— 29/04/2023 , יום שבת —
היום היה אמור להיות לנו יום מנוחה, יום רגוע כזה שבין יומיים של טיולים מאורגנים שרכשנו דרך הגסט האוס, אז "אמור" זה שם של דג (וואלה, לא יודע אם זה בכלל נכון), והמקום הנהדר הזה לא יכול לאפשר לנו לשבת בשקט ולנוח כשבחוץ ישנם הרבה דברים שלא כדאי לפספס. אז אחד הדברים הללו הוא הטרק אל פסגת הר (נקודת תצפית) מבין שרשרת ההרים הגבוהים המקיפים את נונג קיאו.
קמתי היום ביקיצה טבעית לחלוטין בשעה 4:15 לפנות בוקר, לא יודע למה, פשוט התעוררתי. בשעה 4:30 כבר הייתי מחוץ לגסט האוס, מוכן ומזומן לתת הליכה לתחילת הטרק. התיכנון היה לקום בסביבות 6:30, וב-7:00 להתחיל לצעוד. אבל טוב שכך זה היה. בחוץ היה חושך מוחלט, אני התחלתי ללכת מהגסט האוס שלנו אל נקודת תחילת הטרק שנמצאת כ-25 דקות הליכה משם, אל הכפר השכן שנקרא Ban Lao, ההליכה הייתה נינוחה, בשעות הללו כולם ישנים, ואין רכבים על הכבישים, לאחר שחציתי את הגשר העובר מעל נהר Nam Ou, הבחנתי בכספומט, ועוד האדום – זה שמומלץ ע"י הישראלים (הם קוראים לזה "האדום" אבל זהו כספומט השייך ל-BCEL), משכתי את הסכום המקסימלי – 2.5 מיליון קיפ תמורת 20K עמלת משיכה, ואח"כ 2.5 מיליון נוספים והמשכתי ללכת. לצידי התהלך לו כלב חמוד שכבר הבחנו בו יום קודם לכן, לכלב ישנה בעיית עור ויש לו נשירה חמורה בחלקים מסויימים בגוף. לאורך כל הטרק הזה הוא הראה נאמנות ותמיד הלך לצידי. הגעתי נקודת תחילת הטרק, בעמדת מכירת הכרטיסים לא היה אף אחד, כולם ישנים בשעה הזו (5 דקות לפני 5:00), והטיפוס החל, תחילה הייתי חייב להפעיל את הפנס של מכשיר הטלפון שלי, כי לא ראיתי את מסלול ההליכה בחושך, לאט לאט האור החל להראות את פניו וכבר יכולתי לכבות את הפנס, גם הכלב החמוד שליווה אותי, הראה לי את הדרך כשהלך לפני, סביר להניח כי הוא עשה את הטרק הזה כמה עשרות פעמים בחייו (בכל פעם ליווה מטייל אחר).
