— 29/12/2022 , יום חמישי —
עברנו היום דירה, יצאנו מהשיט-הול בו לנו בימים האחרונים אל מלון מצוחצח ומפנק בעיר שליד קוצ'י – ארנקולם (Ernakulam), מה עושים פה? בעיקר מעבירים את הזמן עד שיסתיים הכריסטמס המשוגע הזה. הדרך לכאן הייתה מאוד קשה ומייגעת, בסה"כ 25 דקות נסיעה במונית, שהפכו לבערך שעתיים של חוסר ידיעה.
גם היום התעוררנו באותן שעות כמו בימים האחרונים, בסביבות השעה 8:30 יצאתי שוב, עם עידו וליה באותה תירגולת ידועה אל הסופרמרקט הקבוע ליד המלון שלנו, קנינו מצרכים לארוחת הבוקר, חזרנו למלון והתחלנו במלאכה. אפרת ושאר הילדים התעוררו בזמן הזה, סעדנו את ליבינו עם יוגורטים, סלט ירקות מושקע, סנדביצ'ים ועוד… בשעה 11:00 בבוקר עשינו צ'ק אאוט מביב השפכין בו ישנו בלילות האחרונים, ביי ביי לריח העובש והטחב מהחדרים, ביי ביי לריח המסריח של העשן במסדרונות הקומה והמעלית, ביי ביי לסדקים בתקרה, ביי ביי לראוטר הקאקאמייקה של הקומה שלא עבד כל תקופת שהותינו כאן, ביי ביי לאדישות צוות העובדים, ביי ביי מלון דרעאק, שלום ולא להתראות.
הזמנתי מונית סדאן שתבוא לאסוף אותנו אל מקומינו החדש בעיר הצמודה – ארנקולם, יעדינו היה מלון VEU Malabar Plaza Lodge, הרבה לא היה רשום עליו, אך הוא הופיע ב-Booking אז הוא עבר את חותמת ה-"סביר" מבחינתי (טעות קשה). נסענו אל המקום, נהג המונית מחפש, אנחנו פותחים עיניים ו… ? כלום, איפה המלון לעזאזל ? אין מלון. התקשרנו למספר המופיע ב-Booking, לא עונים, שוב ושוב ובסופו של דבר הצלחנו להשיג אותם, הבחורה שוחחה עם נהג המונית, נותנת לו כתובת אחרת לגמרי, טוב, אנחנו נוסעים לכתובת החדשה, נסיעה של עוד כ 5-10 דקות, מגיעים לכתובת ו… ? כלום, איפה המלון לעזאזל 2 ? גם כאן אין מלון. מנסים שוב פעם להשיג את אותה בחורה, הפעם נעלמה כלא היתה. החלטנו לוותר על הזבלים הללו ולהמשיך להתקדם, היינו בנקודה שהכי לא רציתי להיות בה: אמצע חופשת הכריסטמס, אוטוטו מתחילים את ערב השנה החדשה, שיא הביקושים, אנחנו עם הילדים בתוך מונית, לא עשיתי מחקר על מקומות לינה בעיר ואנו לחוצים למצוא כבר משהו, בעיקר כרית שתיהיה לנו כדי להניח עליה את הראש הלילה. נהג המונית לקח אותנו כפרוייקט, לזכותו יאמר שהוא היה עם סבלנות, ונשאר איתנו עד שנמצא משהו. ביקרנו מלון אחד – מסדרונות חשוכים, אווירת נכאים ויש לו חדר פנוי אחד רק להלילה, וויתרתי. המשכנו הלאה, ביררנו על חדרים נוספים – תפוס, מצאנו רק חדר Dorms עם 12 מיטות, בעאסה, מילא היה 6, היינו סוגרים את החדר הזה רק לנו. המשכנו הלאה, נהג המונית המליץ על מלון משלו, כל החדרים תפוסים, אך מנהל המלון שלח אותנו למלון נוסף ברשת המלונות שלהם ובום – מצאנו מקום, מחירים גבוהים מהרגיל אבל גם בגלל החג וגם בגלל שהחדרים באמת ברמה גבוהה, החלטנו לקחת את מה שהוצע לנו. ברוכים הבאים ל- Green Life Hotel. שילמנו אקסטרא לנהג המונית שעזר לנו מאוד, עשינו צ'ק-אין (עם תשלום מראש כמובן, בזמנים אלו זוהי דרישה חובה מבחינתם) והתארגנו בחדרים.
