— 16/09/2023 , יום שבת —
אנחנו עושים כעת את הדרך בחזרה אל ונקובר, והדרך הזו עוברת בחלקים היותר דרומיים של קנדה, המקומות שנושקים כבר אל הגבול עם ארה"ב. את המדינה הזו, שאנו לא יכולים להיכנס אליה בגלל שאין לנו ויזות, אנחנו רואים מרחוק, רק רואים, לא נכנסים. יצאנו היום מקראדסטון, העיירה שהיוותה לנו בית בימים האחרונים.
התעוררתי בסביבות השעה 7:00 בבוקר, ערכתי מעט את הבלוג והתחלתי להכין ארוחת בוקר לכולם, הערתי את כל המשפחה, היום אנחנו עוזבים וזה אומר שאנחנו קמים מוקדים ומתעופפים מכאן כמה שיותר מהר. עידו עוד הספיק לאכול ארוחת בוקר (כי הוא קם מוקדם ומתארגן מהר), החתול החמוד של בעלי המקום נכנס אלינו לדירה, בדיוק כמו אתמול, כל כך חברותי, הילדים מאוד אוהבים אותו
בסביבות השעה 9:30, אנחנו כבר היינו על הרכב נוסעים אל מחוץ לעיירה, נוסעים צפונה לכיוון העיירה Pincher Creek. הנסיעה הייתה פשוט מדהימה. זה כבר די בנאלי שאני רושם כאן על כל נסיעה שהיא יפה, אבל זה פשוט ככה זה. אני מת על הנופים הפתוחים הללו ולא יכול להרגיש מהם שובע, מה גם ההרגשה היא שאנחנו לבד בעולם, כי באמת שבקושי אנחנו רואים רכבים אחרים על הכבישים, בטח אלו הצדדיים יותר כפי שנסענו היום בבוקר
הגענו אל Pincher Creek לאחר כשעה של נסיעה, בגלל שהיינו זקוקים נואשות לשירותים, עצרנו בחנות לציוד חקלאי בפאתי העיירה, בכל עיר גדולה וקטנה יש כאן חנויות ענק כאלו למוצרי חקלאות, החל מבורג עם שייבה ועוד קומביין מפלצתי
טוב, עכשיו כשהשלפוחית התרוקנה, ניתן בנחת להמשיך בנסיעה אל היעד הראשון שלנו להיום: Pincher Creek Grain Elevator שנמצא במרחק של כ-5 דקות נסיעה מהעיירה.
הסתובבנו שם אפרת ואני במתחם בית התבואה הגדול הזה, אנחנו חושבים שעדיין הוא פעיל, או פעיל חלקית… (?) חזרנו לרכב וביציאה מהמקום, בדרך אל הכביש הראשי, פתאום ראינו רכבת משא שחוצה את הכביש, עצרתי כמובן את הרכב והתחלתי להנציח את העסק:
המוזיאון של העיירה היה סגור היום, אז החלטנו להמשיך הלאה לכיוון יעדינו הבא, כ-20 דקות נסיעה אל Lundbreck Falls. כבר הרבה זמן שלא ראינו מפלים, וזה היה נחמד מאוד לחזור לסוג אטרקציה בטבע שאני מאוד אוהב. המפלים הללו היו לא רעים בכלל. קשה לנו מאוד להתלהב ממפלים, לאחר הסטנדרד הגבוה שראינו בשבועות האחרונים, אבל בכל זאת, טוב שהגענו לכאן
לאחר כ-10 דקות, אנחנו המשכנו הלאה. שוב פעם בעיירה הסמוכה המוזיאון שהיה מסומן אצלי במפה היה סגור, אז הגענו אל הנקודה שם זה קרה: Frank Slide. לפני כ-120 שנה התחוללה כאן מפולת סלעים, על כפר של כורי פחם. הרבה מהם נהרגו על המקום, איש לא יכול להגיד היום כמה באמת נהרגו שם במפולת ואיך אנחנו יודעים את כל המידע הזה ? מה-Information הנייד שראינו שם, בחורצ'יק ישב בתוך רכב עליו התנוסס בגאווה (?) שלט Information וזה תחילה הצחיק אותי מאוד. אני רגיל לראות Visitor Center ולא הונדה סיביק עם מישהו שעושה חלטורות, אבל העניין הוא שהמישהו המחלטר הזה עשה עבודה טובה, הסביר לנו בפירוט על כל מה שהתרחש כאן בזמן המפולת, על הסיפורים של תושבי הכפר עם תמונות וגם כל מיני מאובנים שהוא מצא באיזור (קשה לי להאמין שמותר לו להחזיק אותם באופן פרטי, אבל ניחא, מי אנחנו שנגיד לו משהו)
ולמה שמישהו יעשה את כל המאמצים לצאת מביתו, להגיע לאיזה נקודה בה התרחש אסון לפני המון זמן ולהסביר על ההיסטוריה לעוברי אורח אקראיים ? כי במקרה הוא גם מוכר ספר, אה…. אוקיי, עכשיו הכל מובן. ולא סתם ספר, ספר ב-20 דולר. טוב, נו, הוא נתן לנו תמורה מאוד יפה, והסתכלנו על זה יותר כתרומה מאשר ספר שלא באמת היינו זקוקים לו. יאללה, נפרדנו לשלום והמשכנו בנסיעה. אין מתנות חינם מסתבר, לא כאן בכל אופן. המשכנו לנסוע עוד כ-10 דקות עד לחניון מאולתר של רכבים ליד ה-Star Creek Falls. הילדים שמעו על הליכה לעוד מפל והחליטו להישאר ברכב, אוקיי, יצאנו אני, אפרת וליה אל הטרק הקצר למפלים, משהו כמו 15 דקות הליכה, רובה במישור ולקראת הסוף גם בעליה לא מאוד קשה.
