— 26/09/2023 , יום שלישי —
היום פתחנו את המסע אל עבר מפלי הניאגרה, זה אמנם לא מרחק מטורף מהעיירה שלנו – Wingham, אך בחרנו לפצל אותו ליומיים עם הפסקה של לילה באמצע, סתם כדי להספיק לראות כאן דברים רבים באמצע הדרך. לא שבאמת היום ראינו דברים, היו תוכניות אך הן השתנו. החלטנו לקחת את היום הזה באיזי ולאפשר לילדים יותר דברים שהם אוהבים על פני הדברים שאנחנו אוהבים. התעוררתי היום בשעה 7:00 בבוקר, כהרגלי, הרתחתי את המים (המינרליים כמובן), הכנתי לעצמי קפה ועד שהמים רתחו, יצאתי להסתובב בחצר הבית שלנו בחוץ, השמש בדיוק התעוררה גם היא והרגעים הללו היו פשוט קסומים
התיישבתי אל מול המחשב, יום כיפור עבר והאנשים חזרו לעבודה בישראל, זה אומר שהיו לי לא מעט מיילים לענות עליהם. למרות שהצ'ק אאוט היום היה בשעה מאוחרת יותר – 12:00 בצהריים, אנחנו עדיין נכנסנו ללחץ של זמן, הבנות הגדולות היו בחדרים שלהן עד שהערנו להן לרדת אל פשוטי העם במטבח והסלון, הכנו ארוחת בוקר גדולה ומיהרנו לארגן את כל התיקים לקראת היציאה מכאן, זוהי דירת האייר בי אנד בי הראשונה בה קיבלנו הוראות לניקיון הבית, היינו צריכים לרוקן את הפחים, לרכז את כל המגבות המשומשות, להוציא את הסדינים והציפיות ולרכז אותם ביחד, לנקות את המטבח, הכלים ועוד… ממש כאילו אנחנו עובדים שלהם. ניסינו לנקות אחרינו כמה שניתן, ומעט לאחר 12:00 יצאנו מהבית.
אנחנו נסענו אל העיירה Wingham הקרובה לביתנו, החלטנו לוותר היום על התוכנית המקורית, לא לנסוע לפארק לצד האגם ולא להיכנס למוזיאון באחת מהעיירות על הדרך. החנינו את הרכב ברחוב הראשי, ואפרת והילדים נכנסו אל חנויות בגדים לחפש משהו יפה לדניאל לקראת בת המצווה שלה שיחל עוד מעט. זה לקח זמן, בשלב מסויים אני כבר נשברתי מהתהליך, לקחתי את ליה איתי והסתובבתי עימה ברחוב הראשי של העיירה
עד שיצאנו מהעיירה, פרחה לי הנשמה. אבל בסופו של דבר יצאנו, כעבור כמה דקות של נסיעה, הגענו אל העיירה Bluevale, באופן לא מתוכנן, פתאום הבחנו בפארק חמוד לצד הדרך, עצרנו שם ויצאנו לראות מקרוב יותר את הסכר הקטן על הנהר
הילדים הגדולים נשארו ברכב, מקשקשים ביניהם (הפעם לא איפשרנו להם יד חופשית להיות בטלפונים שלהם), אפרת, אני וליה הסתובבנו שם במתחם, ישנם ספסלי ברזל צבועים בירוק המשקיפים אל האגם שנוצר בעקבות הסכר, למרות הרוח הקרירה שנשבה, היה נעים ונחמד שם
אפרת נכנסה לרכב, משאירה אותי ואת ליה לשבת לבד ולנשנש את חטיף הבריאות ביחד. מכיוון שליה עושה המון פירורים החלטנו שברכב הזה נמעיט בלאכול בפנים.
המשכנו בנסיעה, כרגיל עם הנופים החקלאיים של קנדה, הגענו עד העיירה Stratford שם עצרנו ב-Walmart כדי לחפש שם בגד יפה לקנות לדניאל (לאחר כישלון הנסיונות לקנות משהו ב-Wingham), גם בסופר הענק הזה נתקענו המון זמן, יותר מידי זמן, והסבלנות שלי כבר נגמרה… מהצד שלי קניתי כל מיני מצרכים שישרתו אותנו לימים הבאים ללא מטבח (הולכים לישון במוטלים), כמו קורנפלקס, מנות חמות למיניהם (נודלס ואורז), פירות, חטיפים, פאי אגוזים ועוד. הבנות בחרו בגדים והנזק הכולל הסתכם בקצת מעל 100 דולר. יאללה, המשכנו בנסיעה, בעיירה הסמוכה – Shakespeare, חטפנו את המכה.
