— 25/04/2023 , יום שלישי —
זהו יומינו השלישי כבר בלאוס, והטיול כאן כבר מתחיל לצבור תאוצה. היום היה יום של טירוף מבחינת העשייה שלנו, כמו הימים הטובים שכבר היו לנו כאן במהלך המסע. כרגיל, כמות התמונות הענקית שאעלה כאן לפוסט תעיד עד כמה נהנינו מהמקום המשגע בו ביקרנו היום. הרי זה לא סוד אני מת על מפלים, ואהב לבקר, אוהב לשחות בהם, אוהב לדרג אותם וכמובן לצלם. והיום קיבלנו מנה מאוד יפה של מפלים, מנה שלא אשכח עוד זמן רב והאמת ? עצם זה שזוהי למעשה הפעם השלישית שלי במקום, לא הופכת את הביקור לפחות מהנה.
היום התעוררתי לא ביקיצה טבעית, השעון המעורר צילצל ב-5:25 בבוקר, קמתי מיד מהמיטה ציחצחתי שיניים וב-5:30 כבר הייתי מחוץ לחדר, אמא שלי כבר המתינה לי במדרגות, תיכננו ללכת היום ולתת אוכל לנזירים. תופעה שמקבלת פופולריות מצד התיירים הזרים. עם היציאה מהמלון שלנו, תפסה אותנה בחורה מקומית כפי ששקנאי תופס דגים, היא הובילה אותנו למקום, זהו לא בדיוק היה אותו המקום כפי שראיתי בגוגל מפות וכפי שהנהג שלנו – סיימון הסביר לנו, אך ראינו כי ישנם שרפרפים נמוכים עליהם יושבים לחלוקת האוכל וזרמנו עם המיקום החדש, לצערי המסחרה קצת קלקלה על האירוע היפה הזה של חלוקת האוכל, הבחורה רצתה לקבל 100,000 קיפ על הסלסלות שהיא חילקה לנו (אורז וחטיפים), בזמן שהעלות של זה הוא בערך שמינית מכך, כל הסלסלות נראו לאחר כמה סבבי חלוקה
בשלב מסויים הנזירים הגיעו תוך שהם הולכים בתור, בשקט מופתי, ופותחים את הקופסאות האוכל שלהם כשמגיעים אלינו, אנחנו כבר העמסנו להם בתוך הכלים. וואלה, לחשוב על זה שזוהי התזונה שלהם – אורז ופאקינג וופלות שוקולד תוצרת תאילנד. איזה מבאס.
עברו כמה קבוצות של נזירים, מידיי פעם הבחורה הביאה לנו סלסלות נוספות, השעה הייתה כבר אחרי 6:00 כשעדיין הנזירים המשיכו להגיע (בסבבים), אפרת התקשרה אליי, אמרה כי היא אינה מצליחה לחזור לישון לאחר שליה העירה אותה, אז עם ליה על הידיים היא הצטרפה אלינו ולמעשה החליפה אותי במלאכת מתן המזון לנזירים. זהו, לקראת השעה 6:30 נגמרו כבר הנזירים, מה גם שהאחרונים הגיעו אלינו עם סלסלות מלאות מזון, מקבוצות תיירם אחרים שכנראה וחילקו להם לפנינו, הופתעתי לראות כי אנחנו היינו כמעט היחידים שנותנים להם אוכל בפינת הרחובות הזו, כבר הפחידו אותי כי אנחנו ניתקל בהמוני תיירים (סינים) ונרגיש את המיסחור המטורף של האירוע. אז הרגשת המיסחור אינה הגיע מכאן, אלא דווקא מכך שהבחורה הכביכול עדינה דרשה מאיתנו עוד 300,000 קיפ (בנוסף ל-200 שכבר שילמנו), זהו סכום מטורף לקצת אורז וופלים, אמא שלי הוציאה עוד 100,000 קיפ ועזבנו את המקום למורת רוחה של הבחורה.