הדרך עברה בתוך יער אורנים, לצד הנחל Star Creek, בשלב מסויים ראינו קבוצה של מטיילים מקומיים, משפחות עם ילדים והבנו כי הגענו אל המקום. המפלים עצמם אינם נראים ישר לעין, תחילה רואים אשדות חמודות של מים (התמונה מימין), אותם צריך לחצות ולטפס, לעבור עוד עיקול או שניים עד שהמפל מתגלה בשיא עוצמתו. אפרת נשארה שם עם ליה ואני המשכתי עצמאית עם קרוקס מחליק בדרך שניתן בקלות ליפול ממנה, הלכתי בזהירות עד שראיתי את זה (תמונה מצד שמאל)
מרשים, יפה, ומאוד שווה את העלייה לכאן. שמחתי מאוד, מה גם שהייתי שם לבד, כל המפל הזה היה לרשותי, המים אגב היו קפואים, לא העלתי על דעתי לטבול בפנים בטמפרטורה כזו. אפרת התקשרה אליי, היא לחוצה שמא קרה לי משהו. עוד תמונת סלפי אחרונה שלי וחזרתי אליה בחזרה.
אפרת ליה ואני חזרנו בחזרה אל הרכב החונה, כל הדרך בחזרה, לליה הפעם היה מצב רוח מרומם והסכימה ללכת את רוב הדרך ברגל. כשהגענו אל הילדים, הם היו כל כך שקועים בניידים שלהם שאני לא אתפלא אם הם בכלל לא שמו לב שאנחנו הלכנו מהם. המשכנו הלאה והגענו כעבור עוד כרבע שעה אל Emerald Lake, אוווו… כבר ראינו בעיני רוחינו את האגם היפייפה הזה בו ביקרנו לפני כמה שבועות בפארק יוהו, שם הקפנו את האגם בכמה שעות של הליכה. אז הפעם החנינו את הרכב וירדנו אל האגם הזה כמה דקות של הליכה מחניון הרכבים. מה אגיד ומה אומר ? אכזבה, לא מתקרב בכלל ל-Emerald Lake שראינו בעבר.
