— 27/08/2023 , יום ראשון —
אז את היום הזה לקחנו ממש באיזי, אתמול היה לנו יום ארוך ומתיש, ומכיוון שהיום כל המשפחה התעוררה מאוחר ואני הייתי צריך לעשות שיחת זום, החלטתי לוותר על התוכניות הגרנדיוזיות להיום עם הטרק המרוחק מכאן. במקום זה, נסתובב בעיירה הנידחת ביותר שהיינו בה בקנדה – לילואט (Lillooet) שמה, אליה הגענו אתמול בערב. אז היום, ראינו עד כמה המקום הוא פשוט חור נידח, באמצע שום מקום, תיירים אינם מגיעים לכאן מלבד לעשות חניית ביניים בדרך אל ומהפארקים הלאומיים הפופולריים, זה כמו עפולה, שם האנשים עוצרים בשביל להשתין בתחנה ולהמשיך הלאה. אז אנחנו החלטנו להישאר כאן יום אחד, גם להשתין, וגם לנסות להירגע בין נסיעות ארוכות.
היום שלי החל בשעה 8:00 בבוקר, כהרגלי, עבדתי וכתבתי בבלוג, ניסיתי גם לסדר קצת את הלו"ז של הטיול הזה. כשכל המשפחה התעוררה, הכנתי ארוחת בוקר ביחד עם אפרת. נתקענו מעט בחדר, ארוחת הבוקר נמשכה המון זמן, בכל פעם מישהו אחר אכל. אפרת ואני ישבנו במרפסת בחוץ (המשרד שלנו) ודיברנו על המשך הטיול ובכלל על נושאים של הטיול עצמו ועל החזרה לארץ. בין לבין, יצאתי עם עידו לעשות סיבוב בחוץ, הוא היה בבוקר עם קריז והוצאתי אותו החוצה כדי להירגע, הנופים בחוץ היו דרעאק! העשן מהשריפות שמסביב היה בכל עבר וזה פגע קשות בראות. כל כך חבל, כי המקום באמת נראה מדהים עם ההרים שמסביב
עידו ואני חזרנו הביתה. בסביבות שעות הצהריים, אפרת, אני וליה יצאנו לסיבוב שלנו פה בעיירה הנידחת לילואט, כל הרחובות היו ריקים מאדם, המסעדות, החנויות, אפילו המלונות היו ריקים לגמרי. ממש חדר מתים זה כאן, מידיי פעם עברו פה ושם רכבים על הכביש, ועוד לחשוב שהיום זה יום ראשון כאן… אנחנו נסענו אל אותו מקום שהבחנו בו ופיספסנו אתמול, הגענו אל Seton Lake, החנינו את הרכב במקום החנייה האחרון שנותר בחניון ונכנסנו פנימה אל עבר החוף מחלוקי הנחל שהיה שם לצד האגם.