חזרנו בחזרה אל החדרים ונחנו עד השעה 8:00, אז עלינו אני, אפרת ואמא שלי לקומה השניה והכנו לנו כוס קפה במרפסת המגסט האוס החביבה. כחצי שעה לאחר מכן גם הערנו את הילדים, הגיע הזמן לקום, להתארגן, לצאת לאכול ואח"כ לנסוע אל המפלים, יצאנו קצת אחרי 9:00 בבוקר, וניסינו לחפש מקום שבו נוכל לאכול ארוחת בוקר. כל המסעדות היו סגורות ורק בתהליכי פתיחה. החלטתי שלא להמתין להן ולהזמין את נהג המונית מוקדם יותר (כבעתי איתו אתמול ב-10:00, והקדמתי כעת), סבבה, הבחורצ'יק הגיע בזמן שאני צילמתי את נהר המקונג, תפסתי את הרגע בו המעבורת הגיעה לצד שלנו ופרקה אנשים וכלי רכב מהצד השני לכאן
הנהג שלנו רצה 600,000 קיפ לנסיעה למפלים (הלוך חזור), אני אמרתי 450,000, בסוף התפשרנו על 500,000 קיפ. כאמור, אל מפלי קואנג סי, הגעתי כבר פעמיים בחיי, לראשונה בשנת 2000, בטיול של אחרי הצבא, ובפעם השניה עם אפרת בשנת 2005 כשעוד היינו זוג טרי (7 חודשים ביחד). תמיד כיף ךנגיע לכאן, תמיד המקום מפיל לי את הלסת מטה. אילו מפלים עוצמתיים ויפייפיים, חבל על הזמן, אני פחדתי שמא העונה היבשה תפגע בהנאה שלי – אבל לא, יש מספיק מים שם במפלים, וזה בניגוד למפלי Tad Sae שנאמר לנו כי הם התייבשו לגמרי כיום.
כעבור כ-30-40 דקות נסיעה מלואנג פראבנג הגענו למפלים, ירדנו מהרכב ועוד לפני שנכנסנו למתחם המפלים, עצרנו במסעדה מקומית ממש בכניסה והזמנו לנו ארוחת בוקר, חביתות, צ'יפס ונודלס בשבילי הרכיבו את הארוחה, סיימנו עם ה-time consuming המעצבן הזה והלכנו אל דוכן מכירת הכרטיסים, על ליה ועידו לא שילמנו, כל השאר היו צריכים לשלם 25,000 קיפ לאחד. מחיר הכרטיס כולל גם נסיעה ברכב חשמלי אל תחילת מסלול המפלים, כמו הרכבים החשמליים של מגרשי הגולף שרואים בסרטים. לאחר ביקור בשירותים של חצי מהקבוצה שלנו, נכנסנו פנימה אל מתחם המפלים, תחילה עברנו בבית גידול לדובים מסכנים עד שהתחלנו לראות ולשמוע את פיכפוך המים
עברנו סדרה של מפלים ראשונה ובה גם בריכות שחיה טבעיות, הילדים רצו להיכנס, אני רציתי להמשיך ולראות את שאר המקום, הגענו אל המתחם השני של הבריכות והמפלים, אפילו יפה יותר מהראשון, אח"כ המשכנו גם למתחם המפלים השלישי, שם החלטתי להיכנס לבריכה ולשחות אל המפלים, המקום היה מאוד יפה, מים בצבע טורקיז צלול, ומפלים נשפכים מבריכות כמו טראסותאחד על השני
לקחתי את הטלון הנייד בידי והתחלתי ללכת לכיוון המפלים המרשימים בקצה הבריכות, תוך שאני כל הזמן שומר על הטלפון הנייד שלי שלא יקרה לו כלום. מעט אחרי הגיע גם עידו ואח"כ גם אמא שלי, עם ליה ודניאל. אפרת ויובל נשארו מחוץ למים הפעם. המתחם הקטן הזה של הבריכות המפלים היה פשוט משגע ולא יכולתי להפסיק לצלם את המקום, מה גם שבדיוק שכלונ הגענו לכאן, האחרים כבר התחפפו מכאן, כך שלמשל כ-20 דקות היה מתחם גם העדן הזה כאן רק בשבילנו
בשלב מסויים, הגיעו אנשים נוספים, וגם ראיתי שעידו קופא שם במים, אז החלטנו להתקפל ולחזור לאפרת ויובל, אני עשיתי נאגלות, כל פעם לקחתי מישהו אחר לאפרת. התייבשנו מהמים הקרים שעל גופינו (אבל זה היה מצויין ביום חם שכזה), והמשכנו הלאה לטפס במדרגות על מעלה המפלים.
