— 25/02/2023 , יום שבת —
אנחנו ממשיכים לטייל כאן בעיירה אלה, בין לבין, מקום המפלט שלנו הוא המרפסת המשגעת של הדירה שאנו שוכרים כאן, המרפסת של אלה היא המקום בו אני מתיישב דבר ראשון בכל בוקר כדי לפתוח את היום, לבד, בשקט, אני ומחשבותיי. המרפסת של אלה היא המקום בו אני ואפרת מקבלים קצת פרטיות מהשיגעון של לחיות עם הילדים 24-7, המרפסת של אלה זהו המקום בו אנו מקבלים החלטות הקשורות לטיול ולעבודה, המרפסת של אלה היא המקום אליו אנו מגיעים כדי לצאת מדעתינו בשלווה. אנחנו שוכרים כאן את הדירה הזו, נהנים מהמטבח המאובזר, החלל הגדול של הסלון, כמות המיטות הנכבדת, המקלחת עם המים החמים (לא טריביאלי כאן במדינה), שולחן האוכל הגדול, חדרון העץ הקטן אותו הילדים הפכו למקום המפלט שלהם (הכניסה למבוגרים אסורה) אבל בעיקר אנחנו נהנים מהמרפסת המזמינה, המרפסת שעושה את ההבדל בין דירתנו כאן לשאר המקומות בהן לנו עד כה.
גם היום התעוררתי מוקדם, בסביבות השעה 6:00 בבוקר, הכנתי לי צ'אי מתוך אבקה שקונים בשקיות קטנות בסופר, אני מת על הצ'אי הזה, טעים, מתוק, מזכיר קצת את הצ'אי של הודו, רק מעודן יותר.
התיישבתי לי במרפסת, מסביב הכל שקט, אני יושב וצופה על ההרים שמקבלים את קרני השמש הראשונות שלהם להיום, אני מת על הרגעים הללו, השקט של לפני ששאר הפלנרים מתעוררים ואז מתחיל הבלגאן של ניהול הבית ומהלך היום…
ואז התעוררו שאר הפלנרים והשקט והשלווה הוחלפו בהכנת ארוחת בוקר ושוקו לילדים, תיכנונים של מה אנחנו עושים היום ושאר הדברים על סדר היום. לאחר סיום ארוחת הבוקר ואירגונים אינסופיים לקראת התזוזה, בשעה 11:00 לערך סוף סוף יצאנו מהדירה, שכך היא נראית מבחוץ אגב (ניתן לראות את המרפסת הארוכה שלנו בקומה העליונה):
התקשרנו לנהג הטוקטוק הקבוע שלנו, אך הוא היה עסוק, לא נורא, יצאנו רגלית אל הכביש הראשי, שם סגרנו עם נהג טוקטוק אחר על מסעינו להיום, תחילה רצינו להגיע למקום שהמולץ ע"י משפחה ישראלית אחרת שטיילה כאן, רצינו להגיע ל-Mahamevnawa Buddhist Monastery, שממקום על גבעה בסך הכל 25 דקות נסיעה מאלה, עלינו על הטוקטוק עם הנהג החביב, הרכב הממונע שלו טיפס בקושי את העליות אל המקדש, אנחנו התפעלנו מהנופים שמסביב. הגענו אל החניון ונכנסנו למתחם המקדש, המקום היה בבנייה, ראו כי פועלים עומלים ועובדים על המקום, בונים את חלונות העץ שיחפו על המתחום שיהיה סגור, היה מאכזב למען האמת, במקום מקדש הסתובבנו באתר בנייה, הנופים הפאנורמיים הצליחו לפצות מעט על המקום
הבטנו על העיירות והכפרים מכוסים ההרים הירוקים שמסביב, כבר די התרגלנו לנופים הללו בסרי לנקה היפה, אז הפכנו אולי להיות מעט אדישים, אך סביר להניח שאם היינו נוחתים אתמול מהארץ ועולים לכאן, הייתה נופלת לנו הלסת. אהבתי להתבונן ברחוב הראשי של עיירה קטנה המובילה בדרך אל אלה, ראיתי את המקום מלמעלה כאשר הרכבים שנסעו על הכביש נראו מלמעלה כמו רכבי צעצוע
המשכנו בסיבוב המעגלי מסביב לסטופה שבבניה, בפנים ישנם פסלים רבים של בודהא אליהם מגיעים המאמינים כדי להתפלל
