— 15/03/2023 , יום רביעי —
היום קיבלנו את החופש שלנו, החופש שמתבטא ביכולת להתנייד באופן עצמאי מלא לחלוטין, היום, לראשונה במסע הזה, קיבלנו רכב משלנו כדי שנוכל לטייל בו כרצוננו, מתחילים את הרואד טריפ בתאילנד.
התעוררתי היום מוקדם, טיפה לפני 5:00 בבוקר. בשעון סינגפור זה 6:00. יותר מידיי מוקדם, כתבתי בבלוג, עניתי למיילים ובדקתי מקומות לינה להיום בלילה ביעדינו החדש. בסביבות השעה 8:30, יצאתי עם יובל ועידו ל-7/11 הקרוב להוסטל שלנו, אותו מקום בו ביקרנו אתמול. קנינו מצרכים לארוחת בוקר, בעיקר יוגורטים ולחמניות מתוקות (עם ממרח ה-Pandan שאני כל כך אוהב), חזרנו לחדר ואכלנו כולנו מלבד אפרת וליה שעדיין ישנו, במרפסת המגניבה של ההוסטל שלנו
סיימנו לאכול, מיהרתי כבר לזוז, אפרת בינתיים התעוררה, היא החלה להתארגן ולארגן את הציוד, ברגע שאני חוזר לחדר אנחנו מתקפלים מהמקום. יצאתי, פני היו מועדות אל עבר שדה התעופה הסמוך – Don Muang – טרמינל 2. להגיע לשם, לקחתי נהג מונית אופנוע, הנסיעה לשם לקחה דקות בודדות – 20 בהאט. הגעתי אל דוכן השכרת הרכבים ThaiRent, כמה עובדים צעירים עם אנגלית רצוצה הסבירו לי את התהליך השכרת הרכב, כבר ידעתי הרבה, קראתי מבעוד מועד את כל התנאים, חתמתי על הטפסים, צילמו לי את הדרכון, רישיון הנהיגה וכרטיס האשראי וזהו, הבירוקרטיה הסתיימה כ-6-7 דקות לאחר שהחלה בסה"כ. בחורצ'יק שעבד שם הוביל אותי אל חניון הרכבים של חברת ההשכרה ממש ממול לדוכן, באינטרנט הזמנתי רכב SUV עם 7 מקומות, כמו שיש לנו בארץ. באתר היה מצויין שאנו אמורים לקבל Mitsubishi Pajero, בפועל השתדרגנו וקיבלנו Toyota Fortuner, יחסית חדשה, עם 127,000 ק"מ. אחלה, זוהי הכלה, ממתינה לי שאבוא לקחת אותה מהחניון:
הנהיגה ברכב מאוד הזכירה לי את הנהיגה בניסאן X-Trail שיש לנו בארץ, הוא גם דומה לו חיצונית. רק צריך כמובן להתרגל לכך שההגה בצד ימין של הרכב וכאן נוסעים בצד שמאל (ההפוך לנו בארץ), עשיתי סיבוב מסביב לרכב, לבדוק פגיעות ושיפשופים, מצאתי כמה כאלו, יידעתי את הבחורצ'יק, והוא סימן הכל ללא ויכוחים. התחלתי בנסיעה, מאתגר, ה-GPS ניסה לעזור, באמת שניסה, אבל עם המחלפים של בנגקוק, ומיליון הנתיבים, זה לא היה קל להגיע בחזרה אל המלון שלנו (הייתי צריך לחצות Highway רחב איכשהו). לאחר כ-15 דקות מייגעות, הגעתי אל ממול להוסטל שלנו, אפרת והילדים כבר הכינו את התיקים לפני היציאה. כך שמה שנותר לי לעשות הוא פשוט לפתוח את הדלת האחורית ולהעמיס את הציוד, גם כאן ניסינו למצוא פתרונות, איך לדחוף 11 תיקים לבגאז' שהצטמצם משמעותית הם פתיחת המושב בשביל עידו מאחורה. בסוף הצלחנו למצוא את הסידור שמאפשר זאת. יצאנו לדרך, תחילת ה-Road Trip בתאילנד, מסלול שמתחיל כעת ויסתיים בעוד כ-37 ימים. הרבה זמן להיות על הרכב, אבל זוהי הרגשת החופש שאני ואפרת כל כך ייחלנו לה.
