— 02/01/2023 , יום שני —
קשה להאמין, אבל סוף סוף הצלחנו לצאת מאיזור קוצ'י – ארנקולם. הגענו לכאן בערב חג המולד (24.12) והיינו צריכים להישאר עד אחרי החג, בימים האחרונים, כבר ממש בער לנו לצאת מהעיר הגדולה אל האיזור הכפרי, ההררי, הירוק והפראי כמו שיש לאמא הודו להציע בכמויות.
ליה עשתה לי השכמה ב-4:00 לפנות בוקר, אין לי מושג מהיכן היא הביאה את זה, אבל בשעה הזו היא העירה את כל דרי החדר, מבקשת לאכול בננה ועוגיות. יא אלוהים, מה עושים כעת ? נותנים לה את מבוקשה כדי שתיתן לנו לחזור לישון, אפרת והקטנה אכן חזרו לישון (עם קיבה מלאה של הקטנה), אני לא הצלחתי לעצום עין מאז. אז מה עושים במצב כזה ? פותחים את הלפטופ וצופים בסרטונים של יוטיוב (וויתרתי הפעם על סרט), יצא לי לצפות בסדרה של 3 סרטונים חדשים בערוץ האהוב עליי מכולם: Kara and Nate הענקיים, הפעם הם היו בהודו, רכשו כרטיסים לרכבת ממומבאי לדלהי ב-28K דולר ! כן, זה מטורף, למה כ"כ יקר ? כדאי לצפות כדי להבין: חלק 1, חלק 2, חלק 3.
הגיעה השעה 8:00 בבוקר, זמן טוב לצאת החוצה ולעשות קניות, יצאתי מהמלון בשעה יחסית מוקדמת, בחוץ האויר היה נעים, החום והלחות עדיין לא התעוררו כנראה, יצאתי אל יעדי הראשון – הכספומט של בנק Canara, ביצעתי משיכה גדולה והמשכתי הלאה אל עבר הסופרמרקט לעשות קניות לארוחת הבוקר האחרונה שלנו כאן במלון. בדרך לשם פגשתי בירון, גם הוא הלך לאותו מקום, לאותה מטרה. כמו שני גברים ציידים, ליקטנו את מבוקשינו וחזרנו להאכיל את הפיות הרעבות בחדרים. טוב, בערך, הפיות הרעבות בחדרים של משפחת פלנר עדיין ישנו, הפיות ייפתחו כעבור חצי שעה לערך, כשאני אעיר אותם.
אכלנו, שבענו ונשארנו במלון, המתנו בעיקר לחבר'ה שם בקומה למטה, הנעלם הגדול היה ידה השמאלית של מאיה, איך היא מרגישה. משפחת בן-גיגי המשיכה לעסוק בעיסוקיה (קניית כיריים חשמליים וכלים והזמנת ארוחת בוקר במסעדת The Oven), בזמן שאנחנו ישבנו עם הילדים ולמדנו ביחד בקריאה וחשבון בעיקר.
