— 10/05/2023 , יום רביעי —
אחרי ימים גדושים בחוויות וריגושים, היום החלטנו לקחת את היום הזה בסתלבט, לא לעשות כלום, רק לנוח בחדרים. גם אמא שלי הייתה מאוד מותשת, גם כל שרירי הגוף העליון שלי נתפסו (כואבים) משום מה, אני מניח שזה מהעלייה של אתמול לנקודת התצפית, אבל זה מאוד מוזר, כי המאמץ לא היה כל כך מטורף לכדי כאבי שרירים, וגם במהלך היום ירד גשם חזק, גשם שבא והלך אמנם די מהר.
הבוקר הזה התנהל בעצלתיים, לא היו לנו תוכניות, לא הזמנו טוקטוק לשום מקום, פשוט התעוררנו בסביבות 7:30, וב-9:00 כרגיל ירדנו למטה לאכול ארוחת בוקר בגסט האוס, לקחנו את הזמן שם בארוחה, עלינו למעלה לחדרים, כל אחד פרש לחדר שלו, אפרת הייתה אחראית על הלימודים של הילדים, אני הייתי אחראי על כל מיני מטלות שהייתי צריך לבצע מול המחשב, גם כאלו הקשורים בטיול , גם בעבודה וגם דברים אחרים. מידיי פעם עשיתי הפסקה, יצאתי החוצה להתרענן ולצלם, כך יצא שלראשונה צילמתי גם את הגסט האוס הזה שאנו ישנים בו, ועד עכשיו לא היה לנו תמונה אחת שלו…
קצת לפני השעה 16:00 יצאנו החוצה מהבית לראשונה היום, אני, אפרת, ליה, עידו ואמא שלי, רצינו לקנות לנו משהו לאכול, הסתובבנו מעט באחד מהרחובות הראשיים, בנסיון למצוא מסעדה טובה, אני מאוד רציתי אוכל מקומי, עידו רצה אוכל מערבי, לא בדיוק מצאנו משהו כזה שמשלב את שניהם. חזרנו אל הרחוב ליד הגסט האוס שלנו, אפרת הציעה להיכנס לאחת המסעדות שם, זוהי שממול לבחורה ממנה אנו קונים את הבאגטים והשייקים כל הזמן. זוהי המסעדה של הגסט האוס: Vang Vieng Orchid Guesthouse, ומתברר שזו הייתה בחירה טובה מאוד, נהנינו מאוד מהאוכל והשייקים שהזמנו. סלט הפאפאיה שלי הגיע חריף ומתובל כהלכה, כך גם תבשיל הירקות המוקפצים עם האורז, הפאדתאי שהזמנו היה סוף הדרך. תענוג של ממש
לקראת סיום הארוחה, קיבלנו גם קינוח לעיניים – מופע הפרחת כדורים פורחים. בדיוק בשעה שסיימנו לאכול צצו להם כדורים פורחים שזה הרגע התנתקו מהאדמה. זה ידוע כי אחת האטרקציות כאן היא לעלות על כדור פורח בזמן הזריחה והשקיעה, אילולא מחירו הגבוה (מעל ל-100 דולר לאדם), סביר להניח שגם אנחנו היינו עושים זאת
סיימנו עם המסעדה, חזרנו בחזרה אל הגסט האוס שלנו, אפרת ועידו המשיכו הלאה ללכת ברחוב ולנסות לספוג את האווירה. ליה נרדמה שם בחדרים על המיטה של יובל. בשלב מסויים יצאנו אני ודניאל לקנות לה ולאחותה גלידות (במקום ארוחת הצהריים שלא רצו לאכול) מאותו K Mart שאנו תמיד פוקדים בימים האחרונים. אפרת התקשרה אליי לבוא מהר עם הילדים ולראות את גורי הכלבים שהם מצאו. חזרנו מהר לגסט האוס, הבנות סיימו את הגלידות שלהן, יצאנו שוב רק אני ודניאל אל אפרת ועידו, יובל החליטה שלא נאה לה לצאת היום ממתחם הגסט האוס. בדרך לשם הבחנו בשקיעה שהולכת ומתהווה לנו מול העיניים אל מעבר להרים שבסביבת ואנג ויינג, מקום טוב להנציח במצלמה:
הגענו אל מקום מגניב לאללה – Namsong View Guesthouse & Restaurant, אותו מנהל בחורצ'יק נרווגי מבוגר, אפרת ניהלה איתו שיחה ארוכה, או יותר נכון חקרה לו את הצורה, בינתיים עידו ודניאל התלהבו מארבעת גורי הכלבים שבמקום. אני התפעלתי מהנוף שיש לבחורצ'יק הזה במסעדה שלו
חזרנו בחזרה הביתה לקראת החשיכה, היינו בחדרים כמה דקות ואח"כ שוב פעם יצאנו החוצה לקנות לנו ארוחת ערב בדמות באגטים מהמקום המוכר, ואני וליה התחלקנו בבאגט אחד, חזרנו ללובי של הגסט האוס, שם פגשנו בחבורת הבנות איתן טיילנו אתמול – רבקה, אבישג, רחל ושיר. הילדים למעשה כבר זמן מה היו איתם שם במתחם ושוחחו רבות, מחר שלושה מהן: אבישג, רחל ורבקה טסות לפוקט, אז הילדים הצטלמו איתן תמונה אחרונה
סיימנו את ארוחת הערב והתקפלנו בחדרים, זהו, הגיע הזמן כבר לישון ולסגור את הבסטה להיום, אחד הימים הכי עצלים שלנו במסע הזה, אבל זה בסדר, ישנם גם ימים כאלו.