לאחר שהתמקמנו שם באחד מהשולחנות תחת הצל, אפרת קיבלה מאיתנו קצת שקט, אני וליה נכנסנו למים, הם היו מעט קרירים אבל ביום חם כזה (33 מעלות) זה היה נחמד, אני נכנסתי רק עם הרגליים וליה כל כך התלהבה ונכנסה למים עם כל הגוף
שם על חוף האגם, יצא לי לשוחח עם משפחה קנדית שהגיעה לכאן לנפוש, אלו היו ריס וג'סיקה, ריס גדל כאן באיזור, המשפחה שלו עברה מכאן אך עדיין כמה מחברי הילדות שלו נשארו במקום, אז אחת לשנה הם מגיעים לעיירה לנפוש ולעשות קמפינג. יש להם 3 ילדים, כשהגדול בן 6 ואח"כ זה 4 ו-2. ניסיתי לשדך בין ליה לבין הבנות הקטנות שלו, אך זה לא כל כך עבד. בכל אופן יצא לי לשוחח איתם לא מעט, בעיקר עם ריס, שעובד פה בפארקים הפרובנציאלים של האיזור בו הוא מתגורר (כשעה מזרחית לונקובר) על כן הוא ידע והכיר המון מקומות לטייל בהם. היה חשוב להיפגש ולשמוע אותו, הוא זה שסיפר לי למשל כי אותו טרק שתיכננתי לעשות היום בכלל סגור כבר שבוע. וואי, איזה מזל שלא הגענו לשם 🙂
בשלב מסויים חזרתי עם ליה אל אפרת, נעדרנו ממנה המון זמן וחששתי שמא אולי היא מחפשת אותנו, איזה מחפשת… היא קיבלה את החופש שלה וניצלה אותו עד תום, קראה בטלפון הנייד שלה בעיקר. כשהגענו סיפרתי לאפרת על המשפחה הנחמדה שפגשתי, והחלטנו להגיע אליהם שוב, הפעם עם שחקנית חיזוק – אפרת. אז הלכנו אל המשפחה החביבה בפעם השניה ושוחחנו שוב למשך כמה דקות, החלפנו מספרי טלפונים להתקשרות דרך הוואטסאפ, קיבלנו מהם הזמנה להיפגש במקום מגוריהם (בדרך חזרה אל ונקובר) ונפרדנו לשלום.
בחניון הרכבים, אפרת פגשה בילדה חמודה מחזיקה נחש קטן בידה, נחש חי לגמרי, מדובר בנחש לא מזיק. אני מניח שאביה – עימו שוחחנו מעט אח"כ, מבין בנחשים. זו הייתה משפחה חמודה נוספת שאותה יצא לנו להכיר, להם יש גם כן 4 ילדים רק הפוך מאיתנו – 3 בנים ובת אחת (שגם היא השלישית). אני כל פעם מופתע ממידת הפתיחות, הסקרנות והנחמדות של המקומיים כאן. כשאין לנו מחסום של שפה, אנחנו מאוד פורחים כאן חברתית. זה כיף, זה מאוד משדרג את הטיול לטעמי. אנחנו הנענו את הרכב ונסענו ליעד אחר, דרך גוגל מפות אצלי בנייד, הגענו אל נקודת תצפית צפונית לעיירה לילואט (Lillooet) בה אנו ישנים. יצאנו מהרכב וצפינו בעיירה ונהר פרייז'ר החוצה אותה, כשמסביב הרים גבוהים ודרמטיים. איך אמרתי שם לאפרת ? "זהו המקום היפה, עם הראות הגרועה ביותר שראינו במסע הזה", ממש ככה:
ברגע שאנו יוצאים ממתחם המוטל שלנו וההתחברות של ה-WiFi שלנו נעלמת, אנחנו מתניידים בחושך, אין לנו פה קליטה בסלולרי, לא ברשת שלי ולא ברשת של אפרת (אנחנו ב-2 רשתות שונות), כנראה המקום הזה לא מספיק אטרקטיבי בשביל חברות הסלולר, מעניין אותי לדעת במה המקומיים משתמשים כאן. אז היום בבוקר, לפני שיצאנו, דאגתי להוריד את כל המפות ל-Offline כדי שנוכל לנווט גם במקומות שכוחי אל כמו לילואט ושאר המקומות בהמשך הדרך… בכל אופן, מנקודת התצפית המשכנו לנקודה נוספת, לא רחוקה משם אל The Old Bridge, אין לנו הרבה מידע על המקום מעבר לעובדה שמדובר בגשר ישן ששירת נאמנה את המקומיים שחיו כאן לפני הרבה מאוד שנים, לצערי לא היה ניתן להתקרב לגשר עם הרכב, ולא היה לנו כוח ללכת לשם ברגל, מה גם שליה נרדמה באוטו. אז זוהי התמונה הקרובה שיכולתי להוציא מהמקום
