— 24/07/2023 , יום שני —
זה לא להאמין, אנחנו פה בפאי כבר כמעט חודשיים, יוצאים המון לטיול מסביב, ועדיין לא ראינו פה הרבה. זאת אומרת, ראינו הרבה, אבל יש פה עוד מקומות, ממש קרובים לעיירה, שעדיין לא ידענו על קיומם, הריזורט היפייפה שהיינו בו היום, הוא אחד מהם. אילו נופים מטריפים יש שם בריזורט הזה אליו הגענו היום לפני השקיעה, אבל רגע, בואו נחזור 12 שעות אחורה…
אני כבר הייתי על הרגליים בשעה 7:00, הייתה לי מטרה מאוד ברורה כשקמתי, ידעתי בדיוק מה עליי לעשות והייתי חדור מוטיבציה, הכנתי קפה, ציחצחתי שיניים וישר פתחתי את המחשב, מבלי בכלל להתבלבל. מה הפעם ? רציתי מאוד להמשיך מהנקודה בה הפסקתי אתמול – תכנון הטיול שלנו לקנדה. נכנסתי לזה חזק, מאוד חזק.
בסביבות השעה 9:00 בבוקר הסעתי את עידו וליה לבית חב"ד, לקייטנה שלהם (ממשיכים לעוד יומיים), ומשם לקחתי את אפרת לבית קפה בסביבת הדאצ'ה, היא קבעה להיפגש שם עם הדס, גם שירן (השכנה שלנו) הוזמנה למפגש אז באתי לאסוף אותה ממכון הכושר הקרוב – Paiformance, שם החבר'ה הישראלים מתאמנים, אני ראיתי את רועי מרים שם משקולות בסשן אגרסיבי אותו מנהלת סאנדיי, ואמרתי לעצמי – טוב, זה לא מתאים לי. אם אני מוגדר כבטטה, אצדיק את ההגדרה הזו ורק אצפה בחבר'ה מבעד לחלון הרכב הממוזג שלי. אספתי שם את שירן אל בית הקפה והמשכתי הלאה. המשכתי הביתה, המטרה כעת הייתה לקחת את דניאל, יובל, תבל ופלג אל ה-Animal Sanctuary, מקום מקלט לחיות אותו מנהל בחורצ'יק אוסטרלי העונה לשם פיטר. לקח קצת זמן עד שכולם התאגנו, גם לא ידעתי בדיוק האם דניאל מצטרפת אלינו או לא, כי אתמול בערב היא הרגישה לא טוב וישנה עד מאוחר. טוב, אז היא מצטרפת.
הגענו אל מקלט החיות, קיבלו את פנינו יפה, באנו להתנדב ולעזור לחיות, בעיקר כלבים עזובים חולים, נכים ובעלי מוגבלויות, כל כלב עם הסיפור העצוב שלו. קיבלנו כמה הוראות איך להתנהג ליד הכלבים (בגדול – אם הם מתחילים לריב בינם לבין עצמם, להתרחק כדי לא לחטוף ביס), הילדים התלהבו מגור הכלבים היחיד שהיה שם
כששאלתי את פיט מה תפקידנו בכוח, או איך אנחנו נוכל לעזור, אז הוגדרה לנו מטרה אחת – לארח חברה לכלבים ולתת להם חום ואהבה. את זה אין לנו בעיה לעשות אמרתי לו. כמו לכלבה החמודה הזה שהיו צריכים לעקור את שתי עיניה בגלל זיהום נדיר (למרות שאינה רואה, דרך חוש הריח והשמיעה היא מפצה על כך ויכולה ללכת מבלי להיתקל בדברים):
או הכלב החמוד הזה שנדרס על הכביש והפך להיות משותק בפלג גופו האחורי:
לא עברה רבע שעה והילדים התחילו לרמוז כי קשה להם והיו מעדיפים לחזור הביתה, כעבור כמה דקות נוספות, הרמזים הפכו כבר לבקשה ואח"כ זה הפך גם לדרישה. אני מניח שהחום והשמש עשו את שלהם. אוקיי, בקופסת הקופה, תרמנו כולנו גם כסף להמשך קיום המפעל המדהים הזה. הודיתי מאוד לבעלי המקום שבסבלנות ענה על שאלותיי הרבות אודות המקום, החיות והניהול הלא פשוט שכאן. חזרנו הביתה, הילדים נעלמו לעשות מה שהם תמיד עושים כאן – נעלמים מהבית ביחד, לא יודע וגם לא עניין אותי יותר מידיי, כי אני המשכתי את הפרוייקט החדש שלי. שעות על גביי שעות ישבתי וחקרתי לעומק על הטיול שלנו בקנדה, התבאסתי לאללה כשראיתי שמקומות הלינה ברובם כבר אזלו לנו, נרדמנו בשמירה, אמנם כבר לפני כחצי שנה הזמנתי את המקומות המבוקשים כדי שלא יתפסו לי אותם, אבל לגביי שאר המקומות, לחלוטין נרדמתי בשמירה. התעוררתי רק עכשיו ועכשיו בערך 90% מהמקומות היו כבר תפוסים, נשארו לנו רק הפירורים, ואין הרבה כאלו, משפחה עם 6 נפשות זה לא משהו תדיר לארח בבתי ההארחה כאן במקום.