טוב נו, לפחות העצירה הבאה שלנו, באגם הצמוד (Crowsnet Lake) אליו ומנקודת ראייה אחרת, היה מרשים הרבה יותר
לילדים שלנו כבר די נגמר הסוס, היינו צריכים להלהיב אותם במשהו חדש, במשהו מרענן, אז האטרקציה הבאה הייתה בדיוק זה, "מי רוצה לראות את המשאית הגדולה בעולם ?" שאלתי אותם, זה קצת הסב את תשומת ליבם אליי. נסענו עוד כ-20 דקות על הכביש הראשי עד שהגענו על העיירה Sparwood ושם חונה ה-Titan 33-19 שהיא המשאית הגדולה בעולם
המשאית הזו יכול להגיע למשקל של כ-350 טונות כשהיא מועמסת מלא, היא עבדה כאן בשנות ה-70 של המאה שעברה מעבירה בעיקר את של הדרעאק שהוציאו ממכרות הפחם שכאן באיזור, העבודות התבצעו עבור חברה יפנית שמימנה את הכל. עם הזמן, התחזוקה של הכלי המפלצתי הזה הייתה יקרה מידיי, ולאחר שהיה צריך תיקון מסיבי של הכלי, החליטו לא להשקיע את הכסף והוא נזנח שם בחניון לצד מרכז המבקרים של העיירה
הילדים שלנו שם רבו והיו עצבנייים בטירוף, נכנסנו לרכב והחלטנו לקצר את יום הטיול הזה, הרבה מאוד נקודות על אם הדרך התבטלו לטובת הגעה מהירה אל מקום הלינה שלנו, הייתי חייב לעשות עצירה נוספת אחת אחרונה להיום, מקום שהומלץ לנו בעבר ע"י ריס (ההוא מהאגם בלילואט), עצרנו ב-Fairy Creek Falls. שם במרכז המבקרים נאמר לנו כי כדי להגיע אל המפלים עלינו לצעוד כ-5 ק"מ (שעה וחצי לכיוון ללא עצירות) וזה היה קצת יותר מידיי עבורינו, משפחה שהילדים שלה מאוד עצבניים ורבים אחד עם השני. ליה לפחות הסתקרנה לגביי החיות המפוצלחות שם במרכז המבקרים
בחוץ עידו וליה שיחקו עם מקלות, הוציאו אגרסיות כדי להירגע אח"כ. אנחנו חזרנו אל הרכב ונסענו היישר אל מקום הלינה שלנו להלילה אל העיירה Cranbrook שב-British Colombia (כן, מתישהו על הדרך חצינו את הגבול מאלברטה) ושם אל Model A Inn.
המקום נראה כמו מקום עצירה לנהגי משאיות שכן ישנם הרבה טיפוסים כאלו בסביבה, עשינו צ'ק אין בקבלה, התארגנו בחדר המשפחתי שכאן (2 מיטות זוגיות + מזרן מתנפח שלנו), ומיד אח"כ יצאנו שוב פעם החוצה, הפעם ברגל חצינו את הכביש כדי להגיע אל מקום ארוחת הערב שלנו, החלטנו לראשונה לאכול בסניף של Tim Hortons המפורסם (רשת אותה אנו רואים בכל חור כאן בקנדה וטרם נכנסנו לאכול שם)
דפקנו שם ארוחה ב-50 דולר לכולנו, אני הזמנתי מרק צ'ילי שהיה טוב מאוד, אפרת הזמינה מנת אורז עם עוף שהיה מצויין, ועידו הזמים Wrap ברביקיו שהיה פצצה של ממש. הילדים היו כל כך תוססים, בהתלהבות גמורה שרו, רצו, צעקו, התלהבו… עשו הרבה רעש ואנחנו ניסינו כל הזמן להשתיק אותם, למזלינו הסניף היה כמעט ריק לחלוטין מלקוחות, בתמונה – אלו עוד הרגעים של הבליסה, לפני הבלגאן:
סיימנו עם האוכל, אנחנו המשכנו ללכת רגלית במתחם המסחרי, יש כאן גם סופרים ענקיים, גם וולמרט וגם סופר אחר – Superstore אליו בסופו של דבר נכנסנו וקנינו מגוון של ממרחים, לחם, חלב ועוד, זה הולך להיות ארוחת הבוקר והצהריים שלנו למחר, הילדים המשיכו אח"כ להסתובב במתחם הענק של החנות, גם כאן ניתן למצוא הרבה יותר מאשר מצרכי אוכל. אהבתי לראות את הדוכן לכרטיסים בסגנון Gift Cards , יש פה הכל ומהכל , אפילו ניתן לרכוש כרטיס Gift לחברות תעופה !
חזרנו הביתה עם הקניות שלנו, כאן בבית, אני עבדתי על הבלוג ועל מקומות שווים לעצירה לנסיעה של מחר, בזמן שאפרת והילדים הלכו להתקלח כל אחד בתורו.
— 17/09/2023 , יום ראשון —
המסע שלנו אל ונקובר ממשיך, התקדמנו היום הרבה, עוד יום נסיעות מפרך, לצערי עזבנו את הנופים הפתוחים של השדות החקלאיים שליוו אותנו בשבועיים האחרונים, מאז שהגענו אל קאלגרי. התעוררתי כרגיל היום ב-7:00 בבוקר, אי אפשר לעבוד על הגוף שלי, הוא מתוזמן להתעורר בדיוק ב-7:00. בחדר הקטן שלנו במלון ציחצחתי שיניים והרתחתי מים לקפה, לא רק הקומקום רתח, אלא גם אני, חבילת הסלולר שלי הסתיימה, יום מוקדם מידיי מהצפוי, טוב, רכשתי חבילה דרך Airalo (טעות שלי שלא רכשתי דרך הספק הקודם – לא זכרתי את זה), וזה פשוט לא עבד, כמה זמן ששרפתי על זה בבוקר. גם התמיכה הטכנית שלהם איטית מידיי בשבילי. פשוט קריזה.