חזרנו אל מרכז העיירה, אפרת הרגישה כבר רעבה, החלטנו לחפש לנו איזה דיינר נחמד בו נזמין לנו משהו לאכול, אז המקום אליו הגענו היה בכלל מסעדה ולא דיינר, ומסעדה יקרה מאוד, החלטנו לוותר, ניסינו עוד כמה מקומות, אך התברר שהם כלל לא מקומות אכילה אלא סופרמרקטים או מינימרקטים, בסופו של דבר הגענו אל המקום הראשון שהבחנו בו – A&W Canada
אז מסתבר שזוהי מסעדת מזון מהיר, הזמנו לעצמנו אוכל, לי ארוחת Chicken (עם צ'יפס ובירת שורשים – Root Beer) ולאפרת בורגר מ-Beyond Meat (תחליף בשר אמיתי), לליה שבינתיים התעוררה הזמנו טבעות בצל. סה"כ 38 דולר בסה"כ וזה הגיע אלינו במהרה, היה מלוח בטירוף! וואי, איזה פצצת מלח קיבלנו לקיבה, אני הסרתי את המלח מהצ'יפס עם הידיים ואפרת פוררה את הציפוי המלוח מטבעות הבצל של ליה, זה היה בהגזמה. אין ספק שזוהי הפעם האחרונה שאנחנו נבקר ברשת המלוחה הזו.
סיימנו לאכול, אני קינחתי עם מילק שייק שהיה סבבה לחלוטין (מתוק וטעים עם מיליון אחוזי שומן ), בעיקרון מכאן עלינו היה להגיע כבר לחדר המשפחתי שלנו במוטל, אבל באמת שלא היה לנו כוח לחזור לזירת ההיאבקות בין הילדים, אז מצאנו דרך מקורית למרוח עוד קצת את הזמן, נסענו אל Buy-Low Foods, לקנות קצת מצרכים, קורנפלקס, עגבניות, חלב, וכמובן ביצת קינדר לליה שלא הפסיקה לחפור לנו עליה.
הקופאיות נדלקו על ליה שראתה את עגלות הסופר הקטנות ולקחה אותן לסיבוב, אנחנו חזרנו הביתה. פרקנו את הציוד החדש שקנינו במקרר, אפרת ישבה על הלימודים עם הילדים, אני ישבתי מול המחשב מתכנן את הטיול שלנו וכותב בבלוג. בערב הילדים נישנשו עוד קצת מהאוכל שהיה לנו במקרר, שיחקו עם עצמם וקראו ביחד את הספר: פרסי ג'קסון. ליה העסיקה את עצמה מאוד יפה עם הבובות שלה בחדר הלא גדול הזה שכאן. היה לנו קצת זמן משפחתי, וכן, גם מריבות בין אחים זה חלק מהזמן המשפחתי אצלינו
— 28/08/2023 , יום שני —
ממקום קטן ונידח בשם Lillooet, הגענו היום אל מקום קטן ונידח אחר בשם: Barrière, ג'יזס, איזה חור שכוח אל זה המקום הזה. אבל זה בסדר גמור, אנחנו מאוד אוהבים לטייל במקומות כמו אלו, ועוד במיוחד כאן בקנדה, שאנו פוגשים פה אנשים מרתקים ומחסום השפה אינו קיים בכלל, כך אנו לומדים להכיר אותם והם אותנו, אין יום שעובר כאן בטיול שאנו לא משוחחים עם כמה אנשים לפחות שיחה שהיא מעבר לשיחת חולין של "שלום שלום" למשך פחות מ-5 דקות…
התעוררתי היום בסביבות השעה 8:00 בבוקר, לא יצא לי לעבוד הרבה מול המחשב כי לא היה הרבה זמן, הערתי מהר את כולם, או יותר נכון ניסיתי להעיר את כולם. זה אף פעם לא הולך חלק כל נושא ה"להתעורר" הזה של הילדים. אירגנו את החפצים שלנו, אני עוד הכנתי סנדביצ'ים לנסיעה של היום. בסביבות השעה 9:30 עשינו צ'ק-אאוט מהמוטל ויצאנו מהעיירה הנידחת והחמודה הזו: לילואט. נסענו כ-20 דקות לכיוון צפון, עד שעצרנו בצד הדרך בנקודת תצפית, מזג האוויר המשיך להיות מעאפן, עשן השריפות עדיין היה באוויר וזה הקשה עלינו לראות באופן צלול
המשכנו בנסיעה, לאחר עוד כחצי שעה הגענו אל אגם Pavilion, פתאום המים הצלולים שלו נגלו אלינו בבת אחת מהכביש. לאחר שיחה עם מישהי קנדית – קרלי שמה, שגם מטיילת כאן, הבנו כי המקום הזה מאוד מיוחד, באגם הזה ישנם שוניות אלמוגים, שזה מאוד נדיר (בד"כ יש אותם בים), עצרנו תחילה לצלם לצד הכביש, ואח"כ נכנסנו לתוך חניון מסודר לקבל הבנה טובה יותר של המקום.