המצלמה בנייד שלי לא הפסיקה לצלם, עוד תמונה ועוד אחת, פהעם מזווית כזו, והפעם עם האנשים האלו ברקע… ואח.ףכ כשצריך לסנן ולבחור את המובחרות שיעלו לכאן לבלוג, גם זו הייתה משימה לא קלה בכלל, כמו למשל התמונה המקסימה הבאה, שאי אפשר לא להציג אותה כאן בבלוג:
המשכנו לעלות למפלסים העליונים יותר של מתחם המפלים המרהיב הזה, איך אמא שלי כל הזמן אמרה ? כל מפל מרשים יותר מקודמו, כל כך נכון:
כל כך נהנינו מהמקום, והקטע הוא שהשיא היה עוד לפנינו, שם למעלה לאחר המפלים ובריכות המים המרשימות, הגענו סוף סוף אל גולת הכותרת של המקום, מפל בגובה 100 מטרים שהוא למעשה שיא היופי, זהו המפל שאני זוכר מהפעמים שעברו
כפי שניתן לראות בתמונה למעלה, ליה כבר נרדמה על הידיים של אפרת, מפלים, לא מפלים, יפה לא יפה, היא צריכה את השנ"צ שלה. אז החלטנו להתפצל, אפרת נשארה עם ליה והילדים במתחם של המפל המרשים הזה, אני ואמא שלי התחלנו לטפס אפילו עוד יותר כדיי להגיע למפלסים העליונים יותר של המפל. הטיפס היה לא פשוט, די תלול ובשלב מסויים הגענו לנקודת פיצול, החלטנו לקחת את השביל השמאלי שהביא אותנו לדרך לא מאוד עבירה, הליכה בבוץ חלקלק, על מסלול צר, מחליק וקצת מסוכן. אבל אמא שלי – כמו פנטרה עברה את כל זה. הגענו אל המפלים העליונים, והפעם יכלנו ממש להיות מתחתם ולהרגיש את עוצמת המים נופלים עליך, ווא, זה היה מרשים.
שוב פעם הלכתי מאוד בזהירות כאשר הטלפון שלי והמצלמה כולל גם מצלמת הוידאו בידיי, נזהרתי שלא להחליק וליפול באחת הבריכות, כל זה כדי להשיג תמונות יפות של המקום
אוקיי, אנחנו חזרנו על עכבותינו, ירדנו למטה את כל המדרגות שטיפסנו לפני כן, והצטרפנו לאפרת והילדים, שם בדרך למטה פגשנו בשתי צעירות ישראליות שבנקודת הפיצול לקחו ימינה, מסתבר שימינה זוהי הדרך אל הבריכה העליונה ביותר משם נופלים המים לכל שאר המפלים. ומסתבר גם שעם אחת מהן התכתבתי היום בבוקר בוואטסאפ בנסיון לסגור ביחד נסיעה אל המפלים. משם כבר סגרנו את הבסטה, כולנו הלכנו לשירותים ואח"כ המשכנו רגלית לנקודת ההתחלה של הטרק הקטן שעשינו במעלה כל המפלים. ירדנו בשביל אספלט, בדרך אפרת ועידו גם ראו 2 דובים במתחם הדובים שלפני המפלים. כל השאר פיספסו את המחזה זה. ביציאה קנינו שטויות לילדים ולנו, אננסים קטנים, קרים ומתוקים לאללה, בנוסף חתיכות מנגו, אפרת קנתה לילדים מיצים טבעיים (קוקוס, קני סוכר, מנגו + בננה) ולאחר זמן שנראה כמו נצח, תפסנו את רכב הגולף החשמי בחזרה אל חניון הרכבים שם המתין לנו בסבלנות הנהג שלנו.