הילדים רבו ביניהם ואנחנו היינו צריכים לעצור את הטיול, ההנאה מהנופים והאכזבה מהמקום ולהרגיע את הרוחות שנשבו לא בצורה טובה בין הילדים. חזרנו בחזרה אל חניון הרכבים, עלינו אל הטוקטוק בדרכינו ליעדינו השני להיום, מקום בו לא הייתי בטוח בכלל לגביו: Ran Puhulan Wala, שהן למעשה בריכות טבעיות בתוך נהר הנמצאות כמה ק"מ מהמקדש. מצאתי את המקום בגוגל מפות ועליו קראתי בסה"כ ביקורת אחת בלבד, שזה מעיד על חוסר פופולריות או שפשוט המקום לא באמת נמצא במיקום שבאמת הוא מופיע במפה, גם נהג הטוקטוק לא הכיר את המקום, מה שגרם לי לחשוש שמא המקום הזה הוא סתם פיברוק של User מעאפן ששם אותו בגוגל מפות. התבדיתי. המקום קיים, הוא פשוט לא מוכר ואנחנו היינו ברי המזל להגיע לשם כשהוא שקט ובתולי. מדובר על בריכות טבעיות הממוקמות בנהר זורם כאן בסביבה (יש המון כאלו), הירידה התלולה אל הבריכות קצת מאתגרת משפחה עם 4 ילדים, אבל נהג הטוקטוק הראה לנו את הדרך (הוא בעצמו היה סקרן לגביי המקום שאותו אינו הכיר)
הורדנו בגדים ונכנסנו למים, ישנם מקומות על הנהר בהן הבריכות עמוקות יותר וישנן מקומות עם מים רדודים, המטרה העיקרית שלי הייתה לחקור את האיזור ולמצוא מקום מתאים לילדים קטנים ושיהיה מוצל. אז צל מצאנו יחסית בקלות אבל הבריכות שם היו די עמוקות לילדים ומה שהפחיד אותי הכי הרבה היה זרם המים החזק שיכל היה לסחוף ילדים בעלי משקל נוצה (לא שמנים כמוני). עברנו למקום קצת אחר במעלה הנהר, שם מצאנו פינה מקסימה ומוצלת עם בריכות בגובה עד הברכיים ונמוך יותר, מעולה בשביל ליה.
ליה עפה על המקום, למעשה בכל מקום שבוא תיקח אותה ותשים אותה במים, היא תהנה, הילדים הגדולים קצת היו פחות בקטע של ההתלהבות, קצת עידו שיכשך איתה במים ושיחק עימה משחקי דימיון (בנו ארמון מחלוקי נחל), אבל בשלב מסויים גם הוא וויתר, כך נשארנו אני וליה לבד במים, היא מתלהבת ואני מצלם
בילנו זמן מה בבריכות המים ה"סודיות" (כאן במקום מרבים לקרוא להרבה מקומות בשם: "סודי", המפל הסודי, האגם הסודי וכו'…). חזרנו על עקבותינו, טיפסנו בחזרה בעליה התלולה אל הכביש, שם המתין לנו נהג הטוקטוק, כנראה ונמאס לו להמתין שם למעלה ורצה כבר לחזור הביתה, בדרך חזרה לאלה, עצרנו בדוכן קטן בו קנינו ירקות וקרקרים מלוחים לילדים. הנהג הביא אותנו אל ביתנו, נפרדנו ממנו תוך החלפת מספרי טלפון והשארת סכום יפה של 6K רופי על שירותו היום.
בבית הרגשתי עייפות ותשישות. נחתי, איך לא, על הכיסאות המפנקים שבמרפסת שלנו, קצת גולל בפייסבוק ורואה שטויות, הילדים מצאו להם תעסוקה בטלפונים שלהם גם, בשלב מסויים הקמתי את עצמי מהכיסא, הכנתי לעצמי במטבח איזה קישקוש לאכול ונפלתי על המיטה לשעתיים של נחירות. בזמן הזה הילדים למדו עם אפרת והלכו לראות סרט נוסף בסדרת הסרטים של הארי פוטר, עידו נכנס מאוד חזק לתיכנות המשחקים בסקראץ' וכל רגע פנוי שהיה לו הוא השקיע מול המחשב על זה, אני התעוררתי בסביבות השעה 17:30, לאחר עוד כוס צ'אי נפלא על המרפסת, נכנסתי למטבח והתחלתי בהכנת ארוחת הערב לכולנו – תבשיל עדשים עם ירקות שורש מוקפצים. יצא סביר פלוס, בסופו של דבר אפרת ואני היינו הלקוחות העיקריים של הסיר הענק שיצא לי.