הייתי ממש עייף באותם רגעים, הגוף שלי זכר כי התעוררתי היום לפני שהשמש התעוררה, נרדמתי אפילו לאיזה חצי שעה על המיטה, ליד הילדים שלמדו. בשעה 11:00 עשינו צ'ק-אאוט מהמלון, הפעלתי את Uber והמתנתי למונית שתיקח אותנו, רגע, יש פה תהליך, אתה לא זוכר ? קודם מזמינים, אח"כ ממתינים ל-SMS עם מספר הטלפון ליצירת הקשר, אח"כ מתקשרים, מקבלים הצעת מחיר גבוהה יותר ואז סוגרים את העיסקה כשמשאירים את Uber מחוץ לתמונה. כך היה, וזה באמת היה יכול לעבוד אילולא לאנשים היו רכבים קטנים. פקיד הקבלה של המלון התקשר לחבר שלו שיביא לנו מונית מטעמו. מונית גדולה עם 7 מקומות ישיבה ב-6,500 רופי, וואלה נשמע בסדר. כעת מה שנותר לנו לעשות הוא להמתין עד שכבוד הנהג יגיע לאסוף אותנו, ובהחלט לקח לו זמן לבוא, החבר'ה מהמלון הביאו לנו בינתיים את החדר השני של הבן-גיגיים שעליו הזדכו כבר, כדי לנוח עד שיגיע הבחורצ'יק עם האוטו הגדול. אני ואפרת הלכנו עם ליה למסעדה המקומית מתחת למלון, הזמנתי את המנה המעולה – Chicken Biriani
בדיוק איך שהגיע האוכל, הגיע גם הבחורצ'יק עם האוטו הגדול. יאללה, בלסתי את האוכל כאילו הייתי בטירונות, שילמתי מהר ויצאתי ללובי המלון, בזמן זה החבר'ה שם כבר תיקתקו עניינים והעמיסו את התיקים לבגז' ולגג המכונית. באמת זה היה נוח רכב גדול ושווה את האקסטרה אני-לא-יודע-כמה-כסף-שזה-עלה.
התחלנו לנסוע ליעדינו הבא: Munnar. נסיעה של כ-4-5 שעות. לקח לנו בערך שעה של נסיעה איטית עד שיצאנו מפרברי קוצ'י \ ארנקולם וסוף סוף העצים הירוקים החליפו את גושי הבטון של העיר. כעבור שעתיים וחצי של נסיעה, שמבהלכם אני עוד נמנמתי למשמע צלילי רשימות ההשמעה שלי בספוטיפיי (דרך ה-BlueTooth של הרכב), עשינו עצירת התרעננות, הלכנו לשתות צ'אי במסעדת דרכים מקומית, לא פיספסתי את ההזדמנות לנסות כמובן את המטוגנים המתוקים שלהם (לא משהו) ואת הפארותה (המלאווח) עם תבשיל אקזוטי חרפרף.
עצירה קלה בשירותים והתקדמנו הלאה בדרך שהלכה והתפתלה לה, כן, הגענו לשלב בוא אנו אמורים כעת לעלות בגובה, אל עבר ההרים, ואין כמו דרכים מפותלות עם נהג עצבני על דוושות הדלק והבלם כי לתרגל את הוצאת המזון מהמקום שבו הוא נכנס לגוף. עידו היה הראשון להקיא, לפני כן דאגנו להביא לילדים שקיות פלסטיק, על כל מקרה, אך מה שלא דאגנו לעשות, הוא לבדוק כי בשקית אין חור. מיותר לציין מה קרה אח"כ… לא היה נעים בכלל. בוא נגיד ככה כי אחד הדברים הראשונים שעשיתי לאחר שהגענו ליעדינו היה לכבס את הבגדים. השניה בתור הייתה יובל, גם היא הקיאה קצת בתוך שקית (אותה שקית גדולה עימה נהגתי ללכת לסופרמרקט בבקרים ולהביא איתה את המצרכים, סעמק!) והרבה לצד הכביש.הנופים הפכו להיות מרהיבים הרבה יותר, עברנו בדרך מפל אחד (CHEEYAPPARA) נחמד שמאוד הזכיר לנו את המפל ב-טרנספגרשאן שברומניה שראינו בקיץ.
