— 09/02/2023 , יום חמישי —
היום יצאנו אל מחוץ לקנדי וחווינו קצת את ה-Country Side, או יותר נכון חווינו את האיזורים הכפריים של סרי לנקה. מדינה יפה ללא ספק, נופים מרהיבים כמו מדינת קרלה רק עם שידרוג – שמיים כחולים עם עננים לבנים יפייפים, מה שנקרא: Perfect Blue Sky.
עידו העיר אותנו מוקדם, לפני 7:00… היינו ממש עייפים, אבל בכל זאת הכנו ארוחת בוקר, אני ירדתי למטה לדוכן לקנות פארותות עם חביתה Build in. הילדים גם אכלו קצת ירקות וגם קצת קורנפלקס. בסביבות השעה 9:15 הגיע נהג ההסעה שלנו להיום, כחצי שעה לפני כן, סגרתי עם מנהל המלון שלנו על מונית – ואן שייקח אותנו לסיור של יום שלם אל סביבת קנדי. עלינו על הואן, היה מרווח מאוד, 10 מושבים ריקים רק בשבילינו (והפעם לא היה עליהם מטען כמו כשהגענו לכאן), הרכב היה ישן וללא מזגן פועל, אך זה לא הפריע לנו כלל. נסענו קצת מעל לשעה אל עבר יעדינו הראשון להיום: בית היתומים של הפילים, או בשמו המקורי: Pinnawala Elephant Orphanage, האם הפילים שם באמת יתומים ? אני בספק, אך המקום הזה הינו במימון ממשלתי ולא פרטי ובניגוד למקומות הפרטיים האחרים הצמודים אליו, כאן אסור לרכב על פילים, ואחרי הטיול שעשינו בצפון תאילנד מלפני 5 שנים, אמרנו שיותר אנחנו לא רוכבים על פילים. הנסיעה עברה בנופים מרהיבים, מידיי פעם הנהג האט את הנסיעה כדי שנוכל לצלם או סתם להתרשם כמו מחבורה של קופים סקרנים שבאו לבחון אותנו ואת האוכל (שלא היה לנו)
בדרך עשינו עצירה קלה כשראינו מקומית לוקחת את שלושת הדורבנים שלה לטיול ברחוב, או יותר נכון לטיול כדי שנצטלם איתם והיא תגבה מאיתנו בוכתות של כסף, שיתפנו פעולה כי באמת זה משהו שלא רואים כל יום וגם כי מגיע לה, אמנם לא שילמנו לה את ה-2000 רופי שהיא רצתה, אלא עשירית מזה, אך הילדים קיבלו חוויה לספר לנכדים (?).
אז הגענו למקום, בכניסה נעשקנו קשות ע"י המקומיים, קנינו כרטיסים שכוללים הכל מהכל, בסה"כ 17K רופי – שזה יותר מהלינה שלנו פה במלון, טוב נו, חלק מזה הולך לפיתוח המקום ותחזוקת הפילים, אז זה ריכך מעט את המכה הכלכלית אותה חטפנו. לאחר שרכשנו את הכרטיסים, שמנו לב כי רחצת הפילים (אליה קנינו כרטיסים) החלה ב-10:00 ומסתיימת ב-12:00 מה שמשאיר לנו כ-50 דקות להגיע למקום ולרחוץ את הפילים, מיהרנו ברגל אל עבר הנהר בלחץ של זמן, היה נחמד אם היו אומרים לנו את זה עוד לפני שרכשנו את הכרטיסים, טוב, לא נורא, בכניסה השומר החל לעקם פרצופים כשראה שאנחנו עם יותר או מעט מידיי ילדים על חשבון הכרטיסים (לא כל כך הבנתי מה הייתה הבעיה שלו, אנחנו פשוט היינו לחוצים להיכנס כבר).
