— 18/07/2023 , יום שלישי —
כאן בקבוצת החברים שלנו, אנחנו מתחילים לראות את הפרידות מהאנשים עימם בילינו את מיטב שעותינו בשבועות האחרונים, זה החל עם חבר של עידו – קורן והוריו שכבר עזבו לפני כמה ימים בדרכם לארץ, ממשיך מחר עם אורן ומיכל שעוזבים לצ'יאנג מאי ואח"כ גם הם חוזרים לארץ, ועוד מעט הרבה מן המשפחות שמתגוררות כאן בפאי, ביחד איתנו הולכות לעזוב את המקום, רובם חוזרות כבר לארץ, סוגרות את הבסטה, כך גם דניאלה וטלי, בועז ויעל מהסיבוב הראשון, שכעת בצפון הודו, גם הם מתקפלים בחזרה הביתה. כנראה שזהו הזמן לחזור כדי לפתוח את שנת הלימודים הבאה בישראל בעוד קצת יותר מחודש. וואי, אני יודע שזה עדיין לא קורה לנו, אבל גם זמנינו יגיעו, בעוד כ-3 חודשים וגם אנחנו פתאום נמצא את עצמינו על המטוס בדרך לנתב"ג. מבאס אותי רק לחשוב על זה… איפה החיים שלנו כעת, ואיפה ישראל ?
היום התעוררתי ב-7:30 (ממש התפרעתי), סוף סוף סיימתי את הפרוייקט עליו עבדתי בשבועיים האחרונים, וכעת אני מוכן לשחרר את הקורס הדיגיטלי החדש שלנו בתחום ה-AI. ברכותיי. אפרת התעוררה, ואנחנו הערנו את כל הילדים בשעה 8:30, הולכים לבית חב"ד. דניאל ויובל החליטו לא להגיע היום לקייטנה, היום לא בא להן, כמה שניסינו לשכנע אותן, לא עזר. הבאנו את שאר הילדים (ביחד עם הילדים של לימור) לקייטנה, אח"כ היה דיבור אולי יובל בכל זאת תגיע היום (כי חברה שלה כאן) או לא, או כן, או לא…. נמאס לי והודעתי שאני לא מביא אותה היום. סגרתי את הבסטה ואת ההתלבטות. כמובן שהחל הבכי בבית… אנחנו המשכנו אל בית קפה חמוד שחלפנו על פניו כבר כמה פעמים, בכל פעם שאנחנו מגיעים \ יוצאים מפאי ובכל פעם שאנחנו נוסעים אל פאי קניון, המקום נקרא: Love Strawberry Pai, ובנו אותו באמת מגניב.
קודם הנופים היפים הנשקפים ממנו, המונומנטים הקיטצ'יים לתיירים – עם פסלי תותים, בתים שבנויים מהאגדות, אוטובוס שמשרת את עובדי המטבח ועוד. אנחנו, לאחר סיבוב קצר במקום, התיישבנו והזמנו סלט פאפאייה, חריף לי, לא חריף לאפרת. הוספנו על זה שייקים (קוקוס לי, בננה-מנגו לאפרת), והתיישבנו לאכול ולשתות את ארוחת הבוקר שלנו
לאורך כל הארוחה, אפרת הייתה שקועה בנייד שלה, מתכתבת עם יובל בוואטסאפ ומנסה להרגיע אותה על כך שבסופו של דבר לא הלכה לקייטנה. גם כשהלכנו לשירותים, לאחר האוכל, התפעלנו מהמקום המקסים הזה:
