— 07/11/2022 , יום שני —
חזרנו היום הביתה, זוהי הפעם השלישית והאחרונה שאנחנו מגיעים אל העיר פוקהרה, אני עוד זוכר את הפעם הראשונה כשהגענו לכאן אחרי נסיעת הלילה הארוכה מקטמנדו לפני כשבועיים… וואו, כמה שעברנו מאז כאן בחלק זה של המדינה.
אחרי לילה ללא הרבה שעות שינה (עדיין מקורר וקשה לי לנשום), התעוררתי בסביבות 5:30, התארגנתי מהר, ציחצחתי שיניים, התלבשתי והערתי את עידו, התוכנית שלנו הייתה לקום בשעות החשיכה ולטפס אל נקודת התצפית בכפר כדי לראות את השמש זורחת מעל הרי ההימאליה. אז תוכניות לחוד ומציאות לחוד, עידו ואני ירדנו למטה ומה נסגר ? שערי המלון היו נעולים. אין יוצא ואין נכנס וגם אין עם מי לדבר בשעות כאלו… איזה בעסה… חזרנו בחזרה לחדרים מנסים לישון. כמובן שלא הצלחתי, לפחות יצא לי לראות תוכנית מרתקת ממש ביוטיוב של הערוץ Yes Theory (אני מת עליהם), על נסיעה לאחד מהמקומות המיושבים המבודדים ביותר בעולם – האי פיטקרן (מומלץ לראות)
הזמנתי ארוחת בוקר בסביבות השעה 7:30 במלון, ידעתי שזה ייקח להם נצח עד שהאוכל יהיה מוכן, אז תפסתי את ליה איתי ויצאנו להסתובב ברחבי הכפר סראנגקוט, ליה התלהבה מתמונה של מנת דאל-באט מקומית, החלה לדקלם את כל הרכיבים במנה, להכל היא הוסיפה אח"כ את המילה "חריף"
המשכנו הלאה, אל הטבע בשיא עוצמתו, ואיזו עוצמה ? עכבר בר מינן מצא את מותו על הכביש לאחר שרכב עלה עליו, כל הבפנים יצא החוצה, ליה אמרה שהיא מפחדת ואני כיסיתי את עיניה והמשכתי איתה בהליכה מהירה כדי לעבור את המאורע הזה. הגענו אל מתחם בתים צפופים ובסיסיים (קצת שונה ממתחם המלונות ממנו הגענו), משפחה מקומית עם ילדים צעירים בירכה אותנו לשלום, נכנסנו פנימה וצפינו בלול תרנגולים
הטלפון צילצל, אפרת הייתה בצידו השני של הקו, "איפה אתם ? האוכל מוכן", יאללה, תפסתי את ליה, נפרדנו מהמשפחה לשלום וחזרנו בחזרה אל בית המלון שלנו. במקומות כאלו לא כל מה שמזמינים מקבלים, וגם לא צריך לצפות שזה יהיה לטעמינו, יש הבדלי שפה, תרבות, המטבח הנפאלי לא דומה לזה המערבי, וכל גם הסטנדרטיים. לילדים קשה עדיין להבין זאת, מקווה שבעתיד זה יגיע אליהם. כל הזמן אנחנו מזכירים להם את השיעורים לחיים, וזה אחד מהם.
סיימנו לאכול, אני יצאתי עם הילדים החוצה לכיוון הרכבל והאומגות שראינו בהמשך הרחוב, אפרת הייתה צריכה לעבוד, אז נתנו לה את הספייס.
הגענו קצת מוקדם מידיי למקום, "ייפתח רק ב-10:00" אמר לי השומר בכניסה, סבבה, בינתיים עלינו במעלית שקופה באותו מגדל ממנו יורדים ברכבל לפוקהרה, בקומה העליונה ישנו בית קפה קטן ויקר להחריד, אבל מה לעשות ? בא לי קאפוצ'ינו. הזמנתי וקיבלתי משקה מהסרטים בטעם ובארומה, הילדים הביטו בי מתענג על כל שלוק.