— 26/02/2023 , יום ראשון —
היום החלטנו לצאת ממתחם העיירה אלה, לקחנו רכבת החוצה ונסענו כשעה אל עיירה אחרת בשם: Haputale.
כרגיל התעוררתי בזמן הזריחה, ישבתי על מרפסת הבית שלנו שותה צ'אי מתוך שקית, מהרהר על נפלאות האתמול והתוכניות הכלליות להיום, שמענו על עיירה קטנה וחמודה כשעה נסיעה מאלה, ניתן להגיע אליה ברכבת, החלטנו לנסות ולהגיע לשם. כולנו התעוררנו כבר בשעה 7:30 – 8:00, הכנו ארוחת בוקר מפנקת והתחלנו להתארגן לקראת היציאה, דניאל ויובל החליטו להישאר בבית, ללמוד ולצפות בהארי פוטר, אנחנו בשעה 9:00 יצאנו אל הרחוב הראשי לתפוס טוקטוק אל תחנת הרכבת של העיירה, פגשנו שם ברחוב את נהג הטוקטוק שלקח אותנו אתמול, איתו גם הגענו עד לתחנת הרכבת תמורת 300 רופי (מחיר הוגן), רכשנו כרטיסים עם עוד כמה עשרות תיירים שהצטופפו על הרציף, להמתנה לבואה של הרכבת. 3 כרטיסים (ליה לא נחשבת) – מחלקה שנייה ב-150 רופי לכרטיס. היום יום ראשון, יום המנוחה של המקומיים, מצד אחד כולם יוצאים החוצהף, מצד שני, לא הולכים לעבודה היום, המשוואה הזו גרמה לי להרהר האם יהיה לנו מקום לשבת על הרכבת או שמא נחטוף אותה לפנים כמו שהיה לנו בנסיעת הרכבת הקודמת כאן במדינה.
הרכבת הגיעה באיחור, במקום 9:20, היא באה ב-9:40, הקרונות הראשונים היו דווקא ריקים מאדם, אבל מה ? מדובר על המחלקה הראשונה, במחלקה השנייה ראינו כאוס, אמנם לא גדול כל כך כפי שראינו בקנדי לפני כמה שבועות, וגם לא היה עלינו ציוד רב, אבל בכל זאת, ציפיתי אולי להפתעה נעימה של מושב פנוי כשנגיע, הציפייה לא התממשה. איכשהו אפרת מצאה מושב פנוי עליו היא התיישבה, עידו וליה על 2 בירכיה ואני עומד לידם, לאחר כמה תחנות כשירדו כמה מקומיים, התפנה גם לי מקום לשבת, משם המשכתי בנינוחות עד ההגעה ליעד
ירדנו בתחנת הרכבת של העיירה Haputale, כבר בירידה מהקרון עטו עלינו כמה נותני שירותים מנסים לספק לנו שירותי הסעה בעיקר, לאן ? לאן שרק נרצה. ההתנפלות הזו הזכירה לי את הודו של הטיול הראשון והשני שלי. היה אינטנסיבי, אבל עם הזמן למדנו כבר להתעלם, חלקם היו די נודניקים ואחד מהם היה כבר קרציה מעבר לגבול הטעם הטוב. ברמה שהוא עוקב אחרינו עם הטוקטוק שלו ומנסה כל הזמן לשדל אותנו לקחת את שירותיו… לא לקחנו אותו קשה, אנחנו התחלנו בהליכה אל מחוץ למתחם התחנה אל עבר המרכז המסחרי של העיירה, נכנסנו למינימרקט קטן שם קנינו לילדים ארטיקים
תןך ניפנוף כמה מתעלקים מאיתנו, אנחנו התחלנו לצעוד ברחובות הצפופים של המרכז המסחרי, במסעדה מקומית אחת הזמנתי מאכל מקומי של בצק מטוגן העוטף בתוכו מחית תפוחי אדמה מתובלת להפליא ודי חריפה, סטייל הסאמוסה של הודו, רק מעודן יותר. המשכנו ללכת ברחוב, אפרת נכנסה לחנות נעליים וקנתה לעצמה כפכפים (לאחר שהסנדלים שהגיעו עימה מהארץ כבר הראו סימני מצוקה), תמורה 700 רופי היא קיבלה זוג כפכפים פשוטים אך עושים את העבודה, אנחנו המשכנו הלאה, פנינו אל סמטה צדדית בה הבחנו במספרות גברים ומוסכים (כן, זה כנראה הולך כאן ביחד, דוכן ליד דוכן…). עידו רצה (והיה צריך) להסתפר, אך כל הספרים היו כבר עסוקים עם לקוחות, אנחנו המשכנו ללכת הלאה בידיעה שנחזור לכאן. בסוף הרחוב שמתצפת על נופים פאנורמיים של הסביבה, ליה הבחינה בגן שעשועים ישן ומתפורר, היו שם כמה ילדות מקומיות ששמחו מאוד לקחת את ליה על ידיהן ולהתנדנד איתה בנדנדה