אוקיי, השעה הייתה כבר כמעט 11:00 בבוקר ויש לנו עוד לדפוק נסיעה לא קצרה, נסיעה של קצת פחות מ-40 דקות אל היעד העיקרי שלנו להיום, הפארק הלאומי: Huai Nam Dang, הדרך לשם היא אותה הדרך המובילה אל צ'יאנג מאי. אמרתי לאפרת כי אנו עתידים לנסוע בדרך הזו בעוד פחות משבועיים כדי לעזוב את המדינה, ממש מבאס. הגענו אל המקום לאחר עלייה בלתי נגמרת ופיתולים רבים. בכניסה חטפתי שוק – 300 בהאט כניסה לבן אדם זר (עשירית מהסכום היא הכניסה למקומיים), זה כבר אותו המחיר כמו כניסה לשמורת טבע בישראל. אבל, השומר אמר לנו כי עם הכרטיס הזה ניתן אח"כ גם להיכנס למעיינות החמים, אבל הכרטיס תקף לשם רק להיום. טוב, אז אם לא היו לנו תכנונים להיום אחרי הצהריים, כעת יש לנו. מעמדת השומר, המשכנו לנסוע בעליה תלולה אל מרכז המבקרים ונקודת התצפית של הפארק
החנינו את הרכב בחניון הכמעט ריק של המקום, ואיך שיצאנו קיבלתי משב רוח מרענן, פה הטמפרטורות נמוכות משמעותית מאלו שבפאי. איזה תענוג. אמרתי לאפרת כי בפעם הבאה שנחווה מזג אוויר כזה, זה יהיה רק בקנדה בעוד כחודש. אפרת התפנתה לשירותים ובזמן הזה החלטתי לדפוק תמונות סלפי כדי להעלות לפרופיל שלי בפייסבוק, לא ידעתי מה להחליט מבין ה-2 הללו (בינתיים מעלה רק לכאן – לבלוג)
נכנסנו מעט פנימה, הישר אל מרכז המבקרים, אפילו שם לא היתה נפש חיה, כנראה לעובדים יש דברים חשובים לעשות מאשר לקבל את פני האורחים שמגיעים בתדירות של אחד לשעתיים. בפנים יש גם כמה בונגלוסים להשכרה, הם בנויים על צלע ההר ומשקיפים לנופים מרשימים
אנחנו הסתובבנו מעט במתחם, הייתה קבוצה של צעירים שהייתה שם לפנינו והתפנו די מהר, מלבדם, המקום היה ריק לחלוטין, עד שהגיעה לשם משפחהשל דוברי רוסית. לנו זה לא מפריע כלל, אהבנו מאוד את השקט שם, הנופים מנקודת התצפית הגבוהה ומזג האוויר הנעים פתאום.
לאחר החזרה אל חניון הרכבים, ולאחר הפסקה קלה שם לנוח ולהמשיך לצפות בנופים, אנחנו התקפלנו והמשכנו הלאה, לאן ? להמשך הכביש המוביל לנקודת תצפית נוספת ומתחם אוהלים. אוקיי, הנסיעה לשם לקחה לנו משהו כמו 2 דקות, נקודת התצפית הייתה פחות מרשימה מזו שראינו כעת
גם ממתחמי האוהלים, שהיו סגורים בעונה זו (אולי נפתחים רק בסופי שבוע), ניתן היה לראות נופים יפים של האיזור. התרשמנו מאוד לטובה מרמת הסדר והאירגון של המקום, מתחמי האוהלים עם כל ה-Facilities שלהם הזכירו לנו מאוד את הפארקים באוסטרליה וניו זילנד כשטיילנו שם (לפני כ-15 שנים) אין בכלל מה להשוות פארקים אלו לבין המקבילים שלהם שיש בארץ (האלו ששייכים לרשות שמורות הטבע והגנים)
המשכנו להסתובב במקום, בין אם זה ברגל או ברכב, טיפסנו קלות רגלית אל נקודת תצפית חמודה, שם התאהבתי בחתולה מתוקה שכל הזמן הלכה אחרינו, אני קיסקסתי לה שתגיע והיא הייתה מאוד חברותית, הזכירה לי את החתולות שלי שהשארנו במושב, איך אני מתגעגע אליהן.