המשכנו שם לשוחח עם קרלי, היא וחבר שלה הגיעו לכאן היום מונקובר, הם יצאו ב-5:00 בבוקר וכעת החליטו להישאר כאן, חבר שלה עמד לדוג דגים, ואנחנו קצת התקשקשנו איתה כשעידו מלטף את הכלבה החמודה שלהם.
מכאן הייתה לנו עוד נסיעה של כחצי שעה עד למקום הבא, הילדים היו כבר רעבים, מזל שהכנתי את הסנדביצ'ים בבוקר, זה מה שהיה להם לאכול לארוחת בוקר מאוחרת או צהריים מוקדמת, אנחנו הגענו אל חווה שנקראת: Historic Hat Creek Ranch
ההיסטוריה של המקום מאוד הרשימה אותנו, בעבר, לפני כ-200 שנים, בתקופת המרדף אחר הזהב באיזור (Gold Rush), המשפחה המקומית כאן הקימה את המקום כדי לארח ולשכן את הפועלים שעבדו בסביבה כדי לנפות את הזהב מהנהר ולהפוך להיות אנשים עשירים, או כך הם קיוו. המקום פעל עד אמצע המאה שעברה וכיום הוא משמש כמוזיאון פתוח, כאשר אֵת כל המתקנים השאירו איך שהם היו בעבר. זה הופך את המקום למעניין מאוד. הילדים תפסו מנוחה על הכיסאות הנוחים בזמן שהלכתי לרכוש כרטיסי כניסה (50 דולר לכרטיס משפחתי)
בכניסה אל המקום, פגשנו בקבוצה של ישראלים שהגיעו לכאן במסגרת טיול מאורגן, הם בדיוק היו לפני העליה לאוטובוס שלהם. לא כל כך יצא לנו לשוחח. במקום הזה ניתן למצוא סיור מודרך עצמאי בין הבתים ההיסטוריים, יש כאן מתחם קמפינג ובקתות להשכרה, בבתים ניתן לראות תמונות ישנות ותפאורה מקורית, תרנגולות, סוסים וחזירים יחד עם אפשרות לחפש בעצמינו זהב. ניתן לסייר בתוך רוב הבניינים ולהסתכל היטב על הריהוט הפנימי ויצירות האמנות. מקום נחמד, יש כאן גם מסעדה ופטיו צמודים
תחילת הטיול שלנו במקום החל עם ביקור אצל ה-Blacksmith שהוא נפח הברזל, בדיוק כפי שהיה בימי העבר. אז הפעם ישנו בחורצ'יק מקומי שהראה והסביר על תהליך של עיבוד הברזל במתקנים הישנים שעמדו לרשותו, הילדים היו פחות בעניין, אנחנו ניסינו כמה שיותר להקשיב בזמן שהקטנים נידנדו לנו כי הם רוצים כבר לזוז
המשכנו להסתובב בין המבנים העתיקים, אחד מהם היה אורוות סוסים ישנה, שם ניתן להיכנס ולראות כיצד טיפלו בחיות בזמני עבר, יצא לי לראות שם גם מסמך המפרט את לו"ז הרכבת שעברה כאן באיזור (ניתן ללחוץ על התמונה להגדלה):
הגענו אל הבית המרכזי של המתחם, המקום אליו הגיעו האנשים לשתות אלכוהול במסבאה, לישון בחדרים של הקומה העליונה, לאכול בחדר האכילה ולשוחח עם האחרים שהגיעו לכאן לאחר עוד יום עבודה מפרך של ניפוי זהב בנחל.
