— 31/10/2022 , יום שני —
אתמול הגענו לפוקהרה מהטרק ומחר אנחנו כבר עוזבים אותה לאחר ארוחת הבוקר… פוקהרה הייתה טובה אלינו, בעיקר למנוחה בין טיול אחד לשני וגם לאטרקציות כאן בעיר.
מתוך הרגל של הימים האחרונים בטרק, התעוררנו כולנו היום ב-6:00 בבוקר. זאת אומרת שליה התעוררה והעירה את כולנו. בסביבות 8:00 אפרת יצאה לחצר לעבוד קצת ואני יצאתי להסתובב ברחובות הלייק סייד המתעוררים לחיים, קצת להירגע מהעצבים של הילדים (לפעמים ההפסקה הזו של התנתקות רגעית מאוד עוזרת, בכל זאת אנחנו חיים 24 שעות עם הילדים וזה יכול להיות מאוד אינטנסיבי).
הגעתי לחלק הדרומי של הלייק סייד (אנחנו ישנים בחלק הצפוני), בסה"כ מדובר על 5 – 10 דקות הליכה בין לבין, זהו המקום בו ישנתי במלון לפני 22 שנים כששהיתי כאן, האיזור זכור לי במעורפל, את בניין בית המלון (White Lotus) לא זיהיתי, אך סביר להניח שפשוט שכחתי את המיקום המדוייק שלו. ישבתי בקצה הרחוב בפארק Basundhara , בפינה מוצלת עם ספסלים, פינה המשקיפה על האזור הדרומי של אגם Phewa (בחלק הצר שלו), היה שקט שם, היה מרגיע.
חזרתי לחדר, כשבדרך משכתי מהכספומט בסביבות ה-1,000 ש"ח כדי לקבל חמצן לימים הקרובים. לאחר שגילינו כי המסעדעה המקומית שרצינו ללכת אליה ליד הגסט האוס שלנו הייתה סגורה, הלכנו לאכול ממול לכביש במסעדה מערבית לחלוטין, עם אוכל מערבי לחלוטין, קפה, סנדביצ'ים, ביצת עין, סלט ישראלי וכו'… כמובן שהמחירים במקומות אלו גבוהים פי שניים או יותר מהמקומות המקומיים, אבל היה טעים ומאוד נהנינו
יצאנו לרחוב הראשי, רצינו כבר לעשות משהו עם עצמינו, השעה הייתה כבר לקראת הצהריים, מצאנו שני נהגי מונית שקצת רבו עלינו, בחרנו אחד מהם וסגרנו איתו דיל שייקח אותנו למקדש השלום והאחווה , ימתין עד שנסיים ואח"כ למפלי Devi ובחזרה "הביתה" , תענוג, סיכמנו על 2,500 רופי (כ-65 ש"ח) שזהו דיל לא רע ליהודים.
פגודת השלום ממקומת על גבעה בקצה הדרום מערבי של איזור הלייק-סייד, ניתן לטפס אליה בהליכה תלולה או לקחת רכב עד כמעט למעלה, אנחנו כאמור בחרנו לקחת את האופציה השניה. הניסאן מיקרה המצ'וקמקת של הנהג השתעלה בעליות המפותלות בדרך אל הפגודה. בסופו של דבר הגענו אל מתחם חנייה מאובק, ירדנו מהרכב ורגע לפני שהתחלנו בעליה במדרגות, ירדתי על פחית משקה קוקוס קר ומרענן. אז כן, הרכב העלה אותנו 95% מהדרך, את שאר ה-5% זה עלינו, אבל לא היה כל כך נורא, עליה של בערך 10 דקות והגענו למעלה אל הפגודה. הופתעתי שהכניסה ללא עלות (מוזר כאן בחלק זה של העולם).
למעלה ניתן למצוא נופים פנורמיים של פוקהרה והסביבה וההרים המושלגים שמעל.
המבנה עצמו של הפגודה (שנקראת גם שאנטי סטופה) נראה מרחבי הלייק סייד, בשל מיקומו הגבוה. זהו מקדש בודהיסטי שנבנה בשנת 1947 ע"י היפנים כמחווה לנפאלים (לא הבנתי כל כך על מה). אל המקום היה צריך לחלוץ נעליים בשל קדושתו ולהיות בשקט, עד כדי כך שהנפאלים הקצו שני שומרים במקום שכל תפקידם היה לעשות "שששש…" לאלו שדיברו טיפה בקול רם. השומרים היו לבושים במדים כחולים, משרוקית ומקל ביד, "למה המקל ?" שאלה יובל, "הרי אם הם ירביצו לאנשים, שקט כבר לא יהיה במקום…" נשמע הגיוני גם לילדה בת 9.