בדרך חזרה הביתה ללואנג פראבנג עשינו עצירה תחילה בדוכן גלידות מחלב של באפאלו. הזמנתי גלידות לילולילדים ומגוון טעמים, קרמל, שוקולד וכמובן קוקוס בשבילי. העצירה הבאה הייתה במתחם שדות אורז, שם בנו גשר עץ עליו ניתן ללכת בתוך הירוק של שדות האורז. מי שבנה את הקונסטרוקציה הזו, זה איזשהו יזם שחשב כי יהיה נחמד לבוא ולשתות קפה בבית קפה שמשתלב עם שדות האורז. חשב ולדעתי צדק, המקום ממש מקסים.
לליה היה פתאום מצב רוח מרומם, ככה זה כשישנים בצהרים, מצאנו שם מדרגות המטפסות לשום מקום (סטייל המקומות שמצאנו בקאו סוק שבתיאלנד), וגם כובע רחב שוליים העשוי מבמבוק, ליה חבשה אותו על ראשה הקטן, הוא היה ענק מימדים עליה
זהו, לא נשארנו שם זמן רב, כבר היינו עייפים ורצינו לחזור לרכב ולשאר הפלנרים שהמתינו לנו שם. הגענו אל לואנג פראבאנג בסביבות השעה 16:00, הנהג הוריד אותנו אל מול הכניסה לגסט האוס: Apple 1, נפרדנו ממנו לשלום תוך ריפוד כיסיו ונעלמנו לו אל תוך החדרים בגסט האוס. אני הייתי צריך קצת לעבוד, ואח"כ גם אפרת, כעבור הרבה זמן, נשכבתי סוף סוף על המיטה בשעה 17:00 ונרדמתי לאיזה שעה שלמה.
בערב יצאנו כולנו לאכול שוב פעם במסעדה ההודית שעל גדת נהר המקונג ממש בסמיכות לגסט האוס שלנו, דניאל ועידו החלטיו כי הם רוצים להזמין מהמסעדה שליד, כמו אתמול, לאחר הרבה מאוד בירבורים ומריחת זמן, עשינו את ההזמנות משתי מסעדות, אני הפעם הלכתי על Chana Masala מצויין, אפרת ויובל דבקו באלו גובי ואמא שלי התנסתה ב-Checken Biriani. מנות מעולות. אני כל כך אוהב אוכל הודי והמסעדה הזו מזכירה לנו את הודו האמיתית כפי שחווינו אתה לפני כמה חודשים. ניסיתי להראות לעידו מה זה מסלאה דוסה, כי הוא כבר שכח , אז פתחתי את הבלוג וניסיתי לחפש את התמונה שלנו אוכלים בדוכן המקומי את המסאלה דוסה שהאמפי. עברתי על כמה פוסטים ופתאום חטפתי מכת נוסטלגיה עזה. ווא, כמה שהיה לנו טוב בהודו, כמה שנהניתי שם בהאמפי. הוא מיוחדת, ללא ספק. סיימנו את הארוחה מפוצצים ושמחים בחלקינו. חזרנו לחדרים עייפים ומאוד מרוצים.
— 26/04/2023 , יום רביעי —
היום סוף סוף ראינו את האותנטיות של לאוס, את היופי שלה עם המפלים המרשימים ראינו כבר אתמול, היום הלכנו לכפר נידח באמצע שום מקום ופגשנו את המקומיים. איזו חוויה עוצמתית זו הייתה, לא פחות מנוף מרהיב או פלא טבע כזה או אחר.