אוקיי, הגיעה השעה שאנחנו צריכים להתקפל. חזרנו לרכב מהר ונסענו ישירות בחזרה אל פאי ואל הרעש וההמולה שיש לעיירה הזו להציע, הרחק מהשקט והשלווה של הפארק הלאומי. כעבור כ-40 דקות נסיעה הגענו, אנחנו עצרנו קודם ב-7/11 לעשות השלמות של קניות לבית. משם המשכנו לבית חב"ד לאסוף את הילדים. עידו נסע עם חבר שלו – אביב הביתה ואנחנו לקחנו את הילדים של לימור. בבית אכלתי ארוחת צהריים שקניתי בחנות הנוחות, בדיוק דניאל (שנשארה כאמור בבית היום) סיימה להכין לעצמה ולשאר בני המשפחה את ארוחת הצהריים שלה – מרק עדשים עשיר וסמיך (כולל בצל ותפוחי אדמה) – יצא פצצה ! אני המשכתי לחסל את הדגים שלימור הכינה ביום שישי האחרון (אויי, הם כל כך כל כך טובים), לאחר האוכל אפרת ואני קצת עבדנו עד שהיינו שוב פעם צריכים לצאת. השעה הייתה כבר קצת אחרי 16:00 ואני ניסיתי לזרז את אפרת לעוף כבר מפה אל עבר המעיינות החמים (הרי יש לנו כבר כרטיס לשם והוא בתוקף רק היום), ידענו כי המקום נסגר ב-18:00, אז מיהרנו. השארנו את כל הילדים בבית והגענו אל Tha Pai Hot Spring
עברנו על פני הבריכות, בדרכינו לראות קודם כל את הנביעה של המים הרותחים, כאן הם יוצאים מבטן האדמה בטמפרטורה של 80 מעלות (במעיינות הקודמים שהיינו בהם הטמפרטורה הייתה 100 מעלות)
חזרנו על עקבותינו ונכנסנו לבריכות של המעיינות החמים הממוקמים כ-150 מטרים במורד הדרך מהנביעה עצמה. ישנם שם כמה בריכות, כל בריכה עם טמפרטורה שונה, אנחנו נכנסנו לבריכה עם הטמפרטורה הנמוכה ביותר מבין כולם, היה לנו חם מאוד מההליכה לכאן. כך שרציתי קצת להקל על עצמי.
נשארנו בבריכה כ-50 דקות לערך, בזמן הזה יצא לנו לפגוש בבחורצ'יק ישראלי מבוגר יחסית שמטייל כאן בתאילנד עם הילדים שלו (בת 22, בת 18 ובן 15), מסתבר שנפגשנו בעבר הרחוק, כמה רחוק, משהו כמו עשור (שנינו עבדנו בפארק אזורים שבפתח תקווה). שמו שימחון ועימו העברנו יופי של שיחה. לקראת השעה 18:00 אנחנו כבר יצאנו מהמים, הולכים בדרך ליציאה. קיבלנו הודעה מאורן ומיכל כי הם מזמינים את כולם אל הבית ההפוך כדי לעשות תמונה חברתית אחרונה לפני שהם עוזבים את פאי (מחר). אז חזרנו הביתה מהר, נכנסנו להתקלח, אספנו את הילדים שבזמן הזה חלקם הסתובבו להם בין החברים בשכונה. ונסענו אל הבית ההפוך, כדי לפגוש שם את כל המי ומי של המשפחות הישראליות כאן בפאי. נפגשנו עם כולם, התקשקשנו מעט והצטלמנו כולם ביחד. מכיוון שנורית לא הסכימה כי תמונות ילדיה יועלו לאינטרנט, אני מצרף לכאן רק את התמונות של הילדים שלנו
לקראת השעה 19:00, חזרנו הביתה. אבל לא לאורך זמן רב. כי בערב (19:30) קבענו להיפגש אם אורן ומיכל לארוחת ערב אחרונה שלנו ביחד. הגענו אל מקום המפגש – מסעדת ה-Blue Ox, המפורסמת, היינו כאן לראשונה עם עטר ואופיר לפני כשבוע. אנחנו הגענו באיחור כי הילדים בבית עשו לנו כמה בעיות. אבל היה שם ממש סבבה, נהנינו מאוד מהאווירה, מהאוכל וכמובן מהחברה שלבטח נתגעגע אליהם
האוכל הגיע ואנחנו התחלנו ממש לטרוף אותו, אפרת ואני הזמנו בעיקר בשרים. אפרת כל כך התלהבה מהסטייק שטעמה מאופיר בפעם שעברה כאן עד שהזמינה גם לה מנה (בסוף היא לא סיימה את הכל, אז סחבק נכנס לפעולה)
לקינוח הזמנתי שייק קוקוס מצויין, שאפילו הגיע בתוך קליפת האגוז עצמה (Nice Touch)
הזמן להתקפל מכאן כבר הגיע, העניין הוא שפתאום החל לרדת מבול של ממש, לא היה ניתן להוציא את הזרת מהמסעדה. החלטנו להמתין במקום עד הגשם מעט ירגע, בינתיים העברנו שיחה קולחת על עניינים ברומו של עולם (העולם שלנו כמובן), הגשם בשלב מסויים נחלש ואנחנו נפרדנו לשלום (עד מחר בבוקר – אז נגיע אליהם להיפרד ולקחת מזון שנשאר), דילגנו אפרת ואני בין הטיפות שעדיין ירדו, שאריות של המבול הגדול, זה נקרא. נכנסנו לרכב היבש ונסענו בלילה בחזרה אל הבית שלנו בפאי לאמון. הגענו לכאן בסביבות השעה 22:30, ליה כבר נרדמה ועידו היה בדרך, סגרנו לכולם את הבסטה וכולנו הלכנו לישון.