הנסיעה אל קאנצ'אנבורי – יעדינו הבא אחרי בנגקוק לקחה כמעט 3 שעות עם העצירות שבדרך, הילדים היו בטלפונים כך שקיבלנו קצת שקט מהם, ליה הייתה מחורפנת, היא רגילה להיות עם אמא שלה בנסיעות, וכעת כשאפרת ישבה מקדימה, היא לא יכלה לשבת איתה. בשלב מסויים אפרת התחלפה במקומות עם יובל וישבה ליד ליה שמיד נרדמה עליה, כך גם אפרת עד כמעט ההגעה אל קאנצ'נאבורי. לאורך כל הנסיעה היינו בהתלבטות. היו שני מקומות לינה עליהם שמנו עיין במחקר שעשיתי בבוקר באינטרנט, האחד במרכז העניינים, אך אין בו ייחוד מסויים, השני נמצא כ-15 ק"מ מהמרכז אך שוכן בלב הטבע, על שפת הנהר. הגענו קודם למקום הראשון במרכז העיירה, הוא נקרא Check Inn. חיצונית – המקום נראה זוועה, גוש בטון כל כך דוחה, אבל החדרים בפנים – מיליון דולר! ראיתי את החדרים, ביררתי לגביי המחיר (2,000 רופי ללילה, דרך בוקינג זה עוד 400 רופי), החלטנו ללכת ולראות את המקום השני שממוקם 15 ק"מ מכאן. יצאנו ממתחם העיר, הגענו אל ה-country side, פתאום הצמחייה הירוקה החליפה את מרבצי הבטון, הגענו אל המקום, זה נראה שהיה סגור, נכנסתי רגלית למתחם, הערתי משנתם 2 עובדים במקום, שלא ידעו מילה באנגלית, הבחורצ'יק מיד התקשר לבעל הבית שאמר לי מפורשות על ההתחלה – 3,500 בהאט ללילה, take it or leave it, בבוקינג היה מפורסם כי המקום שווה 2,600 בהאט. ביקשתי לראות את החדרים, אז בתוך הבית, המצב נראה די עלוב, בית עץ, לא הכי מתחוזק, חם שם מאוד, אבל חיצונית – מיליון דולר! ממש על הנהר עם מרפסת המשקיפה על זרימת המים השקטים, מקום רגוע ושליו, פצצה. אז כאן נשאלת השאלה, האם אנחנו הולכים על מיליון הדולר של הפנים או החוץ ? בחירה קשה.
לא אהבתי את הקטע שבעל המקום החליט לדחוף לנו עוד כמה מאות בהאט על כלום ושום דבר, כשהערתי לו על כך (שהמחיר גבוה יותר מבוקינג), הוא אמר שאני יכול לשלם את אותו הסכום. וואלה, תודה רבה באמת, נקודה אדומה שמתי על העניין וזה בעיקר מה שהכריע את הכף לטובת המקום הראשון אליו הגענו (Check inn), טוב, נפרדנו מהמקום הזה לשלום וחזרנו בחזרה אל תוך העיר והאנשים ההוגנים שעובדים שם. ביצעתי צ'ק אין מהיר,שילמתי 2,000 בהאט ללילה אחד (ועוד 1,000 פיקדון), ונכנסנו לחדרים. אפרת טוענת כי אלו החדרים הטובים ביותר ששהינו בהם מתחילת המסע, ביקרנו כבר בעשרות דירות \ חדרים \ גסט האוסים \ מלונות \ הום סטיי ומה לא. כך שזו מחמאה כבירה להגיד על המקום הזה את מה שאמרה. מדובר בדירה גדולה (כ-100 מטרים רבועים), עם הול גדול בכניסה הכולל שולחן סנוקר מגניב, סלון + מקרר וקומקום חשמלי ו-3 חדרים גדולים עם מיטה מפנקת ושירותים ומקלחות צמודים לכל חדר.
הצואנו את התיקים מהרכב, הילדים התלהבו מהסנוקר ומהחדרים המפנקים, כל אחד בחר לו היכן הוא מעוניין לישון הלילה, באופן לא מפתיע, דניאל ויובל בחרו לישון ביחד. כעבור כשעתיים בערך, לאחר התארגנויות וקישקושים, יצאנו אני, אפרת, עידו וליה לסיבוב ראשון באיזור, הייתי רעב, יצאנו לאכול במסעדה מקומית – Lung Aieng, כ-3 דקות הליכה בסה"כ והגענו למקום. הזמנו מנות לא הכי מוכרות, סמכנו בעיקר על המלצרית שהמליצה לנו את המומלצים שלהם, האוכל הגיע, היה טעים, לא אגיד על זה "פצצה" אבל בהחלט סביר.