קמתי היום מוקדים, בסביבות השעה 6:30 בבוקר, באותו תירגול ידוע מראש, הייתי על המחשב עד 8:00, אז עליתי למעלה לשתות קפה עם אמא שלי במרפסת הגסט האוס, היינו אני, אמא שלי וליה שהתעוררה, אפרת לא ישנה טוב בלילה אז ניסיתי לתת לה לישון כעת. בסביבות השעה 9:00, אנחנו התחלנו להזיז את עצמינו, לקח לנו כחצי שעה לערך עד שיצאנו מהגסט האוס בדרכינו לחיפוש אחר ארוחת בוקר. כולנו יצאנו מלבד דניאל שהחליטה להישאר בחדר. הקטע המעצבן הוא שכל המסעדות על הנהר פותחות את שעריהן בין 9:30 ל-10:00, וזה מה זה מאוחר בשבילינו, הלכנו ברגל לכיוון שוק הלילה, שכעת הוא סתם שוק (הרבה יותר מצומצם), קנינו ירקות ופירות לארוחת הבוקר של מחר (אותה נעשה בחדרים – או כך חשבנו), שם בסמטה צרה, רגע לפני שהחלו לקפל את כל הדוכנים (כנראה השוק הזה מתחיל ממש מוקדם בבוקר), הצלחנו להסתובב ולקנות עגבניות, גזר, בצל, מלפפונים, כרוב, כרובית מנגו, תפוחי עץ ועוד…
המשכנו לאורך הרחוב של שוק הלילה, עד שהגענו אל בית הקפה המומלץ בקרב הישראלים בקבוצות הוואטסאפ והפייסבוק, המקום נקרא: Joma Bakery Café, והוא חתיכת מקום. מצדיק כל המלצה שנכתבה עליו, וואו, כמה שנהנינו שם. זהו המקום הראשון בלאוס שבאמת הרגשנו מערביות, עולם ראשון. המקום מודרני (מחשבי הזמנות טאצ', מתוחזק, נקי, שירות מצויין, והאוכל ? פצצה. אוכל מערבי מעולה. בד"כ במקומות כאלו, האוכל המקומי הוא מצויין והמערבי הוא סביר פלוס. כאן, הזמנו טוסטים עם ביצים רכות ופרוסות בשר חזיר, סלט ירקות שנראה כמו בכל בית קפה טוב בתל אביב, שייקים מעולים, סנדביצ'ים שנראים ובעלי טעם של מיליון דולר. אהבנו מאוד להיות שם ולאכול את האוכל הטעים
המחירים ? לא בהרבה יותר יקרים מאלו שלוקחים מאיתנו במסעדות שעל נהר המקונג שליד הגסט האוס שלנו. לסיום אפרת הזמינה קפה אמיתי, ואח"כ גם כיכר לחם פרוס (למחר בבוקר), עוגיות ומאפים לילדים, פאי לימון שלא מהעולם הזה ופאי תפוחים עם קינמון שרק מלהיזכר בו עולה בי ריר. סיימנו את זממנו בבית הקפה הזה, שוחחתי עם נהג מונית לגביי טיול לאחד הכפרים בסביבה, הוא המליץ לי על מקום בו מתגוררים אנשים משבט המונג. יאללה, מתאים, רק מה ? המחיר לואן שהציע לנו, פחות מתאים, התחיל במיליון קיפ וירד עד 800,000. לבסוף התייאש והלך עם תיירים אחרים שמצא, הגיע אלי בחורצ'יק שני שירד עד 700,000, יאללה לקחנו אותו.
לפני היציאה לדרך עשינו עוד 2 עצירות, הראשונה בסופרמרקט גדול הנקרא D&T Supermarket, שם הצטיידנו בחמאת בוטנים, מנה חמה, עוגיות אוראו, גבינה צהובה, חלב רגיל וחלב סויה לאמא שלי ועוד 2 בקבוקי מים גדולים שיהיה לנו לנסיעה. חזרתי אל הרכב עם השלל, העצירה השנייה הייתה אל מול הגסט האוס שלנו – להוריד את הקניות שלנו בחדרים ולהוריד את יובל שהחליטה להישאר היום עם דניאל בחדר. יאללה, התחלנו בנסיעה אל עבר הכפר Ban Long, בגוגל מפות זה נראה מקום עם מפלים, אבל זה לגמרי לא נכון (צריך לתקן את זה). הנסיעה יצאה מגבולות העיר לואנג פראבאנג, בשלב מסויים נפרדנו לשלום יפה מכביש האספלט ובירכנו לשלום את דרך העפר הקופצנית ומלאת המהמורות – אותה אנו נחווה עד נקודת העצירה שלנו להיום. בהחלט