— 25/03/2023 , יום שבת —
לאחר בערך 10 ימים של התחרבשויות בדרכים (אבל התחרבשויות טובות), היום סוף סוף התחלנו לעלות צפונה – הכיוון המקורי אליו רצינו להגיע. בימים הקרובים אנחנו אמורים להצדיק את השם Road Trip כאשר אנו אמורים להגיע ללילה אחד בכל מקום ולעזוב למחרת, כאשר בדרכים אנחנו עוצרים במקומות מעניינים. התחלנו בזה היום וזה יימשך כנראה בימים הקרובים. היום אנחנו ישנים בפאתי העיר צ'אי-נאט (שהיא עיר הבירה של המחוז בעל אותו השם)
היום בבוקר ישבתי עוד על גוגל מפות והמשכתי לתכנן את הנסיעה שלנו בצפון, ליל הסדר חל ב-5 לאפריל, בעוד 10 ימים, יש לנו דרך ארוכה מאוד עד פאי (לשם הזמנו כרטיסים לארוחת ערב ליל הסדר), וה-10 ימים הללו יתעופפו לנו כמו טיל אני מניח. אכלנו ארוחת בוקר נפלאה בגסט האוס שלנו, שוב פעם המשפחה הזו שמנהלת את המקום מוכיחה למה הציון שלהם כל כך גבוה, ירדנו למטה לאכול בהתחלה רק אני, עידו וליה, עם הזמן גם יובל הצטרפה, אחריה דניאל ולבסוף אפרת, בזמן שהשאר אכלו את ביצי העין, הלחמים עם הריבה, מנגו ותה\קפה, אני עליתי למעלה לחדרים כדי לסגור את המזוודות שלנו.
עשינו צ'ק-אאוט בסביבות השעה 10:00, כולנו כבר היינו מוכנים לתזוזה, לאחר שהעמסתי את כל התיקים על הרכב, יצאנו לדרך. נסענו כשעה וחצי לערך עד יעדינו הראשון, הגענו אל Wat Muang, שהוא מקום טוב לעצור בו כשעולים למעלה לצפון. תחילה נכנסנו אל מקדש מרהיב, מקום שבו בפנים היו מראות גדולות ונברשות קריסטלים, הכל שם בפנים היה נוצץ, אנשים התפללו אל עבר הבודהא המוזהב שישב שם בניחותא. קבוצה של מקומיות שעבדו שם במקדש התלהבו מהילדים ורצו להצטלם איתם, זוהי הפעם הראשונה מאז נפאל או תחילת הודו שליה הסכימה שמישהי זרה תרים אותה על הידיים.
העובדות שם כל כך התלהבו מהילדים שלנו, הביאו להם מנחות שיגישו לפסלים שלהם, מהם אותן מנחות ? קטורות, איתן לא היה לנו מה כל כך לעשות, ורדידי זהב אשר לוקחים אותם, שמים על האצבע ומדביקים על פסלי הבודהא ושאר הנזירים שישבו שם, נראה לי כי זו הייתה הפעם הראשונה של הילדים שהם החזיקו זהב אמיתי!
בתוך המקדש שוחחנו עם בחורצ'יק מקומי שהיה בישראל לפני כמה שנים, הוא הסב את תשומת ליבנו לגופת הנזיר ששכבה שם בתוך ארון מוגבה מזכוכית, חנטו אותו והציגו אותו לראווה, הבחורצ'יק הזה נפטר לפני זמן מה והוא היה ממקימי המקדש הזה. היה קצת קריפי לראות זאת, במיוחד לילדים. אבל היי, לימודים של החיים, לא ? ניסיתי לתפוס את שאר פנים המקדש ממבט על, ניצלתי את את העובדה כי התקרה מזכוכית גם היא, אז כיוונתי את המצלמה כלפי מעלה וצילמתי את ההשתקפות של כולנו מהתקרה, זו התוצאה:
יצאנו מהמקדש בדרכינו אל פסלו של בודהא היושב מאחוריו. את הפסל ניתן לראות ממרחקים ואנחנו בדרך לשם רגלית, החום היה מאוד כבד ואנחנו ניסינו כל הזמן למצוא את הדרך המוצלת. בדרך לשם עברנו במעין גן פסלים – מקום הזוי לחלוטין, למה ? מדובר על פסלים המציגים כנראה את ההיסטוריה של האנשים במקום, משום מה, החברים כאן במתחם החליטו דווקא להציג כאן את אחת מהתקופות החשוכות והזוועתיות שקרו כאן, כך שגן הפסלים הזה הציג לעוברים ולשבים את האנשים המקומיים שגרו כאן, לאחר שנתפסו ועונו ע"י הפולשים, הפסלים הציגו לנו סיטואציות קשות מאוד ופיסלו אותם בצורה כל כך גראפית ומטרידה, כמו שני אנשים שמנסרים שבוי כפות לשניים בבטן, אנשים משפדים בכידונים אנשים אחרים, כאלו שחותכים איברים חיוניים מבני אדם, כלבים טורפים אנשים חיים, אנשים ערומים, איברי מין, הכל עם דם, כולם עם הבעות פנים שמנציחות זוועות עולם. ראיתי זאת וחטפתי שוק כי מקום זה הוא גם לילדים, ואני ? אני העפתי את הילדים שלנו שילכו מדרך אחרת, הרחק מגן הפסלים ההזוי הזה, ומה עם לימודים של החיים ? Fuck that! אנחנו ניתן להם דברים אחרים ללמוד כעת… קשה לי להגיד כמה מתוך זה הם ראו ומה לא, אבל זה היה בהחלט מטריד.