פתאום נורת האזהרה של המנוע החלה לדלוק, איזה בעאסה. כל כך לא מתאים עכשיו. זה הסיכון כשלוקחים רכב ב-Turo, לא מדובר כאן על רכבים חדשים בד"כ. הרכב הזה הוא בן 9 שנים על הכביש כבר. עצרנו את הגרוטאה שלנו לצד הדרך, בחניון הרכבים של תחנת כיבוי האש בעיירה, פתחתי מכסה מנוע ובדקתי שמן ומים, זה נראה תקין. יצרתי קשר עם בעלי הרכב דרך האפליקציה, כעבור 5-10 דקות של המתנה הוא חזר אליי. ביקש שאשלח תמונה של נורת האזהרה, כך עשיתי. כעבור עוד כמה דקות של לחץ, הוא חזר אליי ואמר כי שוחח עם המכונאי שלו וההוא אמר לו שזה בסדר, שניתן להמשיך ולנסוע עם הרכב, רק בזהירות. וואלה, מפחיד קצת, אבל איזו ברירה הייתה לנו ?
המשכנו לנסוע, הרכב נסע בסדר גמור, אני נוסע לאט ובזהירות (השתדלתי לא לעבור את ה-70 קמ"ש), לאחר כ-10 ק"מ הגענו אל יעדינו להיום, המוטל שלנו – Newburg Inn Motel שלפי הביקורות בבוקינג ובגוגל, זהו המלון עם הציון הגרוע ביותר שאנו ישנים בו כאן בקנדה, אבל אנחנו הרי יוצאי הודו, כמה רע זה כבר יכול להיות ? הרכב סחב יפה עד לכאן אגב, הגענו בשעת השקיעה בדיוק.
אז החדר שקיבלנו כאן אינו כזה נורא, ז"א הוא לא מדהים, אבל אנחנו כבר היינו בגרועים ממנו, עובדי המקום – זוג הודים היו נחמדים אלינו, הביאו לי עוד 2 שמיכות לבקשתי ויותר לא שמעתי מהם. החדר כרגיל בגודל הרגיל של כל חדרי המוטלים שאנחנו הזמנו כאן, אין פה שינוי, יש פה ריח של סיגריות, השטיחים מעט עם כתמים אבל ממש לא איום ונורא (שוב, אנחנו היינו כבר בהודו, אף מוטל קנדי לא יכול להפחיד אותנו)
אני ניפחתי את המזרן שלנו, סידרתי את כל האוכל במקרר וקצת אירגנתי את הציוד לפני שפתחתי את המחשב והתחלתי לכתוב בבלוג להיום, אפרת הצטרפה אליי וגם היא ישבה על המחשב שלה. לאחר יום לא פורה במיוחד, אנחנו הלכנו לישון.
— 27/09/2023 , יום רביעי —
היום הזה הוא אחד הימים המדהימים שהיו לנו כאן במסע הזה, ידענו כי זהו ה-היילייט של קנדה (ביחד עם האגמים) ובכל זאת נדהמנו מגודל האירוע, היום הגענו אל מפלי הניאגרה וזה היה חתיכת מחזה לראות את העוצמה האדירה של הטבע. אבל רגע לפני, היום בבוקר התעוררתי בסביבות השעה 7:00, כולם כרגיל ישנו בזמן הזה, מלבד אפרת שגם היא התעוררה ונשארה במיטה לצפות בשטויות בפייסבוק. יצא לי לעבוד מעט, עד שבשלב מסויים הערנו את הילדים והתחלנו להתארגן על ארוחת בוקר בחדר הקטן של המוטל בו ישנו, אנחנו כבר רגילים לחיות בצורה מצומצמת כזו, פיתחנו כל מיני שיטות של סידור המקום וההתארגנות בפנים. מכיוון שאין הרבה מקום, אנחנו אוכלים את האוכל בנאגלות, בכל פעם שניים אוכלים ביחד (ורק שניים), לקראת השעה 11:00 העמסנו את כל התיקים על הרכב, היה לנו בוקר קשה עם הילדים שהחלו לריב אחד עם השני והיה מאוד קשה להרגיע אותם. היינו צריכים למלא טפסים חשובים שהדפסנו עוד בונקובר, אז לאחר דחייה של כשבוע, מילאנו אותם לאחר הצ'ק-אאוט, נסענו לכיוון העיירה New Hamburg ומשם ישירות אל סניף הדואר המקומי. שם שלחנו את המסמכים בדואר רשום, עלה לנו מעט מעל 30 דולר העניין הזה, אם הם היו מתקבלים עוד כששלחנו אותם בפאי, החיים שלנו היו דבש. טוב נו, אנחנו המשכנו הלאה, עזבנו את העיירה בה ישנו לכיוון מזרחה. כרגיל, הנופים באיזורי הספר היו מרשימים מאוד.