— 11/05/2023 , יום חמישי —
כהרגלנו כאן בואנג ויינג בימים האחרונים, התעוררנו כולנו בסביבות השעה 8:00 בבוקר, ובשעה 9:00 ירדנו למטה לאכול את אותה ארוחת בוקר. בזמן הזה הילדים שלנו שיחקו עם הקטנצ'יק של הזוג שמנהל את המקום (הם במקור מויאטנם שבאו לעבוד כאן)
לאחר האוכל, סגרתי עם המנהל כאן לעוד לילה בגסט האוס (עם אופציה לעוד אחד) ושילמתי את כל החשבון (כולל הכביסה), בנוסף קנינו ממנו גם טיול יום להיום בשעה 13:00, אפרת ואני מעוניינים לעשות את האומגות ואת הקיאקים, הפעם הזמנו דרך חברה מתחרה ל-TCK מהם הזמנו בפעם שעברה, היא נקראת Wonderful, סבבה. חזרנו לחדרים, אמא שלי רצתה לעשות מסג', כבר הרבה זמן שאנחנו מדברים על האפשרות לעשות כאן מסג', וזה אף פעם לא יוצא אל הפועל, אז הפעם זה קרה. לקחתי אותה אל המקום הזה, שאפילו לא מופיע בגוגל מפות וחזרתי בחזרה לחדר, תוך מתן הסברים של איך ניתן לחזור רגלית לגסט האוס שלנו (מרחק של דקה וחצי הליכה בסה"כ).
חזרתי לחדר כאמור ומיד נפלתי על המיטה, כן, לא ישנתי טוב בלילה, ולפני שאנחנו יוצאים לטרוף את נהר ה-Song Nam, כדאי שאעצום קצת עיניים לפני כן ואצבור כוחות. נרדמתי מ-11:00 עד בערך 12:30, כ-10 דקות לפני השעה 13:00, מנהל המקום דופק בדלת חדרינו – הטוקטוק הגיע לאסוף אותנו, ואנחנו ? עדיין לא היינו מוכנים, אז מהר התארגנו, ועלינו על הטוקטוק, אני, אפרת ועידו. את ליה השארנו עם אמא שלי. הנסיעה אל מקום ההתחלה לקחה כ-15-20 דקות, אנחנו הגענו אל אותה נקודה בה עברנו לפני כמה ימים כשעשינו בזמנו את הקיאקים בנהר, זו הייתה נקודת ההתחלה שלנו בשייט, שם ירדנו מהטוקטוק והתארגנו לקראת שייט
השייט החל, אני הייתי עם עידו בקיאק בהתחלה, לא הביאו לילד משוט, אז אני היחיד שחתרתי, בקיאק השני היו אפרת ומדריך מקומי. החבר'ה עימם נסענו לכאן (צרפתים), התפצלו מאיתנו בנקודה זו, הם נכנסו לאחד הפאבים על שפת הנהר לשתות ולשמוע מוסיקה. אנחנו המשכנו הלאה.
