— 01/03/2023 , יום רביעי —
המסע שלנו בין חופי דרום סרי לנקה נמשך, אם זה היה אתמול בחוף היריקטיה והחוף הכחול הצמוד אליו, היום נסענו לתור את מטארה והחוף מיריסה.
התעוררתי קצת בלחץ, רציתי להספיק הרבה על הבוקר, גם היה עליי להשלים את הבלוג מאתמול, גם לעבוד, גם לקנות מצרכים לארוחת הבוקר, גם להכין ארוחת בוקר וגם לצאת כמה שיותר מוקדם כדי להספיק לטייל במקומות אליהם רצינו להגיע. הלילה הזה עבר עלינו הרבה יותר רגוע. שקט כאן בדירתינו החדשה וזה הדבר אותו רצינו הכי הרבה. יצאתי החוצה לעשות קניות לארוחת הבוקר, הלכתי כמה דקות אל דוכן לצד הכביש הראשי, שם מצאתי יוגורט מתוק, חלב ומעין איזה בלינצ'ס עם מחית קוקוס ודבש בפנים, במקום אחר קניתי לחם מתוק, ג'ריקן מים וחזרתי הביתה. הכנו ארוחת בוקר, שוב פעם נטולת ביצים, זה מדהים איזה מחסור חמור בביצים יש כאן באי. סיימנו את הארוחה, בדקנו באינטרנט ו… גשם גשם גשם, באיזור המערב גשום יותר מהמזרח, על כן החלטנו כי היום אנחנו נוסעים שוב אל העיירה מטארה כדי להספיק ולראות את מה שפיספסנו אתמול במעברים של האוטובוסים. העיירה ממקומת בסה"כ חצי שעה נסיעה מווליגמה בה ישנו, אנחנו תפסנו אוטובוס מאסף מפינת הרחובות שליד הבית בו גרנו, כך שיצא לנו קצת יותר מחצי שעה. שם בפינת הרחובות עברה חלפה על פניי צעירה ישראלית שאמרה לי בוקר טוב עם חיוך, כאילו אנו מכירים, אין לי מושג מי היא ואיך היא הבינה שאנחנו ישראלים, אבל זרמתי עם בוקר טוב משלי (מניח שהיא ראתה אותנו בבית חב"ד). הגענו אל תחנת האוטובוסים המרכזית של העיירה, משם חצינו את הכביש ועצרנו בדוכן קטן שם הזמנו צ'אי מתוק לאללה לאפרת ודניאל, ובנוסף כל ילד קיבל שקית עם קרקרים מלוחים, ליה ישנה על הידיים שלי אז קנינו גם אחד לה שיהיה לה לדרך, השעה הייתה בסה"כ 11:30, כך שהיא נרדמה מוקדם היום. אני הזמנתי לעצמי פלחי מנגו בשקית, היה חמוץ לאללה. שילמנו והלכנו החוצה אל עבר מקדש Parewi Duwa הממוקם על האי הצמוד לחוף
הגשר המקורי אל האי נהרס מקורוזיה וחלודה, אנחנו הלכנו על גשר זמני שבנו בצד, ההריסות של הגשר הראשון עדיין נראו בשטח.