למרות שהיינו כבר מאורגנים בסביבות 10:00, יצאנו מהחדר שלנו רק ב-11:00, למה ? כי החנות של Bell נפתחת בשעה הזו, ואנחנו רצינו להגיע לשם ולסדר לנו את האינטרנט (לי ולאפרת שמחר גם לה מסתיים המנוי), אז בזמן הזה של ההמתנה, אפרת ואני עשינו סיבוב במתחם של המוטל בו ישנו בלילה, מדברים על נושאים ברומו של עולם, מצאנו שם גם את שני רכבים עתיקים בחנייה של המוטל, האחד משנות ה-20 והשני משנות ה-40 של המאה שעברה:
לקח לנו כשעה עד שיצאנו מהחנות של Bell עם שני מכשירים ניידים ואינטרנט עובד. שעה לעזאזל, שעה שלמה שבה המתנו בחנות עד שיסדרו לנו את זה, הייתה שם מנהלת הסניף ועוד בחורצ'יק מתלמד שלא ידע הרבה מהעבודה, ואנחנו קיבלנו אותו, כך יצא כי אנחנו נתקענו זמן רב עד שהעסק הסתדר, אבל בסופו של דבר הוא הסתדר. בשעה 12:00 יצאנו לדרך. בגלל השעה המאוחרת החלטתי לוותר על הרבה מנקודות העצירה שתיכננתי בדרך, העצירה הראשונה שלנו הייתה כשעה לאחר היציאה, וזה היה ב-Rest Area חביב, שם אפרת ואני יצאנו מהרכב כדי לנקות מעט את הראש, ליה החליטה שהיא רוצה להצטרף אלינו לסיבוב
המשכנו בנסיעה, הגענו אל פאתי העיירה Creston, וברגע לא מתוכנן, ראינו שוק איכרים, היום זה היה יום ראשון, אז סיבה טובה לפתוח את השוק, המקום נקרא: Wloka Farms Fruit Stand, והוא היה מקום מאוד חי ותוסס.
אפרת ואני יצאנו החוצה מהרכב והתחלנו להסתובב במקום הזה. ראינו שם סוגים שונים של דלעת \ דלורית, הרבה סוגים, לא ידענו בכלל שישנם כל כך הרבה סוגים כאלו
המשכנו הלאה, יובל הייתה רעבה והחליטה ששום דבר ממה שהכנו לה בבוקר לא לרוחה, נכנסנו ל-7Eleven המקומי וקנינו לה תפוחי אדמה אפויים, לפחות אותם היא טרפה. רצינו באותו זמן לבקר בחווה פתוחה שם ניתן יהיה לראות איך מגדלים את הפירות והירקות, זה לא כל כך עבד, לא מצאנו מקום כזה וטיילנו בין המקומות הפזורים בעיירה כדי לנסות אולי את מזלינו בלמצוא מקום כזה. התייאשנו מכך, וגם עצם זה שה-Visitor Center בעיירה סגור בימי ראשון זה הפתיע אותנו (מתי בדיוק הם חושבים שה-Visitors מגיעים לכאן בדיוק ?), המשכנו האלה והגענו אל המוזיאון Creston Museum & Archives, ולמרות שהיה רשום באינטרנט כי הוא פתוח – Guess What? כן, גם המוזיאון הזה היה סגור.
