברכב. נכנסנו לחדרים שלנו, שני חדרים הזמנו, וזו הפעם הראשונה מזה הרבה זמן שאנחנו ישנים בחדרי גסט האוס ולא בדירה. לילדים חדר עם מיטה זוגית ומיטת יחיד למבוגרים מיטה זוגית. נשארנו מעט בחדרים, אני עבדתי על המחשב. השמיים נצבעו בצבעים יפים אותם ראינו מחדר השינה שלנו
בערב יצאנו אני, אפרת וליה לסיבוב ברחוב, לבדוק קצת את השטח של האיזור בו אנו גרים, נכנסנו אל הסופרמרקט: Bayon City Mart, כי ליה רצתה משהו טעים לאכול, בזמן הזה כבר קנינו לכולנו דברים טעימים לאכול, ליד הסופרמרקט ישנם כמה כספומטים, שם הוצאתי עוד 500 דולרים (את ה-500 הראשונים משכתי בשדה התעופה), המשכנו להסתובב באיזור והגענו אל הנהר של סיאם ריפ שנראה לנו יותר כמו ביצה מאשר נהר, המים לא זזו מילימטר אחד. לא מצאנו מסעדה טובה לאכול בה, אפרת הייתה רעבה. בסופו של דבר חזרנו לכיוון הסופרמרקט, אפרת כבר התייאשה והשלימה עם העובדה שהיום היא תאכל קורנפלקס, על כן נכנסנו שוב אל תוך הסופרמרקט כדי לקנות חלב. וממש ליד הגסט האוס שלנו, מצאנו מקום נחמד לאכול בו, עם מחירים סבירים ואוכל מערבי – Helen Cafe Restaurant, אפרת הזמינה שייק בדולר (זול) ועוד סלט עם רוטב ויניגרט ומנת עוף עם אורז ברוטב קארי וקוקוס שהזכיר לי קצת את המטבח ההודי, בזמן ההמתנה לאוכל, אני לקחתי את ליה ואת כל הרכישות שלנו מהסופר לחדר, אנחנו מתגוררים בערך 30 שניות הליכה מהמסעדה.
את ליה השארתי בחדר עם האחים שלה שבינתיים נשארו בחדר. חזרתי לאפרת ולאוכל שבינתיים הגיע. הנזק כולו הסתכם ב-6 דולר – סימפטי. יצאנו מהמסעדה וחזרנו הביתה, כאן אנחנו מנסים לשכנע את הילדים ללכת ולישון, יש פה לא מעט דברים לכסות בעיר הזו, ריחרחנו כבר על סוגים שונים של אטרקציות פה בסביבה, גם דרך הגסט האוס שלנו, זה כמובן מעבר לביקור החובה שלנו במקדשים (התכנון הוא לא לקחת את הילדים הגדולים לראות את המקדשים, הם כבר שבעים לגמרי מהעניין).