בכניסה, חבורה של מקומיים ישר הובילו אותנו לפינה מסויים מעל הנהר, שם שכנה קבוצה של פילים, אנחנו היינו בטוחים כי אנחנו הולכים לרחוץ סוף סוף את הפילים, הזמן לא שיחק לטובתינו, אבל לא, נתנו לילדים שלנו פירות שיאכילו את הפילים, הילדים לקחו אותם וחילקו לפילים כמו לחמניות טריות
ואז הבנו שאין פה בכלל רחצה, אלא ניסיון לעבוד עלינו עם שטויות, אנחנו רצינו לרחוץ את הפילים, אבל למה שיתאמצו המקומיים לקחת אותנו למקום אחר? מה זה נותן להם ? כסף כמובן, המקומי שהגיש לילדים את הפירות דרש סכום מגוכך של 2,000 רופי על התענוג, הייתי עצבני, כעסתי על ניסיון העקיצה, ולמה אני רושם ניסיון ? כי לא הסכמתי לשלם. הודעתי לו שאני מוכן לתת לו 200 וגם על זה שיגיד לי תודה. חזרנו על עקבותינו אל מיקום אחר בנהר שם שכבה פילה אותה סוף סוף הילדים יכלו לרחוץ, זה היה קצת מפחיד להם בהתחלה, ולקח להם מעט זמן להיפתח, אך בסופו של דבר הרחצה עשתה אותם ילדים מאושרים יותר
היינו כאן קצת בדילמה, אפרת טענה כי הפילים הללו עדיין סובלים במקום הזה וזאת בשל סדרות החינוך שהעובדים מנחילים להם, מצד שני, הפילים לא היו כלואים או משהו כזה, אך כן ממושמעים, אבל פה מגיעה גם השאלה, היכן הגבול עובר? הרי גם את הכלב שלנו אנחנו מחנכים בצורה שמכאיבה או לא נעימה לו (כל אותן רצועות חנק למיניהם), אז כשמישהו מטיף מוסר על אופן היחס אל הפילים שכאן, בו בזמן הוא מאלף את הכלב שלו שלא יעשה צרכים על השטיח, זה קצת בעייתי… בכל אופן נרגענו קצת מהאירועים והמשכנו הלאה, לפחות התמונות יצאו מרשימות
עם זרנוק מים חזק צוות העובדים השפריץ על הפילים כדי שיתרעננו ויתקררו מעט מהחום של סרי לנקה
יצאנו ממתחם הנהר לאחר שהפילים סיימו להשתכשך במים, אנחנו הלכנו לאטרקציה מספר 2 ששילמנו עליה ממיטב כספינו, הליכה לצד הפילים, ואיזו חוויה זו הייתה, אחד מההיי-לייטים של סרי לנקה לטעמי, לעמוד מול פיל עצום מימדים שמרגיש כי אנו כמו נמלים לידו, כל כך הרבה עוצמה יש לחיה הזו, זה היה מרשים ביותר, הלכנו לצד הפיל, מתלהבים מאוד (אני לפחות), זה משהו שהילדים שלנו לא חוו וסביר שלא יחוו מתישהו בעתיד הנראה לעין
סיימנו את הסיור לצד הפיל הענק, אפרת בעיקר שאלה את צוות העובדים בערך מיליון שאלות על הפיל (בן כמה הוא, כמה ילדים יש לו, מתי הוא מגיע לבגרות וכו'…), היה חם מאוד בחוץ, הילדים כבר נמסו תחת השמש, חזרנו לרכב, כדאי לציין לטובה את הנהג שלנו שליווה אותנו לאורך כל הדרך, כולל הפילים. עלינו על הרכב ועזבנו את המקום, נסענו בחזרה לכיוון הבית שלנו בקנדי, בדרך עצרנו בדוכן דרכים קטן שם הזמנו לעצמינו ארוחת צהריים, הגיעה אלינו מנת Kottu ענקית שבקושי סיימנו רק חצי ממנה, הילדים התלהבו יותר מ-"משה בתיבה" (הגרסה הסרי לאנקית) שהזמינו
אני כידוע אחד שמאוד סקרן, ותמיד יעדיף לנסות משהו חדש על פני משהו מוכר, מתוך המקרר מלא הבקבוקים בחרתי את בקבוק השתייה הכי מעניין שראיתי:
כמו בגואה, גם הפעם נפלתי ונפלתי חזק, בזמנו הכתרתי את המשקה Masala Soda כמשקה הזוועתי בעולם, עם טעם של תרופה שפג תוקפה, אז הפעם – המשקה הזה הגיע למקום השני ברמת הדחייה שלו, משקה ה-WoodApple היה בטעם של קיא.