כעבור כמה דקות של נסיעה, הגענו למפל אחר, (VALARA) מרשים הרבה יותר, עוצמתי הרבה יותר אך מכיוון שהוא היה גם מרוחק יותר, האפקט פחות הורגש, ובכל זאת אי אפשר מבלי לשים תמונה שלו:
כולנו כבר היינו גמורים מהנסיעה הזו, הפיתולים האלו היו עבורנו קשוחים, כ-2 ק"מ לפני שהגענו לריזורט שלנו, נשימתינו נעתקה, בעקבות טעות קלה בניווט הגענו אל נקודת תצפית מרהיבה ביופיה הצופה אל הגבעות המוריקות ממטעי התה
ביקשנו מהנהג לעצור כדי שנוכל לצאת מהרכב ולהתפעל מהנוף, אפילו הילדים החליטו לצאת מהרכב (שזה הישג בפני עצמו להוציא אותם מהניידים שלהם), גם ליה התלהבה מהנוף:
הגענו בשעה טובה אל הריזורט שלנו אותו הזמנו מראש (דרך Booking): Drizzle Valley Cottage, אשר קיבל המלצות גבוהות ברשת, וכשהגענו למקום, הבנו גם למה. החדרים חדשים, נקיים, מתוחזקים מצויין, והבעלים חביבים לאללה, בעלי תודעת שירות מהגבוהות שחווינו כאן בהודו.
כרגיל, כמו בכל מקום חדש אליו אנו מגיעים, זרקנו את הילדים בחדרים ויצאנו לטייל אפרת ואני (עם ליה) לסיבוב ראשון באיזור. אז ליד הריזורט שלנו אין הרבה למען האמת, קיוסק קאקאמייקה שבקושי מתפקד אבל יכול להגיש צ'אי (לא יודע איך, נראה כבר מחר בבוקר) וקיוסק אחר, מצ'וקמק לא פחות, אשר מוכר חטיפים מלוחים ומתוקים, אני קניתי חטיף מקומי מתקתק, דווא אהבתי. בדרכינו חזרה קיבלנו הפתעה נעימה. בחוץ אנו רואים את אביתר מתרוצץ לו, מה ? הבן-גיגים הגיעו לכאן היום ? חשבנו כי הם נשארים ללון בארנקולם לילה נוסף בגלל מאיה ורק מחר יגיעו לכאן (סגרנו לכאן מקומות בצוותא). אז מסתבר שלא, הם יצאו כשעה וחצי אחרינו במונית, איזה כיף. כולנו נפגשנו שוב, והם קיבלו חדרים מעלינו, הילדים התאחדו מחדש ואנחנו ההורים החלפנו חוויות מהיום הזה. היה מעניין.
בין שיחה אחת לשניה איתם, יצא לי לעשות כביסה ידנית. הקיא של עידו עדיין היה מרוח לי על המכנס והחולצה, הריח לא היה משהו בכלל. כיבסתי כבר לכולם את הבגדים, כולנו אכלנו ארוחת ערב משותפת ופרשנו לישון. מחר יום גדול כאן באיזור, מחר כנראה נחקור למונאר את הצורה.
— 03/01/2023 , יום שלישי —
מונאר מגיעה אלינו בטוב, אנחנו חווים נופים נפלאים כאן בסביבה, נופים כאלו לא ראינו מאז עזבנו את איזור וואינאד, הפעם אנחנו עושים את זה בסטייל, הפעם אנחנו עושים את זה עם הבן-גיגיים, שזה אומר, גם נופים יפים וגם חברה טובה (למבוגרים ולילדים).
שוב פעם התעוררנו מאוחר, שוב פעם האשמה היא על ליה (היא לא קוראת את הבלוג, אז מה אכפת לי להאשים אותה…), התארגנו מהר, פגשנו בירון וגלי שישנו בחדרים לידינו, בשעה 10:15 לערך, הריקשות שהזמנו דרך בעל הריזורט ,הגיעו אלינו.
אנחנו היינו בדרך אל Old Munnar כדי למצוא לנו ארוחת בוקר טובה לפתוח איתה את היום. הופתענו מאוד מ-Old Munnar, לא חשבתי שהיא תהיה כל כך יפה, והמלונות שתמיד כל הישראלים ממליצים עליהם כמו JJ Cottage ו-Green View הצמודים נראו לא רע בכלל, משקיפים על גבעות התה המוריקות. אמרתי לאפרת אתמול בערב שאם יש משהו כאן שמציק לי בריזרט שלנו זה שאין לנו נוף יפה, אין לנו את מה שיש למונאר להציע – גבעות מכוסות מטעי תה. כאן זה קיים.