שם בכניסה למקדש היינו צריכים לחלוץ נעלים ולעלות בגרם מדרגות, רק לאחר שעולים למעלה, מתברר כי אנחנו צריכים לשלם כניסה, נו מה ? האם קיימת איזושהי אטרקציה או מקדש כאן בסרי לנקה שאין עליו דמי כניסה ? 1000 רופי ועלינו לנקודת תצפית מאוד פושרת, צילמתי תמונה פאנורמית של חוף הים הרקע של העיירה
זו הייתה אכזבה, ירדנו למטה בחזרה אל מחסן הנעליים בו איפסנו את נעלינו, לקחתי לכולם את הנעליים מהאיחסון ובאנו ללכת, לא לא לא, רק רגע, מה לגביי התשלום עבור איחסון הנעליים ? הבחורצ'יק שישב שם דאג להזכיר לנו כי העסק הזה לא מגיע בחינם, זו לא הפעם הראשונה שאנו נדרשים לשלם עבור איפסון הנעליים, ההבדל הוא שבמקומות אחרים (כמו בהודו), העובדים שם לקחו את הנעליים שלנו איפסנו אותם במדפים ואח"כ כשביקשנו בחזרה הם היו גם אחראים להביא לנו אותם. כאן ? שום כלום, אנחנו עבדנו באיפסון והוא ישב בצד והשתעמם למוות, הדבר היחיד שמעניין אותו זה התשלום בסוף, הכנסתי לתיבת התרומות את השטר הקטן ביותר שהיה עלי – 20 רופי, הבחורצ'יק נראה לא מאמין לי, ובדק את התיבה לאחר שעזבנו את המקום. המקום הבא שרצינו לבקר הוא Matara Fort, לשם כך היינו צריכים לעבור דרך תחנת האוטובוסים שוב, המבצר נבנה במאה ה-16 ע"י הפורטוגזים שהשתלטו על המקום ואח"כ שוב פעם ע"י ההולנדים במאה ה-17, ואח"כ ע"י הבריטים כמובן. מקום די מאכזב (ממשיך את קו האכזבה מהמקדש), הדבר היחיד שעניין אותנו הם העננים האפורים שהתקרבו אלינו ובישרו את תחילת רדת הגשם
חזרנו מהר אל תחנת האוטובוסים שוב, הגשם כבר החל להתחזק, אנחנו מצאנו בדוכנים את אותו לחם מתוק שאכלנו בבוקר, כל כך התלהבנו ממנו שקנינו עוד 2 (ב-180 רופי לאחד). המשכנו עם מסע הקניות המטורף, ראינו בצקים מטוגנים עם חביתה ועוד איזה משולש סאמוסה, הכל הגיע חריף עד חריף מאוד, מצאנו בדוכן ליד גם מעין חצ'אפורי (לחם ממולא בביצה רכה באמצע), קנינו גם את זה ועוד ועוד ועוד… תרמנו לכלכלה המקומית של תחנת האוטובוסים סכום נכבד, תרומתינו הייתה כל כך רבה עד שהיינו צריכים כבר להוציא מזומנים מהכספומט. ליד התחנה ישנו בנק Commercial – עליו ממליצים להוציא מזומנים כי הוא אינו גובה עמלה, אז כן, אכן לא שילמתי אקסטרא על המשיכה, אבל חברת האשראי שלנו בארץ כמובן שתדאג להכניס לנו את האלמנט אח"כ. חזרנו אני, עידו, יובל וליה אל אפרת ודניאל שעוד נישנשו בדוכנים, הגשם פסק, יצאנו החוצה אל עמדת הטוקטוקים ובתמורה ל-200 רופי הגענו אל המרכז המסחרי של העיירה, רחובות הומי אדם וחנויות רבות, מה מעשינו כאן ? רצינו למצוא ליובל כפכפים במקום אלו שהלכו לאיבוד אתמול בהיריקטיה. נכנסנו לחנות אחת ? כלום, חנות שניה ? שום דבר שמצא חן בעינה, בסופו של דבר, לאחר סבב של כמה חנויות ודוכנים, גם יובל וגם דניאל התחדשו בכפכפים חדשים תוצרת סרי לנקה