העליה הפכה ליותר ויותר קשה, מידיי פעם היו חלקים בהם הייתי צריך לטפס גם עם הרגליים וגם עם הידיים, כשהגעתי לנקודת החצי של המסלול (ישנו שלט המורה על כך), שמחתי לראות כי אני מקדים את הזמנים שהקצו להליכה, את החלק השני של העליה עשיתי הרבה יותר לאט, כבר הגוף שלי היה הרבה יותר חלש (אולי הייתי צריך לאכול משהו לפני שיצאתי מהחדר), הגעתי למצב כזה שכל כמה דקות של עלייה הייתי צריך הפסקה של חצי דקה – דקה. זה בד"כ לא אופייני לי ומעיד כמה מאתגרת ומאמצת הייתה העליה אל פסגת ההר. כעבור 50 דקות של טיפוס הגעתי אל נקודת התצפית, מיוזע ומתנשף, כל כך שמח, מאושר ומסופק על כך שעמדתי באתגר, ולא סתם, לעלות את זה ב-50 דקות כשהשאר עושים זאת בשעה וחצי… הטיול הזה בהחלט הכניס אותי לכושר. שם למעלה נצפו נופים מרהיבים של נונג קיאו והסביבה, נופים פאנורמיים של 360 מעלות
למעלה צרחתי "וואו" אחד גדול בתחושה של סיפוק, אף אחד כמובן לא שמע אותי שם למעלה בפסגה, התיישבתי לי על אחד הסלעים וניסיתי להסדיר את הנשימה. הורדתי את חולצתי ספוגת הזיעה, מה זה ספוגה ? הייתי צריך לסחוט אותה כדי להוציא את רוב הנוזלים. אח"כ הנחתי אותה על אחד הסלעים כדי שתתייבש קצת
המשכתי להתיישב שם, הכלב שליווה אותי, הגיע איתי עד למעלה, הוא מצא שם קערה עם מים (כנראה התמלאה בגשמים), התיכנון שלי היה להישאר למעלה בפסגה עד שאראה את השמש יוצאת מבין ההרים, אך שוב, תיכנונים לחוד ומציאות לחוד. התחלתי להבחין בעננות קודרת כזו אפורה ומאיימת מתקרבת לאיזור שלנו, עם רוחות שמביאות את הגשם והבנתי שאם אני לא אתקפל מפה מהר, אני אחטוף אותה. עוד תמונה אחת אחרונה לפני העזיבה
יאללה, תפסתי את הכלב איתי והתחלנו לרדת כשהרוחות החזקות הגיעו אלינו, ירדנו מהר, ממש לא רצינו להיתקע בגשמים שם למעלה, הירידה אצלי הולכת הרבה יותר חלק מאשר העליה, כאן אינני מתנשם ומתנשף כמו חמור. בדרך למטה פגשתי תייר אחד שהיה בדרכו למעלה, בירכתי אותו מהר לשלום והמשכתי בירידה, אח"כ פגשתי עוד זוג מטיילים, נראה כמו מטייל ואמא שלו, ולמטה עוד יותר (קצת מעל נקודת החצי) פגשתי בשתי מטיילות. הספקתי להגיע לנקודת תצפית נמוכה יותר לפני שהגשם תפס אותי
כשהגשם החל לרדת, אני מצאתי מחסה מתחת לעץ עם צמחייה צפופה, הכלב שמלווה אותי נשאר לידי, המתנתי כמה דקות שם מתחת לעץ, אמנם הצלחתי להתחמק מרוב הגשם שירד, אך בהחלט לא נשארתי יבש, חיטטתי בתוך התיק שלי ומצאתי חלק מבאגט חצי מיובש מאתמול ובו חמאה וריבה, את הבאגט הזה הכנסנו לתיק כדי שעידו וליה ינשנשו במהלך השייט. אכלתי את החלקים המתוקים ונתתי את הבאגט לכלב (אסור לכלבים לאכול מתוק), כשראיתי כי הגשם מתחיל לדעוך, המשכתי בירידה על למטה, עד שהגעתי אל בתי הכפר, שם בין הבתים תפס אותי מקומי ואמר כי עליי לשלם כרטיס כניסה, סבבה, נפרדתי מ-20K והמשכתי ללכת הפעם על הכבישים הסלולים של הכפר כל הדרך בחזרה אל הגסט האוס שלנו. חציתי שוב פעם את הגשר מעל הנהר, הפעם התפאורה הייתה מוארת הרבה יותר, כך שהרשיתי לעצמי לצלם את המקום
השעה הייתה 7:30 בבוקר כשהגעתי הביתה. 3 שעות לאחר שיצאתי מהחדר.