בערך כ-15 דקות של שייט מאז שיצאנו הגענו לנקודת העצירה היחידה שלנו בשייט הזה. הנקודה בה אנחנו עושים את האומגות. אז הגענו אל המקום, היה חם, אבל לא חום נוראי כמו לפני כמה ימים. חצינו את הנהר לצידו השני ע"י הליכה על גשר כחול (Namsong Bridge Blue), השמיים היו יפייפיים עם גוונים של כחול ועננים לבנים. לאחר הפסקת פיפי קצרה, התחלנו בהתארגנות לקראת האומגות, כשהגענו לשם, היינו היחידים במקום, רתמו אותנו לרתמות, חבלים ושאקלים שונים. עלינו על הכבל הראשון וגלשנו עליו, זה היה מעין ניסוי כלים לקראת ההצגה הגדולה שהגיעה אח"כ, אבל לשם כך היינו צריכים לטפס כמה עשרות מטרים במדרגות, עד לנקודת תצפית יפה על איזור הנהר והסביבה
עידו היה במצב רוח מרומם, ואנחנו הרגשנו טוב מאוד שם למעלה, גם הטמפרטורות היו כאמור נסבלות בהחלט, הצטלמנו תמונה נוספת לקראת שרשרת האומגות שהלכנו לגלוש בהן
ויצאנו לדרך…
היה כיף, היה טוב, היה מהנה, המדריך הראשי היה מאוד נחמד וציחקק איתנו לאורך כל הדרך, הוא שר לנו "אל המעין" בעברית כששמע שאנחנו מישראל, אני פחות אוהב את זה, אבל אפרת שיתפה פעולה איתו בשירה. עברנו אומגה אחת, ואח"כ עוד אחת ועוד אחת, היו כאלו ארוכות יותר וארוכות פחות,לפעמים עידו גלש לבד ולפעמים עם המדריך השני, בשל משקלו הנמוך (ומחשש שמא יתקע באמצע בשל כך)
לקראת הסוף גם נקשרנו בזוויות אחרות על הכבל כך שמבקום לשבת רגיל, חיברו אותנו כך שהיינו עם הפנים למטה – אפקט מפחיד יותר
כל התענוג הזה הסתייים כעבור כחצי שעה של כיף, אפרת תמיד השוותה את האומגות הללו לאומגות שעשתה לפני כמה ימים, האומגות האחרות (אלו שבהנהלת חברת TCK) היו טובות, ארוכות אך גם יקרות יותר.יאללה בסדר. סיימנו את האומגות עם חיוך על הפנים ותחושת ריצוי, הורדנו את הרתמות מעלינו, אספנו את חפצינו מהלוקר ונפגשנו שוב פעם עם מדריך הקיאקים שהמתין לנו בסבלנות עד שנסיים
בדרך חזרה אל הקיאקים שלנו עצרנו בדוכן קטן וקנינו לנו שייקים, פינקנו גם את המדריך שמצידו בחר בשייק היקר ביותר 🙂 , אני הזמנתי שייק קוקוס והוא היה אחד הטובים ביותר ששתיתי בחיי, כמעט מתקרב לשייק קוקוס המטורף שליד מלון הפשפשים שלנו בקוצ'ין.
ליד המקום בו ישבנו ושתינו להנאתינו, הייתה שם מערת מים נוספת (לזו שהיינו בה), גם במערה זו לוקחים אבוב ושטים בתוך הנהר הזורם בה, נאמר לנו מבעוד מועד כי מערה זו היא קטנה יותר מהקודמת, משהו כמו 5 דקות בפנים, ממש בקטנה…
סיימנו לשתות, אפרת ויתרה על שייק אננס שלה שהכיל גם קצת שאריות של הקוקוס שלי, כך שאני זכיתי לשני שייקים (שבקושי הייתי מסוגל לשתות), חזרנו אל הקיאקים שלנו שהמתינו בצידו השני של הנהר, חצינו את הגשר הכחול עם השמיים – Perfect Blue Sky שאנו כל כך אוהבים לראות ועלינו שוב לשוט על הנהר
המשכנו בשייט, הפעם אפרת ואני היינו על קיאק אחד ועידו עלה על הקיאק של המדריך, זוהי אמנם הפעם השנייה שלי על קיאק אבל זה לא אומר שפחות נהנתי, הנופים שמסביב עם ההרים העצומים שלידינו והראות הצלולה עשו את שלהם, השייט נמשך בניחותה
הגענו אל העיירה ואנג ויינג ועצרנו בנקודה הסופית, שם המתין לנו רכב הטוקטוק של החברה, עגנו את הקיאקים בצד, ומיד העלו אותם החבר'ה שם על גג הטוקטוק, חזרנו בחזרה לגסט האוס שלנו, לא לפני שפגשנו בטוקטוק השני ששם אפרת השאירה את תיק הגב שלה.