רצינו למצוא את התחנה בה נוכל לתפוס אוטובוס בחזרה, אך במקום זה מצאנו את Keels – אותה רשת סופרים שלא ראינו מאז נווארה איליה. כיף להיכנס לסופר גדול עם מבחר עצום של פריטים על פני הדוכנים המקומיים שאנו נתקלים בהם כאן בחופים כל הזמן. הכי חשוב היה לנו לקנות ביצים , בסוף יצאנו מהסופר עם כל כך הרבה דברים רק לא ביצים, כל המדפים בסופר של הביצים היו ריקים. יצאנו מהסופר עם שקיות כבדות, בתחנת האוטובוס ליד, עלינו על אוטובוס 350 היישר לכיוון ווילגמה לאחר כמה דקות של המתנה. כשהגענו לעיירה שלנו, האוטובוס עצר ממש בפינת הרחובות המובילה אל הבית שלנו, נכנסנו הביתה, העמסנו את כל הציוד במטבח, כאן בבית הילדים הגדולים נשארו לעשות מטלות לימודיות וזמן חופשי להם, בזמן שאני, אפרת וליה יצאנו לסבב ב' של היום. אז שוב פעם יצאנו מהבית, ושוב פעם הגענו אל הכביש הראשי כדי לתפוס ריקשה אל עבר חוף Mirissa – בו רצינו לראות את השקיעה, בזמן ההליכה לכביש הראשי, ניסינו לחנך את ליה שתתחיל ללכת לבד (ולא כל הזמן על הידיים של הוריה), אני חושב שעצם זה שהרחובות היו מלאי שלוליות, הקלו על העניין
עם קצת התמקחות קלה, תפסנו טוקטוק שייקח אותנו כ-9 דקות נסיעה אל עבר החוף מיריסה הצמוד, ירדנו ממש בצמוד לחוף, שילמנו לבחורצ'יק – 1,000 רופי ופתאום פגשנו בזוג הישראלים המבוגר (יחסית) אותם פגשנו אתנול בבית חב"ד (אפילו שלחתי לאשה את המקום בו לנו בנווארה איליה). הם המליצו לנו להגיע אל המקום בו כבר שמתי עין עוד לפני ההגעה לכאן – Parrot Rock, הממוקם בקצה המזרחי של החוף. ההליכה על החול עשתה טוב לליה, ממריבות אינסופיות כדי שתלך ברגל בזמן המסע, פתאום כאן על החוף, היא מבקשת ללכת, מה זה ללכת ? היא ממש טסה על החול
אנחנו המשכנו כאמור לקצה המזרחי, ולאחר מספר דקות של הליכה נינוחות על החוף היפה הזה, הגענו באמת לסלע התוכי. טיפסנו עליו במדרגות, שם מצאנו זוגות ומשפחות המנסים להתבודד בפינה שלהם לקראת השקיעה הנראית משם מצויין. ליה גם היא הביטה על החוף של מיריסיה (או על אבא שלה שצילם)
וזהו מבט פאנורמי מהסלע אל עבר החוף:
ירדנו למטה בחזרה אל החול, אותו ליה כל כך רצה להרגיש בכפות ידיה ורגליה, השמש כבר החלה לשקוע, היה מאוד מעונן, אך ממש בזמן השקיעה, העננים מעט התפזרו ונתנו לשמש את הכבוד שלה להיעלם מקו האופק ללא הרבה הפרעות מצד העננים, אך מה ? הם נתנו תפאורה יפייפה ביחד עם השקיעה, זה היה זמן מושלם לתמונות סלפי
השמש המשיכה לרדת, אפרת מביטה לכיוון מערב, ליה עסוקה בלחפור בורות בחול, ואני מתעסק עם המצלמה של הנייד, מנסה שוב שוב לתפוס את ליה ברגעים יפים, זהו אחד הדברים שאני הכי אוהב בשקיעות, התאורה והתפאורה משתנה כל הזמן
אנחנו המשכנו ללכת לאורף קו החוף, מתפעלים כל הזמן מהשמש השוקעת, עוד מעט היא תיעלם לגמרי, בזמן הזה מסעדות החוף מתחילות להתארגן לארוחת הערב, מוציאים החוצה שולחנות וכיסאות על החול, דוכן של דגים טריים שנמשו מהים לפני שעות מספר, הערב כבר עלה ואיתו החשכה, זה היה הזמן שלנו להגיד יפה שלום מהחוף ולחזור הביתה. יצאנו מהחוף רגע אחרי שהגנבתי עוד איזושהי תמונה אחרונה של המקום המקסים הזה בחושך
הגענו אל הרחוב של מיריסה, נכנסנו למינימרקט שכונתי, חיפשנו לקנות חלב, ובמקום אחד מצאנו שם גם חלב, וגם חמאת בוטנים ! (עוד מוצר שקשה למצוא כאן). מצאנו נהג טוקטוק שהסכים לקחת אותנו ב-1000 רופי בחזרה לבית שלנו בוויליגמה (11 דקות נסיעה), חזרנו בחזרה הביתה אל שלושת ילדינו הגדולים שבזמן הזה היו המון במסכים למורת רוחם של הוריהם.