— 19/07/2023 , יום רביעי —
אם יש משהו שאנחנו ניקח מהמסע הזה הקשור ליחסים בין ההורים לילדים, זה שאנחנו ההורים למדנו לשחרר. למדנו לתת לדברים לקרות ופחות להתערב. בעיקר כשמדובר בחופש שלנו וברצונות שאנו מעוניינים להגשים, היום כבר אין לנו בעיה לשחרר את הילדים להיות בבית. להסתדר בעצמם, במיוחד הבנות הגדולות, בארץ סביר להניח שהיה לנו קשה יותר לשחרר את דניאל ויובל להיות לבד בבית עם ליה, כאן, אנחנו משחררים הרבה יותר. כנראה שאנחנו סומכים יותר על הילדים שלנו כשאנחנו במסע, אנחנו רואים אותם גדלים, רואים אותם מקבלים בטחון ואחריות. סומכים ב-100% שהאחות הגדולה תסייע בכל דבר לאחות הקטנה שעדיין צריכה עזרה. אנחנו נוטים יותר לראות ולזכור את הדברים הלא טובים שקורים בין אחים (כמו המריבות הבלתי פוסקות ביניהם), אך נוטים לא לשים לב לבונדינג החזק והדינמיקה הטובה שעוברת ביניהם (ברובם בכל אופן).
היום התעוררתי בסביבות השעה 7:00 בבוקר, לא היה לי יותר מידיי זמן לעבוד או להתעסק במחשב, ב-8:30 כבר הערנו את כל הילדים, תמיד אלו הם מלחמות, עד שהבנות קמות סופית מהמיטה, לוקח שנים. ותמיד אנחנו מאחרים להגיע לבית חב"ד, כך גם היה היום. בבית חב"ד גיליתי כי שכחתי את הטלפון הנייד שלי בבית, הוא נשאר על השולחן מחובר להטענה. לאחר שסיימנו עם כל ההתעסקות של התשלומים עבור הקייטנה, נסענו אל חנות ה-20 בהאט, אפרת רצתה לקנות עוד פופיט בצורת דינוזאור כדי שהילדים לא יריבו ביניהם עליו. משם המשכנו אל עבר הבית של אורן ומיכל בקירינה, כן, היום הם עוזבים לצ'יאנג מאי, רצינו להיפרד מהם סופית, וגם היו להם כל מיני דברים להביא לנו, דברים שהם לא צריכים לשבוע הקרוב עד שיחזרו לארץ. התיישבנו שם וקישקשנו עצמינו לדעת. בסביבות השעה 10:30 יצאנו מביתם של הזוג המקסים הזה שבטוח אנחנו ניפגש כשנחזור לארץ, העמסנו המון ציוד שלהם על הרכב, בעיקר אוכל ומוצרי מטבח. אנחנו חזרנו אל פאי, ועשינו עצירה בשוק יום ד', אמנם לא קנינו כאן דבר, אך עצרנו לאכול באותו דוכן שהיינו בו לפני כשבועיים. האוכל הזול ביותר בתאילנד שאכלנו, קראתי לזה אז, ואכן הסופרלטיב ממשיך להצדיק את עצמו. הזמנו 2 מנות מצויינות ב-70 בהאט + קרטון חלב סויה משומשום שחור שיובל כל כך רצתה שנקנה לה… חזרנו הביתה, פרקנו את כל הציוד והאוכל שהבאנו ממיכל ואורן, הכנסנו הכל למקרר שכעת הוא מפוצץ. קצת נחנו בבית, ולקראת שעת הצהריים, יצאנו שוב פעם לטייל. רצינו הפעם להגיע אל אותה נקודה של שדות האורז בהם ביקרנו לפני כחודש, בזמנו, בדיוק הם הציפו את הבריכות, ומאוד רצינו לראות, איך זה נראה היום. אז כעבור כ-20 דקות נסיעה מהבית, הגענו אל המקום. השעה הייתה כבר 12:00, וצוות העובדים שם בדיוק נכנס לארוחת הצהריים שלו, כך שלא ראינו אחד שעובד כעת בשדות. אבל מה כן ראינו ?