שם בחדרים, התקלחנו ונחנו מעט מהיום החוויתי הזה. לקראת הערב, יצאנו שוב פעם, הרבה מאיתנו היו רעבים, אז יצאנו לחפש מסעדה, השמיים נצבעו בצבעים מטורפים לקראת השקיעה עם העננות הנמוכה, אלו היו רגעים שלא יכולתי להפסיק לצלם. אפילו הליכה מעאפנה שלנו ברחוב יכולה להיראות טוב עם תפאורה כזו, מה גם שראינו הפרחת כדורים פורחים בשמיים
אפרת התעקשה על מסעדה ממנה נוכל לראות את הנופים של ואנג ויינג, וטוב מאוד שכך. אנחנו מצאנו את מסעדת Green Restaurant, והתיישבנו במרפסת המהממת שלה, קיבלנו תפריטים והתחלנו לבחור לנו את המנות ממגוון המנות שהופיעו שם
באמצע ליה הייתה עצבנית, היא לא ישנה צהריים וזה ניכר עליה, לקחתי אותה לסיבוב ברחוב כדי שתירגע קצת, מיד אחרינו שאר שלושת ילדינו הגיעו אח"כ נפגשנו במקום Namsong View Guesthouse & Restaurant, בו היינו לפני כמה ימים, שם הילדים התלהבו מגורי כלבים קטנים, הם רצו לחזור אליהם, וכך היה.
חזרנו בחזרה אל המסעדה כשאפרת צילצלה אליי והודיעה כי חלק מהמנות כבר הגיעו. בדרך עצרתי את הילדים, נכון שכבר צילמתי כמה וכמה פעמים את השקיעה, אבל הפעם לא יכולתי שלא לעצור אותם ולצלם עוד פעם אחת אחרונה, התוצאה לדעתי יותר ממרשימה
האוכל במסעדת Green היה בסדר גמור, אני מאוד נהניתי, השאר קצת פחות, האדישות של עובדי המקום והפרצוף המסכן שהם שידרו, לא עשו טוב לאווירה הכללית במסעדה, אני הזמנתי סלט פאפאיה חריף ופאד קפאו. הזמנתי בסוף גם שייק קוקוס כדי לשחזר את ההצלחה הכבירה מהיום, אבל הוא היה הרבה פחות מרשים. טוב נו, אז כנראה שלמסעדה הזו מגיעים בשביל הנופים והלוקיישן שלה, פחות בשביל האוכל, אבל אילו נופים, חבל על הזמן, כשהתפאורה של השמיים החשיכה יותר, הצבעים היו דרמתיים יותר
ליה כבר הייתה גמורה, היא נרדמה לי על הידיים, חזרנו בחזרה לחדר. בערב, לפני השינה, ישבנו אפרת ואני על הסיכום השנתי הקבוע שלנו (עושים זאת בכל יום העצמאות – שכבר עבר לו ממזמן), יעדים ומטרות לשנה הבאה, והאם עמדנו ביעדים והמטרות שלנו בשנה החולפת. שמחתי לראות כי מבחינת העבודה והעסק – עמדנו ב-100 אחוז מהיעדים ואפילו מעבר לכך. כך סגרנו את היום הזה
— 12/05/2023 , יום שישי —
יום שישי היום, איך עבר חלף לו כבר שבוע ? וואו, זה מטורף, אני זוכר שבשישי שעבר סבלנו במסעדת הויקטור כאן בואנג ויינג, עם חום בלתי נסבל, פירה מלוח ושעה וחצי המתנה עד שהאוכל הגיע… היום חסכנו מעצמנו את התענוג הזה, גם במחיר של וויתור על קבלת שבת במסעדה עם חבר'ה ישראלים, צעירים שדי מכונסים אחד עם השני.