כאן בבית, הכנו ארוחת ערב (תבשיל עדשים), מקלחות ואירגונים לפני השינה.
— 02/03/2023 , יום חמישי —
המסע אל עבר החופים שמסביב נמשך, היום ביקרנו בחוף חדש וגם קיבלנו חיזוק משמעותי לטיול, פגשנו היום את ירדן המקסימה – אותה מטיילת ישראלית שפגשנו לראשונה בגנים הבוטניים ליד קנדי, אפרת והיא היו בקשר לאורך כל הטיול שלנו, למעשה אנחנו נחתנו בסרי לנקה בדיוק באותו היום, עשינו פחות או יותר את אותו המסלול ואנחנו בערך עוזבים באותו הזמן (ירדן עוזבת את סרי לנקה כ-10 שעות לפנינו, היא חוזרת לארץ).
היום החל רגוע, התעוררתי בסביבות השעה 6:00, פתחתי את המחשב הנייד והתחלתי לעבוד. בסביבות השעה 8:00 כל שאר המשפחה התעוררה גם היא, הכנו ארוחת בוקר ואכלנו כולנו בסלון הדירה, מקום די גדול. התארגנו ליציאה ובסופו של דבר (אחרי הרבה זמן) גם יצאנו מהדירה, הגענו אל הכביש הראשי כאשר הכרחנו את ליה ללכת ברגל, נמאס לנו לקחת אותה כל הזמן על הידיים. עצרנו בצד הכביש, ממתינים לאוטובוס שיבוא וייקח אותנו אל יעדנו להיום, בזמן ההמתנה ירדן באה לפגוש אותנו, מפגש זריז כזה בשוליו של הכביש הראשי, איך שהגיע האוטובוס, היא חזרה לחדרה לסגור עם בעל החדר שלה ללילה נוסף. אנחנו קיבלנו ממנה ירושה בדמות מישהי שטיילה עימה בשם – קטיה. צעירה מאוסטריה שהגיע לנפוש כאן כשבועיים וחצי, היא עשתה פחות או יותר את המסלול שלנו רק על סטרואידים, הרבה יותר מהר (אילוצי זמן), עלינו ביחד על האוטובוס ושוחחנו רוב הנסיעה, גם היא אוטוטו עוזבת הביתה אל מקום עבודתה במשרד הבריאות האוסטרי (היא סיפרה שכחלק מהסטאז' שלה הגיעה לישראל ללמוד בבי"ח ביילינסון).
לאחר כ-25 דקות נסיעה, הגענו אל חוף Dalawella, יעדינו להיום, ולמה דווקא כאן, מבין כל החופים בדרום האי ? כי שמענו שיש כאן צבי ים גדולים על החוף, אז הגענו למקום וצבים אמנם לא ראינו אבל נהנינו מהמקום עצמו, החוף לא מרשים יותר מאחיו האחרים, מדובר כאן על רצועת חוף צרה ויחסית ארוכה, המקום היה עמוס בתיירים, בעיקר רוסים, אנחנו התהלכנו על החול, מנסים למצוא חתיכת צל, תחת איזו שימשייה עם כיסאות חוף, אבל לא מצאנו, הכל היה תפוס. לקראת הקצה של החוף, מצאנו מקומות ישיבה בשולחות על החול השייכים למסעדה, ליה כבר נרדמה באוטובוס ואני נשאתי אותה על ידיי לאורך כל ההליכה בחוף, התיישבנו בשולחנות המסעדה ומיד הניחו לנו תפריטים על השולחן, שבאופן לא מפתיע – יקרים פי כמה מהמסעדות הרגילות שישנן כאן בסרי לנקה, "אנחנו משלמים פה על הלוקיישן", אמרתי לאפרת, הזמנו שתיה קלה וקוקוסים לי ולדניאל, למרבה הפתעתי – קיבלנו קוקוסים קרים לאללה, הכניסו אותם למקפיא (לא מקרר) כנראה לפני כן, זה כל כך שידרג לנו את חווית השתייה, וואו, איזה טירוף של משקה כשהוא קר.