סיבוב ראשון בעיר, אני יצאתי לחפש כספומט כדי לשלם על 3 לילות במלון, הבנתי כי Canara Bank נמצאים במרחק הליכה, בדרך סרקתי גם את האיזור, יש כבר כמה מקומות חשובים ששמתי עליהם עין, מסעדה מקומית ליד המלון, קיוסק בו ניתן ל קנות מים מינרליים, בית קפה בו גם הילדים יכולים לאכול, כספומט כמובן וחנות מתוקים, שם מצאתי את ה-Kalakand האהוב על כולנו, או בשמו הרישמי: "הקינוח הטוב בעולם". הוצאתי 30K מהכספומט, חזרתי למלון (עם ה-Kalakand בידי) ושילמתי לעובד הקבלה 15.3K רופי על 3 לילות (ליל השנה החדשה עולה כאן פי 1.5 משאר הלילות).
מגניב, יצאנו לסיבוב שני בעיר, הפעם עם אפרת ואח"כ גם ליה שהצטרפה, נכנסנו למסעדה המקומית שם הזמנו Fish Tali לי ואורז ביריאני לאפרת. היה מצויין, בעיקר הביריאני (שלא היה חריף באופן מפתיע).
שילמנו סכום מגוחך של 300 רופי על 2 המנות ויצאנו לחקור עוד את הרחובות הסמוכים למלון שלנו.
מצאנו דוכן של מיצים, הזמנו 2 כוסות של מיץ תפוזים, קיבלנו את המשקה הזה עם טוויסט בעלילה: מלח, כן כן פאקינג מלח. לשתות מיץ תפוזים קצת מלוח, זה לא משהו שהיינו רוצים לזכור, ליה שתתה את הכל כמו כלום, שילמנו סכום יקר על המיצים והמשכנו הלאה.
הלכנו ברחוב, פתאום הבחנו בקבוצה של נשים לבושות בסארי מהודר יוצאות מהבניין, זה היה לבוש חגיגי, זהו הייתה עילה בשבילנו להיכנס פנימה ולחקור את האירוע, השומר תפס אותנו וניסה לברר מה מעשינו כאן, שוחחנו איתו מעט והסכמנו כבר לצאת החוצה, מבינים כי זהו אינו המקום בשבילינו, בדיוק אז הגיעו אלינו כמה נשים מהארוע שהבחינו בנו, שמסתבר שזו הייתה חתונה והזמינו אותנו פנימה, והרי אנחנו כבר ידועים בהודו ובעולם הרחב כאורחים הכי מגניבים (ומוזמנים) בחתונות מקומיות (לכמה חתונות כבר הוזמנו כאן בהודו ? מי סופר…), רק חבל שהחתונה כבר הייתה בשלבי הסיום, ועוד יותר חבל שהייתי כמעט שבע לגמרי כשנכנסתי לשם, כי כהרגלם, ההודים הזמינו אותנו מיד לבוא ולאכול, איזה תענוג זה היה לראות אוכל אותנטי בחתונה בקרלה.
על השולחנות היו מסודרים עלי בננה עליהם פזורים סוגים שונים של רטבים ומשחות למיניהם, הכל מבוסס על הירקות והפירות המקומיים, עם התבלינים שמגדלים כאן באיזור. המארגנים הושיבו אותנו על זוג כיסאות והניחו על מרכז עלה הבננה אורז ותבשילים מסוגים שונים, או גוד, זה היה טוב, אבל הייתי כל כך שבע שממש הייתי צריך להתאמץ בכדי לפנות מקום נוסף בקיבה. האכילה הייתה עם הידיים, תענוג. לאורך כל הארוחה הסתובבו בינינו עובדות מהקייטרינג עם דליים עמוסים ברטבים, מציעים לנו עוד ועוד ממרכולתם, אנחנו כל הזמן סירבנו בנימוס ועם חיוך מבוייש. עם סיום הארוחה, הגישו לנו 2 משקאות מעניינות במיוחד, פייסה (Faiza) הם נקראים (שזה פודניג), האחד אורז עם שבבי אגוזי קשיו וקוקוס, השני בננה (הכהה יותר), פודינג האורז היה ללא ספק הפודנג הטעים ביותר ששתיתי בחיי.
הלכתי אח"כ לראות את ה-Back end של האירוע, המקום בו צוות הקייטרינג עובד, כל אותם דליים מהם מזגו לנו את הרטבים הונחו בצורה קצת מרושלת על הרצפה. וואלה, לא היה עובר ביקורת בארץ
הודינו לצוות המארגנים ולנשים המקסימות שהזמינו אותנו לכאן, אחת מהן הייתה הדודה של הכלה, אחד אחר אותו פגשנו היה אביו של החתן. יצאנו החוצה לרחוב, קצת התבדחתי עם צוות הצלמים שהחזיק בעיקר מצלמות Sony (המלצתי להם לעבור לקאנון).