מה שבעיקר מצאתי היו מקומות סופר יקרים (מעל 2,000 ש"ח ללילה) או במחירים סבירים אך עם ציונים נמוכים מאוד. אני חיפשתי את המציאות, ואת המציאות הללו מצאתי במקומות מרוחקים יותר, לא בערים מרכזיות, אלא ב-חורים נידחים יותר. אבל זה מתאים לנו, אנחנו אוהבים לטייל בחורים נידחים, אוהבים להרגיש את המקומיים והאותנטיות. כך יצא כי מסלול הטיול ברובו נקבע בעיקר בהיכן שמצאנו מקומות לינה זולים (אוקיי, קשה להגיד את המילה: "זול" על קנדה, אבל בכל זאת…), אז אל מקומות הטיול השווים נצטרך לנסוע עוד כ-15 – 40 דקות אקסטרה. לא נורא. ממש לקראת השעה 14:00 – הזמן שצריך לנסוע ולאסוף את הילדים מבית חב"ד, מיהרתי מאוד ובסוף הספקתי לסיים להזמין את כל מקומות הלינה. וואו, זה היה טירוף, עד אתמול לא ידעתי כלום על כלום במערב קנדה וכעת כבר נסגרתי על מסלול (אחלה של מסלול), לוחות זמנים, והזמנת כל מקומות הלינה שלנו ל-30 יום הללו. פסיכי.
טוב, אז מסתבר כי אפרת שלחה לי הודעה לוואטסאפ כי אינני צריך להגיע ולאסוף את הילדים, היא כבר תחזיר אותם דרך הדס או שירן, ראיתי את ההודעה רק לאחר שהגעתי לבית חב"ד, לא נורא, חזרתי בחזרה הביתה עם רכב ריק. טוב לא בדיוק ריק, כי עצרתי ב-7/11 לקנות לי משהו לנשנש, מצאתי את הקינוח האולטימטיבי שם, שלצערי קשה למצוא אותו בסניפים כאן בפאי – זהו הקינוח הזה (שילוב של קוקוס ופאנדן):
בשעות הצהריים המאוחרות, עטר עם ילדיה הקטנים הגיעו לביקור אצלנו, הילדים רעשו, הנשים קישקשו, ואני ? אני הייתי שקוע בתהליך הזמנת הטיסה מוונקובר ליעד הבא – טורונטו (שבמזרח קנדה), זה לקח קצת זמן, אבל בסוף השגתי כרטיסים:
לקראת הערב, אפרת סגרה עם קטי, כי אנחנו נביא את יובל לשחק עם תמר. אז נסענו אני, אפרת ויובל לבית שלהם, כעבור 15-20 דקות של נסיעה, הגענו אל המקום, הורדנו את יובל ובזהירות הסתובבנו עם הרכב שמא לא ניפול לבורות כפי שקרה כאן בעבר. במקום בו הם גרים – Romance Farm, כבר החלו להציף את שדות האורז במים, זה לחלוטין משדרג את המראה בסביבה.
בעקבות המלצה של מישהי בקבוצת הוואטסאפ, שמנו פעמינו אל עבר נקודת תצפית במקום שטרם היינו בו. שמתי ב-Google Maps את המקום והתחלנו לנסוע, אז לא רק שלא הכרנו את נקודת התצפית הזו ששייכת לריזורט יפה עם בית קפה מגניב לאללה. אלא אנחנו בכלל לא ביקרנו באיזור הזה, כלל. העיקר אנחנו דואגים כל הזמן לצאת ולחקור מקומות כאן, איזו בושה לנו. מעט התחרבשנו עם ההגעה למקום, כי גוגל מפות אומר משהו אחד, ואח"כ אנחנו קוראים בשלט כי הכניסה למקום היא לא מכאן… אבל סוף טוב, הכל טוב, הגענו ליעד – Pai Kiang Fa Resort:
איזה מקום מקסים זה, באמצע שום מקום, נידח לאללה ולא מתוייר לחלוטין, את המקום הזה גילו הישראלים לפני זמן מה (היו שם רק ישראלים צעירים), יש לו מיקום פצצה רק שהבעסה היא שלא היה לנו כל כך הרבה זמן, כשיצאנו מהבית, עידו הלך לבריכה עם חברים ואנחנו חששנו להשאיר אותו שם ללא השגחה, כך שכמה שהתלהבנו מהמראות היפים מבית הקפה שבריזורט, לאפרת כל הזמן הציקה העובדה, כי עידו שם בבריכה עם חבריו ללא השגחה של אף אחד מאיתנו. דבר מבאס נוסף הוא שלמרות שלא בילינו במקום זמן רב, נעקצנו לא מעט ע"י היתושים. היינו צריכים לשים על עצמינו משהו לפני כן.
הבטתי מעט בתפריט לפני שעזבנו, וגם כאן, אנחנו משלמים על המיקום, ופחות על האוכל. זה מעניין לראות כיצד בית קפה כמו ה-Two Huts מפוצץ עד אפס מקום בכל ערב לקראת השקיעה, ואילו מקום כזה שלדעתי הוא יפה לא פחות בקושי סוגרים כאן מניין.