הרגע הגיע ואנחנו היינו בדרכינו לגלוש באומגה במקום, טוב נו, לא בדיוק אומגה, אבל סוג של… זה נקרא Sky Cycling וזוהי אטרקציה מגיל 4 עד משקל 80 ק"ג שבה רוכבים על אופניים מעל מיתר מתוח באוויר, כ-5 מטרים מעל פני השטח, רכשתי 3 כרטיסים לילדים ב-500 רופי לאחד, הילדים דיבשו באוויר כמו גדולים. ליה הביטה בהם מלמטה מתלהבת ומעריצה
חזרנו למלון שלנו, סידרנו את התיקים והתכוננו ליציאה מהמלון ומהכפר, לקראת השעה 12:00 הנהג שלנו Tek הגיע מחייך כהרגלו , שם את מטלטלינו על גג מכוניתו ובבגאז', הירידה מהכפר סראנגקוט שעל הגבעה אל פוקהרה בעמק לקחה בערך 30 דקות. הילדים היו עצבניים, ליה הייתה גמורה מעייפות ונרדמה על אפרת, כך גם עידו (שהערתי אותו כאמור היום לפני 6:00), נרדם עליי במושב הקדמי.
שמחנו מאוד להגיע אל מקום מושבינו ב-Little Tibetan Guest House, נחתנו באותו החדר שתמיד אנחנו מגיעים אליו, חדר 101. זרקנו לבעלי הגסט האוס בערך חצי טון כביסה ויצאנו למסעדת הבית שלנו בהמשך הרחוב, גם כאן הזמנו אוכל ובמקום להמתין לכשיהיה מוכן יצאנו לעשות סיבוב קצר באיזור. האוכל הגיע כ-40 דקות לאחר הזמנתו, טרפנו את המנות – מומו, נודלס, צ'יפס, סנדביצ'ים, לאסי ועוד… אפרת הגיעה באיחור, היו לה עוד כל מיני מטלות לעשות בעבודה.
עם סיום הארוחה, שלחנו את הילדים לחדר בגסט האוס ואני, אפרת וליה המשכנו לבד, רצינו קצת את הלבד הזה, חצינו את כל איזור הלייק-סייד לצידו השני תוך שאנו מדברים ומתקשקשים, על הטיול, הילדים וגם על ענייני עבודה. זו הייתה פגישת עבודה שונה – פגישת עבודה בהליכת צהריים ברחוב נפאלי סואן. תודו שזה מקורי…
שתינו כוס וחצי של מיץ תפוזים ברחוב וחזרנו לכיוון הבית, בדרך עוד משכתי כסף מכרטיס האשראי השני שלנו, הייתי בשוק שזכרתי את הקוד הסודי והייתי עוד יותר בשוק כשהמכונה אשכרה הוציאה לנו את הכסף (כל הכבוד ישראכרד). מצאנו דוכן טלפונים ניידים ליד הגסט האוס שלנו, ביררתי פה ושם, בסוף הלכנו על רכישת מכשיר Realme שנראה סביר לפי המפרט, זה אמור להחליף את הטלפון הנייד שנשבר לרסיסים בבגנס טל. המחיר ? ממש לא שונה מבארץ.
המשכנו הלאה, רציתי לקחת את אפרת לדייט ב-German Bakery המפורסמת, אני זוכר כי לפני 22 שנים כשביקרתי בנפאל, המוסד הזה היה שם דבר בקרב כל תרמילאי שביקר כאן, רציתי לשחזר את ההיסטוריה, להינות כאן כמו אז כשהייתי צעיר ויפה, אבל איזו אכזבה, עוגת הגבינה הייתה יבשה ופאי התפוחים היה אפילו עוד יותר. החבר'ה שם ממש ביזו את המוסד והשם הטוב שהיה לו. בעסה…
חזרנו לחדר שלנו ולילדים הצפונים בתוכו ובכך כמעט סגרנו את היום. הילדים הלכו לישון כשאני מחפש לנו טיסות מפוקהרה לקטמנדו – יעדינו הבא. החלטנו הפעם לקחת טיסה בעקבות הלילה הקשה שעבר עלינו בנסיעת האוטובוס בדרך לכאן. ביום רביעי, אנחנו עפים מכאן
— 08/11/2022 , יום שלישי —
אמרתי זאת לאפרת לפני כמה ימים באחת משיחותינו ואכתוב זאת גם כאן, קבל עם ועדה – אני מת על הנפאלים, אוהב אותם, אנשים מקסימים, לבביים, חייכניים, חיוביים. גם האנשים שעובדים עם התיירים הם עדינים מאוד. בכל פעם שאנו לוקחים שירותי מוניות, כאשר אני משוחח עם הנהגים (שידועים כאנשים לא הכי נעימים, סליחה זוהי ההתרשמות שלי מהנהגים בישראל), כאן הם סופר חברתיים ואנשי שיחה מרתקים.