רק מה ? הילדים היו כבר מחורפנים, זה כבר כמה ימים שליה כל הזמן מתבכיינת וצורחת על כל דבר ממנו היא אינה מרוצה, גם עידו היה חסר סבלנות ורצה לחזור הביתה, באמצע הארוחה החזרתי את שניהם הביתה וחזרתי לבד לאפרת, סוף סוף אנחנו לבד. איזה כיף.
סיימנו לאכול, שילמנו 240 בהאט עבור הארוחה ועוד 100 בהאט לצעירה מקומית חמודה שמכרה לנו 7 בקבוקוני מיץ תפוזים מצויינים. סתם הסתובבנו רגלית בהמשך הרחוב, היה נחמד לראות דוכני אוכל פתוחים, בשלב מסויים חזרנו הביתה, הכנסנו את המיץ למקרר, הנחתי את תיק הגב שלי בדירה ויצאנו כלעומת שבאנו.הילדים שיחקו בחדרים שלהם, כולל עם ליה, לא רצינו להפריע, אז פשוט התגנבנו אל מחוץ לבית כמו שני גנבים באישון לילה, הנענו את הרכב ויצאנו לסיבוב השני שלנו, רצינו לקנות לילדים את ארוחת הערב שלהם – KFC ולנו למצוא סופרמרקט גדול לקניות שוטפות ליום יום שלנו כאן בתאילנד. את המקום המתאים לרצונותנו, מצאנו במתחם הקניות הזה, נכנסנו לסופרמרקט גדול בתוך הקניון, ומילאנו את הסלסה מכל טוב, פירות, ירקות, לחם, חלב, ביצים, חמאת בוטנים, לחמניות ירוקות ועוד…דניאל הייתה מתלהבת כאן מכלי האיפור הרבים שמצויים בסופר הזה. סיימנו עם הקניות האלו, והלכנו רגלית אל סניף ה-KFC שליד, הזמנו מהעוף המטוגן הזה שהילדים כל כך אוהבים (ליה בעיקר) וחזרנו הביתה. מדהים אותי שהרבה מהחבר'ה הצעירים כאן במדינה אינם דוברי אנגלית, אני מניח שלימודי אנגלית כאן אינם בגדר חובה בבתי הספר במדינה (?) אחרת איזה הסבר יש לזה שאני כל הזמן משתמש כאן בגוגל טרנסלייט ?
בבית, הילדים טרפו את האוכל, אח"כ עוד קצת שיחקו סנוקר לפני שפרשו לישון. סגרנו את הבסטה.
— 16/03/2023 , יום חמישי —
לאחר הרבה בירבורים, קישקושים, נסיעות, בירוקרטיה ואירגונים לקראת הטיול, סוף סוף טיילנו היום. יש לנו רכב, יש לנו מקום לישון, הגענו למעוז חפצינו (קאנצ'נאבורי), יש לנו מקרר מלא באוכל, We are good to go.
התעוררתי בסביבות 7:00 בבוקר, סוף סוף ישנים כמו שצריך, קצת עבדתי על המחשב, קראתי וחקרתי על האיזור בו אנו נמצאים, סימנתי נקודות על המפה. בשלב מסויים כל שאר הפלנרים התעוררו ואני התחלתי להכין את ארוחת הבוקר, לשם שינוי ומאז סרי לנקה, אנחנו אשכרה מכינים את ארוחת הבוקר שלנו ולא קונים אותה ב-7/11 או משהו דומה. חתכתי סלט ירקות (התגעגענו), בישלתי ביצים קשות בקומקום החשמלי, לחמים עם חמאת בוטנים, קורנפלקס עם חלב ודבש ועוד… קצת התעכבנו בבוקר, דפקו אצלנו בדלת, עובדת המקום הודיעה לנו כי היום הזמינו את הדירה שלנו, איזה בעאסה, עשיתי טעות שלא שילמתי מלכתחילה לעוד לילות במקום, הציעו לנו לעבור לדירה הצמודה. חדר אחד פחות ו-500 בהאט פחות ללילה, בעאסה, ממש אהבנו את הדירה הגדולה והמרווחת. אז תפסנו את כל הציוד שלנו והעברנו אותו לדירה הצמודה. עידו לקח את המעבר די קשה, סוף סוף כשהוא קיבל חדר לבד, עכשיו הוא צריך לוותר על זה.
