— 27/01/2023 , יום שישי —
כבר הגיע העת כאן באי מונרו שאנחנו מספיק זמן פה במקום כדי להתחיל להתערבב ולהכיר טוב יותר את המקומיים, בין אם זה השכנים של הגסט האוס של Deepa בו אנחנו משתכנים (הרי את משפחתה כבר אנו מכירים זה כמה ימים), המוכרת בדוכן הפינתי ממנה אנו קונים מצרכים בסיסיים, נהג הריקשה שבד"כ בא לאסוף אותנו, אנשים שונים באמצע הרחוב בהם אנו נתקלים מידיי פעם, מברכים לשלום עם ה-Namaste הרפטטיבי… כך זה היה לנו גם במקומות אחרים בהם "נתקענו" זמן רב, כמו גואה והאמפי.
את היום הזה רצינו לקחת באיזי, לאחר כמה ימים של עשייה מרובה במסע, במיוחד לאחר הנסיעה לוארקלה אתמול, החלטנו לנוח מעט בחדרים שלנו, התכנון היה לקום מאוחר ולנוח, אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד, בסביבות השעה 6:45 החבר'ה שם במועצת הכפר החליטו להשמיע בקולי קולות, ברמקולים הפזורים בכל רחבי הכפר מוסיקה מקומית, זה דאג להעיר אותנו יופי טופי (הכל באמתלה של הפסטיבל שמתחולל כאן כבר כמה ימים וימשיך להתנהל פה עד שנעזוב). נשארנו בחדרים, קצת קוראים, קצת מדברים, בסביבות השעה 9:00 Deepa הביאה לנו את ארוחת הבוקר, כהרגלה היא מגיעה אלינו עם חיוך וגישה חיובית תמידית על פניה, יצא לנו לשוחח איתה לאחר האוכל, שיחה רצינית כזו של העתיד שלה, של בעלה (שעובד כעת בדובאי) וכמובן העסק, הצענו לה רעיונות לשיפור המקום (הוא יחסית חדש – חצי שנה) כמו הרחבת איזור המגורים אל מטע הבננות הסמוך שבבעלות המשפחה, החלפת החצץ שממול לחדרים בדשא ירוק, הקמת שמשיות, כיסאות וערסלים מסביב. יש למקום הזה פוטנציאל מטורף, רק צריך זמן, סבלנות וכמובן כסף לכל הדברים הללו, גילינו את Deepa כאדם מאוד עיסקי עם ראש חכם על הכתפיים, היא סיפרה על התוכניות שלה למתחם (להוסיף מזגן, לסיים לבנות את המטבח המשותף שלא ידענו על קיומו עד עכשיו) , Deepa גם סיפרה לנו על כל הפוליטיקות הקטנות כאן מבכפר הקטן (כשכולם מכירים פה את כולם), על יחסיה עם ההורים והורי בעלה ועוד. הצ'ופצ'יקים הקטנים הללו והרכילויות קיימים בכל מקום בעולם. אפרת שוחחה עימה עמוקות בזמן שאני שמתי עין על העוגה הביתית שהיא הכינה (קמח עם קוקוס טיפה מתקתק):
סיימנו לאכול ונפתח התיאבון לכביסה, תלינו את הכביסה שלנו מאתמול בלילה במתלה שDeepa סיפקה לנו בחוץ, הבגדים התייבשו מהר תחת השמש הקופחת, זה דירבן אותנו להשלים כמעט את כל הכביסה שנותרה לנו. הילדים החלו ללמוד עם אפרת, כרגיל עשו פרצופים ובעיות בכל פעם שהם צריכים לפתוח את הספרים או האפליקציות, לפעמים זה כבר מטריף אותנו המבוגרים.