לאחר מקלחת טובה, אכלנו ארוחת בוקר של הגסט האוס, אכלתי לא מעט, הגוף שלי היה צריך את זה לאחר מאמץ רב וכשכל מה שהכנסתי לו היה מים (ורבע באגט), לאחר האוכל אפרת התיישבה עם הילדים על לימודים ואני נפלתי ממש על המיטה ונרדמתי, השעה הייתה 9:00 כשהלכתי לישון והתעוררתי לא לפני 12:00 בצהריים. יצאתי אל המרפסת וחיפשתי את אותו הר עליו טיפסתי כמה שעות קודם לכן, אז זהו ההר ממרפסת חדרינו:
בשלב מסויים בשעות הצהריים, יצאנו אני, אפרת, ליה ואמא שלי אל סיור נוסף, השארנו את הילדים הגדולים בחדרים (כמובן שלא רצו להגיע איתנו), הזמנו דרך המלון טוקטוק ולקח אותנו כמעט עד הכניסה אל יעדינו לעכשיו, אנחנו רצינו להגיע למערות, בסופו של דבר הגענו אל תחילת טרק נוסף, אל נקודת תצפית נוספת, הבנו את זה כאשר בחורה מקומית רצה אלינו כדי לבקש כסף לכניסה. החלטנו לוותר כעת, מאוד רציתי שלא ניסטה מהתכנון המקורי והוא להגיע אל מערות. טוב, אז חזרנו על עקבותינו והפעם נכנסנו אל הסמטה הנכונה מהכביש הראשי, ליה נרדמה לנו על הידיים באותם רגעים, אנחנו ניסינו להבין היכן נמצאים מערות Phar Noi, הרי ראינו כבר שלט עם חץ לכיוון, אז איפה הם נעלמו ? ראינו ערסל שם ליד מתחם מגורים, השכבתי את ליה שם שתישן, בינתיים אני ואמא שלי קצת נחנו ממזג האוויר החם והלח, אפרת שיחקה עם קבוצה של בנות וניסתה להפעיל אותן.
בשלב מסויים הרמנו את ליה מהערסל והלכנו איתה אל עבר בחורצ'יק מקומי שסימן לנו להגיע אליו. העניין הוא שהיה איזה צעיר אחר שגר בסביבה שאמר לנו כי המערות סגורות, אז כשהבחורצ'יק סימן לנו להגיע אליו, הלכנו אחריו אל עבר גשר במבוק החוצה את הנהר באמת היה שער במבוק נעול, אבל ההוא פתח לנו את השער עם המפתח שהיה לו, וכל זה מטוב ליבו ? כמובן שלא. על התענוג הזה היינו צריכים לשלם 20K לאחד. טוב, יאללה, שילמנו ונכנסנו, המקומי שפתח לנו את השער גם צייד אותנו ב-2 מקלות הליכה.
לאחר חציית הגשר, היינו צריכים ללכת עוד כ-20 דקות אל המערות, ההליכה הייתה בעליה ברובה, אבל על דרך ברורה, עם מדרגות כשצריך, מעקות ופחי זבל לאורך המסלול, זאת אומרת שיש תמורה בעד התשלום. הגענו אל המערה הראשונה, תחילה אמא שלי ואפרת נכנסו פנימה כאשר אני החזקתי על הידיים את ליה מחוץ למערה, אח"כ גם אני נכנסתי. מערה מרשימה, עם פתח גדול, נטיפים נראו על הקירות ודפנות של המקום, אז מסתבר שזוהי מערה אחת מתוך שתיים, סיימנו עם הראשונה והמשכנו ללכת עוד כ-30 מטרים עד המערה השנייה, שם זו הייתה אופרה אחרת לגמרי. הכניסה אל המערה השנייה היא פתח צר שצריך להתכופף כדי להיכנס, ליה, שבינתיים התעוררה, הצליחה להיכנס פנימה בהליכה כשאנחנו מתאמצים להשתחל קדימה מכופפים. איך שנכנסים ישנה תהום עמוקה, אליה צריך לרדת עם סולם העשוי מענפי עץ, אף אחד לא יודע עד כמה הסולם חזק, אבל בסופו של דבר הוא החזיק אותנו בדרכנו למטה, אני וליה ירדנו ראשונים, אח"כ גם אפרת ואמא שלי ירדו, הגענו אל אולם גדול מלא בנטיפים, עם מסלול הליכה צר, כמובן שלא ראינו כלום ללא הפנסים של הניידים שלנו.