התעוררתי אתמול בלילה, זה היה בסביבות חצות, לא הצלחתי לחזור לישון, בשלב מסויים נשברתי, פתחתי את הלפטופ והתחלתי לצפות בסרט, התיכנון היה לצפות באיזו סרט נעורים מטופש וקליל של משנות ה-80, בסופו של דבר, הנטפליקס הקפיץ לי סרט שכבר זמן רב רציתי לראות – במערב אין כל חדש. וואו, איזה סרט חזק ועוצמתי זה, כל כך לא מתאים לצפות בו כשמנסים להירדם, היו שם סצינות שלא יצאו לי מהראש עד עכשיו למעשה, היה קשה לי להרדם, בסופו של דבר נרדמתי רק ב-4:00, בעסה. התעוררתי קצת אחרי 8:00 בבוקר וב-9:00 כרגיל ירדנו כולנו למטה לאכול ארוחת בוקר. סיימנו לאכול ועלינו לחדרים שוב, כדי להתארגן, לא כל כך ידענו לאן, עד שמצאתי בגוגל מפות כמה מוקדי עניין להיום, מערה, בריכה, כפר ונקודת תצפית. מגניב, בואו נזוז.
התקשרתי לבחורצ'יק הצעיר שלקח אותנו כבר כמה פעמים בטוקטוק שלו ללגונות ולנקודת תצפית, הוא כנראה לא הצליח להגיע, אז הוא שלח נציג מטעמו, צעיר נוסף עם אנגלית קלוקלת, ניסיתי איכשהו להסביר לו מה אנחנו רוצים ולעשות ולאן פנינו מועדות, זה היה קשה ולקח לא מעט זמן, אבל בסופו של דבר נסענו, פנינו היו לכיוון מערת Num Bor Keo Cave, הנהג קצת התבלבל בדרך, אבל מצא את המקום, החנינו את הטוקטוק ליד הביתן שבו אנו אמורים לשלם עבור כרטיסי כניסה למערה, לא היה שם אף אחד. אז נכנסנו פנימה מבלי לשלם, הנופים היו מדהימים, שמיים כחולים עם עננים לבנים, הרים גבוהים מולינו, אנחנו הולכים בתוך שדות אורז יבשים אך עדיין ירוקים, הליכה יפייפיה באמת.
כשחצינו את גשר הבמבוק הצר מעל נחלון קטן, עידו נפל, הרגל שלו נכנסה בין שני מקלות במבוק והוא חטף מכה, כאב לילד, זה ביאס לו לגמרי את מצב הרוח, מה שהשפיע על כולנו. לאחר כמה דקות נוספות של הליכה נינוחה (גם לא היה חום בלתי נסבל באותן דקות), הגענו אל המערה, שבכניסה אליה, ישנו מעין עם בריכה ומים צלולים, היינו שם לבד, אז דבר ראשון הורדנו מכנסיים, נשארנו עם בגדי הים ונכנסנו למים, הם היו קרירים, אך לא יותר מידיי
שהינו במים כמה דקות, ציננו את הגוף מההליכה והמשכנו הלאה אל עבר הכניסה של המערה הנמצאת כ-20 מטרים מהמעין, אמא שלי וליה נשארו במעין, ליה לא הסכימה לעזוב את המים. כל השאר התחילו לטפס במדרגות, "זוהי בטח מערה קטנה ונצא ממנה תוך 5 דקות" אמרתי לאמא שלי לפני שעזבנו, "איך אני יודע ? כי אין פה אנשים אחרים, אז זוהי בטח אטרקציה מאכזבת", עניתי בביטחון לשאלתה. אויי, כמה שטעיתי. נכנסנו פנימה, בהתחלה מעט הסתמכנו על האור שהגיע מהכניסה, תוך כמה מטרים היינו חייבים להפעיל את הפנסים מהטלפונים שלנו, חושך מוחלט. המערה המשיכה להעמיק אל תוך ההר, בחלקים מסויימים היא הייתה צרה ונמוכה, בחלקים אחרים היה הייתה רטובה, בוצית וחלקה. הלכנו עקב לצד אגודל, כאשר אני מוביל עם הפנס מהנייד שלי, שלושת הילדים אח"כ (בסדר מתחלף) ואפרת מאספת עם פנס הנייד שלה, במקומות מסויימים הבחנו גם בנטיפים מרשימים
ההתקדמות אל תוך המערה הייתה מרתקת, מרגשת ומלאת אדרנלין, אנחנו הלכנו אל הלא נודע, תוך שאנו מתרחקים מאוד מהפתח שלה, בחוץ ממתינים לנו אמא שלי וליה במעיין ושאר הציביליזציה, כל פעם אמרתי לעצמי, טוב, הנה זה כבר הסוף, אבל הסוף לא רצה להגיע. בשלב מסויים, לאחר כ-15 דקות הליכה פנימה, לאחר שטיפסנו על סולמות חלקלקים, וכשראינו כי הדרך הופכת להיות מאתגרת יותר, החלטנו לעשות אחורה פנה
אני חושב על זה כעת, כי אם הפנסים שלנו משום מה היו שווקים חיים, אנחנו היינו בצרה צרורה. חזרנו בחזרה על עקבותינו, לרדת בסולם חלק, קשה הרבה יותר מאשר לעלות עליו, כך גם זה נכון לגביי המדרגות עליהם טיפסנו בתוך המערה, התקדמנו לאט אבל בטוח, בשלב מסויים גם קצת איבדנו את הדרך ובמקום לפנות ימינה המשכנו ישר, כעבור מספר דקות שמתי לב לכך וביצענו תיקון. סוף טוב, הכל טוב, יצאנו מן המערה.