בהמשך הרחוב, כשאנו שבעים ומרוצים מאוד ממה שעברנו, הבחנו בקבוצה של אנשים, כנראה משפחה ו\או חברים שמצטלמים ביחד, אפרת הצטרפה לקבוצה כאילו סיימה איתם בית ספר עממי, אני מת על המקומיים הללו שלא משנה מה – תמיד יזמינו אותך להצטרף אליהם
התחנה הבאה שלנו בסיור החברתי הזה, היה חנות שמוכרת צ'אי ברחוב, אפרת קצת התקשקשה עם זוג העובדים שם, אני צילמתי את תהליך הכנת המשקה החם והמהביל הזה, זהו המשקה הלאומי של ההודים ואנחנו בהחלט נדבקנו בו, זה נוזלים לגוף, זה חם, זה מתוק, זה טעים וזה הודי
המשכנו הלאה, רצינו למצוא את הסופרמרקט שראיתי בגוגל מפות, לבדוק שהוא קיים כדי שמחר בבוקר אוכל לבקר בו ולקנות לנו ארוחת בוקר, אז מצאנו אותו בהמשך הרחוב, זוג צעירות מקומיות ישבו ושוחחו בינהן, אין לי מושג איך, אבל אפרת כבר טיפלה בכל הנושא התקשורתי עימן ומשום מקום פתאום גיליתי כי אני הייתי צריך להיות אמון על תקן הצלם
אוקיי, אנו יודעים היכן הסופר, הגיע הזמן לחזור למלון ולילדים שלנו שהשארנו מאחור, לבד, רעבים, לא מבינים היכן הם נמצאים…. לא סתם, הם היו תקועים עמוק בניידים שלהם, שסוף סוף יש להם אינטרנט, הם לא ראו אותנו ממטר והיו שמחים אם היינו מגיעים בכלל בערב לבקר אותם. הדרך חזרה אל המלון עברה באוהל שהכיל כמה עשרות אנשים, זו הייתה דרשה דתית או משהו כזה, שמענו דקה מהדרשה וכמעט הפכנו להיות כמו הבחורצ'יק בסוף הסרטון:
חזרנו לחדרים שלנו, הילדים למדו עם אמא שלהם, בזמן שאביהם הלך לדפוק שנ"צ. התעוררתי בסביבות השעה 17:15, "הילדים רעבים", אפרת הודיעה לי באסרטיביות, מתוך כוונה לזוז כמה שיותר מהר ולספק להם מזון לקיבה. התארגנו מהר ויצאנו מהמלון, אני הפעלתי את Uber ונסענו אל מה שנראה לי קניון מספיק מרכזי כדי למצוא אוכל שהילדים יהיו מרוצים ממנו, הגענו אל Penta Menaka Shopping Complex שהתברר לנו (כשהגענו אליו) כקניון אלקטרוניקה, עם דוכנים רבים שמוכרים מכשירים ניידים ולפטופים בעיקר, לא בדיוק מה שחיפשנו, פתחתי שוב את גוגל מפות, חיפשתי מקדונלדס או KFC, מסתבר שישנו קניון עם המותגים הללו במרחק 13 דקות הליכה מאיתנו (שזה אומר 25 דקות בקצב של אפרת), ההליכה לשם עברה בשוק רחוב ענק המוכר בעיקר בגדים ונעליים, עשינו עצירה באחת מהחנויות לחפש ליובל סנדלים \ כפכפים חדשים, ללא הצלחה, המשכנו בדרך. קניון Centre Square נגלה לעינינו פתאום במלוא הדרו, הצטלמנו במלכודת התיירים הזו ונכנסנו פנימה.
עלינו במדרגות הנעות עד לקומה האחרונה ופה קצת הילדים התלבטו, האם ללכת ל-KFC, לברגר קינג, אולי פיצה האט או סאבווי ? בסוף הלכנו על ברגר קינג, הילדים התענגו על המבורגרים של עופות מצופים בצק מטוגן פריך.
בקניון עצמו, שמזכיר את זה שהיינו בו במייסור, שמזכיר את זה שהיינו בו בישראל (כל קניון בערך), הקימו ביתן של סנטה קלאוס, ליה התלהבה מה-"הו הו הו" שלו, ועד עכשיו חופרת לנו על זה מנסה לשחזר את המשפט שלו.