הסתובבנו בתוך בית ההארחה הזה ופשוט נשמטה לנו הלסת (לי ולאפרת בכל אופן) כשאחד מעובדי המקום שאל אותנו האם אנחנו מעוניינים לשמוע מוסיקה מהפטיפון העתיק והמקורי ששם, את הפטיפון הזה המציא תומאס אדיסון בכבודו ובעצמו, עובד המקום פשוט הוציא סליל שפועל כמו תקליט וויניל, חיבר אותו לפטיפון וניגן מוסיקה. מ-ד-ה-י-ם! אין מילה אחרת מלתאר את זה. מעבר לזה גם ראינו את חדר האכילה, שמענו הסברים מעובדת אחרת של המקום ועלינו לקומה השניה כדי לראות את חדרי השינה, לראות איך האנשים חיו שם בתקופה ההיא.
כששאלתי את העובד, היכן אנחנו יכולים לנפות זהב (נקרא באנגלית: Panning), הוא הראה לנו את המקום, הביא לנו שקיקים (נרתיקים) קטנים להכניס לשם את חתיכות הזהב ואבני החן שנמצא והלך לשם לבד כדי לשתול את האבנים מראש (כדי לא לאכזב את הילדים שמא לא ימצאו דבר). בזמן הזה הושבתי את הילדים והסברתי להם את התהליך של ניפוי הזהב
הם היו חסרי סבלנות כבר להתחיל במלאכת העבודה למציאת האבנים היקרות. אז הרגע המיוחל הגיע, הילדים עפו על זה, בעיקר כשלא הרבה זמן עבר עד שהם אשכרה מצאו את אבני החן ע"י ניפויים מצלחות גדולות, או המחבתות (בגלל זה השם – Panning)
אז הנה רגע מאושר של עידו שמצא חתיכת זהב בין כל האבנים שהיו שם בתוך השוקת עם המים. הם ממש הצליחו לדמות את העסק שהיה שם לפני כמאתיים שנים.
בזמן שהילדים התלהבו מחיפוש אחר זהב, אפרת המשיכה להסתובב במתחם הגדול הזה, אני קצת נשארתי איתם ופרשתי אל עבר אפרת. נכנסנו לאוהל טיפי (של הילידים האמריקאים), שם אפרת ואני הקשבנו לילד אחד – צאצא של הילידים שהסביר לנו על ההיסטוריה העגומה של אבותיו לאחר שהאירופאים הגיעו ליבשת אמריקה והכריחו אותם לעשות חינוך מחדש, הרבה מהילדים מתו מהתנאים הירודים של סנטיריה ותזונה. זה היה כל כך עצוב לשמוע, אח"כ הילד – מדריך הסביר לנו על כל מיני חפצים שהיו בטיפי (אוהל) עימם הנייטיבס עבדו והשתמשו.