חזרנו בחזרה אל המעיין, שם בדיוק אמא שלי וליה יצאו החוצה. זהו, הם סיימו לשיר שירים ולעשות מקלחת לסלעים. אנחנו חזרנו על עקבותינו, כל הדרך היפה הזו אל חניון הרכבים, שם המתין לנו רק הרכב שלנו, עם הנהג בפנים, הוא ישן שנת ישרים בערסל שהוא קימבן לעצמו בחלק האחורי של הטוקטוק (היכן שהנוסעים יושבים במהלך הנסיעה)
סבבה לו, הבחורצ'יק התעורר ואנחנו המשכנו הלאה אל עבר יעדינו השני, מרחק לא רב אל עבר מסעדת Vongsay Garden, למה דווקא לשם ? כי יש שם בריכה. מצויין, הגענו לשם, החל קצת לטפטף, בזווית העין ראיתי כי הבריכה סגורה, יצאתי מהטוקטוק ואכן, כמעט ולא היו מים בבריכה, המקום לא היה מאוד מתוחזק, ממש מבאס, בנינו על הבריכה הזו לילדים שגם ככה היו עצבניים אחד על השני. החדשות הרעות לא פחות הגיעו תוך כמה שניות, בהבזק מהיר החל לרדת גשם זלעפות, כמו שרק מונסוון בעונה הרטובה יכול להביא. נהג הטוקטוק מיד והסיט את הוילונות בצדדים (מי בכלל ראה שישנן וילנות לטוקטוק ?), חשבנו אולי להמשיך ללגונה 6 – היחידה שעוד לא ביקרנו בה (לגונה 5 סגורה למבקרים), פתחתי את גוגל מפות ושמתי לב כי ליד לגונה 6, קצת לפניה, ישנו מקום שנקרא: Vangvieng Inter Park, החלטנו ללכת אליו, בידיעה כי ישנה שם מסעדה בה נוכל להעביר את הזמן עד שהגשם יחלוף. לקח זמן עד שהגענו אל הפארק הזה, ובינתיים הגשם רק הלך והתחזק, ליה נרדמה באמצע כל הבלגן הזה, ניסינו לעטוף אותה כמה שיותר, כדי שלא תתקרר, אבל בסופו של דבר כולנו נרטבנו כהוגן, הנה עוד סיפור לספר לנכדים.