כעבור כשעה וחצי של נסיעה, הגענו אל יעדינו הראשון, המקום שהומלץ לנו ע"י גיא – אחי שהיה פה עם משפחתו לפני כחודש בערך, Treetop Trekking Hamilton הוא נקרא, הגענו לשם שילמנו 13 דולר כניסה ו… המקום עם האטרקציה המרכזית שם היה סגור. מדובר על הליכה על חבלים ביער, או במילים אחרות – פארק חבלים. איזה בעאסה. זה לא היה רשום באתר שלהם, ובגוגל מפות רשום כי המקום פתוח. טוב, אנחנו הוצאנו את שקיות האוכל שלנו, התיישבנו באחד השולחנות בפארק היפה הזה אל מול האגם והתחלנו לנשנש את האוכל שהיה לנו
אפרת הייתה בקריז באותם רגעים, נודע לנו כי הספה שלנו בארץ שהשארנו לדיירת – נהרסה. אני הלכתי מעט לצד לצלם את הנוף ולקבל מעט שקט מכולם
טוב, חזרנו לרכב ויצאנו מהמתחם, אנחנו נסענו עוד כשעה לכיוון העיירה של מפלי הניאגרה שנקראת באופן מפתיע – "מפלי הניאגרה". תחילה חשבתי לנסוע ישירות למוטל שלנו, אך בסוף אפרת ואני החלטנו לבקר קודם כל באטרקציה מספר 1 כאן (ובקנדה בכלל) – המפלים. כבר מהכביש הנוסע לאורך הנהר הבחנו במפלים, וכבר מהצפייה דרך חלון הרכב הם מאוד הרשימו אותנו. החנינו את הרכב בחניון הציבורי שליד המפלים, שילמנו מחיר שערורייתי של 35 דולר וכבר ביציאה מהאוטו הרגשנו את רסיסי המים שניתזים מעוצמת המפלים, זה כל כך עוצמתי עד שזה מגיע גם לחניון הרכבים, אנחנו היינו בדרכינו למפלים ברגל, והדרך עוברת דרך קניון כל כך לא קשור למקום
איך שיצאנו מהקניון, נתזי המים מילאו את כל גופינו וזה הרגיש ממש כאילו אנחנו הולכים בגשם. הגענו כעבור כמה מטרים בודדים אל שפת המפלים, ממש היכן שהם נופלים וזה הרגיש מטורף, אין דרך להסביר את זה, כל כך גדול, כל כך חזק, כל כך עוצמתי, שאנחנו מרגישים קטנים ולא משמעותיים לעומת מפלצת הטבע הזו.
אני לא אוהב בד"כ לבקש מאנשים אחרים לצלם אותנו, אך הפעם מישהי הציעה ואני הסכמתי, כי למקום כזה חייבים להצטלם כולנו כמשפחה, ולמה אני לא אוהב שמצלמים אותי ? כי התמונות לרוב יוצאות גרועות, ולצערי כך גם היה הפעם, סצינה כל כך יפה, עם תמונה כל כך גרועה.
את התמונות הבאות החלטתי לא לתת לאנשים עוברי אורח להרוס, כפי שניתן לראות הקשת יצאה החוצה ונתנה לנו שיעור מאלף ביופי. תפסתי את אפרת ואמרתי לה להביט במפלים כשאני דופק בערך מיליון תמונות, ממתין לקשת להתחזק יותר ויותר, בסוף זה מה שיצא
ולאחר מכן תמונה ללא אפרת
כשכולנו רטובים מכף רגל ועד ראש, התרחקנו לאט לאט מהמקום הרטוב, למעשה התרחקנו מנפילת המים במפלים כדי לתצפת על כל הגודל שלהם מרחוק יותר
הטיילת לצד הנהר מקסימה ממש, ממנה ניתן לראות כמובן את המפלים, המרכזיים והמשניים שנמצאים בצד השני של אי העיזים (שנמצא בצד האמריקאי), ניתן לראותם בתמונה הפאנורמית שלמעלה, מהטיילת ניתן גם להבחין בכל פעם בספינת התיירים ששטה אל עבר המפלים עצמם עם המוני האנשים שנרטבים שם כהוגן (כולם לבושים בשקיות נגד מים), ואם מביטים למעלה יותר, ניתן להבחין באנשים שעל הטיילת בצד השני של הנהר, בצד של ארה"ב.