חוויה זו היתה לנסוע עם הרכב הגדול לשם. והרכב, באמת היה גדול, משהו כמו 12 מקומות ישיבה, מיד אמרתי לבחורצ'יק שלקח אותנו (פו שמו) שיחשוב על מחיר טוב לקחת אותנו אל יעדינו הבא. הגענו אל הכפר לקראת הצהריים, איזה מקום מטריף, את המילה "נידח" צריך להגדיר עם הכפר הזה, ממוקם על ההרים, רחוק מכל צורת התיישבות אחרת, מקום מאובק, פשוט, ישן, מתפורר – זהו הכפר אליו הגענו, הנהג הוריד אותנו במרכז הכפר ואנחנו התחלנו להסתובב בין בתי העץ הרעועים שמסביב. מיד מצאנו את עצמינו בדוכן קטן לממכר חטיפים וסוכריות, קנינו לעידו וליה שטויות רק כדי שירדו לנו מהגב. ילדה קטנה וחמודה עשתה לנו פוזות מול המצלמה
היא הייתה בערך בגיל של ליה, רק מאובקת ומלוכלכת יותר, ומפונקת הרבה הרבה פחות. ליה שלנו הסנובית בשלב מסויים הסכימה לתת לה יד וללכת איתה אל מתחם הבית השני אליו הגענו
שם הגענו אל משפחה מרובת ילדים, האמא סיפרה לנו כי יש לה 11 ילדים, אני לא יודע אם זה נכון או שפשוט לא הצלחנו להבין אותה כמו שצריך (מיותר לציין, כי אף אחד מבני הכפר לא ידע לדבר אנגלית)
לאחר המפגש המרתק איתם, המשכנו הלאה, ראינו את הבתים הפשוטים בהם הם גרים, איך הילדים מאושרים, משחקים ונהנים כשאין להם כלום, משחקים עם חול ואבנים
המשכנו להסתובב, בחוץ החל להיות כבר יותר ויותר חם, נמרחנו בקרם הגנה וחבשנו כובע, מידיי פעם מקומיים ראו אותנו, לא כולם התייחסו, רובם המשיכו שגרת יומם ולנו מהצד זוהי נראית שגרה מאוד רגועה וכאילו הם לא עושים הרבה מלבד לשכב על ערסל וללכת לישון, פגשנו במשפחה מקומית עם ילדים ותינוקות קטנים, אחד מהילדים שיחק עם מצ'טה חדה – חותך מנגו. ליה גם כן רצתה לשחק "במשחק" הזה, אך הילד לא נתן לה (מזל שלנו), המשפחה הראתה בנו התעניינות וסקרנות, אך מחסום השפה מאוד הקשה עלינו להתקדם מעבר ל-שלום ו-תודה
אצל המשפחה הבאה נשארנו זמן הכי רב. מדובר על אבא, אמא וילדה קטנה, חיים בקצה הכפר, האבא הביא לנו כיסאות נמוכים כדי שנוכל לשבת עליהם, ומיד הלך אל המטבח שלהם והביא לנו כד מים וכוס אחת בודדה. כמובן שלא העזנו לשתות את המים הללו. התבאסנו שלא חשבנו להביא את הקסמים שלנו איתנו, אז אפרת שלפה את המחברת אותה היא סוחבת מהתיק, תלשה מהם כמה דפים והחלה לעשות אוריגמי לילדה, אני גם כן הצטרפתי לחגיגה והכנתי לה צפרדע מקיפולי נייר
הבחנו כי הם קוראים את הברית החדשה בשפה המקומית, מה שמאוד הפתיע אותנו, היכול להיות שהם נוצרים ? או שמא אולי זו לא הייתה הברית החדשה ? וואלה, לא יודע. אנחנו נפרדנו להם לשלום תוך קידה שמראה הערכת תודה על האירוח. אמנם אירוח בסיסי, אבל בשבילנו היה מושלם, המשכנו ללכת בין סמטאות הצרים שבכפר, עברנו בין כמה ילדים קטנים ואנשים מבוגרים, אחד מהם נשא מצ'טה עימו, כדבר שבשגרה, מי לא נושא מצ'טה כשהוא יוצא מהבית כאן בכפר ? בין כמה בתים לפתע עידו הבחין בחבורה של צעירים מתקהלת. הם שיחקו סוג של סנוקר ובאולינג ביחד, ישנו משטח על האדמה אליו זורקים כדורי ברזל ומנסים להגיע כמה שיותר קרוב אל כדור אחר. אפרת קיבלה ביטחון של סוס והציעה את עצמה גם כן לשחק ולזרוק את הכדור, אח"כ גם אמא שלי הצטרפה והילדים כמובן.