אך שאר האוכל היה סבבה לגמרי, סיימנו, שילמנו והמשכנו בנסיעה. בשלב מסויים אפרת ביקשה מהנהג להגיע לנקודת תצפית, אל מקום היכן שרואים פסל של בודהא לבן יושב לו ככה לבד בקצהו של ההר, הרכב הסיע אותנו במעלה ההר, טיפס וטיפס עד שבאיזשהו שלב כבר לא יכל, הכבישים הפכו לדרך עפר צרה וכאן הוא סיים את עבודתו, אנחנו המשכנו רגלית, טיפסנו כ-20 דקות למעלה נושפים ומתנשפים, כן, מאז העליות של וואטה קנאל, לא התאמצנו כך, כבר עבר זמן רב…
הנופים היו מתגמלים בהחלט, צפינו על כל העמק היפייפה הזה ליד העיירה קנדי
לא שהינו שם למעלה זמן רב, דניאל ויובל החליטו באמצע העליה לפרוש ולחזור בחזרה לאוטו ואנחנו קצת חששנו לשלומן, לא היה להן טלפון או משהו או דרך לתקשר איתן, ירדנו מהר והן שכבו שם בתוך האוטו, נחות, מרוצות מהחיים…
המשכנו בנסיעה, ירדנו למטה, אל העמק עם הרכב והמשכנו עוד כ-15 דקות אל יעדינו הבא: הגנים הבוטניים. ג'יזס, איזה מקום יפה זה, כבר מבחוץ ראינו שאנחנו הולכים להיכנס לפנינה. שילמנו 7,000 רופי כניסה לכולנו, והתחלנו במסע, בדלפק התשלום חילקו לנו ברושורים של המקום עם מפה, נתנו לכל ילד את המפה, ביחד חשבנו לאילו מקומות אנו מעוניינים להגיע ותפקידם של הילדים היה לנווט. הגנים הבונטיים הם מקום גדול, אך מאוד קל להתמצא בהם.
שם בגנים פגשנו בישראלית חמודה המטיילת לבד, ירדן שמה והיא הגיעה לכאן ישירות מהארץ לחופשה של 30 ימים ואז חוזרת לעבודה שלה בישראל, קצת שוחחנו איתה, למדנו להכיר והיא אותנו, הילדים התלהבו ממנה כפי שהם מתלהבים שכל שאר הישראלים הצעירים האחרים כאן במסע. הסתובבנו ביחד מתפאלים מהנופים הטרופיים שיש לגנים הללו להציע
סיימנו את המסע הזה כאן, ופה הזמן היה גם להיפרד מירדן, החלפנו טלפונים, בתקווה שדרכינו עוד יצטלבו בהמשך הטיול ועלינו אל המונית שלנו, חוזרים הביתה. השעה הייתה כבר 18:00, כולנו היינו מותשים מהיום הארוך הזה שהחל אי שם ב-9:15 בבוקר, שילמנו לנהג החביב הזה (11K), על שירותו האדיב, ניסינו גם קצת להתמקח איתו לגביי הנסיעה למחר שאנו צריכים, אבל משום מה, כמו כל השאר, מחיריו היו משמעותית יקרים יותר מ-PickMe, כנראה שזה מה שאנחנו הולכים לעשות מחר… כאן בדרך למלון, רגע לפני שעלינו למעלה, עשינו עצירה קלה ומרעננת בדוכן המיצים והשייקים שכבר שתינו בו, הזמנו לכל אחד מיץ פירות טבעי ורק אח"כ פרשנו לחדרים ולהפסקת החשמל שבדיוק התחילה – בעאסה. בערב לא עשינו משהו מיוחד, הילדים היו בטלפונים, עשו מקלחות, אני אכלתי את השאריות של הקוטו שנשאר לנו מהצהריים (עדיין נשאר), לאחר מכן חתכתי מנגו ואננס לתת לנישנוש לכולם. מאוחר יותר גם התחברתי בזום לסדנה שקיימנו בעבודה (הסדנה האחרונה התקיימה כשהיינו עוד בהאמפי, באותו היום כשטיילנו עם משפחת צוקרמן). סגרנו את היום הזה מרוצים ועייפים לאללה.