בינתיים כאן בשכונת פאי לאמון, הכל התנהל על מי מנוחות, עידו וחבריו שיחקו יפה מאוד בבריכה, כשהגענו הלכתי לבדוק מה קורה, הילד בכלל לא שם עליי, כל כך נהנה לשחק שם, רק אני מגיע ומפריע לו בזווית של העין. קצת שוחחתי עם שאר ההורים שהיו שם, עם אופיר, עטר, הדס ושירן (וזוג חדש נוסף שאינני מכיר את שמם), מעבר למתחם השכונה, הבחנתי במבוגרת מקומית שעובדת בשדות, היא חופרת ומעמיקה את בריכות האורז, על רקע השקיעה, לא יכולתי שלא ללכת לשם ולצלם:
התמונות עושות עוול למציאות, הן לא מצליחות להעביר את היופי שאנחנו רואים כאן דרך העיניים. סיפרתי לחבר'ה על נקודת התצפית אליה הגענו היום, הדלקתי אותם, וחזרתי בחזרה הביתה, תוך שאני דופק תמונה אחרונה של הילדים בבריכה והמבוגרים מתקשקשים להם בצד, אלו הם רגעים שאנחנו נתגעגע אליהם לאחר שנעזוב את פאי (וכולנו נעזוב את גן העדן הזה מתישהו)
אני התחלתי לכתוב בבלוג, בזמן שאפרת וליה התקלחו. דניאל הלכה אל חברתה הטובה – תבל, עידו גם חזר בשלב מסויים הביתה מהבריכה, ישר למקלחת. ב-20:00 נסענו אני, אפרת וליה שוב פעם לבית של קטי ורועי, הפעם תורה של אפרת היה להיפגש עם קטי. הוחלט גם שיובל תישן הלילה שם, אז היינו צריכים להביא לה מזרן שינה + כרית, שמיכה וסדין, ביחד עם בגדים להחלפה ועוד. אז שוב הגענו אל Romance Farm, הפעם היה חשוך שם, וקצת מסוכן, כי חוסר תשומת לב קטנה ואנחנו מוצאים את עצמינו בתוך בור עם הרכב. הורדנו את אפרת והציוד של יובל, המשכתי לבד עם ליה לכיוון הבית, תוך שאנחנו עוצרים במרכז העיירה, אל הרחוב אולי שאני הכי שמח להיות בו – קניתי ב-7/11 מים (היינו חייבים) חלב, מיי קוקוס קרים ולליה נתתי לבחור מה שהיא רוצה, הילדה הקטנה הזו חשבה גם על אחיה הגדולים ובחרה לכל ילד ממתק
לאחר הקניות, חצינו את הכביש והלכנו לאכול את מנת הנודלס הקבועה שלי עם מרק מבוסס קוקוס, חריף וביצה קשה, בד"כ אני לוקח take away, הפעם החלטתי להתיישב שם על השולחן ולאכול כמו בן אדם, כאשר ליה לידי מנסה להראות לי איך היא שותה מהבקבוק קינוח שהיא קנתה זה עתה
כשחזרנו הביתה ראינו כי דניאל טרם חזרה מבית חברתה, עידו היה שקוע מול המחשב. אני המשכתי עם כתיבת הבלוג וקצת ענייני עבודה. בשלב מסויים עידו נרדם מול המחשב ולמען האמת גם אני הצטרפתי אליו לנחירות ממש כמה רגעים לאחר שדניאל חזרה (זה היה בסביבות השעה 22:00). נרדמתי על הספה, ובאיזשהו שלב מאוחר בלילה עברתי למיטה (עוד לפני שאפרת חזרה הביתה).
— 25/07/2023 , יום שלישי —
אנחנו כבר מתחילים לראות את הסוף שלנו כאן בפאי, אפרת ואני ישבנו היום לראשונה והתחלנו לרשום בקובץ Notepad את כל המקומות שאנחנו רוצים להספיק ולראות בפעם האחרונה לפני שאנחנו מתקפלים מכאן, מה לעשות בפעם האחרונה ולאכול בפעם האחרונה. בעוד כשבוע, אנחנו נהיה כבר בבנגקוק. איך הזמן טס לו…
התעוררתי היום בסביבות השעה 6:00 בבוקר, אין משהו חדש בגזרת העבודה \ תיכנוני טיול עתידיים, הדבר המבאס הוא החדשות מהארץ, יש שם כאוס כעת שמפלג אותנו לשניים. היום זהו היום האחרון של הקייטנה לעידו וליה, אנחנו אירגנו אותם לקראת יציאה, כמובן ששנייה לפני שאנחנו יוצאים הם נזכרים כי עליהם לשתות שוקו. כרגיל גם היום איחרנו להגיע לקייטנה. נסענו אפרת ואני עם 2 הקטנים, הורדנו אותם שם, ליה החלה לצרוח כי היא רוצה את אמא שלה, מה קרה לה פתאום ? כל שאר הימים היא שמחה להגיע לכאן. אנחנו המשכנו לסידורים שלנו, תחילה אל תחנת הדלק לתת קצת חמצן לרכב, ואח"כ אל סניף הדואר של העיירה, לשלוח כמה מסמכים חשובים לאנגליה. (אלו אותם מסמכים שהדפסנו בסיאם ריפ – קמבודיה), זה לקח לנו כ-10 דקות עד שמילאנו את כל הפרטים, להפתעתינו לא היה שם תור כשהגענו. כל הזמן הזה אפרת הייתה בקשר עם חני – הרבנית של בית חב"ד, כדי לבדוק מה קורה עם ליה והאם אנחנו צריכים לבוא ולאסוף אותה. אז בסופו של דבר הקטנה נרגעה. מסניף הדואר, נסענו אל הבית של קטי ורועי, יובל כזכור ישנה שם הלילה ואנחנו באנו לאסוף את הבנות ולהשאיר את אפרת שעומדת להתחיל את חוג הריקמה שלה שם (בהנחיית קטי). הנופים בדרך לבית שלהם היו יפייפיים, בדיוק עכשיו שתלו את שדות האורז בבריכות
לא התעכבנו יותר מידיי אצל קטי, אפרת נשארה כאמור, אני נסעתי עם רועי (בנפרד) לכיוון הבית שלנו בפאי לאמון, ביציאה מהמתחם בו הם גרים – Romance Farm אספתי את שלושת הבנות: יובל, תמר ונירה שביקרו ברפת והאכילו גם עיזים שם במקום. צילמתי אפילו בוידאו את השתילה של העובדים בשדות לתזכורת כמה יפה היה כאן כשביקרנו בפיסת גן העדן הזו
בדרך חזרה הביתה עצרתי בסניף 7/11 הקרוב לביתנו לקנות המבורגר לצהריים בשבילי ודים סאם לדניאל שלא אכלה כלל ארוחת בוקר (כשעזבנו בבוקר את הבית היא עדיין ישנה). הגענו הביתה, אני אכלתי נודלס מוכן מ-7/11 שקניתי כבר אתמול, דניאל עדיין ישנה, רועי נעלם לו בבריכה של המתחם, הבנות שיחקו או איכשהו העבירו את זמנן בסלון ואני כרגיל ישבתי אל מול המחשב מתעסק בענייני (ולא חסרים כאלו).