בשלב מסויים ירדן הגיעה לבקר אותנו שוב על החוף, והילדים היו ב-היי. עטפו אותה מכל הכיוונים, החלו לחפור לה ולשאול אותה מיליון שאלות, השיחה עימה החלה על השולחן והמשיכה בתוך מי הים. בשלב מסויים הילדים גם הרגישו רעב ואין כמו להזמין פיצה בעלות מופרזת, פעמיים אפילו. כולנו טרפנו את הפיצות תוך דקה, הילדים יצאו מרוצים מהדיל הזה, חברה טובה, אוכל טוב, חוף ים, מה רע ? רק ליה התבודדה לה לרגעים לבד בחול, משחקת עם כף פלסטיק צהובה שמצאנו לה על החוף, לא רואה אף אחד ממטר, וגם לא רוצה לראות, טוב לה ככה, אנשים באים, אנשים הולכים על החוף, לה לא מזיז כלום.
שהינו על חוף Dalwella כמה שעות טובות, בקצהו המערבי ישנו סלע המזכיר בצורתו צפרדע, צילמתי, אך התאורה הייתה כל כך מעאפנה שזה מביש להעלות תמונה כזו כאן לבלוג, בשלב מסויים היינו צריכים להפסיק את החגיגה כי כבר החל להיות מאוחר, היה קשה לקלף את הילדים מהחול, בעיקר את ליה, אבל בסופו של דבר, גם עם העזרה של ירדן, עשינו תמונה אחרונה בחוף ויצאנו החוצה
יצאנו בחזרה אל הכביש הראשי הנושק לחוף הים, הלכנו מעט לצד הכביש, זה תמיד מבאס אותי ללכת בצידי הכביש, כמו ההודים גם הסרי לנקים אינם מכירים את המושג הזה שנקרא: מדרכה. לאחר כמה דקות של המתנה הגיע האוטובוס מספר 350 ואסף את כולנו אל עבר ווליגמה, הנסיעה עברה בנעימים, רועשת כתמיד, עם מוסיקה מקומית בווליום גבוה. הגענו לתחנה שלנו, הכרטיסן שכח לסמן לנהג לעצור בתחנה שלנו, כך פיספסנו אותה והיינו צריכים ללכת כ-7-8 דקות הליכה בחזרה לאחור. בצומת הרחובות המוביל לבית שלנו, נפרדנו מירדן, היא פנתה לכיוון אחד, אנחנו לכיוון אחר, פרידה זמנית, כי קבענו להיפגש מאוחר יותר בערב. בינתיים חזרנו לביתנו, הילדים החלו להתקלח אחד אחרי השני, אני הייתי צריך לטפל בכמה מקרים די דחופים בעבודה, השעה הייתה כבר 17:15, אני ואפרת החלטנו לצאת לבד לאכול במסעדה, לקחנו איתנו את ליה והלכנו אל אותה מסעדה בה ביקרנו בה ביומנו הראשון כאן בחוף, מסעדת Day Long, האוכל שם כל כך טעים, יצאנו מאוד מרוצים, הזמנו לשנינו את ה-Rice & Curry, מנה מנצחת ב-1,000 רופי לאחד. מטורף