שוחחנו מעט עם ישראלים ששוהים פה תקופה, הם נתנו לנו כמה טיפים, כמו היכן לאכול ארוחת בוקר, ירון זרק על צוות העובדים של JJ שק כביסה ומשם שמנו פעמינו אל מסעדה מקומית המגישה ארוחות בוקר הודיות, שזה אומר שיש להם תפריט ענק, אבל בבוקר הם מגישים רק מסאלה וצ'אי. במקרה זה בדיוק מה שהזמנו מהם, מסאלה דוסה לי ולירון, ולכל השאר מסאלות חמאה ובצל טעימים מאוד.
היה שם בלגן עם ההזמנות, היינו 11 איש רעבים ולא כל כך סגורים על עצמינו מה לאכול כשהאילוץ המרכזי הוא "לא חריף", המלצרים לא כל כך הבינו אותנו, וכל פעם שינינו את ההזמנה, די שיגענו אותם, מסכנים, בנוסף למסלאות הטובות שהזמנו, 9 כוסות צ'אי החליקו לנו את הטעמים המקומיים במורד הגרון.
לאחר סיום הארוחה, נכנסנו למשא ומתן עם אחד מבעלי הריקשות בדוכן הריקשות של Old Munnar, האמת שלא היינו סגורים על עצמינו, מה באמת אנו מעוניינים לעשות היום, בסופו של דבר סגרנו על 2 ריקשות שייקחו אותנו אל נקודת תצפית אחת ועוד מפל נוסף ולחזור לכאן, התענוג הזה יעלה לנו 900 רופי לריקשה. סבבה, יצאנו לדרך. לאחר כ-10 דקות של נסיעה, הנהג עצר, מפה עלינו ללכת כ-500 מטרים עד לנקודת התצפית, איזו בחירה מצויינת הוא עשה. נקודת התצפית התבררה כ"דרך תצפית" עליה הלכנו ונחשפנו לנופים יפייפיים של גבעות עליהם מטעי תה צפופים, בין קבוצות של מקומיים אשר גוזמים את עלי התה לתוך שקים.
ההליכה בין מטעי התה היתה לדעתי ההיי-לייט של הטיול היום, מקום זה זרק אותנו שבועיים אחורה אל סביבת וואינאד ומטעי התה הפוטוגניים שם, הילדים התנסו מעט בגזימת עלי התה עם מכשיר המספריים המיוחד שיש למקומיים. הייתה זו חוויה נפלאה, הילדים גם מצאו גור כלבים קטן לשחק איתו
שמחים ומרוצים חזרנו בחזרה אל נהגי הריקשות שלנו שעשו בחירה טובה בבחירת המיקום, שם בנקודת תחילת המסלול היה קיים דוכן שמוכר שוקולדים Home Made (או כך הם מוכרים לנו את זה), הילדים עשקו את המוכר לקבל עוד ועד דוגמיות של שוקולדים, ולרגע זה נראה היה כי הבחורצ'יק שם חילק לנו דוגמיות יותר מאשר קנינו ממנו, האמת, היו אלו שוקולדים ברמה גבוהה. קנינו קופסת של שוקולדים מעורבבים אחד עם השני ואהבנו.
עלינו על הריקשות בדרכינו אל יעדינו הבא: מפלי Attukad, הנסיעה לשם לקחה לנו זמן מה, בגלל שנתקענו אחרי שיירה של הלוויה, ועד שעקפנו את הגופה רכובה על עגלת משאית, לקח זמן…
המפל עצמו מרשים ביופיו, מפל יחסית גדול ועוצמתי, עברנו גשר החוצה אותו לצד השני.