בסביבות השעה 11:00 עזבנו את הדירה, יובל נשארה בבית, היא עדיין לא מרגישה טוב, זה כבר כמעט שבוע שהמשפחה לא בקו הבריאות, זה התחיל עם עידו עוד ביום שהגענו ליוניברסל סטודיו (ביום הולדת של יובל), המשיך לדניאל, עבר לליה וכעת יובל. מקווים שכאן זה יעצור. לקחנו את הרכב ונסענו אל חניון הרכבים הצמוד לגשר על נהר קוואי, שם בדוכני האוכל התעכבנו מעט כדי למרוח את הילדים בקרם הגנה נגד השמש, ליה קיבלה מתנה מאחת העובדות שם – היא נתנה לליה לשחק בבימבה של הבת שלה. ליה, שהייתה די בקריז (כי לא הסכמנו להרים אותה על הידיים), נרגעה מעט (וחזרה להיות בקריז כמה דקות אח"כ ששוב פעם לא הסכמנו לקחת אותה על הידיים)
כעבור 50 מטרים מהחניון, דרך דוכני תיירות רבים, הגענו לנקודת תצפית על הגשר המפורסם, היה מאוד חם באותם רגעים, חיפשנו כל הזמן את הצל, אך בשביל התמונה, הייתי צריך ממש להכריח את הילדים שיעמדו בשמש הקופחת, הם לא היו מרוצים מהעניין
זה לא משנה כמה פעמים הייתי במקום הזה (והייתי הרבה), תמיד כיף לי לחזור לכאן, לחתיכת ההיסטוריה והסיפור המעניין שמאחורי הגשר – עליו הוציאו סרט הוליוודי בשנת 1957: The Bridge on the River Kwai, חצינו את הגשר בהליכה, כי זה מה שתיירים עושים כשהם מגיעים למקום, להרגיש את חתיכת ההיסטוריה הזו מתחת לרגליים
הנופים מהגשר אל הנהר היו יפים, רפסודות רחבות הוסבו למסעדות על הנהר, מה שהוסיף לחווית התיירות כאן בעיר
אנחנו חצינו את הנהר בהליכה על הגשר, ירדנו מהמסילה בצד השני, שם עצרנו להתרענן באחד מהדוכנים מתחת לעצי הענק הפזורים שם, קנינו משקאות מוזגים צוננים, 20 בהאט לבקבוק, מחיר הוגן לאללה. שם מתחת לעץ, על שולחן ו-4 כיסאות עשויים מעץ, סיפרתי לילדים את הסיפור ההירואי – טראגי של הגשר על נהר קוואי שקרה כאן בזמן מלחמת העולם השניה. על כך שאסירי מלחמה מבעלות הברית אולצו לבנות את הגשר שישרת את היפנים כשהם ניסו להעביר אספקה ותחמושת לכוחות שלהם בלחימה בבורמה והודו בהמשך הדרך. רוב האסירים נהרגו ממחלות, המלריה התפשטה שם כמו אש בשדה קוצים, גם מחלאות שנבעו מסניטריה קשה ומחסור חמור באוכל ושתיה ראויה. כן, החיים לא היו פיקניק שם. לידינו התהלכו להם חבורה של תאואים, נכנסו לנהר והתיישבו במים הקרירים לצנן את גופם
סיימנו עם המנוחה והשתיה (שתינו בערך חצי מהכמות שהזמנו), והתהלכנו בחזרה לצידו השני של הנהר, על המסילה, ליה נרדמה ותפקידי היה לשאת אותה על ידי, שם בקצה השני, התפנקנו עוד על 2 קוקוסים (ירוקים) קרים וחתיכות פומלה. במרחק של כ-80 מטרים משם נמצא מוזיאון הגשר והמלחמה (JEATH War Museum), התרשמתי מהמקום כפי שלא התרשמתי מכל הפעמים הקודמות שביקרתי בו. עם מחירי כניסה עממיים (50 למבוגר, 30 לילד), נכנסנו והתפעלנו אני ואפרת בעיקר, כבר בכניסה ניתן לראות קטר רכבת שפעל באותה תקופה, תקופת המלחמה.