סיימנו עם האוכל והמשכנו רגלית אל עבר דוכן הירקות הצמוד לכביש הראשי, קנינו עגבניות ומלפפונים לימים הקרובים. המשכנו גם רגלית בחזרה לכיוון הבית שלנו, באמצע הדרך נכנסנו לבית חב"ד לאסוף את המגבת שלנו ששכחנו כאן לפני יומיים, הביקור היה אמור להיות קצרצר, רק לקחת את המגבת ולצאת משם, אך כמה חבר'ה ישראלים החלו לשוחח איתנו ואנחנו איתם ופתאום מצאנו את עצמינו מתערבבים שם בין השולחנות והכיסאות במסעדה לשיחות ארוכות, ישראלית חמודה הבחינה בליה ומיד הפכה אותה לחברתה הטובה כאן בטיול, ליה שיתפה פעולה עם שרה, היא כל כך נהנתה שלא רצתה בכלל לחזור בחזרה הביתה, היה קשה להוציא אותה מכאן, יותר מאשר היה להוציא אותה מחוף הים, צילמתי אותה בתמונה עם שרה, כדי להקל קצת את הכאב מהפרידה
ועוד החטפתי תמונה נוספת מבית חב"ד לפני שאנחנו חוזרים הביתה
כבר היה חשוך כשהגענו הביתה, הילדים היו עסוקים בהכנת יצירות, דניאל ואני התחלנו להכין פסטה רוזה עם קרם קוקוס במקום קרם שמנת, יצא הרבה והיה טעים (כמו תמיד), ירדן הגיעה לבקר אותנו בדירה בערב, שוב הילדים התעלקו עליה ולא נתנו לה מנוח למסכנה
דניאל סיימה עם הבישולים שלה להיום במטבח, צילמתי את התמונה הזו שכשהיא תראה אותה בעתיד, היא תיזכר באילו תנאים היא עבדה כאן במקום מלא הנמלים שכאן
לאחר האוכל, אפרת עוד הייתה צריכה להרדים את ליה במיטה, אנחנו קישקשנו עוד קצת עם ירדן לפני שהילדים פתחו את מחברותיהם וביחד עם ירדן החלו את שיעור הציור עליו הם דיברו
השעה הייתה מאוחרת, דחקנו בילדים שיסיימו את הציורים שלהם, רצינו שילכו לישון בשעה סבירה כי גם מחר יש לנו יום ארוך (כמו כל הימים כאן בחופים הדרומיים של סרי לנקה). עשינו פרידה אחרונה מירדן שמחר בבוקר עוזבת לעיירה דרומית נוספת בשם גאלה (שזה לכיוון קולומבו ושדה התעופה) וסגרנו את היום פה
— 03/03/2023 , יום שישי —
לאחר כמה ימים של שיטוטים בין חופי דרום סרי לנקה, היום החלטנו "לנוח" קצת ולהישאר בחוף הבית שלנו – ווליגמה. כהרגלי, התעוררתי בסביבות השעה 6:30, לפני כולם, זה הזמן שלי לעבוד קצת ולעשות דברים הקשורים בענייני הטיול, היום למשל הזמנתי רכב לטיול שלנו בתאילנד, בין היתר, וזה לאחר מחקר ארוך וסיזיפי של דיל מנצח. הספקתי גם לזרוק את כל הבגדים המלוכלכים אל מכונת הכביסה ולכבס, ממש כמה רגעים לאחר שהמכונה סיימה את עבודתה החלה הפסקת חשמל, זוהי אינה הפסקת חשמל ככל הפסקות החשמל היזומות במדינה אלא למטרת תחזוקה. טוב, כמה זמן תהיה ההפסקה ? שעה ? שעתיים , אולי שלוש ? לא, אנחנו אמורים להסתדר ללא חשמל מהשעה 8:00 בבוקר עד 17:00 אחה"צ קיבינימאט! לא ידעתי על זה, רק אח"כ בעלי המקום הודיעו לי ואנחנו נכנסנו לבעיה, הטלפון הנייד שלי הראה על 60 ומשהו אחוז סוללה וגם הלפטופ היה פחות מ-50% , איך אנחנו נמשוך את זה עד הערב ?