את ארוחת הבוקר הפעם אכלנו אצלינו, בחצר הגסט האוס. בסביבות השעה 7:30 יצאתי אל הרחוב הראשי של הלייק-סייד, בשעות כאלו הוא כמעט ריק מאדם, אבל "קפה שינקין" (שם עברי) או Sandwich Point (שם לועזי) היה פתוח, הזמנתי מהם 6 סנדביצ'ים שונים ומגוונים: חביתה, סלמי, סלט, ועוד… וואו, היה כל כך טוב. חזרתי עם השלל אל החדר שלנו והילדים טרפו את ארוחת הבוקר.
בשעה 8:40 יצאנו החוצה לתפוס מונית אל יעדינו להיום. Tashiling Settlement הוא שכונה \ מחנה פליטים \ פרבר של פוקהרה בהם חיים טיבטיים, נהג המונית (החביב מאוד) הוריד אותנו במרכז הכפר, במיקום התיירותי ביותר, קלטנו את דוכני המזכרות הפזורים שם ולא אהבנו את זה בלשון המעטה
לא הגענו לכאן בשביל חנויות מזכרות ומלכודות תיירים. רצינו לראות את חיי הכפר האותנטיים של הטיבטיים. יצאנו החוצה ממתחם התיירות והבחנו בילדים רבים עם תלבושת בית ספר צועדים לכיוון ביה"ס שלהם, החלטנו לעקוב אחריהם ולהגיע למקום לימודיהם. בדרך עברנו מגרש עם פרות שלא הזיזו את עצמן גם כשהתקרבנו אליהם, ליה בירכה אותם בברכת בוקר טוב:
הגענו אל בית הספר – Hermann Gmeiner, המתנו מעט למנהל המקום, בינתיים הצגנו את עצמינו מול המורים. הצלחה כבירה כפי שהייתה לנו כשביקרנו את בית הספר בבגנס טל – לא הייתה לנו. הם היו לחוצים יותר והיה להם לו"ז שלא ניתן לחרוג ממנו, אנחנו ? אנחנו היינו תקועים להם כמו עצם בגרון או כך זה נראה. קצת שוחחנו עם הילדים ובהוראת אחד המורים התיישבנו בפינת החצר כשלתלמידים התקיים מפגש הבוקר, מפגש עם תרגילי סדר שלא היו מביישים את הרסרי"ם הקשוחים של צה"ל, הילדים שרו, בירכו ולבסוף התפזרו בסדר מופתי לכיתותיהם.
עזבנו את מתחם בית הספר, המשכנו ללכת בשכונות הטיבטיות במקום, לא היו הרבה אנשים באיזור, כנראה רובם הלכו לעבודה, אבל מידי פעם בירכנו לשלום מקומיים והם אותנו, עברנו ליד בית חולים קטן המתמחה בתרופות טיבטיות מסורתיות ואיכשהו נעצרנו ליד בית קפה קטן על כביש צר ומאובק, Luck No. 7 שמו היה, מה שתפס אותי להיכנס דווקא לשם היה השלט הקטן בכניסה. הזמנו בסה"כ 8 ספלי תה עם חלב (מעולה) ועוד בקבוק מים. המחירים היו שם זולים עד רמת הגיחוך.
מקרה לא נעים היה כאשר ליה שיחקה עם אחד הספלים מלאים בצ'אי מהביל, הנוזל הרותח נשפח עליה שבריר השניה לפני שהצלחתי למנוע זאת. הילדה קיבלה כוויה באגודל וצרחה את נשמתה כך שכל הרחוב שמע. מסכנה, כאב לה ממש. בעל המקום היה סימפטי מאוד (כמה לא מפתיע להגיד זאת על האנשים במדינה הזו). בחנות ליד רכשנו לבנות סיכות וגומיות לשיער, ובדוכן ליד השלמנו את הרכישות שלנו עם קרם הגנה נגד השמש לאחר שהראשון שרכשנו בקטמנדו כבר נגמר.