סיימנו את עיסוקנו כאן בקניון, אצלי הצטברה קצת עבודה, אז מיהרנו לחזור הביתה. תפסנו ריקשה ובמחיר הוגן לחלוטין (70 רופי) הגענו בחזרה ל-Green Life Hotel, הילדים למדו עם אפרת, התקלחו, צפו בסדרה שלהם Wednesday בנטפליקס, בזמן שאני פתחתי את הלפטופ והלכתי לקושש מעט מזומנים במה שקוראים לו כולם: "עבודה".
זהו, עוד יום נגמר כאן, מקום חדש, חוויות חדשות. מעניין מה יוליד מחר ?
— 30/12/2022 , יום שישי —
יום שני שלנו כאן בארנקולם ו-וואלה, מה נגיד, יש לנו דעה לא פופולרית – אנחנו נהנים כאן יותר מאשר בפורט קוצ'י (אשר מומלצת הרבה יותר בפי רוב המטיילים ומדריכי הטיולים…).
גם הבוקר הזה חזרנו על הרוטינה הרגילה, לקום בבוקר, ללכת לסופרמרקט, לקנות שם מצרכים, לחזור לחדר ולהכין את ארוחת הבוקר. גם הפעם זה היה אני, עידו וליה. אבל הפעם עשינו תחילה עצירה קלה בדוכן צ'אי, קניתי לי ולעידו את המשקה הנהדר הזה ומשם המשכנו לסופר, ליה תמיד מתלהבת מאיזור הפירות והירקות שם
אחרי שחזרנו לחדר ואחרי שטחנו את ארוחת בוקר הביתית שלנו, יצאנו החוצה לסיור היומי, הפעם רצינו להגיע לפארק המשחקים באיזור שליד הנהר, הלכנו כ-15 דקות מבית המלון שלנו, כולל עצירות, אחת מהם היה להיפגש עם זוג הבנות איתן נפגשנו אתמול והצטלמנו איתן, מסתבר שהן עובדות שם, מול הסופרמרקט, מוכרות, אלוהים יודע מה… הגענו לפארק ונוכחנו לגלות כי המקום סגור, אם רק היינו בודקים לפני כן בגוגל… שעות הפתיחה: 15:00 עד 23:00, מה מפריע להם שאנשים יסתובבו בפארק גם בשעות הבוקר ? אלוהים יודע, בהמשך עשינו עצירה קלה בדוכן מקומי לקנות שתיה ממותקת לילדים
המשכנו ללכת ברחוב המקביל לנהר, הגענו אל המזח ממנו יוצאות מעבורות לאיים מסביב, כולל זה של פורט קוצ'י, וואלה, זה יכול להיות רעיון נחמד להגיע שוב אל המקום בו העברנו זמן מה בשבוע האחרון, אולי גם ניפגש עם ירון וגלי, חשבנו לעצמינו, אז בקשות לחוד ומציאות לחוד, כשנכנסנו אל איזור מכירת הכרטיסים, הבחנו כי השתרך לו תור עצום של אנשים הממתינים לרכוש כרטיסים, הדלפק היה בכלל סגור ואנשים עמדו בתור על כלום, אני מניח כי רק כשהמעבורת מגיעה, הם פותחים את דלפקי המכירה. החלטנו לוותר, זה היה זמן המתנה ארוך מידיי בשבילינו, אנחנו יצאנו החוצה אל השמש הקופחת, התהלכנו בטייילת לאורך הנהר, לאחר זמן לא רב עצרנו בדוכן שמוכר פירות וירקות חתוכים, קנינו לדניאל קערת מלפפונים חתוכים ולשאר, קערות עם אננסים, מלפפונים ואבטיח
הוצאתי שם את המכשיר הנייד שלי ופתחתי את גוגל מפות, שמתי לב כי בעיר הזו קיים מטרו, ניפנפנו (בנימוס) מקומי שהציע לנו טיול של כמה שעות בסירה שלו, אולי עשינו בכך טעות, אולי לא. התחלנו לצעוד אל עבר תחנת המטרו הקרובה ביותר (בסביבות ה-750 מטרים מאיתנו). אז מסתבר שהמטרו כאן הוא למעשה כמו ה-Sky Train של בנגקוק, רכבת עילית, ובנוסף, המטרו כאו הוא חדש, נקי, מהיר, ממוזג ונראה פצצה. ממש לא בסטנדרטים ההודים המוכרים לנו. איזה אמצעי תחבורה שתענוג לנסוע בו. בתחנות המצוחצחות שלהם ניתן למצוא דוכני מזון, פינת הנקה ואפילו חדר אחיות (למקרה הצורך). כל הכבוד.