הזמן עבר חלף לו, בסביבות שעות הצהריים אני הלכתי לעשות מסג' בעיירה, השארתי את הבנות בבית והודעתי לרועי (שבינתיים השתכשך במים עם שאר החבר'ה הישראלים שגרים כאן) ויצאתי גם קצת לפנק את עצמי. הפעם החלטתי לא ללכת ברגל המון ולא להגיע אל אותו מקום שהייתו בו קודם. הפעם הגעתי אל Relax Massage, קיבלה אותי שם מישהי שנראה לי כי בעבר הייתה מישהו, אבל זה לא כל כך הזיז לי. וההתחלה הייתה מצויינת, הרבה יותר מקצועית מזאת של הפעם שעברה. עד ש… בכתפיים ובגב היא החליטה להשתמש במשחת הטייגר באלם מבלי לשאול אותי קודם. אויי, כמה שזה הציק לי, אני לא אוהב את ההרגשה הזו של הצריבה בעור שהמשחה החזקה הזו משאירה. ממש לא אוהב את זה וזה הפריע לי לאורך כל המסג'. בעאסה. אך מכיוון שהיא כל כך טובה ומקצועית אני מעוניין להגיע לכאן שוב לחוויה מתקנת, אולי אגיע לכאן עם אפרת. חזרתי הביתה למשך כשעה כדי להגיע שוב פעם לעיירה ב-14:00, הפעם אל בית חב"ד להוציא את הילדים מהקייטנה. גם אפרת, הדס, שירן וגל היו שם, כל החבר'ה הטובים. חזרנו הביתה כאשר עידו נוסע ברכב של שירן וגל (עם חברו) ואנחנו גם לוקחים ילדים לא שלנו אך שכנינו.
בבית, קטי ורועי כבר המתינו לנו, הבנות היו בעיצומו של צפייה בסרט הארי פוטר, הם לא שרדו את הסרט המלא שכן החבר'ה היו צריכים לזוז באמצע. הם אפילו הביאו לכאן ארוחת צהריים (פאדתאיי) מהמסעדה האהובה שלהם וכשסיימו חזרו לביתם. בשעות הללו אפרת נעלמה לה כרגיל לבית של עטר, הן יכולות לחפור אחת לשניה שעות על גביי שעות. לי זה טוב, אני מקבל קצת שקט מול המחשב. בשעות אחה"צ, ככה קצת לפני 18:00, יצאנו כולנו, כל המשפחה (שזה אירוע נדיר) אל עבר פאי קניון, זוהי הפעם השלישית או הרביעית שאנחנו מגיעים לכאן, ולא נמאס לנו מהנופים כאן.
הילדים כרגיל לא הראו טיפת עניין במקום, הם כל כך מיצו את הקניון הזה, למזלינו תבל הגיעה לספסל שלנו והפיחה מעט חיים בין ילדינו הכבויים, הם קיבלו ממנה בוסט של נחמדות ושיחה קולחת פתאום. שמנו לב כי המון משפחות ישראליות שאיננו מכירים הגיעו לכאן, הם כנראה באו לחופשה קצרה מישראל ועוד יום יומיים הם כבר לא יהיו כאן יותר.
ניצלנו את ההזדמנות כי כולנו סוף סוף מטיילים ביחד וביקשנו מעטר שתצלם אותנו לתמונה משפחתית ברגע נדיר בחודשיים האחרונים
אני המשכתי הלאה עם התמונות, מנסה לתפוס מקומות וזוויות שטרם צילמתי בכל שאר הפעמים שביקרנו כאן, אולי זאת נראית מעט מיוחדת:
ותמונה אחרונה של המקום הפעם עם הילדים בלבד:
קצת לאחר השקיעה ירדנו למטה לכיוון חניון הרכבים ודוכני האוכל, אנחנו נשארנו שם באחד הדוכנים, החלטנו לאכול שם, אמנם לא בדיוק לאכול שם, אלא יותר כמו לקחת את האוכל ולאכול בבית. התיישבנו שוב פעם באותו דוכן בו אנו תמיד מתיישבים. הזמנו שוב פעם סלט פאפאייה (הפעם ביקשתי לשים רק 2 צ'ילי, במקום 5 כמו בשאר הפעמים), גם עידו הזמין פאדתיי, ויובל עוד סלט פאפאייה בשבילה, הילדים גם הזמינו שייקים מהדוכן שליד, הביאו לי שייק קוקוס מתוק מאוד אבל טעים לאללה. חזרנו הביתה לאכול את המנות שלנו, ליה, שנרדמה בפאי קניון, התעוררה כעת שחזרנו הביתה והייתה עצבנית מאוד. אכלנו כולנו את ארוחת הערב שקנינו ומשם המשכנו אני ודניאל אל הסופרמרקט 97 כדי לקנות לה ביסקוויטים ושאר המצרכים כדי שתכין כדורי שוקולד לשוק "קח-תן" שעטר ואופיר מקיימים מחר בחצר ביתם. דניאל קיבלה את הטריק היזמי הזה וכעת הולכת למכור את הכדורים הללו. אני כמובן משלם על כל המצרכים, והיא גורפת לכיסה את כל הרווחים. הסדר יפה בשבילה הייתי אומר… מלבד הסופר הזה גם נכנסנו ל-7/11 שממול לרחוב וגם ללוטוס כדי להשלים מצרכים. כשחזרנו הביתה, דניאל, ביחד עם חברתה – תבל החלו להכין את העוגיות – כן, היא לא מבזבזת זמן. ואני שמחתי כל כך שנפטרתי מהמטלה הזו עוד היום (ולא מחר). מאוחר יותר הלכנו אני וליה אל הקצה של מתחם פאי לאמון. דניאל ויובל כבר הגיעו לשם עם חברות שלהן. מה עושים ? עושים מדורה.