ליה נרדמה עוד בתחילת העלייה לכאן, אני נשאתי אותה על הידיים (לא חשבנו לקחת את מנשא הגב היום), בכניסה למקדש התפצלנו, אני, דניאל ועידו נכנסו ראשונים כאשר יובל ואפרת ישבו בפינה מוצלת וליה ישנה עליה ואח"כ התחלפנו כשאפרת טיפסה אל המקדש. מקום חביב בסופו של דבר, שקט, עם נופים יפים ומשמעות דתית, מקום שכיף לברוח אליו מרחובותיה הסואנים של הלייק-סייד, צילמנו והצטלמנו והתחלנו בירידה מטה.
הבטחנו לילדים המפונקים שלנו שנקנה להם גלידה במידה ויטפסו במדרגות ללא תלונות, כמעט ולא שמענו תלונות באמת, וזה כמובן לא עצר אותם מלבקש מאיתנו גלידה בכל דוכן לכל אורך הדרך כאשר ירדנו למטה אל חניון הרכבים. עצרנו בדוכן אחד, רק בגלל שראיתי שם את הפאני פורי שאני כל כך אוהב (טעמנו אותו לראשונה במקדש הקופים שבקטמנדו), אז הזמנו מהגברת החביבה גלידות לכולם, פאני פורי חריף בשבילי ואח"כ עוד אחד "לא חריף" לילדים.
חזרנו לרכב ולנהג שהמתין לנו, בינתיים בזמן הזה הוא הסתחבק עם חברים למקצוע שמצא שם. המשכנו בדרכינו מטה אל Devi's Falls שנמצאים בדרך חזרה ללייק סייד. המקום עצמו די מעאפן, לא שווה את הנסיעה במיוחד לכאן, אבל עצירה על הדרך מ\אל פגודת השלום, הופכת את המקום לבסדר. שילמנו 200 רופי כניסה עליי ועל אפרת (אמנם ילדים מעל גיל 7 אמורים לשלם, אבל הכרטיסן וויתר לנו מבלי שביקשנו). המפלים עצמם אמנם מרשימים בעוצמת המים, אבל הם לא כאלו גדולים ומרשימים ומלבד לבוא ולראותם 2-3 דקות.
אין יותר מידיי למקום מה להציע, אז המקומיים, הקימו מתחם סגור, הכניסו לשם עוד כל מיני "אטרקציות" לתיירים, כמו נקודות צילום, העתק מוקטן של הרי ההימאליה (אותם ראינו לייב בטרק), פסל של אחד מהאלים שלהם ובריכת המשאלות. אם תשאלו את הילדים מה הם זוכרים מהמקום, זה ללא ספק יהיה בריכת המשאלות ולא המפלים עצמם. רכשנו להם מטבעות והם זרקו אותם לתוך הבריכה. בפנים היתה מן רמפה כזו ומעליה פסל של בודהה, מי שזורק את המטבע לבריכה והוא נופל על הרמפה עם הבודהה ולא צולל למטה לתחתית הבריכה – המשאלה שלו תתגשם, משאלה שיש לבקש לפני שזורקים את המטבע (מה שיובל לא השכילה לעשות), הכסף הנפאלי אינו כולל מטבעות (רק שטרות) על כן היינו צריכים לרכוש מטבעות ממקומית שישבה ליד ועשתה בוכתות של מרשרשים מאיתנו וממקומיים נוספים שהגיעו להביע משאלה (10 רופי לחבילה של 8 מטבעות)
מחזה סוריאליסטי ומצחיק היה לראות איך עם הזמן הצטרפו עוד מקומיים לבריכת המשאלות, צופים בילדים שלנו זורקים מטבע ומנסים את מזלם, בשלב מסויים כמה מהם ביקשו להצטלם עם עידו, יובל ודניאל, לא תמונה אחת, אלא בוק שלם עשו לילדים שלנו, ההם לא ידעו מה המקומיים רוצים מאיתם אבל שיתפו פעולה, אח"כ הגיעה גם תורה של ליה עימה רצו להצטלם (אפרת קצת הפריעה להם כשהופיעה בתמונה, אבל הם היו מוכנים להתפשר) , ממש סלבס משפחת פלנר הפכה להיות. רגעים כאלו ימשיכו לקרות אפילו עוד יותר כשנגיע להודו אני מתאר לעצמי.