בסביבות השעה 15:00 יצאנו סוף סוף מהחדרים שלנו, אני, אפרת וליה (הילדים הגדולים נשארו בבית), צעדנו החוצה אל עבר המכולת השכונתית שנמצאת בצומת, אפרת הזמינה 2 כוסות צ'אי, בזמן שאני לקחתי שקיות קורנפלקס מתוק לילדים ועוד שקית חלב, חזרתי מהר לילדים שהתלוננו על רעב מתקדם, ליה הייתה על מנשא הגב וכבר נכנסה לחלום השלישי שלה, הכנתי מהר לילדים קורנפלקס עם חלב ועזבתי אותם לנפשם, תוך שאני חוזר לצומת ולאפרת שבינתיים מתענגת על כוס הצ'אי שלה (מרחק של כ200 מטרים). סיימנו עם הביזנס של הצ'אי והמשכנו ללכת, הפעם בחרנו לצעוד לכיוון אחר בצומת, לכיוון של הנהר רק לצד השני שבו עדיין לא הלכנו. הילדים כל הזמן התקשרו אלינו, היה להם קשה להסתדר לבד, כל אחד היה עם הקריז שלו ואנחנו הרגשנו מנסים להשתלט על האש מרחוק (לא כל כך עובד), המקומות אליהם הגענו קסומים ממש, נקודות תצפית יפות על הנהר כאשר סירות קאנו חולפות על פנינו, בין אם אלו סירות המשרתות את המקומיים לצרכי דייג או את התיירים לצרכי הכסף הקל.
בדוכן קטן מסויים, באמצע הדרך, החלטנו לעשות הפסקה ולהוריד את ליה (שבנתיים התעוררה) מהגב שלי, בעלי המקום, זוג מבוגרים חביב קיבל אותנו יפה, השכן שידע מעט אנגלית לקח אותנו מאחורי ביתם, לחצר האחורית המשקיפה על הנהר, אפרת ואני דיברנו על הפוטנציאל העצום של המקום להכשיר אותו למסעדה לתיירים, להעיף את הג'אנק יארד הפזור שם, לשתול דשא ופרחים, לזרוק כמה שולחנות וכיסאות נוח בסביבה ובום יש פינת זולה לאכול או לשתות בה, אנחנו היינו בפנטזיות כיצד להפוך את המקום לפנינה, כשהמקומי הציע לנו לשתות צ'אי. הסכמנו בהערכת תודה. אחלה צ'אי שבעולם, לאחר מכן גם הצטלמנו ביחד כשהמקומי רצה לצלם אותנו, אני לא אוהב שמצלמים אותי באופן כללי ועוד פחות אוהב שמצלמים אותי בצורה מרושלת לחלוטין (לא מאשים אף אחד, פשוט לא אוהב את זה)
הודינו לזוג המבוגר, בעלי המקום שכיבדו אותנו כאמור בשתי כוסות צ'אי מבלי לקחת דבר בתמורה. המכשנו ללכת הלאה, ליה החלה קצת לנדנד, כנראה הייתה רעבה, בדוכן קטן לצד הכביש קניתי לה עוגיות (ולנו עוד כמה חטיפים), מצאנו לנו מזח קטן עליו מיקמנו שתי כיסאות פלסטיק שמצאנו ליד ופשוט התיישבנו לצפות בנופים של הנהר, היה הרבה יותר נעים אילולא התפילות החופרות שהתנגנו להן ברמקולים כל הזמן ברקע, הרמקול היה יחסית קרוב אלינו כך ששמענו את ההטרדה הזו (בשבילנו כמובן) כמו קוץ ב…
ליה סיימה לנשנש את העוגיות וזה היה האות שלנו כבר לקום ולהתקפל מהמקום היפה עם הרמקול הצווח. לא הלכנו הרבה עד שבחנות אחת מישהו אמר לנו "שלום" בעברית, זה היה בחורצ'יק הודי ששאל למוצאינו, כשאמרנו – ישראל, הוא החל לפתוח בעברית קצת קלוקלת, עם הרבה מבטא, אבל רבאק, הבנו אותו. שמו של הבחורצ'יק ג'וס, הוא עבד כמה שנים טובות בישראל, באופן רישמי כמטפל של קשיש, אך באופן לא רישמי, לקח על עצמו כל עבודה אפשרית רק כדי לעשות עוד כמה ג'ובות מהצד בשביל לשלוח למשפחתו שחיה כאן באי מונרו. היה נחמד לשוחח איתו, ההצעה להגיע אל ביתו ולהכיר את משפחתו, לא איחרה לבוא, מסתבר שגם אישתו עבדה 7 שנים בישראל כמטפלת של קשישה (שהלכה לעולמה בגיל 94), היא דוברת עברית באופן שוטף, וזה היה שינוי מרענן, בסלון ביתם הם כיבדו אותנו במיץ מנגו וקינוח מעניין במיוחד, מעין אבקה כזו הכוללת קוקוס ועוד כמה תבלינים, זה מסוג המאכלים אותם חייבים לאכול ליד משקה כלשהו, אוכלים ביס ומרגישים כי האבקה סופחת כל נוזל שבגוף. טירוף.