בצד השני ישנו בית קפה קטן וחביב, הבית הזה, ששייך למשפחה מקומית, נמצא במיקום מצויין לצד המפל. הזמנו לכולנו צ'אי + קפה וקישקשנו בינינו שיחה עמוקה שכזו על מוות (בעקבות ההלוויה שזה עתה עברנו ומותו של יוסי – אביו של ירון), שולחן של ילדים ושולחן של מבוגרים. בין לבין, טיפסתי אח"כ על סלע קטן מאחורי הבית כדי לצלם את המפל מזווית נוספת, מפה הוא לא היה פחות יפה ומרשים:
חזרנו לריקשות וכאן סגרנו את חלק א' של הטיול. חלק ב' היה בענייני "בירוקרטיה של טיול", רצינו: א'. לאכול במסעדה. ב'. לעצור בסופר ולקנות מצרכים לימים הקרובים. סגרנו עם הנהגים על מחיר של 1,500 רופי לריקשה לכל היום והתחלנו בנסיעתנו חזרה אל עבר Munnar שם ניתן למצוא סופר. הנהג שלנו עצר ב-Old Munnar (כמה ק"מ לפני העיר Munnar) ואילו הנהג של הריקשה השנייה עצר ב-Munnar עצמה. אופס…
בשורה התחתונה, הזמנו במסעדת Kurunji חמש צלחות של צ'יפס ומשם התפצלנו, אני וירון נסענו לסופרמרקט במונאר והשאר נשארו לאכול את תפוחי האדמה מלאים בשמן. מונאר עצמה התבררה כעיר הודית טיפוסית, רק שממוקמת במקום יפה, מרכז העיר היה עמוס, דחוס וצפוף, נכנסנו לסופרמרקט עם רשימה די ארוכה של מצרכים לקנות, קנינו בסופו של דבר כמעט כל שורה שהייתה קיימת לנו בוואטסאפ. בין אריזת מצרך אחד לשני, פגשנו בישראלית שעשתה שם גם קניות עם ילדים, "אני עוקבת אחריך בבלוג" אמרה לי, "איזו מסכנה" עניתי לה בהלצה. מסתבר שבעקבות הבלוג שלנו הם הגיעו למערות Edakkal עליהם כתבתי בבלוג. כיף היה לשמוע את זה, כוחה של המדיה (המאוד מקומית). בהמשך הדרך, לאחר שסיימנו עם הקניות בסופר, הנהג לקח אותי ואת ירון לקנות בירות, מכיוון שההודים די מצניעים אלכוהול בפרהסיה, תהליך רכישת האלכוהול נראה כמו תהליך רכישת אלכוהול בתקופת היובש בארה"ב, נעשה ב-שושו, במקום צדדי, המקום מסורג מכף רגל ועד ראש ותור ארוך של גברים השתרך כדי להשיג את משקה השיכר הזה.
איכשהו ירון עם מימדי גופו הצנועים הצליח להשתחל בין כולם ולהשיג 3 בקבוקי קינג-פישר שבדיעבר היו לו לא טעימים בעליל.
חזרנו למסעדה עמוסי מצרכים ואלכוהול, הנהג גם מילמל לנו כי אנחנו צריכים לשלם לו אקסטרא 200 רופי על הסטיה הזו (שלמעשה לא הייתה סטייה כלל כי קבענו איתו זאת מלכתחילה), הנשים הזמינו לנו אורז (לי ביריאני, לירון בסגנון אסיאתי), סיימנו עם האורז וזהו, חזרנו לריקשות ומשם הביתה אל Drizzle Valley Cottage, השמש כבר שקעה והקור החל להעיק, בטח כשאנו נוסעים עם ריקשה פתוחה. כשהגענו למקום שלנו, נהג המונית רצה תוספת אקסטרא על האקסרא של ה-200 רופי, למה ? לא הצלחנו להבין, סירבנו בתוקף והוא התקפל, נו טוב, לפחות ניסה… החלטנו שעל התרגיל המסריח הזה איננו מעוניינים לקחת אותו כנהג שלנו גם למחר.