לא הרחק משם, נכנסו למתחם של מערה מפורסמת במקום, מערת Gupteshwor Mahadev , בכניסה ישנו פסל של אחת מהאלות שוכבת לה בנחת בתוך בריכה קטנה, תופסת לה שיזוף מהשמש
רגע לפני שרכשנו כרטיסים ונכנסנו למערה, עצרנו באחד מהדוכנים הרבים הפזורים במקום התיירותי הזה וקנינו שתייה מתוקה לילדים, עובדת המקום, יפה וצעירה בת 18 התלהבה מהילדים שלנו (ואנחנו גם ממנה) אז הצטלמנו ביחד סלפי
מדובר על מערה עתיקה שמרכזת בפנים דמויות מהמיתולגיה ההינדואיסטית, המאמינים טוענים שהאל שיבה ביקר שם ועשה מדיטציה כמה פעמים, בסביבת המערה ניתן לראות גילופים באבן של האלים ההינדואיסטים. תחילה לא ידענו אם כדאי או לא כדאי להיכנס למערה, המוני תיירים הגיעו למקום (בעיקר תיירים מהודו) וזה קצת הוריד לנו, בסופו של דבר החלטנו לרכוש כרטיסים (100 רופי לאחד, שילמנו רק על שלושה, אלוהים יודע איך הם סופרים את הילדים…) ולהיכנס פנימה בין קבוצות קבוצות של תיירים
התבאסתי לראות בכניסה למערה שלט המורה על איסור צילום בתוך המערה, המקום קדוש. המערה בעומק של כ-100 מטרים, ארוכה וגדולה הרבה יותר ממה שציפינו, ירדנו בלא מעט מדרגות כשמולינו ראינו ושמענו את התנשפויותיהם של העולים כלפי מעלה. הבחנו לאורך הדרך בפסלים של האלים ההינדים תוך שאנו ממשיכים אל בטן האדמה, המעברים הפכו להיות צרים יותר ונמוכים הרבה יותר, הייתי צריך להתכופף כדי לעבור, לא פשוט כשליה על ידיי.
בשלב מסויים הגיע השוס הגדול, לא ידענו שזה מה שנראה, מפל מים עוצמתי נשמע למרחקים, התקרבנו אליו, ירדנו במדרגות וראינו את הפלא הזה, המפל היווה את נקודת האור היחידה בכל המערה הזו, עכשיו מה הקטע ? זהו אותו מפל מים עוצמתי שראינו לפני כשבוע וחצי כשביקרנו את Devi's Falls רק שאז ראינו את המפלים מלמעלה וכן אנו רואים אותם מלמטה (ומצד אחר לגמרי). זה היה טוויסט בעלילה נחמד שלא ידענו על קיומו לפני כן…
טיפסנו בחזרה את כל המדרגות ויצאנו מן המערה, ביציאה קיים מתחם קטן ובו מתקבצים אנשים ומתפללים יחדיו, נושאים תפילות ושרים שירים, זה לא עצר כמובן את אפרת מלחלוץ את סנדליה ולהצטרף לחבורה, ליה הלכה בעקבות אימה
יצאנו מהמתחם, לאחר ביקור ב"שירותים הכי מסריחים בנפאל", תפסנו מונית וחזרנו בחזרה ללייק-סייד, גם הפעם הנהג התברר כאיש שיחה מעניין. המשותף לכל נהגי המונית, מלבד היותם חביבים, הוא להתלונן על הממשלה שלהם 🙂
אכלנו ארוחת צהריים באותה מסעדה מקומית שאנחנו תמיד אוכלים שם, גם הפעם השולחנות שלנו התמלאו בצלחות עמוסות מומואים, צ'יפס, לאסי ועוד… גם הפעם היה עלינו להמתין המון זמן לאוכל, אז בזמן הזה דניאל ואני קפצנו לחנות Milk Bubble Tea קרובה, היה מצויין טעם ה-Taro שלי וכך גם טעם ה-Oreo של דניאל.
עם סיום הארוחה, הילדים חזרו לגסט האוס ופתחו את הניידים שלהם והחלו ללמוד חשבון וקריאת עברית בעיקר, אני עוד הצלחתי לנמנם מעט עד שיובל חטפה קריז על ליה שקישקשה לה ביומן, לקחה את זה קשה יובל. בערב יצאתי עם עידו וליה לקנות להם ארוחת ערב – סנדביצ'ים בדיוק מאותו מקום שקניתי בבוקר (קפה שינקין), ליה החליטה פתאום שיש לה פיפי, ישר קיפלנו את הסנדביצ'ים לתוך שקית וחזרנו הביתה ולשירותים שלו, ליה החליטה שהיא הולכת לבד (סוף סוף) והיא התעקשה גם לקחת את השקית על ידה
מאוחר יותר בערב, כשרצינו אני ואפרת לקחת קצת פסק זמן מהילדים (בכל זאת 24 שעות ביממה), השארנו את כולם בחדר ויצאנו לרחוב לאכול את חטיפי הרוחב הנפאליים האהובים עליי, הפאני פורי והצ'אט. מצאנו מישהו מבוגר שמכר את שני אלו באחת מפינות הרחוב. כל פעם אני מתפעל מהטעמים המיוחדים של אלו, אלו הם פצצות טעמים שמתפוצצות לכם בפה, חגיגה של ממש
חזרנו לחדר וסגרנו את היום.