כפי שניתן לראות, צילמתי שם לא מעט, לא יכולתי להתאפק, בכל כמה צעדים שהלכנו לאורך הטיילת, הרגשתי כי זוהי הנקודה היפה ביותר במקום. היינו שם משהו כמו שעה וחצי, מתפעלים כאילו זה היה יומינו הראשון מחוץ לישראל, הילדים בשלב מסויים כבר נשברו, היה להם קר, כולנו היינו עם בגדים רטובים והייתה רוח קנדית צוננת. אז החלטנו לחזור לרכב, אמרנו שלום יפה למפלים ולא להתראות, אפרת ואני בהחלט עוד נחזור לכאן בימים הקרובים. בשאיפה לזמנים שונים במהלך היום לצפות במקום בתאורה שונה בכל פעם
חזרנו לחניון הרכבים ומשם נסענו עוד כמה דקות של נסיעה בסה"כ אל המוטל שלנו – 7 Nights Stay. עשיתי שם צ'ק-אין, לקח זמן, זהו המקום הראשון בו ביקשו ממני 150 דולר פיקדון. זה טירוף, הוצאתי מהארנק את כל המזומנים שהיו לי – 70 דולר בסה"כ ואמרתי שזה מה שיש לי. הם רצו שאשלם את הפיקדון בכרטיס אשראי, לא הסכמתי. לא ידעתי אם ומתי אראה את הכסף בחזרה דרך האשראי. זוהי הפעם הראשונה בכל המסע הזה שאנו אמורים להשאיר פיקדון בצ'ק אין. בסופו של דבר הזוג המבוגר שמנהל את המקום הסכים להצעתי לשלם 70 דולר בסה"כ. קיבלתי מהם גם שמיכות אקסטרה ואנחנו נכנסנו לחדר שלנו בקומה השניה.
חדר גדול ומתוחזק יותר ממה שהיה לנו אתמול בלילה. אירגנו את הציוד שם ויצאנו שוב פעם החוצה, הילדים היו מורעבים, הם לא אכלו כמעט כלום במהלך היום (מלבד עצירת הנישנוש בצהריים), הלכנו כ-5 דקות מהמוטל שלנו והגענו אל מקדונלדס וסאבווי, תחילה נכנסנו אל סאבווי, שם קנינו כריכים לאפרת ויובל
לאחר מכן נכנסנו אל מקדונלדס להשלים את ארוחת הערב לשאר החברים במשפחה, התיישבנו שם בשולחנות של הסניף ואכלנו להנאתנו, וואלה, היה טעים מאוד, גם ההמבורגרים שלנו, וגם הכריכים של אפרת ויובל, ראוי לציין את השתייה שהזמנתי – צ'אי וניל שמגיע כפראפה (כמו ברד), זה היה שינוי מרענן.
סיימנו עם הארוחה וחזרנו הביתה, שוב פעם רגלית, הערב כבר ירד, היה חשוך ואנחנו הלכנו בקור שהקפיא לנו את העכוז עד שהגענו למויטל שלנו במרחק של 350 מטרים. ביררתי גם פה במלון, יש להם שירות כביסה והוא עולה 6 דולר, סבבה, אנחנו נעשה את זה מחר, נראה לי שמאז ונקובר לא עשינו כביסה. בינתיים כאן בחדר שלנו במוטל, אני התפנתי לכתוב בבלוג, אפרת צפתה בסרטוני סטנד-אפ בפייסבוק, חלק מהילדים הלכו להתקלח וחלק סתם התפננו מול הטלפונים הניידים שלהם, עידו, ראוי לציין, כבר כמה ימים נכנס שוב פעם חזק לתכנת משחקים בסקראץ'.
בסביבות השעה 23:00 סגלנו לכולם את הבסטה והלכנו לישון.