— 18/10/2023 , יום רביעי —
היום עזבנו את העיר בה שהינו מאז הגענו אל רומניה – פלוייסטי. וואלה, אחלה עיר, מונה כ-250,000 תושבים ולמרות שלא בדיוק ניצלנו אותה, היא יכולה להיות בסיס טוב לטיולי כוכב בסביבה. התעוררנו כולנו מוקדם כדי לעמוד בזמנים ולבצע צ'ק-אאוט ב-10:00, הכנתי ארוחת בוקר, כרגיל פינת האוכל די קטנה להכיל את כולנו אז אכלנו בנאגלות, כאשר עידו ואני אכלנו ראשונים ואח"כ השאר. אירגנו את התיקים והציוד שלנו ובשעה הנקובה כבר היינו מוכנים לצאת החוצה. העמסתי את כל הציוד שלנו על הרכב, הפעם זה הרבה יותר קשה מהרכבים האחרונים שהיו לנו, בטח מאלו האמריקאיים שקיבלנו בקנדה (שם היה מרווח מאוד גדול בתא המטען).
אפרת והילדים נשארו ברכב בזמן שאני הלכתי ברגל כמה דקות אל המתחם של הסופרמרקט, מה רציתי ? להחליף כסף, במקרה ראינו אפרת ואני אתמול כי נמצא שם ליד הסופר מקום להחלפת כספים, המרתי 200 דולר (אותם דולרים שמשכתי בכספומטים של קמבודיה) לכסף המקומי (Lei), קיבלתי עבור התענוג הזה – 930 ליי. חזרתי לרכב והתחלנו בנסיעה אל עבר עיר הבירה – בוקרשט. הנסיעה הייתה נינוחה, נסעתי די לאט ובטוח, יש לנו המון זמן, למעשה עד השעה 15:00 היינו צריכים לשרוף את הזמן. החלטנו להגיע תחילה אל מוזיאון הכפר הלאומי שבבוקרשט, הנסיעה לקחה לנו משהו כמו שעה בערך עד שהגענו לשם, במהלך הנסיעה חיברתי את הנייד שלי סוף סוף לרכב עם כבל USB, כך שהוא הפעיל לי את ה-Aandroid Auto, איזה תענוג סוף סוף לראות את תוכנת הניווט מוצגת במסך הרכב ולא בנייד שלי שלא היה לו מקום להיות ניצב היכנשהו בקרבת הנהג.
תחילה חששתי להשאיר את הרכב בחניון המוזיאון עם כל הציוד שלנו ללא נעילה, אך אנחנו החנינו אותו במקום יחסית פנימי ושקט שנמצא ממול לשומר המקום, כך שהייתי רגוע מעט יותר, הוצאנו את כל הילדים שלא היה להם כוח לכלום החוצה. כולנו הולכים לעשות את הסיור הזה במוזיאון, שילמתי 84 ליי לכולנו ונכנסנו פנימה, אז על מה מדובר ?
זהו מוזיאון פתוח שהוקם בשנת 1936 על מנת לתאר את חיי הכפר ברומניה, הביקור במוזיאון מאפשר ללמוד על חיי הכפר בכל רחבי המדינה על פני תקופות שונות בהיסטוריה. במתחם ניתן למצוא טחנות רוח, בתים כפריים אותנטיים מאזורים שונים ברומניה, וכן עמדות מכירה של מזכרות, בובות ועוד. המקום מאוד הזכיר לי ולאפרת את המוזיאון הפתוח שביקרנו בו בקייב (אוקראינה) לפני כמה שנים. זהו אותו רעיון רק ששם בקייב המקום היה גדול בהרבה והיינו צריכים לשכור אופניים כדי לנוע ממקום למקום.