כל שדות האורז כבר היו מוצפים במים, וכעת העובדים מתחילים בתהליך השתילה, אני מאמין שאם נגיע לכאן בעוד כמה ימים או שבועות, נראה את הכל בירוק. אנחנו ברכנו לשלום את צוות העובדות החרוצות שעובדות בתנאי מזג אוויר מטורפים וקיצוניים, המשכנו אל תוך הבריכות, הולכים על השבילים הצרים המפרידים בין בריכה אחת לשניה
שם, בפינה מוצלת למחצה, ישב לו מקומי מבוגר ועישן צינגל'ה להנאתו, הוא כנראה עשה בדיוק הפסקה. אנחנו התיישבנו לידו מנסים לתקשר איתו דרך הגוגול טרנסלייט. תפקידו בכוח הוא לקצוץ את שתילי האורז, כדי להכין אותם לקראת שתילה.
אפרת ניסתה את מזלה אח"כ בלהרים את סלסלות הקש הריקות ואח"כ לנסות ולתפעל את המחרשה המכנית (לא באמת היה לה סיכוי…), אבל היי, זה מצטלם טוב לתמונה, לא ?
המשכנו להתהלך על השבילים הצרים בין גופי המים הגדולים, השמש הצליפה בנו את קרניה ללא רחמים. היה חם ואנחנו הזענו, רק לחשוב שבתנאים כאלו החבר'ה המבוגרים עומלים קשה בשדות. מאוד לא פשוט. חזרנו על עקבותינו, אל קבוצת העובדות שהיו בהפסקת אוכל, איחלנו להם בתיאבון (דרך הטרנסלייט) עם חיוך ויצאנו ממתחם השדות בדרכינו אל הרכב, כששמנו לב כי מקומי שם על אופנוע נרדם אל מול הרכב החונה שלנו
הסתובבנו עם הרכב ונסענו לכיוון הכביש המוביל בחזרה על פאי, בדרך עצרנו בדוכן דרכים, מעין מינימרקט פשוט למקומיים, היינו פה כבר בסבב הראשון שלנו כאן בפאי, כך שהמקום לא היה לנו זר. החנינו את הרכב וקנינו לשנינו שתייה קרה וממותקת מהמקרר. וואו, כמה שהיינו צריכים את זה, הבחנו בבעלת הבית עם תינוק ביד, הוא היה של אחותו של בעלה, אפרת מבלי בכלל להתבלבל, ביקשה רשות להרים אותו, התאילנדים החמודים הללו, לא מסוגלים לסרב.
כשסיימנו לשתות את המשקאות שלנו, התחלנו ללכת, הלכנו בדרך החקלאית אל עבר ה-Harmony Hub שלשם לקחנו את ילדינו לחוגי יצירה בימי שישי בסבב הקודם. בסבב הקודם הלכנו את הדרך הזו הפוך, ומאוד התרשמנו מהמקום, אז כיום כשהגענו למקום, גילינו את השדות ירוקים יותר, כאן מגדלים פולי סויה (אדממה), וזה היה כל כך יפה לראות את זה. במקום החלטנו להיכנס אל מתחם ריזורטים חדש, גם אז בפעם הקודמת שהיינו כאן אפרת נכנסה, וכך גם היום, ממש כמו מנהלת עבודה קשוחה. היינו שם לבד, המקום עדיין היה בבניה. ונכנסנו אל הבונגלוסים שבהקמה. נראה שזה הולך להיות מקום על רמה. הזמן כבר עשה את שלו ואנחנו התחלנו לעשות את הדרך בחזרה אל הרכב שלנו שהחנינו ליד דוכן הדרכים שם קנינו את השתייה הקרה.
נסענו אל בית חב"ד לאסוף את הילדים. משם המשכנו לכיוון מרכז העיירה, את אפרת והילדים הורדתי היכן שמשכירים אופניים (Papa's Pedals), אפרת רצתה לשכור לילדים אופניים לכאן למתחם פאי לאמון. ניתן לחצות את כל המתחם בהליכה של 40 שניות, אבל הילדים רצו בכל זאת אופניים. אני המשכתי עם דניאל אל חנות היצירות, כדי לקנות לה טושים ו… מסתבר שרק טושים. פגשנו אח"כ שוב פעם באפרת והילדים, וראו זה פלא – גם האחרים רצו יצירות, אז מה היה הטעם להגיע עם דניאל לבד ? טוב, הפעם נכנסנו אני, עידו ויובל, המתנתי להם יובלות עד שהם נסגרו על עצמם – מה הם רוצים. גם לעידו קנינו בסופו של דבר בדיוק את אותם הטושים כמו לאחותו הגדולה, למה ? כי זה לא בא על חשבונו, אז מה אכפת לו ? כשסיימנו עם זה, אפרת נכנסה לרכב של קטי ורועי, שבדיוק הגיעו והחנו לצד הכביש ליד הרכב שלנו, מכאן אפרת ממשיכה לחוג ריקמה שקטי מארגנת בביתה. עשינו החלפות, אפרת נכנסה לרכב שלהם ונירה ותמר הגיעו אלינו לרכב. חזרנו הביתה, הילדים החלו לשחק במשחקי קלפים שתמר הביאה איתה, אני נכנסתי לחדר והתחלתי לעבוד, כן מסתבר שהייתה לי לא מעט עבודה פתאום.