המקום מרשים, יש בו פרטים רבים מהתקופה, למעשה המוזיאון הזה בנוי מעל מחנה ריכוז של אסירים שבנו את הגשר ומסילת הרכבת שעליו, ניתן למצוא במקום ציוד בניה בו השתמשו האסירים, וכמו כן ציוד אישי של חיילים משני הצדדים (בעלות הברית והיפנים), השוס הגדול הוא שמגלים פה את הסוד הכמוס, הגשר המפורסם – זה שכולם הולכים עליו, זה שכולם מכירים, הוא לא באמת הגשר המקורי שבעלות הברית פיצצו ברגע האמת (כפי שניתן לראות בסרט), אלא זהו גשר שנבנה אח"כ, גשר מבטון וברזלים. הגשר המקורי נבנה מעץ. אוקיי, אז איפה ניתן לראות את הגשר המקורי ? כאן במוזיאון, את השאריות של הגשר בכל אופן, זה חזק ועוצמתי בהרבה מגשר הבטון שהתיירים מאמינים שהוא ה-Real Deal…
המשכנו להסתובב במוזיאון, מסתבר שיש שם חדר המציג מוצגים הרבה לפני הסיפור שקרה במלה"ע השניה, פריטים השייכים לתקופה הניאוליתית ואפילו כאלו שמגיעים עד לפני 2 מיליון שנים (מאובנים)
בקומה השניה של המוזיאון, יושב לו אדם עם המון סבלנות ומגלף פרחים מסבונים, זה מטורף כמות ההשקעה, הדיוק והסבלנות שיש לבן אדם הזה
סיימנו את הסיבוב המחנך שלנו במוזיאון עם צפייה על הרכבת שחצתה בדיוק את הגשר, זוהי רכבת תיירים בלבד, וכשהיא הגיעה לגשר האטה את מהירותה למהירות כזו שאני הייתי הולך מהר יותר ממנה…
יצאנו מהמוזיאון מרוצים וגם עייפים, נכנסנו ל-7/11 הסמוך וקנינו לילדים ארטיקים ושאר שטויות (גם חלב שיהיה לנו למחר), צברנו מעט כוחות להמשך הטיול שלנו היום, ביציאה מחנות הנוחות, אפרת קנתה לדניאל כובע בזמן שאני כבר נשברתי מלהמתין וחזרתי לרכב שחיכה לנו בחנייה. טוב שכך היה, כי זה נתן לי זמן סוף סוף לבדוק את ה-GPS של הרכב ולחבר אותו ל-BlueTooth של הנייד שלי, תענוג, כעת אנחנו יכולים לשמוע מוסיקה מהספוטיפיי שלי ולא להיות תלויים רק מגוגל מפות דרך הנייד, אלא דרך מסך המחשב של הרכב. חזרנו לחדר שלנו, העמסנו את הקניות הביתה וזרקנו את הרוב אל תוך המקרר. יובל עדיין לא הרגישה טוב, יצאנו אני, דניאל, אפרת וליה לסיבוב שני בעיר, הפעם נסענו לכיוון השני, אל בית הקברות הצבאי של בעלות הברית – Kanchanaburi War Cemetery, החנינו את הרכב ליד, וודאתי כי באמת ניתן להחנות שם את הרכב וצעדנו אל עבר המתחם הענק שמכיל מעל ל-5,000 קברים ואיזכורים של חיילים אשר נספו במהלך הלחימה ובנייתו של הגשר. המקום מאוד מושקע ומטופח. יש שם צוות של גננים שדואגים לשמור על המקום כפי שהוא
אפרת השקיעה בקריאה מעמיקה על המקום המרשים והעצוב הזה, שתתה בצמא כל מילה הכתובה בשלטי ההסברים
השעה הייתה כבר 16:30 כשסיימנו להסתובב בבית הקברות "האמריקאי", וצעדנו בהמשך הרחוב על בית הקברות הסיני. אין לו קשר למלחמת העולם השניה, גם בית קברות זה מרשים מאוד, אבל הרבה פחות מטופח, רואים הבדלים ברורים בין שני בתי הקברות מהבחינה הזו
קצת הסתובבנו בין הקברים, קצת נחנו בצל, עד שחזרנו בחזרה לכיוון בית הקברות הראשון בו ביקרנו ומשם אל הרכב שלנו ובחזרה הביתה. נחנו מעט בבית, הכנו לילדים אוכל ובדקנו לשלום יובל שלא הרגישה טוב (היינו כל הזמן בקשר טלפוני איתה, כך שבשיחת טלפון קצרה אנחנו יכולים להגיע אליה תוך פחות מ-5 דקות). בסביבות השעה 19:30, יצאנו אני ואפרת לבד, ללא הילדים ועם המון שקט (סוף סוף) אל שוק הלילה פה של העיר. שוק הלילה נמצא ממש קרוב לבית הקברות בו היינו כמה שעות קודם לכן, החנינו את הרכב באותו מקום וצעדנו כ-2 דקות לכיוון