מול כל בית, ניצב שלט מידע המתאר את ההיסטוריה של הבית ומאיפה ברומניה הוא נלקח. הכפר הזה בנוי בצורה כזו שהוא מחולק לאיזורים, כל איזור בכפר מציג בתים של אותו מחוז ברומניה, אנחנו התחלנו עם המחוז המולדבי, משם עברנו לטרנסילבני ועוד, באמצע הכפר, אל מול כנסיה עתיקה (שגם אותה הביאו מהכפרים של רומניה), התקיים טקס דתי שאין לי מושג באמת על מה ולמה, היו שם כמה גברים לבושים כמיטב המסורת הדתית, בירכו את היין והלחם ושרו שירים, זה היה מגניב לראות
אנחנו המשכנו להתקדם, השארנו את הילדים שכבר איבדו עניין לחלוטין בנעשה, על ספסל עץ, תקועים בתוך הטלפונים שלהם, ויצאנו אפרת ואני לתור את המשך מרחבי הכפר לבד. אל חלק מהבתים ניתן להיכנס, אלו שרואים בהם דלתות פתוחות, ולחלק לא, הבתים הפתוחים מציגים לתיירים איך חיו כאן בעבר, ניתן לראות את חדר השינה, עם המיטות והעריסות, את המטבח הבסיסי, עם תנורי האבן הקבועים, את המחסנים שלהם עם הציוד החקלאי אותו הם איפסנו, האורוות של הסוסים ועוד.
סיימנו עם הסיור הפרטי שלנו, שליה בשלב מסויים הצטרפה אלינו. אספנו את הילדים מהספסל, אנחנו הפעם בהרכב מלא המשכנו אל האיזור שנקרא – New Village, כאן מדובר על בתים שנבנו ב-100 השנים האחרונות. המקום פחות סיקרן אותנו, והילדים כבר החלו לנדנד יותר ויותר אז החלטנו לקצר את הסיבוב במתחם הזה ולחזור בחזרה אל הרכב שלנו.
המשכנו הלאה, כולנו היינו רעבים, הילדים רצו לשם שינוי ללכת ולאכול במסעדה אמיתית, ולא במסעדת מזון מהיר כמו מקדונלדס או KFC , זה דיי הפתיע אותי אבל זרמנו, חיפשתי בגוגל מפות מסעדה מקומית המכינה אוכל רומני ומצאתי משהו שנמצא בכיוון הבית שלנו. בדרך עברנו בשער הניצחון הרומני, כן, גם להם יש אחד כזה, אני לא אוהב לנהוג שם, ישנם מיליון נתיבים שכל נהג מושך לכיוונו עם פניות ימינה ושמאלה (כדי לצאת מהכיכר), זוהי נהיגה מאוד מלחיצה שם בכיכר.
היה לנו עוד קצת זמן לשרוף עד הצ'ק-אין. כעבור כ-20 דקות נסיעה עם פקקים, הגענו אל מסעדת Tata Gigi. מקום שכונתי כזה שאני בספק עם תייר נוסף אי פעם הגיע לכאן, התפריטים כמובן היו ברומנית ועובדת המקום לא כל כך דיברה אנגלית, אבל זה בסדר, יש לנו גוגל טרנסלייט שיעשה את העבודה. הזמנו מגוון גדול של מנות, כל מנה עולה 26 ליי והגיעה גדולה מאוד. הילדים טרפו את האוכל מלבד עידו, זה שהתלונן הכי הרבה על כך שהוא רעב, אכל בקושי את השניצל שלו. המקום הזה ייזכר אצלי במקום המגיש את הקבבים הטעימים ביותר שאכלתי. וואו, זה היה ממש ללקק את האצבעות
ברקע הטלביזיה פעלה על ערוץ החדשות הרומני, ברוב הזמן הם סיקרו את המלחמה בישראל, מידיי פעם ניסיתי לתרגם את הכתוביות דרך הנייד שלי. סיימנו לאכול, אפרת ואני אכלנו יותר מידיי, שילמנו על כל הארוחה הגדולה הזו – 160 ליי שבמחירים של ישראל זה כלום ושום דבר (זה יוצא 27 שקל לאחד כולל מנה בשרית והכל…), יצאנו מרוצים וחזרנו בחזרה לרכב שלנו, מסתבר כי שכחתי בכלל את המפתח בתוך הסוויץ', כך שגם הרכב לא היה נעול, גם המפתח היה בפנים וגם אנחנו ברומניה… היה בסדר גמור. נסענו אל הדירה שלנו, כאן החלה אופרה אחרת.