חזרנו אל הגסט האוס שלנו בסביבות השעה 16:30, התקלחנו ונחנו קצת בחדרים. לקראת השעה 18:00 יצאנו אל הסוכנות של סוויסה (האדום) – סניף פוקהרה שנמצא כ-2 דקות הליכה מהגסט האוס שלנו, הלכנו לפגוש את הפורטר קרישנה, כשהיינו למעלה בפגודת השלום הוא התקשר אליי דרך המסנג'ר ואמר לי שהוא רוצה להיפגש. אז נפגשנו, הוא הרגיש הרבה יותר טוב מאתמול אז היה גמור. קשיי השפה ניכרו בשיחתינו, אפרת נעזרה באחד מעובדי סוכנות סוויסה כדי שיתרגם, ניסינו יותר להבין היכן המשפחה שלו גרה, ומה הוא עושה כשהוא לא עובד (הרי עונת הטיולים בנפאל היא בסה"כ בין אמצע ספטמבר לסוף נובמבר ו-אפריל מאי), אז הפורטרים ברובם הם חקלאים עם שטחים בבית. הפורטר קרישנה גר במחוז במזרח המדינה, קרוב לגבול עם מדינת סיקים. אתמל כשנפרדנו מהם החלפנו חשבונות פייסבוק , בינתיים הם שלחו לי תמונות שלהם עם הנשים והילדים שלהם. משפחות מקסימות.
נפרדנו מקרישנה, מחר בבוקר הוא יוצא לטרק סובב האנפורנה. הזמנו מסוויסה הסעות ליעדינו הבא – Bagnes Tal (המילה Tal בנפאלית היא אגם), הנסיעה למחר ב-11:00 , למעשה הזמנו כרטיס משולב אל האגם ואח"כ נסיעה על כפר שנקרא סראנגוט (הממוקם על פסגת הר) ובחזרה לפוקהרה, עדיין אינינו יודעים כמה זמן נשהה בכל מקום, אבל הכרטיס פתוח. אני משוכנע כי אם היינו יוצאים לרחוב ומשיגים מונית מהכביש באותו הרגע, העלות הייתה יורדת, אבל זה חוסך לנו את זמן ההתברברויות ובסופו של דבר, לבעלי משכורת ישראלית, ההפרשים בעלויות הם די זניחים.
מכאן פתחתנו במרדף. מרדף אחר ארוחת ערב טעימה ובעיקר – מהירה. השעה הייתה כבר מאוחרת, הילדים רעבים ובכל מקום לוקח המון זמן עד שהאוכל מגיע לשולחן מרגע ההזמנה, התמקמנו באותה מסעדה מקומית שהייתה סגורה בבוקר, העובד היחיד של המסעדה בקושי קיבל את פנינו (כי הוא היה עסוק בלהכין אוכל כמובן), הזמנו כמה מנות נפאלית (דאל בט רק שכאן לא קראו לזה ככה) , מנות צ'יפס וסנדביצ'ים. זמן ההכנה ארך נצח, זה היה ברור כי היה עובד מטבח אחד בסה"כ, את ליה זה לא עניין במיוחד, היא הייתה רעבה ועייפה, החלטתי לצאת איתה החוצה אל הרחוב ולקנות לה משהו מהיר ומזין לאכול בינתיים, רציתי פירות, נכנסתי לסופרמרקט שכונתי, מצאתי תפוחים שנראים כמו הצרות שלי, ליה לא רצתה תפוח, רצתה בננה המפונקת הזו, טוב, המשכנו הלאה בחיפוש אחר בננה, לא מצאנו אחת כזו לרפואה. וחרשתי את הרחוב הראשי של הלייק-סייד. מה מצאתי במקום ? גבינה צהובה יושבת לה במקרר בתוך אחד מהסופרמרקטים. יאללה קניתי את זה, ומעבר לרחוב קניתי עוד שני באגטים ב"קפה שינקין" (כן, יש כזה כאן) , זה סגר לה ממש את הפינה, חזרתי לחדר שלנו בגסט האוס, דניאל נשארה שם כי לא רצתה לצאת, הבאתי לה את השלל שנשאר אחרי הבליץ של ליה על הסנדביץ' המאולתר שהכנתי לה. האמת ? זה היה ממש טעים.
חזרתי עם ליה למסעדה המקומית שם אפרת, עידו ויובל המתינו לאוכל, אז האוכל סוף סוף הגיעה. האוכל היה טעים בסה"כ. סיימנו וחזרנו למלון. עוד יום עבר…