עברנו את הדרעאק הזה והגענו אל המקום אליו כיוונו להגיע, פסל הבודהא היושב שעל פי דברי המקומיים, מדובר כאן על הפסל היושב הגבוה ביותר בעולם ! מדובר על מונומנט בגובה 92 מטרים וברוחב של 63 מטרים, בנייתו החלה בשנות ה-90 ונמשכה עד שנת 2008. בשל גובהו הרב, את הפסל ניתן לראות עוד מרחוק כשהגענו עם הרכב מכיוון מזרח.
היה שם חם מאוד, היינו צריכים לחלוץ נעליים בכניסה למתחם של הפסל, והרצפה הייתה חמה, כך שהלכנו בדילוגים מעל הריצפה הרותחת, צילמנו את הילדים ואת עצמינו
רק שהעדשה אינה מספיק רחבה כדי לתפוס את כל הפסל ולהמחיש עד כמה הוא גדול. במקום היכן שיד ימין של בודהא נוגעת כמעט בריצפה, ניתן להגיע לשם ולגעת בידו של הפסל, על פי אצבעותיו של הפסל ניתן לראות עד כמה אנחנו קטנים מולו
סיימנו את עניינינו שם במתחם הפסל, הבחורצ'יק המקומי עימו שוחחנו מקודם, הסביר לנו גם קצת על הפסל הזה והזמין אותנו להצטרף אליו לפסל השוכב הגדול ביותר, המקום נמצא במרכז העיר, כמה ק"מ מכאן, אנחנו החלטנו לוותר ולהמשיך הלאה אל התיכנון המקורי שלנו. חזרנו בחזרה לחניון הרכבים, שוב היינו צריכים לעבור ליד הגן ההזוי של איברים כרותים ודם ניגר על הריצפה.
נסענו עוד כ-50 דקות לכיוון צפון מערב לכיוון עיירה קטנה ודי נידחת בשם: Sam Chuk, העיירה פחות עניינה אותנו, אנחנו כיוונו אל השוק שבאופן לא מפתיע נקרא: Sam Chuk Market, הגענו למקום, החנינו את הרכב (תמורת 20 בהאט) ומצאנו את עצמנו מתהלכים בסמטאות הצרים של השוק, מדובר על שוק מקומי, לא תיירותי כלל, על כן המחירים של המוצרים שם הם בריצפה. קנינו בדוכן אחד 3 שקיות של עוגיות תאילנדיות מתוקות (מאפים קטנים עם ממרח שעועית צהובה מתוקה, בצק ממולא בקרם שומשום, ועוד משהו עם ממרח פנדאן ירוק), המשכנו ללכת לאיבוד בין כל הסמטאות המעניינות
הגענו כעבור כמה דקות אל מתחם המזון שם בשוק, כאן מתחילים הדברים להיות מעניינים, מצאנו מקום נחמד לאכול בו אוכל מקומי, לצערי אני היחיד שהייתי בקטע של אוכל מקומי תאילנדי, הזמנתי מנת נודלס מתובל, עוד איזה כופתאה עטופה בעלה בננה ובפנים ניתן למצוא אורז עם נקניקיות חזיר, שריפס, ביצה וכו', ועוד צלחות עם איטריות אותה הילדים עזרו לנשנש. כל התענוג הזה עלה לנו כ-150 בהאט. בדוכן ליד, הילדים כבר מצאו אותו כמעניין יותר, דוכן של Bubble Milk Tea, הזמנו כמה כוסות משקה כזה, האחד בטעם טארו, שניים בטעם קרמל, עוד אחד -שוקו ובשבילי משהו מוטרף עם סוכר צרוב מעל, היה לא רע בכלל, כאן עידו מנסה לבחור משהו ממגוון הטעמים המוצעים
כשסיימנו לשתות, יצאנו אל מחוץ לשוק, הילדים היו צריכים להתפנות וממול לשוק היו שירותים ציבוריים (יחסית נקיים לשירותים ציבוריים), סיימנו שם וחזרנו בחזרה לכיוון הרכב שלנו, שם בדרך קנינו לילדים 2 קופסאות קטנות של לגו להרכבה, האחד לעידו – פוקימון והשני ליובל – אווטאר. במקביל דניאל וליה בעיקר שיחקו עם 2 כלבי שיאצו (?) קטנים וחמודים