הגענו אל הכניסה לפארק, שם השומר ביקש שנשלם 20K קיפ, לא צריך כרטיסים לילדים. סגור, אח"כ בחניון הרכבים, הנהג דומם מנוע, אנחנו המשכנו לשבת בחלק האחורי של הטוקטוק, מנסים כמה שיותר לא להירטב ממה שכבר נרטבנו, בשלב מסויים הנהג הגיע עם שימשייה שאילתר ממקום ליד ולקח אותנו פנימה אל בית הקפה הסמוך שנמצא בתוך הפארק, עשינו 2 נאגלות איתו, אני, אפרת וליה היינו בנאגלה השניה, כך זה נראה פחות או יותר
שם בבית הקפה, הזמנו לכולם שתיה חמה, שוקו לילדים וקפה למבוגרים, אמא שלי הסתפקה בתה. העלות הייתה כמו ארוחה במסעדה ממוצעת בואנג ויינג, לא נורא, "משלמים עבור הלוקיישן" אני תמיד אומר לאפרת. לפחות הקפה היה טוב מאוד
עם הזמן, הגשם הלך ונחלש יותר ויותר, העננים מעט התפזרו והתחלנו לראות טיפה את הצבע הכחול בשמיים, המקום עצמו מרהיב ביופיו, גם כאן, כמו בתאילנד, משום מה דוחפים פסלים של דינוזאורים לפארק, כנראה שהם יודעים מה הם עושים. מלבדינו בפארק היו כמה תיירים לאוטיים בודדים שכנראה וגם הם חיפשו מחסה מהגשם ומצאו את עצמם פה בסופו של דבר. כך המקום נראה רגעים לאחר שמזג האויר מעט התבהר:
עזבנו את בית הקפה והתחלנו לחקור מעט את המקום, מסתבר שישנה לגונה נחמדה ליד עם כל הפיסיליטיס שקיימים בלגונות האחרות, המפורסמות יותר: מסעדה מקומית, אומגה, חבל טרזן, סירת במבוק, קיאק, ביתני עץ מסביב והרבה ירוק. וולאה, לא יודע איך אנשים לא מגיעים למקום הזה. אפרת התחברה עם ילדה חמודה וחברותית להפליא
יובל החלה להתנדנד בנדנדה שממול ללגונה, כנראה מדמיינת את עצמה כעת על הנדנדה אצלינו בגן השעשועים המרכזי שבמושב
עידו התרוצץ בין פסלי הדינוזאורים, מנסה (וגם מצליח) לטפס עליהם
בשלב מסויים, אנחנו המבוגרים הלכנו אל המסעדה להזמין אוכל, השעה הייתה כבר 15:00 ומלבד קפה יוקרתי, לא אכלנו כלום מאז ארוחת הבוקר בגסט האוס שלנו, הילדים בזמן הזה נכנסו לבריכה שנמצאת סמוך ללגונה, אחלה של מקום כבר אמרתי ?
האוכל שהזמנתי הגיע חריף, מאוד מאוד חריף, זה היה סלט פאפאיה ומרק תום יאם. הפה שלי בער ממש לאחר הארוחה שלא יכולתי לסיים. הילדים סיימו את הצ'יפס והאורז עם ירקות שלהם וביקשו ממני שאצטרף אליהם אל הרפסודה, כן, הבחורצ'יק שעובד שם רצה גם מבוגר אחראי על הרפסודה לצד הילדים, קצת חששתי על המצלמה שלי, אבל בסופו של דבר, גם לי וגם למצלמה שלום (אהה… כן, וגם לילדים).
המקום החל להתמלא באנשים, חלק מהם הגיעו לכאן לצילומי חתונה, הכלה כיכבה מול הצלם החובבן משהו שצילם ללא הפסקה, ביקשתי ממנה אם היא מוכנה להצטלם עם ליה, וכמובן היא הסכימה
בשלב מסויים הילדים קראו לי לבוא ולצלם איזה גור חתולים חמוד, טוב נו, אז הוא באמת חמוד, תפסתי אותו בזמן שהוא עשה את צרכיו:
קצת אחרי 16:00 אחה"צ חזרנו לחניון ולטוקטוק שלנו, מכאן אנחנו המשכנו אל הגסט האוס בואנג ויינג, שילמנו לנהג את מה שסיכמנו – 350K קיפ על היום הזה, נכנסנו לחדרים שלנו וכל אחד עשה את שלו, הילדים שיחקו בניידים שלהם, אמא שלי פתרה סודוקו, אני עבדתי מול המחשב וליה ? ליה העסיקה את עצמה. בערב, יצאנו החוצה לאכול ארוחת ערב אחרונה כאן בואנג ויינג. כן, מחר אנחנו זזים מכאן. החלטנו, בעיקר בשביל עידו שמאוד רצה, ללכת לאכול במסעדה הקבועה שלנו – Vang Vieng Sunset. אני לא הייתי מאוד רעב, הזמנתי מוסלי עם פירות ויוגורט, השאר חיסלו את המנות האהובות שלהם.
לאחר הארוחה (330K קיפ), חזרנו הביתה, אפרת ואמא שלי המשיכו לעשות מסאג' באותו מקום בו אמא שלי עשתה אתמול. היה להן מעאפן, וגם אחרי זה כשהם רצו לחזור לגסט האוס שלנו, פתאום החל לרדת גשם מאוד חזק שהשאיר אותן שם לעוד איזה שעה, בו בזמן שאני מפרפר עם הילדים, מנסה להשכיב אותם לישון.