זורקים תפוחי אדמה על האש ומקשקשים בעיקר (המבוגרים) ומשחקים תופסת בעיקר הילדים
באמצע גם שוחחתי עם גיא – אחי הצעיר, הם כבר הגיעו לקנדה, העברנו כמה מילים על הטיול שלהם שרק התחיל וגם על שלנו שעוד מעט הולך להסתיים, בדיוק באותה נקודה בה הם נמצאים כעת. בשלב מסויים חזרנו כבר הביתה, דניאל ותבל סיימו עם הכנת כדורי השוקולד, לקחנו את הילדים לישון ונרדמנו גם אנחנו.
— 26/07/2023 , יום רביעי —
יום נוסף עבר עלינו כאן, יום נוסף שאנחנו לומדים להעריך עד כמה קהילה יכולה להיות חזקה ומשמעותית, בעיקר במסע כל כך ארוך שאת רובו העברנו לבד. הילדים שלנו מסתובבים כאן חופשי ב"קיבוץ", אין לנו באמת סדר יום כאן, והילדים מרגישים כי זוהי קייטנה חופשית ללא מדריכים, קייטנה בה ניתן ללכת לאן שרוצים ולעשות מה שרוצים, מידיי פעם יש כאלו אנשים שנקראים "הורים" שמציקים לעיתים עם ארוחת ערב, מקלחות או שאר דברים מעצבנים שמנדנדים לעשות.
הבוקר היום היה ככל שאר הבקרים, אני קם, עובד, מכין ארוחת בוקר, מידיי פעם עוברים בני משפחה לידי, בקושי שמים לב אליי, אפרת נעלמת מהבית כחצי דקה לאחר שהיא יוצאת מהחדר. מוצאת מקום מפלט אצל עטר. קישקושים קישקושים… והופ, הגענו כבר לשעת צהריים. אפרת תיכננה עם עטר לנסוע היום אל האומגות ביחד עם יובל מהצד שלנו, וילדיהם מהצד שלהם, הגיעו עד לשם ומה ? המקום מלא היום. הם יצטרכו להגיע לשם מחר. בצהריים יצאנו החוצה לסידורים, הגענו אל מרכז העיירה, יובל ואפרת יצאו קודם לכן עם עטר ואופיר ללכת למספרה (רצו בהתחלה לעשות מסג'), אני הגעתי למקום עם דניאל וליה. עידו אגב, היה אצל חברו – אביב לאורך רוב שעות היום. מתאייד לו אל תוך ביתם (היום הוא אפילו נסע איתם גם לעיירה, אל ה-Immigration, שם גל ושירן חידשו את הויזה שלהם. בכל אופן, החנינו את הרכב ליד סניף הבנק – KrungThai (איזה כיף שיש שם חניות), נכנסנו פנימה ושניה לאחר שהוצאתי פתקית עם מספר, הגיע עובד המקום ושאל אם יוכל לעזור. דרכו הבנתי שיצאתי פיתה, מה קרה ? שכחתי להביא עימי את הדרכון, בעאסה, כל משיכה מחייבת כרטיס אשראי ודרכון, ושלנו נשאר בבית.
טוב, נצטרך לחזור לכאן בשנית מאוחר יותר, רצה הגורל והפגיש בין חצי משפחת פלנר, לחצי השני שהסתובב עם משפחת שלום לב ארי, אפרת הביאה לי כסף ואני נכנסתי עם דניאל, ליה ותבל שהצטרפה אלינו מהמשפחה השניה אל חנות Watson שבקרבת הבנק. שם הגיע העושק הגדול, מה זה גדול ? ענק, דניאל קיבלה יד חופשית לבחור כרצונה את פריטי האיפור והתמרוקים שלה, למה ? לא יודע, כי קיבלתי הוראות מאפרת שלא כללו הגבלות או אזהרות מקדימות לגביי העניין. יצא כך שבסופו של דבר יצאנו עם נזק של 2,361 בהאט ! שזה בערך 2 לילות וחצי כאן בבית שלנו.
טוב נו, לפחות ליה יצאה מרוצה שם במקום (למרות ששום דבר משם לא דיבר אליה – עדיין)
אפרת בזמן הזה עשתה גוונים בשיער ויובל עשתה תספורת, במספרה לא רחוקה מהיכן שאנחנו היינו, איך אני יודע ? כי לא היה לי מספיק כסף לשלם על התמרוקים של דניאל, אז הייתי צריך ללכת לאפרת ולשנורר איזו אלפייה. משם אנחנו המשכנו לחנות הנעליים, כדי לקנות קרוקס חדשות לליה, הקרוקס הישנות שלה – אלו שקנינו לה עוד בהודו כבר נקרעו בצורה כזו שלא ניתן היה לתקן. אז קנינו נעליים מאוד דומות למה שהיה לה. הילדה הייתה מרוצה. חזרנו הביתה, אפרת ויובל נשארו עדיין ולא סיימו את עיסוקיהם במספרה, אנחנו חזרנו בלעדיהם. החלטתי לעשות סיבוב רגלי קצר בשכונה, הראות הייתה יפה והשמיים מרשימים, שוב פעם יצאתי להנציח את המקום הנפלא הזה שאנו חיים בו, לצלם כדי להיזכר מאוחר יותר:
כאן בבית, לאחר קצת עבודה הרגשתי עייפות, נשכבתי על המיטה ונימנמתי לכמה רגעים עד שדניאל העירה אותי. גם ליה נרדמה על הספה. השעה הייתה כבר 16:30, זה הזמן לצאת החוצה, אל הפינה הצפונית של פאי לאמון. עכשיו מתחיל השוק "תן-קח" שההורים אירגנו כאן, הידיעה הופצה בכל קבוצות הוואטסאפ, והורים סקרנים וגם חדשים כאן בסביבה הגיעו לראות ולהיראות.