אני חזרתי אל הילדים לקראת סוף הסיור באוהל, לא רציתי להשאיר אותם לבד למשך זמן רב. כשהגעתי, הם עדיין היו בשלהם, מחפשים זהב ואבנים יקרות, כל אחד הכניס לו את השלל שהוא מצא אל תוך הנרתיקים שקיבלנו מעובד המקום. בסופו של דבר הצלחנו לשכנע את הילדים להתקפל משם. ואפילו הילדים סלחו לנו ולעצמם שפיספסנו את ההזדמנות לרכב על הכרכרה עם הסוסים שהייתה שם
נכנסנו שוב לרכב ונסענו אל היעד הבא, הייתי קצת בדילמה אם להיכנס אליו, מכיוון שגם היעד הבא שלנו היה אמור להיות מעין מוזיאון פתוח של חיי פעם, ולא ידעתי אם אולי כבר שבענו מזה, בטח לאחר ה-היילייט הכל כך עוצמתי שהיה לנו כאן. אויי כמה שטעיתי וטוב שנכנסנו למקום החדש. הגענו אל עיירת רפאים, או בשמה המקורי: Deadman Junction Ranch, כבר איך שנכנסנו למתחם, ראינו בתים ישנים ונטושים, זהו מוזיאון נוסף של בתים עתיקים וחפצים מהתקופה שהראשונים הגיעו לכאן וחיו את חייהם (הלא פשוטים), תחילה ראינו רכב ישן חונה בצד, מאוד התלהבנו:
כבר על ההתחלה פגשנו את Matt, זהו הבחור שהקים פה את העסק ומנהל אותו ביד רמה. הבן אדם הזה הוא אחד מהאנשים המעניינים שפגשנו בטיול הזה. הייתי אומר שהוא בטופ ביחד עם הבחורצ'יק המעניין שפגשנו בגואה (זה שסיפר לנו כי היה בכלא כשהעירקים פלשו לכווית), זה היה לפני כמעט 9 חודשים כבר… מאט החל לספר לנו מעט על המקום, הוא משמש גם כמוזיאון וגם כתפאורה לסרטים, אנחנו נכנסנו פנימה אל אחד מהחדרים של המוזיאון והבחור הסביר לנו על כל מיני פריטים מעניינים שהיו שם כמו ראש הבאפאלו הגדול ביותר שנמצא ופוחלץ (זה אפילו מופיע בספר השיאים של גינס, ניתן לראות אותו מופיע באמצע התמונה שלמטה), הוא הראה לנו מכונת כביסה עתיקה, שואב אבק בן למעלה מ-100 שנים מעניין לאללה , אפילו כסא גניקולוג ששימש להולדה של ילדים בתקופה ההיא, היו למאט המון סיפורים והמון מידע הועבר לנו במעט זמן, היינו צריכים קצת זמן לעכל את כל המידע הזה שהוא זרק עלינו, הבן אדם מכיר את ההיסטוריה העשירה של כל אחד ואחד מהפריטים שלנו בחדר. זה היה פשוט מדהים לשמוע אותו שם
כעבור זמן מה, מאט עזב אותנו לנפשינו ונתן לנו להסתובב עצמאית במתחם לספוג את האווירה, אני הייתי שמח אם הוא היה יכול להמשיך ולהסתובב איתנו ב-Ghost Town שלו ולהסביר לנו על הכל, אבל את זה כבר לא יכולנו לקבל. אז התהלכנו ברחוב הראשי של עיירת הרפאים, לצידינו בניינים ישנים בהם התגוררו בעבר המקומיים בתקופת "המערב הפרוע"
גם התלהבנו מלקרוא את השלטים הישנים שהיו שם:
הודינו למאט על האירוח שלו במתחם המטורף הזה שהוא בנה כאן, הבן אדם אוהב לדבר, ובמקרה שלו, אנחנו בהחלט אוהבים להקשיב, נפרדנו לשלום, בדרכינו אל היעד הבא
בדרך אל העיר Kamloops, עצרנו בנקודת תצפית חמודה, הראות כרגיל הייתה גרועה, אפילו אני לא מתאמץ להעלות כאן את התמונה שצילמתי שם בגלל ראות לקויה. בשל השעה המאוחרת, החלטנו כי לא ניכנס אל העיר הגדולה ביותר (Kamloops) בין ונקובר לבין קלגרי, למרות שידענו כי מכאן ניתן להצטייד כהלכה, בסופו של דבר, יש לנו כבר את הכל מלבד כמה מוצרי יסוד אותם ניתן להשיג בכל עיירה נידחת בקנדה. אז גם אם שם קצת יקר יותר, זה עדיין יהיה נכון יותר לרכוש שם ולהימנע מלהיכנס לעיר גדולה.