המשכנו הלאה, שוב עברנו כמה נשים בתוך ביתן, הרבה מהן רוקמות קישוטים לבדים, אותם בדים אח"כ נראים בשווקים כמו שוק הלילה שלנו בלואנג פראבנג. הגענו אל בית הספר של הכפר, וכידוע, אנחנו אלופי עולם בכניסה ללא הזמנה לבתי ספר בחלק זה של העולם, אז גם הפעם הרשינו לעצמינו להיכנס למתחם ולכיתות, לאף אחד לא אכפת, לאף אחד לא מזיז, המורים דווקא קיבלנו את פנינו בברכה, ושוב פעם הצטערתי על כך ששכחנו לקחת עימנו את ערכת הקסמים, אפרת עשתה הפעלה ללילדים, רשמה על הלוח את המילה "שלום" בעברית ואח"כ גם "תודה" וניסתה ללמד את הזאטוטים את המילים הבסיסיות בעברית
זהו, סגרנו את הבסטה. יצאנו מכיתות הלימוד, נפרדנו לשלום מכולם, שבינתיים המשיכו בעיסוקיהם. כנראה שאחרי בית הספר ירוצו להוריהם ויספרו להם על המפגש עם האנשים המוזרים ממקום רחוק מאוד שהם פגשו בכיתה שלהם… ליד בית הספר הבחנו ברכב החונה שהביא אותנו ולידו הנהג שלנו. היינו סופר מרוצים, סופר מתלהבים מכל החוויה העוצמתית הזו שעברנו. עלינו על הוואן הגדול ונסענו בחזרה אל לואנג פראבנג ואל הגסט האוס שלנו.
לקחתי את מספר הטלפון הנייד של נהג המונית, אמרתי לו שאהיה איתו בקשר לגביי הנסיעה ליעדינו הבא. בגסט האוס ביררתי לגביי טיול היום לשדות האורז וסדנת הכנת האורז למחר. נאמר לי כי מאז חודש ינואר הם לא פתוחים, הם בדיוק במעבר למקום אחר ועדיין לא פתחו. בעסה. טוב שלחתי לנהג הודעת וואטסאפ כדי לסגור נסיעה למחר, כל מה שנותר הוא עניין פעוט של מחיר. אז ההוא ענה לי – 2 מיליון קיפ. שזה יותר מפי 2 במידה ואנחנו לוקחים וואן שיתופי. בסוף הוא אמר לי שישאל את חבר שלו לגביי עוד נוסעים ויחזור אליי תוך 10 דקות עם תשובה, כמובן שהוא לא חזר תוך 10 דקות, אני נשכבתי על המיטה והתחלתי לנחור, ישנתי במשך שעתיים בצורה ספונטנית. גם לאחר שהתעוררתי, הוא עדיין לא חזר אליי, אז החלטתי לא להמתין יותר ולסגור וואן שיתופי דרך המלון. סגור.
בערב יצאנו כולנו אל שוק הלילה, לאכול את ארוחת הערב האחרונה שלנו כאן בעיר, עברנו כרגיל את הדוכנים הרבים שמוכרים מוצרי ביגוד והנעלה, היה שם גם דוכן שמוכר מוצרי מתכת מנפילים של פצצות מתקופת המלחמה שהייתה כאן…
הגענו אל מתחם המזון, שם קניתי מדוכן אחד שניצלונים וצ'יפס לילדים, לעצמי קניתי מרק ראמן בדוכן אחר, אמא שלי הרכיבה לעצמה מנת נודלס עם ירקות לא רעה ואפרת נישנשה מכולם. עם סיום הארוחה, קנינו לילדים גלידות שמכינים במקום, אותן גלידות שראינו כבר לא מעט פעמים במהלך המסע.
סיימנו עם הגלידות, וחזרנו לחדרים שלנו, בדרך עוד קניתי לנו המבוגרים שייקים (לי שייק אבוקדו – בננה מעולה) ובלילות אורז + קוקוס מטוגנות שהיו מצויינות. חזרנו לחדרים והלכנו לישון.