ליה קיבלה בובות לשחק איתם והייתה בשמיים, לא רצתה לעזוב אותן…
שוחחנו לא מעט עם הזוג המקסים הזה, הם נוצרים ובשבילם להיות ולעבוד בישראל היה זה סוג של חלום (לא יודע אם יותר מבחינה דתית, לנסוע ולראות לייב את המקומות המדוברים בברית החדשה, או יותר מבחינה כלכלית), שוחחנו איתם לא מעט, לקראת הסוף הם גם הזמינו אותנו להגיע אליהם בהרכב מלא (עם הילדים הגדולים) לארוחת ערב משותפת, קבענו ליום שני אחרי 17:00. סבבה, מקווים מאוד שבאמת זה יצא לפועל
המשכנו לעשות את העיקוף אליו כיוונתי מלכתחילה, קצת מתעכבים בהתחלה כדי לקשקש עם המקומיים ולהחליף עימם כמה מילים. "תראי כמה אנשים אנחנו פוגשים ומשוחחים עימם בסיבוב של כמה שעות בודדות בכפר", אמרתי לה, "תחשבי את מי היינו מכירים וכמה לעומק היינו מכירים אם היינו נשארים פה חודש שלם" המשכתי, אפרת הינהנה כאות הסכמה, מי יודע, אולי יום אחד כשהילדים יגדלו, אפרת ואני נגיע לכאן שוב, הפעם רק שנינו לתקופה ארוכה יותר.
האצנו את קצב ההליכה, אפרת הייתה צריכה ללכת לשירותים, והעניין הפך להיות דחוף מרגע לדודלי, בשלבים מסויימים כבר כמעט ורצנו הביתה, בסופו של דבר הגענו והאשה נרגעה. גם הערב הזה הזמנו ארוחה אצל Deepa, הפעם זה היה תבשיל תפו"א חריף לשם שינוי עם אורז טעים וצ'פאתי וחביתה, אנחנו תמיד מחזקים את הארוחות שלנו עם סלט ירקות קצוץ ומתובל. גם היום בערב אפרת זלגה לחדר של הילדים לראות איתם את Wednesday, משאירה לי קצת זמן לעצמי לשוטט באינטרנט ולכתוב כאן ביומן. היום יום שישי, בצהריים העלתי מודעה בקבוצת הוואטסאפ המקומית של הישראלים שמי שרוצה להיפגש לארוחת יום שישי – מוזמן. לא קיבלנו פניה אחת, איזה עלוב זה…
— 28/01/2023 , יום שבת —
לאחר שאנחנו כבר שבוע שלם כאן באי מונרו, כל הזמן שומעים את התפילות מהרמקולים בכל רחבי האי בגלל הפסטיבל, סוף סוף הלכנו לראות אותו גם. הפכנו את רעשי הרקע שאנו שומעים תמידית כאן למציאות, והקטע הוא שאפילו לא התכוונו לכך, כרגיל פה במסע הזה, אינני יודעים איך נסיים את יומינו, זה היה נכון לאתמול, נכון להיום ונכון למחר.