זהו היה הצ'ק אין הקשה ביותר שהיה לנו במסע, אמנם מצאנו יחסית מהר את המקום עם תוכנת הניווט, אך לא באמת ידענו היכן להחנות את הרכב, המתחם נראה לנו כמו שכונת יפה נוף בכפר יונה (השכונה החדשה), גם כאן הבנייה חדשה, עם אותו סגנון בדיוק, בניינים גבוהים כשבאמצע מגרשי משחקים ורווחה לתושבים, לאחר סיבוב קצר במתחם, החניתי את הרכב על הכביש עצמו ממול לכניסה לבניין (היכן שאסור) הפעלתי את אורות המצוקה ויצאתי לבנין לבדוק איך אני נכנס, לפי ההוראות הייתי אמור לראות כרטיס כניסה מגנטי על החלון ליד, לא היה ולא נברא, שלחתי הודעה למארחים, בינתיים בחורה צעירה עם תינוקה יצאה מהבניין ופתחה את הדלת, סבבה, נכנסתי פנימה, עליתי לקומה 7 – הקומה שלנו ושם אכן היה המפתח בתוך Lock box (הקוד היה תקין), בדקתי את הדירה, אחלה של דירה, מיד חזרתי בחזרה למטה, כשכל הזמן אני מתכתב עם בעלי הבית שמתעקשים כי הכרטיס המגנטי לפתיחת דלת הבניין נמצא על אדן החלון ואני מתעקש כי הוא לא שם, בסופו של דבר, לאחר ששלחתי לה תמונה של החלון, היא אמרה כי היא שולחת לשם מישהו, הגיע אלינו תיאודור, שעובד איתה וכנראה גר בסביבה, הוא פתח לנו את הדלת, אנחנו בינתיים הוצאנו את הציוד מהרכב שהחנה כאמור במקום אסור בינתיים. אפרת נכנסנוה עם הילדים לדירה בזמן שאני עם דניאל שהמתינה בינתיים ברכב נסענו לחפש את החניון שלנו לפי ההדרכה של תיאו, גם לצאת מהמתחם ללא הכטיס המגנטי זה סיפור בפני עצמו, למזלי עבר שם בחור צעיר שחייג בשבילי דרך הנייד שלו ופתח לי את השער. עשינו סיבוב דרך הפקקים ונכנסנו שוב למתחם מהתחלה, מחפשים את החנייה שלנו, בחניון המתין לנו תיאו והסביר כי אין בעיה להחנות בחניות הממוספרות. זאת למרות שראיתי רכב אחד שחטף דו"מ, תיאו הרגיע אותי כי הרכב הזה מחנה כאן כבר כמה ימים. טוב, נצטרך בכל יום להזיז את הרכב שלנו. הגענו אני ודניאל הביתה.
הדירה כאן באמת חמודה, מאוד מזכירה לנו את הדירה הקודמת בה ישנו, אותו סגנון בניה (המטבח והסלון בנויים בתוך חדרים נפרדים ולא פתוחים), דירה חדשה, מאובזרת, נראית טוב. הילדים נכנסו לשחק ב-Roblox בניידים עם חבריהם מהארץ, הנופים העירוניים מהדירה שלנו היו יפים יחסית לנופים עירוניים כאמור. אנחנו ממוקמים פצצה, ליד סופרמרקט גדול וליד קניון מאוד גדול (Plaza România), אותו ניתן לראות מחלון חדרינו:
בערב יצאנו אפרת ואני לדייט שלנו כפי שאנו עושים בימים האחרונים, יצאנו לעשות קניות בסופר, זה מעין הבריחה שלנו אל השקט והשלווה שם נוכל לשוחח ללא הפרעות. קנינו מגוון מוצרים בסופר, את כל הבסיס שלנו (לחם, חלב, ביצים, ירקות) ועוד תוספות מצד ימין ומצד שמאל. במרחק הליכה קצר, חזרנו הביתה ועל הדרך ווידאנו כי הרכב שלנו חי ונושם במקומו, בבית שלחנו את הילדים למקלחות, הדלקנו במטבח נרות לזכר הנופלים, הפצועים והחטופים בישראל ומשם הדרך לישון הייתה קצרה.