לפחות האיזורים תחת כיפת השמיים שלו היו פתוחים, כך שאפרת ואני יכולנו להסתובב שם במתחם, רק מבלי להיכנס לביתנים, אבל זה היה בסדר, התרשמנו גם מהפריטים שהופיעו בחוץ, אני מת על רכבים ישנים, כך שלא יכולתי להישאר אדיש לרכב היפייפה הבא (פורד, מודל T, שנת 1921):
סוף סוף עזבנו את העיירה Creston, נסענו על כביש 3, עד שהגענו אל מקום עצירה להתרעננות עם נוף יפייפה על אגם Bridal, אני יצאתי מן הרכב לבדי וצילמתי את המקום הפוטוגני הזה, לפני שהמשכנו הלאה
מכאן החלו הירידות התלולות מהרי הרוקיז, הדרך אל יעדינו הבא לקחה כשעה וחצי, אולי קצת יותר, אנחנו עברנו בין נופים מרהיבים במיוחד באיזור של Ootischenia. בעצירה הבאה שלנו, אנחנו סוף סוף הזזנו את העכוז שלנו בהליכה קצת יותר מקלילה. הגענו אל Cascade Falls, החנינו את הרכב בצד הדרך, יצאנו לטיול רק אני ואפרת וליה שבינתיים התעוררה מהשנ"צ שלה בזמן הנסיעה. ההליכה אל המפלים החלה עם טיפוס במדרגות
ולאחר מכן הליכה בתוך יער צפוף של עוד כ-200 מטרים, את רעש המפל ניתן כבר לשמוע מרחוק, רק שקשה לראותו, הוא חבוי בין ערוצי הנחל העמוקים. אנחנו ירדנו למטה, לסלעים עצמם של הנקיק כדי לראות טוב יותר את זרימת המים והמפל
זו הייתה הליכה קלילה, אך משמעותית ביום נסיעה ארוך שכזה. חזרנו על עקבותנו והגענו שוב פעם אל הרכב שלנו ולשלושת הילדים שהשארנו שם עם הניידים שלהם. היינו קרובים כבר למקום הלינה שלנו בעיירה Grand Forks, אך החלטנו לעשות שם טוויסט בעלילה, במקום לנסוע ישירות אל המוטל, נסענו לכיוון הגבול עם ארה"ב, העיירה הזו היא ממוקמת ממש על הגבול, ואנחנו החלטנו למתוח את הטיול שלנו עוד קצת. השכונה שבין מרכז העיירה לבין ארה"ב היא שכונה של שדות חקלאיים ואחוזות מטורפות, בתים ענקיים עם שטחים עצומים, מאוד מאוד התרשמנו מהבתים שם
עצרנו בכמה מקומות באיזור כדי להצטלם ולצלם, באנו לטוויסט אחד והמקום עצמו הביא לנו טוויסט משלו עם היופי החקלאי הזה.
נסעתי לפי גוגל מפות. סימנתי לעצמי נקודה בה הכביש החיצוני של העיירה נושק אל הגבול ולשם הגענו. עצרנו בנקודה מסויימת שם ניתן לא רק לראות את הגבול אלא גם אשכרה לחצות אותו (ששש… לא לספר לאף אחד שפלשנו לארה"ב ללא ויזות)
גימיק נחמד מצאנו לנו, וזה היה הגימיק הראשון והאחרון להיום שהצליח להוציא את הילדים שלנו מהרכב ולהלהיב אותם במשהו… אנחנו מכאן נסענו עוד כ-7 דקות על מקום הלינה שלנו להיום – Motel 99. על שם מה ה-99 ? על המחיר ללילה אחד. רק מה שלא רושמים הוא שהכל מפורסם לפני מיסים, ואגב, זה נכון לכל דבר שרוכשים כאן בקנדה, וזה כל כך מעצבן, למה לעזאזל ? למה ??? הגענו אל החדר שלנו, חדר קטן עם 2 מיטות זוגיות, פחות או יותר באותו סטנדרט כמו אתמול בלילה, אולי קצת נמוך יותר, אבל אנחנו לא מתלוננים, יהיה לנו הרבה יותר גרוע בהודו למשל. הכנו ארוחת ערב מאולתרת לילדים, זה היה מאתגר לעשות זאת ללא מטבח, רק עם מיקרוגל ומקרר פצפון. לאחר האוכל שלהם, הגיע זמן האוכל שלנו, אפרת ואני רצינו לנצל את העובדה כי Tim Hortons ממוקם ממש ממול למוטל שלנו, יצאנו מהחדר והילדים שבו, נסענו קודם כל לסופרמרקט Save-On-Foods, כדי לקנות מצרכים לארוחות של מחר, גיליתי כי אם אין לנו כרטיס חבר מועדון, הסופר הזה יקר משאר הסופרים בהם ביקרנו בימים האחרונים. לא נורא, משם חזרנו בחזרה לסניף של Tims הקרוב למוטל שלנו. הזמנו לשנינו ארוחות ערב, פחות או יותר מה שניסינו אתמול בסניף של קראנברוק. והאוכל היה פצצה! וואי, כמה שאנחנו אוהבים את האוכל שם. איפה זה ואיפה מקדונלדס או KFC, זה בכלל לא תחרות
בלסנו את האוכל כאילו אנחנו נושמים, סיימנו לאכול וחזרנו הביתה, לילדים שלנו סגרנו את הבסטה עם המשחקים שלהם. אני התחלתי לכתוב בבלוג ולסגור פינות למחר. מחר זה הולך להיות שוב פעם יום קשה, יום של נסיעות והרבה זמן לשבת בתוך הרכב. נקווה שיעבור מהר