כל ילד שרצה לפתוח "דוכן", הניח מחצלת (או לונגי) על הדשא וסידר את חפציו למכירה. אני הבאתי עם דניאל את שולחן הסלון שלנו, ביחד עם כדורי השוקולד שהיא הכינה, יובל מכרה בגדים ישנים ואת תיק הארנק הישן שלה. ועידו מכר צעצועים ישנים שלו. איך תהליך הרכישה עבד ? כולם קיבלו בהאטונים – שזה כסף מדומיין שלנו (נייירות עם מספרים כתובים עליהם בטוש), ועימם הילדים רכשו את המוצרים.
וואלה, היה נחמד, אפילו נחמד מאוד, בהתחלה היה קצת חם מידיי, אבל די מהר השמש הסתתרה מאחורי העננים ובשלב מסויים כבר החלה לשקוע ומזג האוויר הפך להיות ממש נעים. האווירה הייתה נעימה, הראות והשמיים המשיכו להיות לא פחות ממדהימים, והילדים יצאו מרוצים שהם אשכרה מכרו משהו משלהם והרוויחו בכוחות עצמם (נו, בערך…), בהתחלה עוד היה קטע מצחיק שאחת מעובדות המקום פתחה בטעות את השער המרעה וקבוצה של עיזים וכבשים דהרו אל הדוכנים שלנו מנסים את מזלם בלמצוא אוכל…
הערב כבר הגיע, תפסתי בתמונה אחת כמה מהבנות עימן אפרת בעיקר מבלה את רוב זמנה בשבועות האחרונים, לקפוץ לבית של ההיא, לשתות קפה אצל הזאת, לעשות סדנה אצלה או סתם להגיע ולפטפט עם מישהי כזו או אחרת. כן, באופן לא מפתיע אפרת נקשרה כאן לאנשים (נשים) הרבה יותר ממני. מה איתי ? כל עוד יש לי את המחשב שלי וחיבור לאינטרנט, אני מסודר.
ליום כזה יפה, הגיעה גם שקיעה מאוד יפה ובדיוק כשבאתי לצלם את השמש מאירה מלמטה על העננים בצבעי צהוב, כתום אדום, עם קונטרסט של שמיים כחולים, התקשר אליי ליד וביקש פרטים. איזה תיזמון מעאפן, יותר מעאפן מזה, לא יכול להיות. ניסיתי להזדרז ולסיים כמה שיותר מהר את השיחה, השמש לא תמתין לי יותר מידיי, בסוף זה קרה, תמונה אחת של אפרת:
ועוד אחת של משפחת שלום לב ארי (עטר ואופיר)
אפרת חזרה לבית שלנו שממוקם כ-50 מטרים מהיכן שקיימנו את השוק, היא הלכה ביחד עם קטי ורועי, אני עוד נשארתי שם כדי לסדר ולנקות את הדשא עם שאר החברים, בו בזמן גם שמרתי על ליה שהסתובבה לה עם שני חברותיה במתחם
בערב, הכנו לילדים לחמים מטוגנים עם חביתות, חצ'אפורי אנחנו קוראים להם, קטי ורועי חזרו הביתה, אפרת והילדים המשיכו לרקום בדיוק כפי שקטי לימדה את אפרת בסדנה שלה, קצת אחרי השעה 21:00 יצאנו אפרת, אני וליה אל ה-Walking Street, זה היה המקום היחיד שעוד היה ניתן למצוא שם אוכל. כל המסעדות כאן בפאי נסגרות בשעה 21:00. קנינו לנו 2 סלט פאפאיה ולילדים תפו"א מוקרם עם מלא חמאה, גבנ"צ ורטבים עטירי שומן וכולסטרול ברמות פסיכיות, ליה בזמן הזה ישבה בשקט מופתי והמתינה למנה שלה.
הוספנו עוד סושי, וליד חניית הרכב שלנו, הוספנו מדוכן של מקומית גם פאד-קפאו. היה מצחיק לראות אותה שולפת מתוך השקית קבוצה של פלפלים קטנים וחריפים (משהו כמו 10), ביקשתי ממנה, לא כל כך חריף, "אהה… מעט חריף" סיכמה אותי, "אוקיי אוקיי" ואז דחפה את כל עשרת הפלפלים אל המחבת. טוב נו, אני כנראה הולך להזיע היום בארוחה. את כל המנות לקחנו כ-Take Away ואכלנו בבית, כל ילד שלנו אכל מהמנה שהזמנו לו, תפו"א לילדים הגדולים, סושי לליה, סלט פאפאייה למבוגרים ולי עוד את המנה החריפה. סיימנו עם האוכל, אני התחלתי לכתוב בבלוג ואפרת התחילה לריב עם הילדים שילכו כבר לישון.
— 27/07/2023 , יום חמישי —
איך יודעים שבאמת השתקעת במקום ? כאשר החבילות שהזמנת מהאינטרנט מגיעות למקום מגוריך, כך היה היום (ולא בפעם הראשונה), כאשר הילדים קיבלו הביתה את החבילה שהזמנו מ-Shien מלפני כמה ימים. כן, אלו היו רגעים מאושרים עבורם, בעיקר עבור דניאל שהתפוצצה מאושר. הילדה אוהבת שופינג.