שוק הלילה המרשים. דוכני בגדים והנעלה רבים קידמו את פנינו בברכה, אפרת קנתה לעצמה חולצת T ב-100 בהאט, זה מדהים איך המחיר של החולצה נשמר לאורך השנים, אני זוכר שגם בטיולי הראשון כאן בתאילנד, מלפני 23 שנים, הייתי יכול מצאו דילים של חולצות ב-100 בהאט (בד"כ זה היה 120-150 בהאט). עברנו המון דוכנים, רובם לא עניינו אותי, אני רציתי להגיע כבר לדוכני האוכל, וכשהם הגיעו, הם הגיעו בגדול, הדוכן הראשון ממנו קנינו היה דוכן שבו אשה מקומית חמודה הכינה לחמים טריים מתוקים ורכים מטוגנים עם המון חמאה וסוכר. זה פשוט לא להאמין כמה שזה היה טעים, הקינוח הטוב ביותר שאכלתי בתאילנד (בפער) ואחד הטובים ביותר שאכלתי בחיי, ביחד עם הקלאקנד המטורף של הודו, הם מהווים את שיא השלמות (והכולוסטרול) שטעמתי, זהו הדוכן, רק מלראות את התמונה אני מתחיל להזיל ריר
המשכנו להסתובב בשוק הזה, בפרק זמן כל כך קצר אכלנו מגוון מאוד גדול של מאכלים, מעבר ללחם גם העדן הזה, אכלנו גם wrap עם עוף וירקות חביב למדיי, הזמנתי שתייה של bubble tea, אכלתי סושי, דים סאם, גרניטה בטעם קוקוס, כיסוני קוקוס (קינוח) וכרנאה עוד כמה דברים שאינני כבר זוכר. זו הייתה החוויה הקולינרית הטובה ביותר שהייתה לנו במסע הזה עד כה, אמרתי לאפרת. והקטע הוא שזה זיל הזול, בממוצע שילמנו 20 בהאט למאכל שקנינו, זה טירוף כמה שזה זול, בטח ובטח לאנשים שמגיעים מסינגפור.
חזרנו הביתה כל כך מרוצים, כל כך שבעים, הילדים בינתיים התקלחו וקילחו גם את ליה. יובל שנשארה בבית כל היום עבדה (בין היתר) קשה על הקוביה ההונגרית שלה, אותה קוביה משודרגת (4 על 4) שקנינו לה יום לפני היציאה למסע. בסופו של דבר היא הצליחה לפתור גם את הקוביה המאתגרת הזו, אנחנו סגרנו להם את הערב, והלכנו לישון.
— 17/03/2023 , יום שישי —
שני ארועים מיוחדים קרו היו, הראשון הוא שאנחנו יצאנו למסע הזה בדיוק היום לפני 5 חודשים, אז חודושלדת שמח, השני הוא שהיום סגרתי חוב ישן, כמה ישן ? בן 23 שנים. היום סוף סוף השלמתי ביקור בכל שבעת המפלים בפארק הלאומי של ארוואן. זה לקח לי 4 פעמים לעשות זאת, אבל זה נעשה!
התעוררנו היום יחסית מאוחר, בסביבות השעה 8:00 בבוקר, הכנו ארוחת בוקר ונכנסנו ללחץ של זמן, רצינו להגיע אל 7 המפלים המפורסמים ב-Erawan National Park, המקום נסגר ב-16:00 ויש לנו מעל שעה נסיעה לשם, ואם רציתי להספיק לבקר בכל שבעת המפלים בשמורה (מה שלא הצלחתי לעשות עד כה), אז כדאי היה שנצא ומהר. הנענו את הרכב בסביבות השעה 10:30, אל השמורה הגענו כשעה ו 10 דקות מאוחר יותר, לפחות הפעם השתמשנו ב-GPS של הרכב ושמענו שירים מהספוטיפיי שלי דרך ה-BlueTooth, תענוג. לילדים לא לקחנו טלפונים ניידים אז הם היו אקסטרא עצבניים. הגענו לשמורה, שילמנו סכום אסטרונומי (1,080 בהאט) במושגים תאילנגים וסכום ממוצע במושגים סינגפוריים. בכניסה לחניון נעמדה לה שם צעריה תאילנדית עם חוטיני שלא משאיר הרבה מקום לדימיון, הגענו למקום הנכון. לרוע מזלינו, יובל הרגישה על הפנים, קיבינימאט, המחלה הזו לא תעזוב אותנו לעולם, איך שירדנו מהרכב, יובל הלכה הצידה כדי להקיא. מבאס לאללה, עשינו טעות כשהבאנו אותה לכאן, חשבנו בבוקר כי השיא כבר מאחוריה וכעת זה רק זמן התאוששות. מסתבר שטעינו, היא הרגישה רע שם, קנינו לה ולכולם מיצים טבעיים עם המון קרח גרוס, 50 בהאט לכוס ענקית, איזו בדיחה. נכנסנו אל השביל המוביל לפארק הלאומי ולשבעת המפלים.