היום בבוקר התעוררתי כבר בסביבות השעה 6:30, סתם ככה, הגוף התרגל, פתחתי מחשב והתחלתי לחקור לגביי יעדינו הרחוק לקיץ 2023, כן, נכון, יש עוד המון זמן, אבל את האירגונים וההזמנות צריך לעשות כבר כעת, תקופת הטיולים בקנדה היא קצרה ואנחנו הולכים להגיע לשם בפיק של העונה, ביקוש גבוה, מספר מצומצם של חניונים, אז כבר עכשיו שמתי לב כי רוב המקומות לינה נתפסו לקיץ '23 – מטורף. נראה כבר איך נפתור את זה…
Deepa הכינה לנו ארוחת בוקר יפה, איטריות עם רוטב מסאלה לא חריף, הוסיפה גם חביתות ואידלי (לעידו בעיקר) אנחנו כרגיל הוספנו את סלט הירקות שלנו, הפעם יחסית מיהרנו עם האוכל, היום אנחנו עושים צ'ק אאוט מ-Deepa והולכים לישון במקום אחר, היום מטיילים אחרים (מצפון הודו) הזמינו את החדרים מבעוד מועד ותפסו לנו אותם, היום אנחנו ישנים ב-WaterGate אצל הבעלים המפוקפק, עם סיום ארוחת הבוקר, הוצאנו את התיקים והמתנו לנהג הריקשה ש-Deepa הזמינה עבורינו כדי שייקח אותנו להום סטיי השני, כל התהליך הזה לקח כ-10-15 דקות עם הלוך ושוב הלוך ושוב כשהיינו צריכים גם להביא את התיקים שלנו, אז עשינו נאגלות על הריקשה. נפרדנו זמנית מ-Deepa ומשפחתה והגענו למקום החדש. הבעלים לא היה, שני ילדים החביבים קיבלו את פנינו, חדר אחד קיבלנו מעל לחדר אותו ראינו, ואל החדר השני הם הובילו אותנו אל איזו כוך מעל לביתם, חדר קטן, עם מיטה פיצפונת, ללא כיור (היה בחוץ) וללא מים חמים במקלחת, ניסינו עוד בהתחלה להסתדר, אמרנו – יאללה זה רק לילה אחד, אבל כשהביאו את המזרן הדקיק והבנתי שעל דבר כזה אינני יכול לישון, אמרנו שזה לא מקובל וזה לא מה שאביהם הראה לנו לפני כמה ימים, הם הציגו לנו באמת את החדר שאנו ראינו לפני כמה ימים, רק מה ? המחיר הוא לא מה שקבענו לפני כמה ימים, כן, קריזה, ניסיתי להרגיע את אפרת שקיבלה את זה קשה. בסופו של דבר הגענו לסיכום עם ילדיו שנשלם 1,400 רופי לכל חדר. יאללה, בסדר, רק בוא נגמור עם זה.
השלבים הבאים היו שלבי בירוקרטיה, כבר כמה ימים שאני ממתין לויזה לסרי-לנקה, יעדינו הבא, הגשתי בקשה כבר לפני 5 ימים, את אישור הויזה של אפרת קיבלנו באותו היום במייל, את שלי ושל הילדים (שמתלווים לבקשה שלי) – כלום ! כבר כמה ימים שאני ממתין ורודף אחריהם, הפעם התקשרתי אליהם, שיחה ישירה לקולומבו – בירת סרי-לנקה, על הקו בצד השני ענתה בחורה חביבה ועדינה, בקושי שמעתי אותה והיה לה מבטא כבד, במשך 10 דקות ניסיתי לאיית לה את הכתובת של המייל שלי + מייל חלופי, היא ביקשה ממני להמתין חצי שעה ולבדוק את המייל אח"כ, עשיתי זאת – אין שום אישור. התקשרתי שוב, ושוב פעם בחורה חביבה ועדינה עם המון סבלנות ענתה לי, הפעם זה לקח 15 דקות לאיית לה את המיילים שלי (ניסינו 3 מיילים שונים), לא היה ניתן לשלוח מיילים מהמערכת שלהם, איזה בעסה. אח"כ, כהערת דרך אגב, היא אומרת לי – "אתה יודע שניתן לבדוק את סטטוס הויזה שלך דרך האתר, כן ?" אלהים ישמור, לא יכולתם להגיד לי את זה לפני כמה ימים ??? נכנסתי לאתר, הזנתי את מספר ההזמנה ו…בום, ראיתי שם אישור, כעת אני צריך רק להדפיס את זה ואנחנו מסודרים.