המתקנים היו מעטים ודי מעאפנים, הייתי צריך לבדוק פעמיים את המגלשה והנדנדות כדי לוודא שלא יתפרקו באמצע. היה חם והשמש לא הסתתרה מאחורי אף ענן (כי לא היו עננים), עזבנו את גן השעשועים לאחר שליה התרצתה וחזרנו אל רחוב המספרות, שם עידו נכנס לאחת מהמספרות ואחד מהחבר'ה החל במלאכת הגזיזה והגזירה, מאז ימי Mysore שבהודו עידו לא הסתפר, עבר מספיק זמן לסגור לו את הפינה הזו.
יצא בסופו של דבר לא רע בכלל. אנחנו סיימנו, שילמנו לבחורצ'יק סכום מגוכך של 400 רופי (4 ש"ח) והמשכנו הלאה, שם בהמשך הרחוב, תפסנו על הדרך נהג טוקטוק שהסכים לקחת אותנו לאחר התמקחות קלה ל 2 יעדים אליהם רצינו להגיע מראש תמורת 2,000 רופי. היעד הראשון, כ-4 ק"מ ממרכז העיירה, מעל גבעה עם נופים פאנורמיים נמצא המנזר: Adisham Bungalow, נהג הטוקטוק החנה את רכבו, אנחנו פרקנו מהרכב, שילמנו 750 רופי בסה"כ דמי כניסה למקום והגענו אל מתחם יפה ומטופח של גנים ובמרכזו ה-Bungalow.
למה דווקא בונגלו ? רק אללה יודע… מדובר במבנה מרשים שנבנה ב-1931 והיה שייך לחבר'ה הבריטים ששלטו כאן ביד רמה, כיום המקום שייך לכנסיה של בנדיקט הקדוש, המקום, שפתוח בחלקו, הינו מוזיאון המהלל ומשבח את ההוא הבריטי שחי כאן. אפרת בחוסר תשומת לב פתחה את הדלת שאסור היה לה לפתוח (לא שמה לב לשלט האוסר כניסה) ופגשה בהמשכו של המבנה…
הגנים המטופחים והפריטים ההיסטוריים שבתוך המבנה, הפכו את המקום הזה למרשים, אמנם לא ממש נפלנו מהרגליים, אבל בהחלט טוב שהגענו לכאן. ליד המבנה הראשי, ישנו איזה בית קפה נחמד המגיש גם גלידות ופירות, אנחנו הזמנו 3 סלט פירות עם גלידה, היה טוב מאוד ולא במחירים מופקעים (300 רופי לאחד)
אכלנו את הפירות והגלידה, אפרת שוחחה עוד עם משפחה מקומית שבאה לכאן לבקר, אנחנו כבר היינו בדרכינו החוצה אל נהג הטוקטוק שהמתין לנו בסבלנות. כשעלנו לטוקטוק, שמנו לב כי יש לו מאחור 2 בוקסות ענקיות, "טוקטוק של ערסים – אנחנו נוסעים בו", אמרתי לאפרת וביקשתי ממנו אם הוא יכול להפעיל את ה-Bluetooth כדי שאוכל להתחבר אליו ולהרביץ קצת מוסיקה קיצבית משלנו – קצת Avicii ו-Bon-Jovi , תמיד זה טוב לנסיעות, במיוחד בטוקטוק של ערסים. בדרך ביקשנו מנהג הטוקטוק לעצור בנקודת תצפית יפה המשקיפה על מטעי התה וקו האופק הכחול
לאחר כ-10 דקות נסיעה לערך הגענו אל נקודת התצפית באיזור. המקום בסדר, התצפית נחמדה, אבל לא משהו שלא ראינו כבר מקודם במקומות אחרים אפילו כאן בסביבה
שהינו במקום כמה דקות בודדות בסה"כ, שוחחנו עם חקלאי מקומי שמגיע לשם כדי למכור את תוצרתו (תותים), הוא הראה לנו את ביתו עם השטחים החלקאיים בו הוא מגדל את הפירות, בשלב מסויים נפרדנו לשלום מנקודת התצפית והחקלאי החביב שכבר מכר את כל תכולתו עוד לפני שהגענו. חזרנו אל העיירה Haputale, ביקשנו מנהג הטוקטוק שיוריד אותנו בתחנת הרכבת, השעה הייתה כבר קצת אחרי 14:00 ולא רצינו לפספס את הרכבת… שילמנו כמסוכם – 2,000 רופי לנהג הטוקטוק ונכנסנו לתחנה רק כדי לגלות כי הרכבת תגיע ב-14:40 (בעוד 20 דקות) והקופה תיפתח ב-14:30, זה נתן לי מספיק זמן לקפוץ לאחד מהדוכנים ליד ולקנות מאפים חריפים.