רכשנו כרטיסים לתחנה האחרונה אליה הרכבת מגיעה, משהו כמו 15 תחנות מאיתנו, הרחק אל הצד הצפוני של הכרך של קוצ'י. מה התוכנית ? פשוט מאוד, ללכת לאיבוד. זהו טריק שאנו מסגלים אותו כבר שנים בטיולינו, נוסעים למקום הכי רחוק מהמרכז ושם סתם מסתובבים באיזור, מחפשים את המקומות האותנטיים והמקומיים החביבים (אלו שלא נתקלים בתיירים על בסיס יומי). כאמור הרכבת העילית של קוצ'י הייתה באמת בסטנדרט גבוה (ולא מייצג את הודו שאנו מכירים):
יצאנו ממתחם הרכבת, יוצאים לעולם הגדול בפרברי העיר הגדולה, ביציאה מהמתחם שלט ענק שאי אפשר להשאר אליו אדישים, הצטלמנו כמו תיירים טובים והתחלנו את המסע בחלק זה של העיר
התחנה האחרונה של המטרו היא עיר הלווין – Aluva (שנמצאת כ-15 ק"מ מהמרכז), חשבנו כי נגיע למקום שקט יותר מהמרכז, פסטורלי יותר, נעים יותר. התבדינו. רעש והמולה נחתו עלינו איך שיצאנו ממתחם הרכבת, כלי רכב רבים צופרים, אנשים עוברים ושבים, מסעדות, דוכנים מצ'וקמקים, בלאגן גדול, בדיוק כמו שרחוב הודי יכול להתקיים. אנחנו נכנסנו למרתון חיפוש סנדלים\כפכפים ליובל. עד כה כל נסיונותינו להשיג זאת העלו חרס. עברנו חנות אחת, ביקרנו בדוכן אחר, מדדנו בכוכים קטנים, כל זאת כדי שיובל בסוף תטיל ווטו על כל כפכף שראתה. אבל מה ? בסוף היא ננעלה על משהו, וברוך השם רכשנו לה זוג כפכפים מכוערים לאללה, הוספנו לקניה עוד תיק לאפרת ליום יום, תיק הצד הקטן שלה שקנינו בקטמנדו שבנפאל, כבר היה קטן עליה, דברים מצטברים וגם הרצון להחזיק בקבוק מים גבר. מזל טוב
בדרך חזרה לכיוון תחנת המטרו, עצרנו במסעדה מקומית, דוכן יותר נכון להגיד, אני הייתי רעב ופעם ב… מותר גם ללכת לאכול היכן שהאבא רוצה (תודות לאפרת שאיפשרה לזה לקרות). הזמנתי לעצמי מסאלה דוסה מעולה, שנים אפילו מרוב שזה היה טעים, הילדים קיבלו צ'אי ו-Wada טעימים
חזרנו אל תחנת המטרו, לאחר עצירה בשירותים של המקום, רכשנו 5 כרטיסים חזור לאיזור המלון שלנו (50 רופי לאחד). כיף ונעים להיכנס לקרון ממוזג מהחום והלחות המעיקים שבחוץ. מקומי אחד עשה מחטף על אחד המושבים של הילדים, והם חטפו עליו קריז (בצדק), ירדנו בתחנת Maharaja's College ומשם עוד כ-10 דקות הליכה אל המלון שלנו.
ליה נרדמה בחדר. כשקמה, רצתה ללכת לפארק השעשועים שהבטחנו לה בצהריים (זה שהיה סגור), טוב, אפרת, אני, עידו וליה כמובן, יצאנו מהמלון הולכים שוב פעם לכיוון הפארק. כבר היה חשוך בחוץ, המקום המה אדם וילד, יפה היה לראות את כל עצי הפארק מוארים ב-לדים צבעוניים
עידו וליה שיחקו שם בנדנדות, מגלשות, הלכנו גם קצת על הטיילת שליד הנהר. היה כיף, עוד מקום שמצדיק את המשפט שרשמתי בתחילת הפוסט – אנחנו פה בארנקולם נהנים יותר מאשר בפורט קוצ'י.
בדרך חזרה, עצרנו בסופר וקנינו מצרכים לארוחת הבוקר של מחר, לאחר מכן נכנסנו למסעדה מערבית – The Oven, אפרת הזמינה שם סלט ירקות ופסטה לא רעה בכלל, הזמנו לאחר מכן עוד פסטה כזו כ-Take Away לבנות שנשארו במלון וחזרנו בחזרה, מתארגנים לשינה וסוגרים עוד יום במסע.
זיכרון מתוק להיזכר איך עידו דאג לאחותו הקטנה בפארק בגן שעשועים