— 19/10/2023 , יום חמישי —
לאחר יום האתמול רווי החוויות, היום הזה נראה חיוור לעומתו, לא עשינו הרבה היום מלבד להישאר בבית, ללמוד ולסגור כל מיני פינות של המסע. הדירה אליה הגענו אתמול חמודה ובסה"כ אנחנו מאוד מרוצים כאן, שזה חשוב, מה גם שהיא ממוקמת טוב, כפי שנכתב כאן כבר אתמול. התעוררתי מוקדם היום, יותר מידיי מוקדם – בשעה 6:30 כבר הייתי על הרגליים, לקחתי את הלפטופ איתי ונכנסתי למטבח, המקום היחיד בו לא אפריע לאיש. התחלתי לעבוד קצת, לכתוב בבלוג קצת ולתכנן את המשך השהות שלנו ברומניה, זה לקח זמן מה, לאחר זמן רב שלא שמעתי מוסיקה במחשב, החלטתי להתפרע בקטע הזה. ולא סתם, פתחתי את התחנה של 93.5 Gold FM – אותה תחנה מדהימה ששמענו בסרי לנקה. איזה תענוג היה לחזור ולשמוע אותה שוב, ממש הזכיר לי נשכחות ונוסטלגיה. זה גם היה זמן הזריחה, השמיים נצבעו כתום ואני יצאתי למרפסת לתפוס את הרגעים הללו:
עידו התעורר ואח"כ גם שאר החבר'ה, עזבתי את הלפטופ והתחלתי להכין ארוחת בוקר, תחילה אני ועידו אכלנו לבד, ואח"כ השאר הצטרפו. סיימנו עם האוכל, אפרת ואני יצאנו לשוחח לבד במרפסת על המשך דרכינו, עידכנתי אותה לגביי כל הממצאים שלי, מקומות לינה, השכרת רכב, ועוד. דיברנו גם כמובן על המצב בארץ ואיך אנחנו כל כך קלולס לגביי העתיד שלנו כאן. בשלב מסויים נכנסנו לחדר להמשיך ולשוחח על הדברים, אנחנו מנסים לגבש איזושהי תוכנית לימים הקרובים ולחשוב מתי יהיה הכי נכון בשבילנו לחזור לארץ. בשלב מסויים הרגשתי עייפות, השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת ואני נפלתי על המיטה ונרדמתי עד השעה 14:00. אפרת בזמן הזה עבדה עם הילדים על הלימודים שלהם. כשהתעוררתי, לקחתי את ליה ועידו החוצה, להוציא אותם מהמסכים סוף סוף, ירדנו למטה, אל החניון, העמדתי אותם בצד ליד הגדר בזמן שאני הזזתי את הרכב לחנייה אחרת במתחם, שיחשבו כאילו זזנו מהמקום, אין לי רצון שיסנדלו לי את הרכב כמו הרכב השני שאותו ראיתי. לקחתי את הילדים והלכנו אל גן השעשועים שבמתחם
התיישבתי על ספסל עץ ונתתי לילדים דרור לעשות מה שהם רוצים, גני שעשועים בדיוק כמו בארץ, כך גם ההורים שהמתינו לילדים שלהם שיסיימו לשחק במתקנים ובזמן זה כל הורה היה שקוע מול הטלפון הנייד שלו. כעבור כ-20-30 דקות של משחקים והתרוצצויות מצד ליה ועידו, הם חזרו אליי עייפים, הם רוצים שאקנה להם משהו בסופר הצמוד, הרי הבטחתי להם בנסיונותיי בדירה להוציא אותם מהניידים שלהם, טוב, צריך לקיים הבטחות, יצאנו ממתחם גן השעשועים בדרכינו אל הסופרמרקט הקרוב
בסופרמרקט Lidl, הילדים החלו לחפש איך הם הולכים לעשוק את אביהם, אני חיפשתי בינתיים חלב (אנחנו מחסלים פה כמויות גדולות של חלב), לחם ועוד קצת השלמות. הילדים בחרו בסופו של דבר מקל שוקולד וביצת הפתעה של קינדר, אנחנו חזרנו הביתה עם הציוד ביד. אתמול בערב הביאו לי את הכטיס המגנטי, כך שלא הייתה לי הפעם בעיה להיכנס לבניין. הללויה. הגענו הביתה, אני נכנסתי לאמוק של הזמנות, בגלל חג ה-halloween בסוף החודש הזה, הרבה מהדירות (גם ב-Airbnb וגם בבוקינג) היו כבר תפוסות, מה שהצריך ממני הרבה חיפושים, מחשבה מחוץ לקופסא ותושייה עד שהצלחנו להשיג לנו משהו הגון עם מינימום נזק, תוך התחשבות ברכב קטן (שהולך להיות לנו), צ'ק-אאוט מוקדם וצ'ק אין מאוחר, מחיר ועוד כמה גורמים. סיימתי עם ההזמנות של הדירות, עברתי לרכבים. הפעם הלכנו על רכב בן 5 מקומות. שהוא בערך חצי מחיר מרכב בן 7 מקומות. זהו איזשהו סיכון שאנו מוכנים לקחת לעומת השימוש ברכב. במקרה הגרוע, אעשה 2 נאגלות עם המשפחה והציוד. מדובר על נסיעות בתוך העיר, אז זה משהו שנוכל לסבול. הכל הוזמן עד ל-4 לנובמבר, בתאריך הזה ישנה טיסה לישראל דרך חברת ריאן-אייר. כמובן במידה ולא תתבטל, עדיין לא הזמנו טיסה לארץ, אך יכול להיות שזה מה שנעשה בסופו של דבר.