הגענו לרכב, הנענו את העסק ועזבנו את השוק של Sam Chuk, התיכנון היה לנסוע כשעה בערך משם אל מקדש נוסף, אך מכיוון שלאפרת היו כאבי בטן, נאלצנו לדחות \ לבטל את הביקור שם ולנסוע ישירות אל הגסט האוס שלנו, הגענו למקום מבודד בפאתי כפר באמצע שום מקום, היה שם שלט של בית קפה\מסעדה, אבל איפה זה ואיפה גסט האוס ? גוגל מפות הביא אותנו למקום, ולא הייתי בטוח שזה אכן היה המקום, החנתי את הרכב בחניית עפר ונכנסתי פנימה לכיוון בית הקפה הזה לברר איפה אנחנו אמורים לישון… טוב אז מסתבר כי בית הקפה הזה כולל גם חדרי שינה במבנה שליד. המקום מקסים, פשוט מקסים. כבר כשהלכתי לכיוון בית הקפה הרגשתי טוב כאן, החדר שקיבלנו כאן הוא חדר גדול מאוד, ממוזג, עם 3 מיטות זוגיות, בחוץ יש נוף מטריף של שדות אורז ירוקים
נכנסנו לחדר, עם התיקים הכבדים, הילדים התארגנו מהר מהר ויצאנו מהר אל גולת הכותרת שכאן. זוהי הפעם הראשונה במסע הזה שאנחנו ישנים במקום עם בריכה צמודה. וביום חם כזה, להיכנס לבריכה עם מים צוננים זה פשוט תענוג, מהבוקר הילדים מחכים לרגע הזה, פיסלי בודהא, שווקים ושאר הדברים, פשוט לא עניינו אותם כמו הבריכה שכאן
הבריכה ממוקמת במתחם בית הקפה\מסעדה, ממש צמוד לגסט האוס שלנו כשמסביב שדות אורז, מקום פסטורלי מזה, לא קיים בכלל. נכנסנו למים כולנו, הילדים פשוט עפו על הבריכה הזו, יש שם גם בריכה לא עמוקה לילדים קטנים, שם ליה מצאה לה 2 ילדים קטנים שהיוו עבורה חברים.
נשארנו בבריכה עד השעה 18:00 בערב, השמש כבר החלה לשקוע וזה היה זמן טוב עבורינו להתחיל להתקפל, בבריכה הזמנו ארוחת ערב ל-19:00 והיינו צריכים כבר לארגן את הילדים עם מקלחות לפני ארוחת הערב. אין ספק כי את מקום הלינה הזה אנחנו לא נשכח עוד זמן רב…
קצת אחרי 19:00 עזבנו את החדר, כולנו כבר מקולחים, נכנסנו למסעדה, בשעה הזו היינו כבר היחידים במקום, שולחן ערוך ומסודר הוכן כבר עבורינו, כל המנות היו מסודרות ליד הצלחות, הכוסות והסכו"ם שלנו, אנחנו התיישבנו מסביב לשוחן והתחלנו לאכול
ארוחת הערב הזו הייתה הצלחה כבירה, גם בגלל שהיא הכילה מנות עבור הילדים (צ'יפס, חטיפי עוף) וגם למבוגרים (סלט פאפאיה, מרק טום-יאם ומרק סום-תאם), וגם בגלל שהאוכל היה כל כך כל כך טעים, אפרת ואני סיכמנו כי זו הייתה ארוחת הערב הטובה ביותר שלנו כאן בתאילנד. סיימנו את הארוחה כל כך שבעים וכל כך מרוצים, העובדה שאכלתי בטעות פלפל חריף ירוק (במחשבה מוטעית כי זהו שעועית), לא קילקלה לי את החגיגה (למרות שדמעתי כמו תינוק והבטן שלי נשרפה מבפנים). חזרנו בחזרה לחדר, יום שבת היום והילדים החליטו להתקשר ולדבר עם החברים שלהם בארץ (בשעות אחה"צ של שעון ישראל) לפני שהם הלכו לישון