יצא לי לעבוד היום בבוקר על המחשב עד שכולם התעוררו, יותר נכון עד שעידו התעורר, בסביבות השעה 8:30, יצאנו אני ועידו החוצה, בד"כ אלו הן שעות שאנו בבית, אך מכייוון שפישלתי אתמול בלהוציא את הכסף מהבנק, החלטתי היום לצאת מוקדם ולהשלים את המשימה שלא הסתיימה בהצלחה אתמול. אז לא באנו בטוב היום לפאי, איך שהגענו למרכז העיירה קבוצה של שוטרים עצרו את התנועה, לא ניתן להיכנס, למה ? כי יש תהלוכה ברחובות העיירה, כשניסיתי להבין במה מדובר, הבנתי איכשהו שזה קשור לאירוע דתי. אבל זה היה מרשים לראות את ההולכים והצועדים ברחובות, חלקם עם לבוש טיקסי, חלקם עם לבוש מסורתי
אני ועידו נכנסו אל סניף הבנק, לקחנו מספר, לפנינו היו 8 אנשים. טוב ממתינים. לקח זמן מה עד שהראשון בתור הואיל בטובו לסיים, אני כבר חשבתי להתחפף משם ופשוט להוציא כבר כסף מהכספומט, אך לא בער לי כלום, הרי גם ככה כולם ישנים בבית, אז ישבנו והמתנו, בין לבין שוחחתי עם עידו, הוא המשיך לשאול אותי שאלות כאלו מעניינות, שאלות שגורמות לי לעצור רגע ואשכרה לחשוב איזו תשובה עליי לתת לו, הסברתי לו גם על מערכת התורים, ומה אנחנו רואים על המסך, זה קצת מבלבל כי יש את העמודה המציגה את המספרים של האנשים, ויש את מספרי העמדות שלפעמים זה חופף ומבלבל. כעבור כרבע שעה של המתנה, הגיע תורנו. שלפתי את כרטיס האשראי ואת הדרכון (הפעם לא שכחתי להביא עימי) ומשכתי 8K בהאטים שאמורים להספיק לנו לימים הקרובים שאנחנו כאן. עידו בינתיים ישב בכיסא לידי והמשיך עם השאלות הלא נגמרות שלו, שאלות של סקרנות של ילד בן 8.
סיימנו עם הבנק, חזרנו בחזרה לרכב, שם נפטרנו משקית הכביסה שהיינו אמורים כבר לעשות אתמול, 3.5 קילו, זרקתי את השקית שם, שילמתי 140 בהאט ויצאנו לדרכינו בדרך חזרה הביתה, אבל הדרך הזו הייתה רצופה במכשולים ומהמורות, טוב, לא נגזים, היתה עצירה אחת ל-7/11 הקבוע שלנו. קניתי כמה מצרכים לבית, ועידו רצה גם משהו לנשנש, בהתחלה הוא בנה על איזה שייק טוב מהתפריט המוצג מעל המוכרים
בחר במשקה מסויים, אך מיד התחרט ובסופו של דבר יצא עם עוגה בטעם תות, הילד מת על תותים. לאחר הקניה הוא התיישב ליד הכניסה לסניף והחל לנשנש ככה בהיחבא. כאילו מי כבר יתפוס אותו ?
חזרנו הביתה, עם שקית מצרכים וללא שקית בגדים מצחינים. אצלנו בבית עטר כבר הגיעה להגיד "בוקר טוב". אפרת ויובל יצאו אח"כ איתם לסבב ב' של הטיול אל האומגות. לאחר הביזיון של אתמול (לא נשארו מקומות פנויים), היום הן הלכו לנסות את מזלן, ואבויי אם לא היה מזל, כי הן כבר שילמו אתמול מקדמה של 50%… אני נשארתי עם שאר הילדים בבית, כבר מהבוקר כאב לי הראש, כאב כזה של חוסר בשעות שינה, כאב שרק הולך ומתחזק עם הזמן, הייתי קצת עם ליה, וקצת עם עידו. קיבלנו הודעה ממנהל המקום: JJ כי החבילה מ-Shein הגיעה אלינו. לקח לה שבוע אחד שלם בדיוק להגיע, יפה מאוד, התאילנדים בהחלט יודעים לעמוד בזמנים. הלכנו אני ודניאל הנרגשת לקחת את החבילה מהמשרד. בדרך חזרה הביתה, אפילו הנצחתי את הרגעים המאושרים הללו של דניאל, נושאת את החבילה בסלסלה של האופניים שלה
בבית, כאב הראש שלי הציק לי מאוד גם הרגשתי עייפות מוגברת (מה שבד"כ הולך ביחד כשאני חוטף מיגרנות), בזמן שליה שיחקה יפה עם עצמה אני נשכבתי על הספה בסלון, רגע לפני שנרדמתי, הספקתי להגניב עוד תמונה קטנה אחת שלי שוכב, כשליה מנסה להסביר לי מה היא בנתה במשחק שלה, זה היה רגע לפני שנרדמתי
לצערי השינה שלי לא נמשכה לאורך זמן רב, מיד נשמעו צעקות מליה על עידו שכנראה הציק לה, אח"כ גם אפרת התקשרה לנייד שלי וכך לגמרי התעוררתי. הראש עדיין כאב, ואפרת בשלב מסויים הגיעה ביחד עם יובל מרוצות מהאומגות שהן עשו. החלטנו שאולי מה שיעביר את כאב הראש יהיה קצת מזון. אז לקח קצת זמן, אבל בסופו של דבר יצאנו אני, אפרת, עידו וליה לאכול ארוחת צהריים מאוחרת, החלטנו ללכת אל מסעדת Charlie & Lek אליה לא הלכנו לאכול כבר זמן רב. אני מאוד אוהב את המסעדה הזו, הם מגישים אוכל מקומי ברמה גבוהה ובמחירים סבירים לחלוטין. הזמנו לעצמינו סלט פאפאיה, עם מרק טום קא גאי ואת תבשיל הקארי האדום שאפרת נדלקה עליו, לעידו הזמנו תבשיל ירקות מוקפצים ולליה צ'יפס