יובל הלכה ביחד איתנו את ה-500 מטרים עד למפל הראשון, שם נעצרה לנוח, אנחנו שכרנו חליפות הצלה (20 בהאט לשעתיים), לא ניתן להיכנס למים ללא חליפות אלו. את המפל הראשון רק ראינו וצילמנו
אבל במפל השני התעכבנו הרבה יותר, זהו מפל גדול יחסית ומרשים יותר ובעל בריכה גדולה, המקום היה עמוס במבקרים עם חליפות הצלה כתומות בתוך המים, צילמתי את הילדים רגע לפני שהורדנו בגדים ונכנסנו לבריכה:
עידו, דניאל, ליה ואני נכנסנו למים, המים היו קרים, עידו נכנס מהר ואנחנו לאט לאט, נתנו לגוף שלנו להתרגל לטמפרטורת המים. עד שהכנסנו את כל גופינו למים, עידו כבר הגיע אל מתחת למפל וטיפס מאחוריו
שהינו שם בבריכה כחצי שעה, בזמן הזה אפרת הלכה אל יובל שהמתינה לנו בצל ליד המפל הראשון, המרחק בין 2 המפלים הוא פחות מ-150 מטרים בסה"כ. אני ושאר הילדים התיישבנו על סלעים בפאתי הבריכה, במים הסתובבו להם דגים שאוכלים את העור היבש (דגים שמנשקים את הרגליים, לדברי הילדים), זה קצת מלחיץ בהתחלה, אך ברגע שמתרגלים להרגשה, זה בסדר גמור. השעה הייתה כבר כמעט 14:00 כשאפרת חזרה ולקחה את הילדים, יצאנו כולנו מהמים, בעוד שעתיים סוגרים את המקום והיו לנו 2 אופציות, האופציה הראשונה הייתה שהילדים ממשיכים איתי לבריכה של המפל השלישי והרביעי שם נמשיך להשתכשך במים עד הסגירה, או אופציה שניה היא שהילדים נשארים עם אפרת ואני לבד מטפס עד המפל השביעי והאחרון, מה שלא השכלתי לעשות עד כה. אפרת דחפה לאופציה השניה, גם הילדים לא הראו התלהבות יתרה להמשיך ולטפס במעלה המפלים בחום והלחות ששררו שם באותו הזמן. סגור. המשכתי לבד, הפקדתי 20 בהאט עבור הכנסת בקבוק מים בדוכן ההפקדות והתחלתי לצעוד, המפל השלישי הגיע כעבור כמה דקות הליכה קצרות, מדובר על בריכה גדולה ומפל גבוה ומרשים, לפני ההגעה למפל, פגשתי בחבורה של תיירים לבנבנים מסקנדינביה שצועדים בשיא המרץ כלפי מעלה, עקפתי את כולם כדי להגיע למפל השלישי
לא היה לי את הזמן להיכנס למים בכל מפל, אז פשוט הגעתי, שלפתי את הנייד שלי וצילמתי. מה גם שחליפת ההצלה לא הייתה עליי (השארתי אותה לאפרת שתזדכה עליה). המשכתי לצעוד אל עבר המפל הרביעי, כמה גרמי מדרגות המטפסים למעלה הקשו על המטיילים להתקדם מהר, נעצרתי עם הזרם של המטיילים. כבר במפל הרביעי ניתן היה לראות כמות נמוכה בהרבה של תיירים הפוקדים את המפל. אין בו הרבה מים, הוא אינו גבוה ומרשים כמו אחיו הקודמים, אבל יש לו אטרציה מטורפת אחת – מגלשות מים טבעיות מהם ניתן להתגלש הישר אל תוך ממי הבריכה – מעולה.