בשלב מסויים רועי הגיע אלינו, ואנחנו מעט התקשקשנו עד ששוב פעם חזרתי לעבוד בחדר. בסביבות השעה 18:45, אפרת וקטי הגיעו לפאי לאמון, זאת לאחר שמפלס המים ירד מעט מהשביל המוביל לשכונה, כן שוב פעם ירד גשם ושוב פעם הייתה הצפה, הפעם לא צילמתי, אבל הילדים השתוללו שם בגשם, יצאו החוצה עם בגדי ים ורחצו בנהר שעל הכביש, חלקם המשיכו אח"כ לבריכה, בשיא הגשם, יפה להם. אז האמהות הגיעו הביתה, הילדים בדיוק סיימו להתלבש ולהתקלח, סחורה חדשה נכנסה בשערי הבית, ולא סתם סחורה, פאדתאי למשפחת רועי וקטי (שעד היום אינני יודע את שם משפחתם) וטום קא גאי לפלנרים. התיישבנו בניחותה מסביב לשולחן האכילה אצלינו בבית וממש טרפנו את האוכל הטעים הזה
לקראת השעה 21:00 רועי וקטי חזרו הביתה עם ילדיהם וגם אפרת התחפפה לה מהבית, היא נסעה אל בית חב"ד שם עושים הפרשת חלה. כל הבוקר היא הייתה בטלפונים והתכתבויות בוואטסאפ עם עוד כל מיני בנות שיגיעו היום בערב לאירוע. אז היא נסעה ביחד עם שירן השכנה. בזמן הזה נתתי לילדים לשחק בטלפונים שלהם ביחד בתוך משחק הדימיון – Roblox. נראה לי שאלו שיתופי הפעולה הפוריים ביותר שיש לילדינו בכלל. הלוואי שבמציאות הם היו משתפים ככה פעולה. בסביבות השעה 22:00, סגרתי להם את הבסטה. הגיע הזמן ללכת לישון
— 20/07/2023 , יום חמישי —
להיכן המסע הזה מוביל אותנו כשאנחנו מחליטים ללכת לאיבוד פה בכפרים. כפי שרשמתי זאת כמה וכמה פעמים בבלוג, אנחנו יודעים איך היום שלנו מתחיל, איננו יודעים איך הוא יימשך, את מי נפגוש, אילו דברים נראה ומה נחווה. כך בדיוק היה היום, ידענו רק שאנחנו מעוניינים ללכת לאיבוד בכפרים ומה שעיננו ראו… וואוו. אפרת אומרת שזה ה-היי לייט שלה כאן באירועי פאי.