הכנו ארוחת בוקר בחושך כמעט מוחלט, המטבח כאן בדירה אינו חיצוני ואין בו חלון כלפי חוץ, אבל בכל זאת הסתדרנו, בסביבות השעה 10:00 יצאנו מהבית, הלכנו כ-6-7 דקות הליכה אל עבר הבריכה החינמית שליד מלון מריוט המפואר, איזו פנינה זו כאן בוויליגמה, היינו בטוחים כי המקום הולך להיות מפוצץ בתיירים (בשל היותו חינמי), אבל לא, הוא היה נגיש מאוד, לא עמוס בכלל ובסה"כ מקום יפה, נקי ומטופח.
הילדים נכנסו לבריכה, קפצו, השתוללו, שיחקו, שחו, צללו, זה היה הזמן שלהם לחלוטין, בשלב מסויים גם אני נכנסתי איתם למים, כמובן שעיקר תשומת הלב שלי הייתה עם ליה. שאר הילדים מצאו להם ישראליות צעירות לשוחח עימן על מי יודע מה… איזו הפתעה לטובה הייתה הבריכה הזו, יצאנו מהמים, אני התיישבתי על הפופים שסידרנו לעצמינו, אפרת לקחה את הילדים לשתות משהו קר בזמן שאני נימנמתי לכמה רגעים על הפופים, תענוג. בשלב מסויים החבר'ה חזרו ואני התעוררתי, השעה הייתה כבר 14:00 כשהתקפלנו ממתחם הבריכה לכיוון החוף (30 שניות הליכה)
שם על החוף, חיפשנו מקום ללמוד בו לגלוש, זה מאוד לא קשה בהתחשב בעובדה שבכל 10 מטרים יש איזשהו ביה"ס של גלישה המשכיר גם ציוד (גלשן + חולצת גלישה), ביררנו במקום הראשון – 5,000 רופי לשעה ורבע למשתתף, המקום השני ירד כבר ל-4,500 רופי, המקום השלישי ירד עוד יותר ל 3,500 רופי לאחד ואפילו עוד קווץ' קטן של 10,000 רופי לשלושת הילדים, רק מה ? שבזמן הזה של הבירורים, אפרת מצאה את הזוג הישראלי שפגשנו על החוף ביומינו הראשון כאן בווליגמה, בזמנו הם המליצו לנו על מקום ללימוד גלישה הגובה 3,000 רופי לשעה, רק שלא זכרנו את שם המקום, אז כעת כשאפרת במקרה פגשה אותם, הם סיפרו לה כי המקום המומלץ הינו Batu Surfing School שנמצא ממש במרכז החוף, סבבה, לשם פנינו היו מועדות, בזמן כל הקישקושים והבירבורים לגביי מקומות גלישה, את ליה זה לא עניין והקטנה פשוט התיישבה לה על החול ושיחקה להנאתה, מבלי טובות מאף אחד
שם ב-Batu הבחורצ'יק החביב ישר התחיל איתנו עם מחיר של 3,000 רופי, בלי התמקחויות בלי קישקושים, ישר לקחנו אותו. הילדים תחילה לבשו חולצות גלישה (נגד שיפשופים מהגלשן וחוסם את השמש), והשיעור החל, תחילה על יבש כשהמדריך מסביר להם כיצד משכיבה על הגלשן יש לעמוד על הגלשן בצורה האידיאלית לגלישה (מבלי ליפול בדרך), ועוד כמה הוראות בטיחות, תפקידי בכוח היה לתרגם לילדים את העסק לעברית
כל אחד מהילדים ניסה כאמור על יבש, ואח"כ נכנסנו למים, ל-Real Deal, לכל ילד הוצמד מדריד חמוד לאללה עם המון סבלנות לילדים, טבילת המים הראשונה (תרתי משמע) החלה מהר.