המשכתי לכיוון המפל החמישי, זהו המרחק הרב ביותר בין 2 מפלים כאן בשמורה, הליכה של 450 מטרים, הרבה מתוך זה בעליה. כמות המבקרים הלכה והצטמצמה אפילו עוד יותר שם למעלה, מידיי פעם יצא לי לעצור ולצלם את הנחל עם נופי הג'ונגל הפראיים בין המפלים, מקומות מרשימים כשלעצמם:
המפל החמישי הגיע, ואיזה מפל יפה זה. למעשה מדובר בקסקדים של מפלונים קטנים, מקבץ מרשים של אחד מעל השני יוצרים אפקט מרשים של זרימת המים
למרות יופיו של המפל החמישי, לא התעכבתי הרבה מעבר לצלם את המקום בסטילס ווידאו, והמשכתי לכיוון המפל השישי במספר, למעשה בדרך בין שני המפלים הללו, מצאתי נקודות חמד כל כך מרשימות שהן לא נופלות מהמפלים המוצהרים אליהם כולם נוהרים, הנה רק חלק מנקודות החמד הללו
הגעתי אל המפל השישי, הייתי שם לבד, הרבה בשל העובדה כי זהו המפל היחיד כמעט (מלבד הראשון) בו אין כניסה למים. אז למה שאנשים יתעכבו כאן ? כך גם אני, צילמתי והמשכתי
צעדתי עוד כ-200 מטרים אל המפל השביעי, העליון והאחרון להיום, הגעתי למקום, מקבץ די גדול של תיירים פקד את המתחם, ביניהם גם קבוצת התיירים הסקנדינביים שפגשתי למטה
נכנסתי למים עם הרגליים רק כדי למצוא זוויות צילום טובות יותר, גם כאן תפסה אותי קבוצה של דגים שניסו לאכול לי ת'רגליים
זהו, הסיור נגמר, החזרתי את חובי לאגו שנפל בכל שלושת הפעמים בהם ביקרתי כאן ולא הצלחתי לסיים ולהגיע אל המפל האחרון. הפעם אומר בגאווה שהשלמתי את המסע. בדימיוני חשבתי לעשות זאת עם אפרת והילדים, אך המציאות הוכיחה אחרת. ירדתי למטה את כל הדרך בין המפלים, בדרך למטה המפלים נראו מרשימים, אך קצת פחות, כמעט ולא התעכבתי כלל, פשוט הלכתי כמעט ללא עצירות עד למטה, עד למפל הראשון שם אפרת והילדים המתינו לי, בדרך קיבלתי בחזרה את ה-20 בהאט שהופקדו עבור הבקבוק, נפגשתי שוב עם המשפחה ולאחר כמה קישקושים, צעדנו את כל הדרך בחזרה (500 מטרים) עד חניון הרכבים, ליה נרדמה ואני נשאתי אותה על ידיי בדרך חזרה. היא התעוררה כשהגענו לחניון, שם קנינו לילדים עוד קצת סמוזי פירות כולל לליה שבינתיים התעוררה,
לי קניתי Sticky Rice (120 בהאט) הראשון שלי במסע הזה (אך לבטח לא האחרון), היה פשוט מצוין, ה-Mango Sticky Rice מייצג ומזכיר לי תמיד את תאילנד
זהו סרטון המציג את המפלים ואותנו בין השאר 🙂
נכנסנו לרכב ונסענו בחזרה אל החדרים שלנו בקאנצ'נאבורי, הנסיעה עברה באופן חלק, ליה קיבלה את הנייד של אפרת ואפרת נרדמה לקטעים מסויימים במהלך הנסיעה. שם בדירה שלנו נחנו מעט, כולנו בתורות התקלחנו בשתי המקלחות שיש לנו כאן בדירה ובסביבות השעה 19:00 יצאנו שוב פעם החוצה, הפעם אל הסופרמרקט הגדול אליו אנחנו תמיד הולכים כדי לבצע קניות, החננו את הרכב בחניה ליד הסופרמרקט, הפעם בהחלטה מושכלת רק אני יצאתי מהרכב לקנות מצרכים, כדי לחסוך בזמן וכדי שהילדים לא יעשקו אותנו בשטויות. חזרתי עם שקית המכילה – קורנפלקס, חלב, ביצים וירקות. נכנסתי לרכב ולשאר המשפחה שהמתינה לי בזמן הזה ונסענו לכיוון שוק הלילה בו היינו אתמול, לאחר החוויה הכל כך טובה שהייתה לנו אתמול, אמרנו כי אנחנו חייבים גם להראות לילדים מה זה שוק לילה כאן בדרום מזרח אסיה. בדיוק כמו אתמול, גם הפעם התנסנו בהמון דברים חדשים, רק שהפעם היה הרבה בלגאן גם, כל ילד רצה משהו אחר וכולם כמובן מנדנדים להורים שלהם שיקנו להם את מבוקשם (לרוב הסכמנו). רציתי להראות לילדים את הלחם המטוגן עם החמאה והסוכר, אותו מעדן שטעמנו אתמול והתענגנו עליו כפי שלא התענגנו על קינוח בכל תאילנד. הילדים התלהבו אכן מהקינוח, אך לא הגיע לרמת ההתלהבות של הוריהם. המשכנו אח"כ לשאר הדוכנים לנשנש דברים חדשים, טעימים ומעניינים
אלו הם רגעינו היפים בשוק הלילה
חזרנו הביתה עייפים ומאוד מרוצים מהיום הזה, היום שבו פותחים את החודש השישי של המסע (מרגישים כבר את ההגעה למחצית הזמן)…