הקטע המטורף הוא ההיסטוריה של המקום, לא ההיסטוריה הרחוקה של המערות – עליה אין לנו מושג קלוש, אלא מה שקרה כאן לפני כ-55 שנים. בזמן תקופת מלחמת ויאטנם, חיילים ויאטנמים ששהו באיזור, מצאו את המערות הללו כמחסה מפני התקיפות האוויריות של האמריקאים והסתתרו שם, עד היום ניתן למצוא עדויות לכך בדמות של קופסאות שימורים שכיום כבר חלודות לאלללה ובקבוקים שונים. זה הופך את הביקור במערה ל-וואו! בכל מקום אחר היו עושים עם הממצאים הללו משהו, כאן בלאוס, זה סתם ככה זרוק על הריצפה
המשכנו להסתובב ולהתקדם אל פנים המערה, הבחנו בעוד קופסאות שימורים חלודות ונטיפים מלמעלה, הבחנתי גם בצרצר שוכב לו על אחד מהנטיפים, אני מניח שביום מן הימים הוא מהאלו שעושים רעשים חזקים של צירצורים
עזבנו את המערה בשלב מסויים, הגענו אל הסולם שמוביל לפתח היציאה וטיפסנו עליו. בחוץ חטפנו שוב פעם את החום והלחות שלאוס יודעת לספק לנו. חזרנו על עקבותינו דרך השביל הישר אל גשר הבמבוק אשר חוצה את הנהר
אלו נופים משגעים כאן בכפר הזה, נופים של הרבה ירוק עם מצוקים עמוקים, נהר שקט בצד והמון המון שקט
הגענו אל הכביש הראשי של הכפר, מצאנו את עצמינו יושבים באחת מהמסעדות המקומיות הפזורות לאורך הכביש. היה חם מאוד ובעלי המסעדה ניסו להפעיל ולכוון עלינו כמה מאווררים שונים, חלקם לא עבדו כלל או לא עבדו כמו שצריך, הזמנו לכולם שייקים של פירות, היה כל כך טעים ומרענן. אפרת גם שיחקה עם הבת של בעלי המקום, ביחד עם ליה.
המשכנו ללכת מעל הגשר החוצה את הנהר מהכפר השכן אל נונג קיאו, זה היה בדיוק בזמן השקיעה והתפאורה הייתה יותר מידיי מרשימה כדי לא לצלם, פגשנו שם על הגשר את יעל ובת דודה שלה – שני, אלו הן אותן 2 בנות איתן התכתבתי בוואטסאפ לפני כמה ימים לגביי נסיעה משותפת אל מפלי קואנג סי (ואח"כ גם פגשנו אותן במפלים עצמם). שוחחנו איתן מעט, ויכול להיות שאולי מחר ניפגש לארוחת ערב
חזרנו אל החדרים שלנו, נחנו קצת שם ולאחר כחצי שעה יצאנו שוב, הפעם בהרכב מלא לאכול ארוחת ערב, הפעם החלטנו לנסות את המסעדה שפיספסנו אתמול בגלל עומס סועדים, מסעדת Mama Laos, האוכל שם היה סביר, אבל חלקינו קיבלנו באגטים מאוד לא טריים, וסלט הפאפאיה הגיע עם רוטב דגים שמאוד ביאס אותנו. סיימנו לאכול והתפצלנו, אמא שלי עם יובל חזרו הביתה, והשאר המשיכו למסעדה האהובה שלנו – Toon Poh Restaurant, כדי לסיים את היום עם שייקים של פירות (ושייק שוקו לילדים). חזרנו כולנו הביתה וסגרנו את היום. עוד יום כאן בלאוס עם אמא שלי, יום שהיה אמור להיות שקט ורגוע, היה די סוער ועשיר בחוויות (למעשה כמו כל המסע הזה שלנו כאן…)