התעוררתי היום ב-7:00 בבוקר, כהרגלי, הכנתי לעצמי קפה ופתחתי את המחשב הנייד. היום פירסמתי את הקורס הדיגיטלי החדש שלנו. אפרת התעוררה בסביבות השעה 8:30 ואני הערתי את הבנות. כרגיל, אנחנו היינו באיחור, השעה הייתה כבר 9:00 ואנחנו עדיין לא יצאנו לכיוון בית חב"ד, בסופו של דבר הגענו לקייטנה ב-9:15. היום בעיקרון זהו היום האחרון של הקייטנה (אלא אם כן החברים מבית חב"ד יחליטו להאריך בעוד כמה ימים). השתחררנו מהילדים ונסענו אל בית הקפה Coffee in Love עם הנוף המרהיב שנפרש שם לעיני הסועדים. הזמנו פאדתאיי טעים ושייקים קוקוס, ישבנו ודיסקסנו על אירועי האתמול ובכלל…
סיימנו עם ארוחת הבוקר והחלטנו לנסוע היום לכפרים. אל אותו איזור ששהינו בו לפני יומיים. הפעם אנחנו מתחילים את הטיול שלנו בדיוק מאותה נקודה בה עצרנו בפעם שעברה. כעבור כ-40 דקות של נסיעה בנופים מרהיבים, אכן הגענו לאותה נקודת התחלה להיום. איך שהגענו לשם, הגשם החל, יצאנו מפאי בעננות לבנה מפוזרת קלות, אל עבר עננים אפורים כהים עטירי מים שרק ממתינים ליפול על ראשינו. וכך היה, גשם החל לשטוף אותנו ברגע שנכנסנו לכפר Mueang Paeng, המשכנו בנסיעה איטית מאוד באחד מהרחובות הבודדים של הכפר. הבחנו בקבוצה של רכבים חונים ליד אחד מהבתים ברחוב, וישנה התקהלות רבה של אנשים במקום, לא היה מקום להתבלבל, מדובר כאן בהלוויה + ניחום אבלים של תושבי הכפר אצל המשפחה המקומית. החלטנו לעצור את הרכב ולהיכנס פנימה. רק המתנו שהגשם יחלש מעט כדי שנוכל לצאת מהרכב. אז אם כבר הגדרנו את עצמינו בעבר כאלופי עולם בלהזמין את עצמינו לחתונות ובתי ספר, אז כעת אנחנו כבר מנוסים בלעשות זאת גם להלוויות מקומיות, איך בון ג'ובי שר ? We are Unstoppable.
נכנסנו פנימה אל חצר הבית, המקום המה אנשים, מתגודדים מתחת לפרגולות ארעיות שהוקמו למבקרים. קייטרינג מקומי עבד במרץ להוציא את המנות אל האורחים שהגיעו לנחם את האבלים. אנחנו מיד מצאנו את עצמינו בפתח הבית, מבקשים לשוחח עם המשפחה האבלה. אחת מהן הגיעה אלינו והסבירה את המצב. מדובר על בחורה בת 49 שחלתה בסרטן, היא שכבה על המיטה שהייתה שם לפנינו בחודשים האחרונים. יש לה בת ונכדה אפילו. ניחמנו את הבת שישבה שם על אותה מיטה עם עיניים אדומות מרוב בכי, אפרת אפילו הלכה לחבק אותה. משם קיבלנו הזמנה להישאר ולאכול. מיד פינו לנו מקומות תחת המחסה מהגשם וקיבלנו 3 קערות עם אטריות ופירות ים שאפרת כמעט והקיאה מהם
אז היא נתנה לי את הכבוד לאכול גם את המנה שלה, העניין הוא שהייתי שבע לגמרי מארוחת הבוקר שאכלנו כשעה לפני כן. בזמן שאני טיפלתי באוכל, אפרת ניסתה לתקשר עם כמה מבוגרות מקומיות שישבו לידינו בשולחן. לא היה קל, וגוגל טרנסלייט עבד כאן שעות נוספות
בשלב מסויים כל משתתפי האירוע החלו להתקפל, לא לביתם, אלא אל בית הקברות שלהם. טוב, לא בדיוק "בית קברות" כפי שאנחנו מכירים. האנשים שחיים כאן בתאילנד אינם קוברים את מתיהם אלא שורפים אותם (בודהיסטים), אנחנו קיבלנו הזמנה מאותה בחורה (היא הבת דודה של המנוחה) להצטרף אל הטקס. היא היחידה שדוברת אנגלית שם (היא מתגוררת בצ'יאנג מאי ונראית משכילה). כמובן שלא יכולנו להרשות לעצמינו לפספס חוויה כזו אותנטית. לא בדיוק ידענו לאן עלינו לנסוע. אז נסענו אחרי רכב אפור שגם הוא יצא מהמקום. לאחר כ-3 ק"מ הגענו אל מתחם מבודד מחוץ לכפר, זה היה מקום פסטורלי בפאתיי יער. החנינו את הרכב והמתנו לשיירה עם הארון ובו המנוחה שיגיע, ואכן הוא הגיע כעבור 5-10 דקות המתנה. אחת מהנשים שמשכו את הארון (הרכוב על עגלה) הציעו לאפרת להצטרף ולמשוך גם היא את החבל הנושא את העגלה.
התיישבנו עם כל האבלים, על ספסלי עץ כשברקע אנו רואים כיצד קבוצת הפועלים \ מתנדבים מורידה את ארון הגופה אל המשרפה, על בולי העץ כבר היו מסודרים ומוכנים לבערה.