מיד אחרינו הגיעו שירן וגל ביחד עם משפחה נוספת (ערן והילה) שגרים כאן בפאי לאמון, הם בדיוק חזרו משהיה ממושכת באותו מקום בו ביקרנו בשבת האחרונה – Doi Mon. אז התיישבו בשולחן לידינו, אנחנו קיבלנו חיזוק בדמות – תמר, ביתם של רועי וקטי, היא הצטרפה אלינו לנסיעה הביתה ומזל שכך היה, כי עד שהגיעה עידו וליה מצאו בערך כל דרך אפשרית לריב ביניהם ולהתעצבן אחד על השניה. כשתמר הגיעה, פתאום כל הפוקוס של הילדים שלנו היה עליה, ולמי כעת יש זמן לחפש מריבות ? וואי, ממש הצילה אותנו שם הילדה. בזמן האוכל קיבלתי שיחת טלפון (מסנג'ר) מיאם. מי ? יאם יאם, אותו בן אדם זהב שהכרנו בנפאל, יאם היה אחד משלושת הפורטרים שלנו בטרק שעשינו בנפאל, אי שם לפני כ-10 חודשים לערך (וואו, כל כך הרבה זמן עבר מאז), ממש בתחילת המסע שלנו. שוחחנו כמה דקות, היה קשה כי החיבור לאינטרנט לא היה משהו. הוא מספר כי כעת הוא יושב בבית מכיוון שעכשיו זוהי אינה התקופה לטרקים, העונה תחל באוקטובר הקרוב, השיחה עימו רוממה את מצב רוחי. חזרתי בחזרה אל שולחן האוכל וראיתי כי גם מצב רוחה של ליה התרומם אל על (כשקיבלה סוף סוף את הצ'יפס שלה)
שילמנו 520 בהאט עבור הארוחה ויצאנו החוצה, אנחנו נסענו כעת אל המקום ליד ה-Walking Street בו ניתן למצוא בדים לתפירה, כן, משפחת פלנר בימים האחרונים, בזכותה של קטי, נכנסו חזק מאוד לתחום הריקמה. על כן הבדים. לקח מעט זמן למצוא את המקום, אבל בסוף זה קרה. חזרנו בחזרה הביתה עם תמר, שם בביתנו, מסתבר כי עטר ואופיר אירחו את קטי ורועי שהגיעו לביקור, עטר פשוט בישלה אצלינו במטבח (אצלם בבית אין מטבח) כשהחבר'ה הטובים הגיעו.
מעט אחרי השעה 17:00 יצאתי שוב פעם אל העיירה, הגיע הזמן לקחת את הכביסה, כך היה, בדרך קיבלתי הוראות מאפרת לנסוע לחנות מסויימת במרכז העיירה ולקנות חוטי רקמה (למה לא עשינו מקודם ?), קניתי וחזרתי הביתה שוב, השעה כבר שעת יציאה, לקראת 18:00 אכן יצאנו לראות את השקיעה, קבענו הרי אפרת ואני ללכת ולבקר מכל המקומות מהן ניתן לראות את השקיעות כאן בפאי, לנצל את הערבים הבודדים שנשארו לנו כאן במקום. אז הפעם החלטנו לנסוע אל אותה נקודת תצפית שביקרנו בה פעמיים כבר, המקום שכמעט ואינו מוכר לתיירים, המקום אותו גילינו ממש במקרה, Sunset view point כך הוא נקרא. הגענו אל המקום והוא נראה סגור, מלבד בריטית רזונת שישבה שם ועישנה להנאתה לא מצאנו שם אף אחד. בעלי המקום לא נראו בסביבה, בעאסה, הבטחנו לליה כי נקנה לה כאן שתיה, אחרי שהתלוננה כי היא צמאה כל הדרך.
המתנו שם במקום, קצת קישקשנו בינינו, בשלב מסויים הבריטית נעלמה ואנחנו צילמנו סרטון וידאו לחבר שלנו דניאל שבארץ:
נשארנו עוד קצת כדי להתפעל מנקודת התצפית, מהנופים הנשקפים ומהשקיעה עצמה כמובן, היינו שם עד שליה כבר חטפה את הקריז כי היא צמאה. העניין הוא שהמקום למעשה היה סגור, הבעלים אינם עובדים כאן עכשיו, ומאוד בניתי על השתייה שלהם. בעאסה, לפחות יצאו תמונות יפות מהשקיעה
חזרנו הביתה, ליה נרדמה כבר באוטו, הלכה לישון ב-19:00, אני חששתי כי היא תתעורר כעבור כשעה ולא תרצה ללכת לישון שוב למשך הרבה מאוד זמן, אז טעיתי, היא בסופו של דבר התעוררה ב-23:30 בלילה ולך תדע מתי היא תלך לישון… אפרת יצאה היום בערב לערב בנות בפאי, גם היא תחזור מאוחר, המבאס הוא כי בסביבות השעה 22:00 החלה פה הפסקת חשמל, והדבר המבאס יותר כי כשיש כאן הפסקת חשמל – אין פה מים! זה כל כך מרגיז.