כעבור כשעה נסיעה, הגענו אל העיירה בה אנו לנים. המקום נקרא: Barrière (קרלי מאגם Pavilion אמרה לנו כי זהו שם צרפתי), וזהו כאמור מקום קטן ונידח בין כלום לשום דבר. אנחנו הגענו ישירות למוטל שלנו שהוזמן לפני קצת יותר מחודש (עוד שגרנו בפאי), Barriere Motor Inn BMI שמו. נכנסתי לעשות צ'ק אין ולאחר מכן הבאנו את כל הציוד שלנו מהרכב לחדר המשפחתי כאן. החדר מאוד קטן, חדר הכולל 2 מיטות זוגיות קטנות, מקום של 14 מטר מרובע, שבו היינו צריכים להצמיד את המיטות הזוגיות כדי לפנות מקום למזרן המתנפח כדי שיהיה מקום לינה לכולנו.
שמחנו לגלות כי החדר כולל מתקן מחמם מים, מיקרוגל ומקרר, זהו כנראה הסטנדרט כאן במוטלים בקנדה, ולנו זה מצויין כי יש לנו לא מעט אוכל שאנחנו סוחבים איתנו עם הרכב. כעבור כמה דקות אני יצאתי עם ליה שוב אל הרכב, היינו צריכים לעשות קניות בסופר היחיד כאן בעיירה – AG Foods, קצת מיהרנו כי השעה התקרבה לשעת הסגירה של הסופר (18:00), כן, במקומות קטנים, הסופרים נסגרים מוקדם יחסית. קנינו כמה מצרכים הכרחיים לארוחת הערב של היום וארוחות ליום המחר. ליה כל הזמן התלוננה שקר לה, אז מיהרנו עם הקניות.
חזרנו הביתה, הילדים בזמן הזה הלכו להתקלח, גם אני וגם אפרת שלפנו את הלפטופים מהתיקים והתחלנו לעבוד, אני גם כתבתי בבלוג, בזמן הזה הילדים כבר איבדו את זה לגמרי. ילדים שאין להם טלפונים כל היום (בעקבות עונש שהוטל עליהם), סגורים בחדר קטן ולאחר נסיעה ארוכה, הם התחרפנו שם בקופסה הקטנה שלנו והחלו לריב, בצעד דרמטי, הוצאתי את כולם החוצה – לקנות גלידה, זו הייתה הדרך היחידה להרגיע אותם (ניסינו כמה דרכים לפני כן), אז כשראינו כי המסעדה של המוטל כבר נסגרה (והבר נפתח), הלכנו ברגל אל תחנת הדלק הקרובה, שם ישנו מינימרקט וסניף של A&W Canada, במינימרקט קניתי להם גלידות ושטויות, קצת סוכר לגוף כדי להרגיע את הרוחות, אני (כהרגלי) הזמנתי את המשקה המוזר ביותר שהיה במקרר: משקה מוזג בטעם של מלפפונים ולימון
אז באמת ישבנו שם בחוץ ונרגענו, איך הילדים פתאום הסתובבו 180 מעלות. ממריבות וצעקות זה הפך להיות צחוקים ועוד צחוקים ביניהם. יופי, חזרנו למוטל ברגל, ומשם לחדר הקטנטן שלנו לסגור את היום הזה.