המדריכים המתינו לגלים המתאימים (גלים קטנים) ושלחו את הילדים עם הגלשן שיחלו לעשות את מה שלמדו כמה דקות לפני כן על החול, היו המון נסיונות, חלקם צלחו, חלקם נכשלו, אך החוויה, אווו החוויה, הילדים כל כך נהנו מהגלישה, בילו שם בים קצת יותר משעה, לא חשבנו שהעסק הזה יהיה כל כך מהנה לילדים, עד כדי כך שאנחנו הולכים לעשות את זה גם מחר
בזמן הזה ליה העסיקה את עצמה בחול, אחד מעובדי המקום, בחור חמוד לאללה, בוב מארלי סטייל, ניגש אליה והחל לבנות איתה כדורי חול, נראה שהוא בסוטול טוב באופן טבעי ותמידי
השיעור הסתיים, אני גיליתי שנשרפתי מהשמש כהוגן, נגמר לנו קרם ההגנה נגד השמש וברוב חוכמתי נכנסתי למים (לצלם את הילדים) ללא חולצה. עד עכשיו העור שלי צורב ואדום. בעאסה, אבל היי, הילדים נהנו בטירוף, הצטלמנו עוד תמונה אחת אחרונה עם צוות המדריכים החביב הזה והמשכנו בדרכינו
חזרנו הביתה עם טוקטוק, למרות שזה היה לגמרי מרחק הליכה, אני הייתי חייב להשתין, כאן בבית, הורדנו קצת הילוך, נתנו לאדרנלין שעוד זרם לילדים בדם קצת לשקוע ולהירגע, כולנו התקלחנו והתלבשנו לקראת ארוחת ערב יום שישי בבית חב"ד. החשמל עדין לא חזר (השעה הייתה 16:30) ולמעשה בסופו של דבר החשמל חזר רק ב-17:30, הסוללה של הטלפון שלי הייתה על סף מוות והייתי חייב דחוף חשמל (לחיבור לאינטרנט הסללולרי שבו), למרות שיום שישי, עבודה הצטברה לי ובתת תנאים כאלו ניסיתי איכשהו לסגור פינות. כשהחשמל חזר ועימו גם ה-WiFi בדירה (למרות שהוא די מעאפן), כאילו ראינו את האור בקצה המנהרה.
בשעה 18:45 יצאנו מהבית לכיוון בית חב"ד, ההליכה מהבית שלנו לצד פסי הרכבת למקום לקחה לנו בערך 5 דקות הליכה, המקום כבר היה חצי מלא באנשים, רובם התקבצו בבית הכנסת לתפילות, נכנסתי גם אני עם עידו וליה והצטרפנו לתפילות, אינני אדם מאמין, אך רציתי בעיקר שעידו ירגיש את החוויה העוצמתית הזו של קבוצה מלאה של מתפללים בבית כנסת הרחק מגבולות ישראל.
התפילות הסתיימו, יצאנו החוצה אל אפרת והבנות הגדולות והבחנו כי המקום כבר די התמלא, אני מעריך שהיו שם כ-70-80 ישראלים, הארוחה החלה, ואיזו ארוחה נפלאה זו הייתה, הסלטים היו סוף הדרך, דניאל עפה על סלט החצילים, או לדבריה: "אשמתי שהסלט הזה כל כך טעים ?", עידו עף על המטבוחה ויובל עפה על הכול מהכל כולל החומוס הטעים כל כך – משהו שכבר הרבה מאוד זמן לא אכלנו. פגשנו שם בפרצופים מוכרים (כמו שרה – חברתה החדשה של ליה), וגם את אחותה של מעין שמנהלת עם בעלה את "בית הלב" בווארקלה וקישקשנו עם עוד חבר'ה ישראלים, חלקם כאן במסגרת טיול ארוך, חלקם סתם קפצו לכאן לחופשה, חלקם באו לגלוש… היה תענוג להכיר כל כך הרבה אנשים בפרק זמן כל כך קצר, גם הילדים התלהבו וגם המבוגרים, בשלב מסוים התקפלנו הביתה, ליה, שלא היה לה שנ"צ, כבר הייתה גמורה מעייפות, חזרנו הביתה, ציחצוח שיניים ומיד למיטות אל שנת הלילה