עכשיו, כשיש לנו ויזה, אנחנו יכולים בנחת להזמין כרטיסי טיסה, קיוויתי שהמחירים לא יעלו בינתיים בימים הללו שאני ממתין לויזה (בכל זאת, הטיסה אמורה להיות בעוד שבוע), אז מסתבר שה-5.2.23 – התאריך בו אנו מעוניינים לטוס, הוא התאריך האחרון לפני עליית המחירים (שקורית בתאריכים שלפני ה-5.2), סביר להניח שאם הייתי בודק מחר – המחיר לתאריך זה היה כבר קופץ. נכנסתי לFirefox Incognito והתחלתי בביצוע ההזמנה (בכרום הגישה לאתר שלהם נדחית משום מה, וגם על זה ירקתי הרבה דם), זהו, בסופו של דבר הצלחתי להשיג לכולנו כרטיסים, נראה לי שהמחיר פר דקה הוא מהגבוהים ביותר שיש בחלק זה של העולם, כרטיס אחד למבוגר ב-630 ש"ח על 55 דקות טיסה בסה"כ. הגזימו לגמרי…
סיימתי עם הבירוקרטיה ויצאתי מהחדר, פגשתי את אפרת והילדים בהמשך השביל המשתרך במקביל לתעלה, כל החנויות היו סגורות (התכנון של אפרת היה להיכנס ולשתות צ'אי מאחד הדוכנים), כך גם המספרה שאפרת הסתפרה בה לפני כמה ימים, רצינו לספר את יובל. המשכנו עוד קצת לצומת המרכזי "שלנו", לפחות המינימרקט היה פתוח, אך הבעלים לא עבדו שם, אלא הבת שלהם החמודה, אז איפה כולם ? כולם במקדש. היום זהו יום קדוש בחג הפסטיבל הזה שנמשך כבר זמן מה וכולם הלכו לשמוע את התפילות, לראות את חבריהם מהכפר וכמובן לאכול אוכל בצוותא. בעלת המקום הגיעה למינימרקט והציעה לנו ללכת לשם לאכול, אנחנו הרי לא מפספסים אף פעם הזדמנות להגיע לחתונה \ יום הולדת \ או אירוע מקודש, אף פעם, לעזאזל, אפילו אם יקיימו כאן בר-מצווה – נגיע! ההליכה הייתה נינוחה, בערך ק"מ אחד של הליכה, עשינו אותו ב-15 דקות לערך, זה היה באותו מקום במקדש ההינדי בו היינו אתמול אני ואפרת במהלך שיטוטינו. ניתן היה לזהות את המקום מרחוק בגלל המוזיקה הרועשת שהגיעה ממנו, וגם קבוצות של מקומיים שנשרו מהמקום, מחזיקות כל אחת צלחות מלאות בכל טוב. הגענו ופתאום ראינו למעשה את כל הכפר, המוני אנשים מקובצים בחדר אוכל ענק שלא היה מבייש אף חד"א בשום קיבוץ בארץ מבחינת גודלו, בטח ובטח מבחינת כמות האנשים:
טוב, נעמדנו בתור כמו כולם, הילדים פרשו החוצה, היה להם חם שם בתוך מתחם האוכל, אפרת, אני וליה נעמדנו והמתנו לתורינו לקבלת מזון, בחורצ'יק מקומי הגיע אלינו ואמר כי בגלל התינוקת (ליה שכבר לא תינוקת), אנחנו זכאים לעקוף את התור הארוך הזה, וואלה, לא היה לי נעים לעשות זאת, אבל כן היה לי מספיק נעים לבקש מהבחורצ'יק שייקח אותנו לקידמת התור, ההוא לקח אותנו תחת חסותו, שוחח עם המארגנים שם ששוחחו עם אלו שמגישים את האוכל ותוך שניה נכנסנו מה-Back door, הישר לאיזור בו מחלקים את האוכל, אפילו קיבלנו צלחות והכל… אוכל מקומי, המבוסס על אורז וירקות, הכל פשוט, טעים ומעט חריף. ישבנו אני ואפרת וליקקנו את האצבעות, הילדים הסתכלו עלינו טורפים את הצלחות בדיוק כמו המקומיים. לקינוח קיבלנו כוסות עם פאייסה (משקה מקומי העשוי מחלב, אטריות מתוקות ותבלינים), אותו משקה ששתינו לראשונה כשהוזמנו לחתונה בארנקולם לפני שבועות מספר (ואח"כ אני הכנתי אותו בוואטה קנאל ואח"כ Deepa הכינה לנו אותו כאן), עם סיום הארוחה לקחנו את הצלחות להיכן שכולם לוקחים, אל שוקת עם מספר ברזים, זה הולך כעת לשטיפה. הילדים רצו ללכת אל מאחורי הקלעים של חלוקת המזון, אז הרשתי לעצמי לקחת אותם לשם, אני חייב לציין שכל מי שראה אותנו שם, נתן לנו כבוד של מלכים, גם כשהגענו למאחורי הקלעים היו כאלו שדאגו שנקבל שם כל מה שרק רצינו, ואני ? אני רציתי רק לראות את הסירים הענקיים הללו שהכילו תבשילים להאבסה של מאות או אולי אלפי אנשים במקום.