בזמן הזה הגיעו כמה נזירים לשאת כמו מילות תפילה בשקט, ואח"כ גם בני המשפחה הגיעו להביא מנחות מוכנות מראש. לאחר מכן שאר האבלים (ואנחנו בתוכם) גם הלכו אל עבר המקום המשרפה לתת מנחה בדמות קטורת עם קישוט שקיבלנו. אפרת ואני הגענו הכי קרוב לגופה, אמרתי בשקט כמה מילים לעילוי הנשמה וחזרנו בחזרה למקומותינו. מכאן הגיע הזמן לשרוף את הגופה עם כל הקונסטרוקציה שבנו לכבוד האירוע (כפי שניתן לראות בתמונה למעלה). אני חשבתי שיגיע נזיר עם לפיד ויצית את העסק, אבל בבת אחת, מבלי שהייתי מוכן פתאום הזניקו זיקוק שנע במהירות להצית את הפתיל שהצית את כל העסק, וואו, זה היה הדלקת הגופה בצורה הוויזואלית ביותר שראיתי מימיי (ראיתי כאלו בינתיים רק בהודו ונפאל, שם זה נראה משעמם לעומת מה שראינו כאן). הכל החל להישרף ועשן צבעוני החל לעלות לאוויר. ווירטואוזיות, כבר רשמתי ?
תוך כמה שניות הכל כבר החל להישרף, בזמן הזה אנשים החלו להתקפל, בני המשפחה היו מהראשונים לזוז, אני ואפרת, בגלל שזה היה לנו כל כך חדש ושונה, נשארנו לצפות באירוע הזה וכמעט עזבנו האחרונים. הסיבה היחידה שגרמה לנו לקום ולעזוב היתה השעה המאוחרת, הגיע הזמן שנחזור כדי לאסוף את הילדים מבית חב"ד, אמנם 45 דקות נסיעה מכאן אבל הבדל של שנות אור מבחינת העולם שאנו נמצאים בו אל העולם שהילדים שלנו נמצאים בו כעת
חזרנו בחזרה אל העיירה פאי, החנינו את הרכב בחנייה של בית חב"ד והמתנו עד שהילדים יצאו מהפעילות, כאמור זהו יומו האחרון של הקייטנה, לכן לקח קצת זמן עד שהם סיימו שם עם מילות הסיכום והברכות (אני מאמין). בזמן הזה התיישבנו כל ההורים ביחד ושוחחנו מעט, אפרת סיפרה לכולם על החוויה המצמררת שעברנו כעת באיזורים הנידחים של צפון תאילנד. לקחנו את הילדים וחזרנו הביתה. כאן בבית אפרת הלכה לעבוד, אני איכשהו נרדמתי על המיטה, שוב פעם מבלי להתכוון, נשכבתי ונרדמתי עוד לפני שידעתי מה קורה איתי. כשהתעוררתי, התחלתי לתת ראבוטה. עניתי לכל מיניי מיילים והודעות שהצטברו להן עוד משעות הבוקר.
לאחר מכן השלמתי חוב ישן מול הילדים, כבר זמן מה שאפרת ואני מבטיחים לילדים שנקנה להם דברים מ-Shein (שזה אתר שופינג שהם נדלקו עליו), אז הגיעה השעה לעושק הגדול. אירגנתי את כל הילדים שישבו מסביבי וכל אחד אמר לי או שלח לי קישור לפריט אותו הוא\היא רוצים מהאתר הזה. אני הסתבכתי עם המידות של הפיג'מה לבנות, לא הצלחתי להבין איזו מידה הכי תתאים להן, אפילו הבאנו סרט מדידה מלימור השכנה, הרגשתי אבוד והישועה בסוף לא הגיעה מאפרת, אלא מעטר שבמקריות הגיעה אלינו ותפסה פיקוד על המדידות ואמרה לי איזו מידה עליי להזמין. בסה"כ הזמנו 11 מוצרים בעלות של קצת פחות מ-1000 בהאט. בעוד שבוע אנו אמורים לקבל את הכל. נקווה לטוב:
בערב הייתה לי שיחת זום הקשורה לעבודה, יהלי הגיעה לכאן, וכנראה תישן פה. דניאל נעלמה לה לבית של תבל – חברה שלה ועידו כהרגלו המשיך לדבוק במשחק ה-Roblox שלו בטלפון הנייד. כך היה עד הלילה, אז קיפלנו את הילדים אל המיטות שלהם והשכבנו אותם לישון