פה בחדרים, לאחר קצת התארגוניות, קצת לימודים וקצת עבודה, הלכנו אפרת ואני לאכול ארוחת ערב בחדר של הבן-גיגיים, כך שיצא כי הילדים בחדרים שלנו והמבוגרים בחדרים שלהם. חביתות, ביצים קשות, סלט, לחם וחמאת בוטנים, בהחלט עשו את העבודה. בסביבות השעה 22:00 סגרנו את הבסטה ועשינו הפרדת כוחות בין הילדים. לילה טוב.
— 04/01/2023 , יום רביעי —
היום ה-80 שלנו למסע נפתח יחסית מוקדם לימים האחרים, התעוררתי ב-7:00 בבוקר, קצת עבדתי ופצחתי בהליכת בוקר אל הדוכן הכפרי במרחק של כ-100 מטרים מהריזורט שלנו, הזמנתי צ'אי ועוד 2 בקבוקי מים. הצ'אי היה טעים והזול ביותר שנתקלתי בו עד כה בהודו, 12 רופי לכוס גדולה.
בדרכי חזרה לריזורט עצרתי בחדרם של ירון וגלי ששלחו הודעה שהם כבר על הרגליים, שוחחנו מעט עד שירדתי לחדרים שלנו, אפרת וליה בדיוק התעוררו. מפה לשם, לאורך כל השעה הקרובה תיזזתי בין 2 החדרים, מכין לנו סלט ירקות לארוחת הבוקר, את שאר המוצרים הבן גיגיים הכינו. קצת אחרי השעה 10:30 בבוקר הגיעו הריקשות שהזמנו דרך בעל הריזורט (אשיק) ואיתם אנחנו יצאנו לטיול היום שלנו. התיכנון היה להגיע לנקודה הסופית (הרחוקה) של היום, ולאט לאט להתקדם לכיוון הריזורט.
כעבור כשעה של נסיעה בין מטעי תה רבים ונופים משגעים, הגענו אל מחוז חפצינו, ה-Eco Point, הריקשות שלנו עצרו בצד דרך, אנחנו הזמנו 11 כוסות צ'אי מהדוכן שמעבר לכביש ובזמן המנוחה, על שפת האגם שנוצר בעקבות סכר שבנו שם, הצטלמנו כולנו (ביחד עם עוד מקומי שעד עכשיו לא הבנו מה לעזאזל הוא רצה מאיתנו)
בזמן שהמתנו לצ'אי, הילדים קצת שיחקו וחילצו עצמות מנסיעת הריקשה הארוכה, זו הייתה גם הזדמנות שלי לצלם את הילדודס ולעשות להם בוק, בעיקר עם ליה שהייתה עם מצב רוח מרומם.
מסתבר שלא בדיוק הגענו אל ה-Eco Point המקורי, אלא היינו צריכים ללכת עוד כמה מאות מטרים עד שהגענו למקום, הכביש הצר התמלא פתאום בדוכנים רבים, לידם מתרוצצים תיירים מקומיים רבים עוד יותר, כשיש כזו צפיפות, זה מראה כמה המקום מתוייר, פחות אהבנו את זה, ירדנו בנקודה מסויימת אל שפת האגם, שם ניתן לשכור סירות פדלים
אנחנו וויתרנו על הרעיון, למורת רוחם של הילדים, מכיוון שהיו יותר מידיי אנשים על מעט מידיי סירות, כך שהיינו צריכים להמתין זמן רב בתור. חזרנו בחזרה דרך כל הדוכנים אל עבר נהגיי הריקשות שלנו שהמתינו לנו בסבלנות. בדרך אליהם, ירון נעצר אל מול דוכן עם 3 רובי טו-טו וקיר בלונים במרחק של כמה מטרים מהם, 50 רופי, ל-10 כדורים. יאללה, הרבצנו 3 סבבים, כל ילד היה זכאי לירות 5 כדורים, הרבה מהם גם הצליחו לפוצץ את הבלונים. יפה מאוד.