גם בדרך חזרה לאלה, הרכבת הייתה מלאה באנשים, המון תיירים, רובם רוסים. היו שם כמה מקומיים שהציעו לאפרת ולליה את מקומם, זה היה יפה לראות. כעבור כמה דקות של נסיעה, עם ההגעה לתחנת הרכבת הבאה, כולנו כבר מצאנו את מקומינו על המושבים למשך שאר הנסיעה
חזרנו בחזרה אל אלה בסביבות השעה 17:30. יצאנו מהתחנה אל הרחובות המוכרים, שמנו פעמנו אל אותה מסעדה שכבר אכלנו בה – The True Food Restaurant, הזמנו שם את המנות הרגילות של Aloo Masala ובשבילי Chicken Biriani, כרגיל לקח זמן עד שקיבלנו את האוכל, בזמן הזה העברנו כמה משחקים בטאקי, וכרגיל האוכל שהגיע היה טעים מאוד.
לקראת סיום הארוחה, כאשר השאר עדיין לא סיימו וליה החלה להציק להם, לקחתי אותה לסיבוב ברחוב (כמו תמיד), הגעתי איתה אל חנות ציוד טיולים הקרובה אשר הומלצה ע"י ישראלי בקבוצת הוואטסאפ, קניתי שם זוג גרביים מכותנה, במקום הזוג הקודם שלא חזר אליי כששלחתי אותו לכביסה בגסט האוס הקודם שלנו כאן (Freedom). חזרנו למסעדה אני וליה, סיימנו את הביזנס שלנו שם, שילמנו ויצאנו החוצה אל הרחוב הראשי בדרכינו לסופרמרקט ואז הביתה, אך בדרך הבחנו בדוכן הרותי (כמו צ'פאטי), הזמנו לי רותי (Roti) עם קוקוס ודבש, ולאפרת, עידו וליה רותי עם שוקולד נוטלה ובננה, ישבנו בפנים וחיסלנו את זה ממש.
הספקנו שם גם לקנות שם גם ביצים וגבינה משולשת ואפילו מצאנו סוללה לעכבר ששבקה חיים (והיא נחשבת סוללה חדשה – אותה קניתי בווארקלה). המשכנו בדרכינו הביתה, עצרנו שוב, ובפעם האחרונה בסופרמרקט שהכי אוהבים אותנו, שזה אומר שהכי אוהבים את ליה. תמיד מחייכים, תמיד מאושרים לראות אותה, לפעמים היא די סנובית לצוות המוכרות, אבל הם לא מתרגשות מזה, עשינו השלמה של צ'אי בשקיות, מים, לחם וחלב ונפרדנו גם מהם לשלום (יותר כבר לא נראה אותם), בצומת שבו אנו פונים לכיוון הבית שלנו פגשנו גם את נהג הטוקטו שהסיע אותנו אתמול, גם מהחבר הזה נפרדנו, גם אותו לא נפגוש שוב. מחר אנחנו עוזבים, מחר מחכה לנו יום ארוך מאוד.
חזרנו הביתה בסביבות השעה 18:00, דניאל ויובל היו בסדר גמור עם זה שנעדרנו להן יום שלם. אירגונים, מקלחות, אריזות של תיקים לקראת הנסיעה של מחר, ארוחת ערב כמובן, כל אלו העסיקו אותנו הערב הזה בדירה, הערב האחרון שלנו באלה.