הכנתי ארוחת ערב, הקפצתי אורז עם ירקות, הפעם אני ודניאל אכלנו בזמן שהשאר עשו טובה שהם בכלל מוכנים לעזוב את הטלפונים שלהם, אני מניח שהם לא כל כך רעבים אם כך. מאוחר יותר התחלתי לכתוב בבלוג בזמן שלאפרת יש את הקבוצה שלה בארץ והיא התחברה בזום, אנחנו נכנסנו לתהליכים של שינה. כאמור, יום נוסף עבר עלינו מבלי לעשות כמעט כלום.
— 20/10/2023 , יום שישי —
עוד יום עובר ואנחנו כאן, לא עושים הרבה. לאפרת כבר די נשבר המצב הזה ויש לנו לא מעט דיונים על המצב שבו אנו נמצאים. המצב הבטחוני בארץ עדיין דרעאק, אנחנו עדיין במלחמה ואנו אמורים לחזור אל בית שממוקם באיזור קרוב לגבול יהודה ושומרון, מה שמאוד מרתיע אותי. בבוקר, מיד אחרי שקמתי, התחלתי לעבוד. העבודה מוציאה אותי לכמה שעות להתרכז במשהו אחר ולא על המצב המורכב בארץ, כשאני עובד אינני קורא חדשות, או גולל בפיד בפייסבוק שכל כולו מרוכז על נושא אחד בימים אלו. כשהילדים התעוררו, התחלתי להכין ארוחת בוקר ולאחר מכן שוב פעם חזרתי לעבוד, הפעם מחדר השינה שלנו על המיטה כי שולחן האוכל היה תפוס בילדים רעבים.
הייתי עייף, לא ישנתי טוב בלילה, נרדמתי על המיטה עד השעה 14:00 בצהריים. זה הזמן לאכול צהריים, הכנתי לכולנו פסטה עם רוטב בולונז שקנינו בימינו הראשונים כאן ברומניה. בסביבות שעות אחה"צ, החלטנו לצאת אפרת, אני, עידו וליה החוצה, לנשום קצת אוויר צח מחוץ לדירה שלנו. מה גם שרציתי לנקות את הרכב, מחר אנחנו מחזירים אותו ועלינו להחזירו נקי כפי שלקחנו, עבדנו על הרכב משהו כמו חצי שעה, מנקים אותו מבחוץ ומבפנים, עם בקבוק מים, מגבונים ומטאטא קטן.
כשסיימנו את המטלה הזו, אפרת והילדים הלכו לגן השעשועים שנמצא למטה במתחם, אני עוד סגרתי כמה פינות אחרונות עם הרכב. וצילמתי את המתחם החביב הזה
התיישבנו שם על ספסל העץ אפרת ואני וצפינו בילדים שלנו רצים ומשחקים במתקנים של הגן, לצידם עוד ילדים אחרים מקומיים, הילדים שלנו היו היחידים שהרעישו, דיברו בקול וצעקו, כל הזמן הערנו להם לשמור על גובה הדציבלים, זה לא כל כך עזר. משם המשכנו אל הטיול היומי שלנו לסופרמרקט – Lidl הצמוד למתחם, עשינו את הקניות היומיות של מוצרי בסיס ועוד כמה שטויות מסביב.
חזרנו הביתה, אפרת המשיכה לעבוד עם הילדים על הלימודים שלהם, אני המשכתי לעבוד מול הלפטופ על המיטה בחדר השינה שלנו. כך זה נמשך עד שעות הערב. לאחר שבבוקר קיימנו את הטקס היומי שלנו למען המלחמה בישראל, בערב התקבצנו שוב פעם במטבח, הפעם אנו מדליקים נרות ומברכים את כניסת השבת
מאוחר יותר, הילדים הצעירים יותר הלכו לישון, אנחנו ראינו סרט במחשב, הפעם סרט שעוד לא ראינו: Nope האניגמטי.