המשכנו בנסיעה. לא הרחק משם נהגי הריקשה עצרו בפארק Cowboy לילדים, החלטנו לוותר על פארק השעשועים האתגרי הזה, הספיק לנו לאחרונה לחוות משהו אתגרי שהסתיים בבית חולים.
הדרך לשם אל סכר Mattupetty הייתה מאוד קצרה. שם עצרנו את הריקשות והתחלנו לחקור ברגל את האיזור, החבר'ה מצאו מקום נוסף בו ניתן לקחת סירות פדלים, יאללה, שכרנו 3 סירות, אני הפעם נשארתי עם ליה בין שלל הדוכנים במתחם, ממתין את החצי שעה ששאר החבר'ה יסיימו את הפידול ועבודת הרגליים, בינתיים פינקתי את ליה בכוס תירס מתוק ומרשמלו, הילדה יצאה מרוצה מהעסק.
לקח זמן מה ובסופו של דבר החברים סיימו את עניין הסירות ויצאנו מהמתחם עם תפוחי אדמה מטוגנים בשמן עמוק, עלינו לריקשות, מוכנים לתזוזה והנהג החליט שזה זמן טוב לאבד את מפתחות הריקשה. בעאסה. המפתחות נמצאו בסופו של דבר ואנחנו המשכנו בדרך, אל העיירה מונאר, כבר בכניסה נתקלנו בפקקי ענק. ממש עמדנו על הכביש ביחד עם עוד שאר כלי הרכב. זה היה זמן פיצול, ירון ירד מהריקשה בניסיון לחפש כיריים חשמליים (לאחר שהקודמים שווקו חיים), גלי ירדה מהריקשה עם אביתר בדרכה אל הסופרמרקט להשלמות אוכל נוספות ואני ירדתי עם עידו מהריקשה בניסיון לחפש מסעדה מקומית למלא לי את הקיבה (ב-take waya), הריקשה השניה של אפרת ושאר הילדים המשיכה אל פאתי מרכז העיר, רק שם ניתן היה למצוא חניה. בסופו של דבר הלכתי עם עידו לכל אורך הרחובות הומי האדם, לא מצאתי אוכל מקומי מהיר (אלא אם כן היה מדובר בגוש בצק מטוגן מכל צדדיו ואיבריו). חזרנו לריקשה ע"י שיתוף המיקום שאפרת שלחה לי בגוגל מפות.
אפרת והילדים חזרו עם ריקשה אחת הביתה לריזורט, אני המתנתי לגלי, ירון ואביתר. בזמן זה, מצאתי בקרבת מקום דוכן שווארמה פצצה. הזמנתי 3 מנות ובזמן המתנתי, חיפשנו בשביל עידו משהו טעים לאכול \ לשתות. מצאנו מקום שייקים מצויין, הזמתי לעידו שייק עוגיות אוראו ולי – שייק חמאת בוטנים. ואוו ! מתוק וטעים
סיימנו כאן, חזרנו לדוכן השווארמה, שלוש מנות המתינו לי בסבלנות עד שאבוא לקחת אותן, חזרנו אל הריקשה, ולאחר דקות נוספות של המתנה הבן-גיגיים הגיעו עמוסי ציוד. עלינו על הריקשה ונסענו בחזרה אל Drizzle. שם בריזורט, טרפנו את השווארמות המצויינות. לקחתי קצת זמן לעצמי, מול הלפטופ.
בערב קפצנו לחדרם של ירון וגלי לאכול ארוחת ערב (פסטה) ולקשקש על מאורעות היום, על התוכניות לימים הקרובים והיעד הבא בטיול, הילדים שיחקו בינם לבין עצמם יפה מאוד ובקושי שמענו מהם, כולל ליה. זהו, מפה כבר סגרנו את הבסטה והתקפלנו כל משפחה לחדרים שלה .