עזבנו את מתחם המקדש בערך קצת אחרי שרוב המתפללים עזבו אותו לבתיהם בכפר, המשכנו ללכת סתם ככה, בכל פעם אנחנו בוחרים בדרך בה לא הלכנו לפני כן, לצד הדרך הבחנתי בבניין ממנו בקעו רעשים של מכונות, זה חייב להיות מעניין, אמרתי לעצמי, ואכן כך זה היה, בתוך הבית הקטן עבדו להן במרץ מספר עובדות חרוצות בתוויה של חוטים לתפירה, תפקידן היה פשוט לסובב מנואלה גדולה כדי שהחוטים יפרמו מהגליל הגדול שלהם אל חוטים דקים יותר לשם תפירה, הבחורות לא נחו לרגע, המנואלה הסתובבה כל הזמן, אלהים אדירים, הם לא חשבו על משהו חשמלי ? כנראה שיש גם כאן, כמו בכל הודו, מספיק פיות להאכיל כדי להמציא להם תפקידים (שכבר לא רלוונטיים למאה הזו)
עזבנו את המפעל הקטן הזה, המשכנו ללכת על הכביש לאורך הנהר הראשי, חזרנו למעשה לצומת המרכזי שלידה המספרה, את הספרית ראינו בדרך למקדש, היא אמרה שהיא פותחת את המספרה מיד כשהיא חוזרת, נכנסנו פנימה, ליה שנרדמה בדרך לכאן כבר התעוררה, יובל הסתפרה ראשונה ולאחריה גם דניאל (התספרות הראשונה שלה הייתה בצ'אודי שבגואה ליד התחנה המרכזית החדשה), איך התוצאה ? אתן לכם לשפוט:
שילמנו לבחורה 300 רופי על 2 התספורות ויצאנו מרוצים, אני עוד הספקתי ללכת לקנות קורנפלקס לילדים וחלב, חזרנו בחזרה הביתה, לחדרים שלנו בהום סטיי החדש -Watergate. בדרך עברנו את הנופים המקסימים שאנחנו כבר שבוע רגילים לראות כאן, נראה לי שבכל פעם בעתיד כשמישהו יזכיר את המילים "מונרו איילנד", אני ישר אזכר בתמונה הזו (הכל כך מייצגת):
כאן בחדרים, אני פרשתי לישון, השעה הייתה כבר 16:00 ואני התעוררתי ב-17:00, הילדים בזמן הזה למדו עם אפרת, בערב אכלנו ארוחה שהילדים של בעל המקום הכינו עבורינו, ביקשנו בסה"כ צ'פאתי עם חביתות, חיזקנו עם מעט ירקות חתוכים ואני התענגתי גם על רוטב מסאלה שהבת שלו הכינה, היה חריף וטעים מאוד. גם היום אפרת הלכה לראות עם הבנות פרק נוסף בסדרה שלהם, בזמן שאני המשכתי לנבור ברחבי האינטרנט ולחקור עוד ועוד על הטיול בקנדה, שהולך להיות הכי שונה מכל המדינות בהן נבקר במסע הזה, על כן יש כבר עכשיו להיערך בהתאם.
ליה הערב הזה רצתה להתקלח לבד, מילאנו לה דלי מים חמים והיא כבר ידעה מה לעשות איתו:
