— 22/01/2023 , יום ראשון —
נראה לי שכך הכי נכון לתאר את האי מונרו (Munroe Island), מקום קסום, פינת חמד של ממש בדרום הודו. הגענו לכאן היום בנסיעת רכבת קצרה מיעדנו הקודם – אלפי, לשם כך התעוררנו בשעה 5:30 (אני כבר הייתי ער מ-4:00 אבל לא משנה), בשעה 6:00 בבוקר התייצבנו כמו מלכים מחוץ להום סטיי שלנו, נהגי הריקשה עימם סגרתי כבר ערב לפני התייצבו גם הם בזמן, העמסנו את התיקים הגדולים והקטנים שלנו בין 2 הריקשות ורגע לפני תחילת הנסיעה – פאנצ'ר, פשוטו כמשמעו, באחת מן הריקשות היה פאנצ'ר בגלגל, איזה בעסה, אנחנו לחוצים כבר להגיע לתחנת הרכבת כדי לתפוס את ההסעה שלנו למונרו, והריקשה החלה לעשות בעיות, למה? כדי שיהיה לנו מה לספר לילדים. טוב, 2 הנהגים הפשילו שרוולים והחלו במלאכת החלפת הגלגל בזה החלופי (מזל שיש להם חלופי בכלל כאן…)
הגענו לתחנה. פרקנו את הציוד ונפרדנו משני הנהגים החביבים שליווי אותנו בימים האחרונים כאן באלפי, משני גברברים הודים שיודעים להחליף גלגל, החלפנו לשני גברברים הודים שהציעו לסחוב לנו את התיקים עד לרכבת כולל העלתם לקרון שלנו. גם להם שילמנו 200 רופי על התענוג הזה, ובדיעבד, טוב שלקחנו אותם, לא רק בקטע של הסחיבה, אלא יותר בקטע של למצוא לנו את המקום לעלות עליו לקרון המתאים. הילדים בדרך לרציף הועמסו על העגלה בדיק כמו התיקים והוסעו אל המקום שלנו ברציף
הרכבת הגיעה בשעה 6:35, היה קצת בלגאן על הקרון, כי נכנסנו מהדלת המרוחקת, עם כל התיקים, זה קצת קשה, עזבנו את התיקים במסדרון הצר בו עובדים האנשים, אמרתי לאפרת שתיקח את הילדים ותתישב במקומות שלנו, אני לאט לאט אביא את התיקים למקומות הישיבה שלנו, כך היה. הכרטיסן אמר לי מפורשות כי כדאי לי לפני התחנה שלנו במונרו, כבר להוציא את התיקים מהמדפים עליהם הונחו ולהתכונן לירידה מהרכבת, You've got only 2 minutes to do that אמר לי בטון דואג. הנסיעה ברכבת המחלקה 2nd class הייתה סבירה לחלוטין, לא היה פיצוץ אוכלוסין כפי שחששתי והרבה מהמדפים היו ריקים כך שלא הייתה לנו בעיה לאפסן את 11 תיקינו (רוב נוסעי הרכבת הם מקומיים שנוסעים לעבודה בשעה כזו), אני התלהבתי, חזרתי להודו שאני זוכר מטיוליי הקודמים, נסיעה ברכבת במחלקה שנייה, לא יכולתי לשבת סתם ככה, הייתי חייב להנציח את הרגעים הללו בתזוזה, זוהי התוצאה:
אל תחנת Munroturuttu, שבאי מונרו הגענו ב-7:55 , דיוק מופלא, ירדנו מהר מהר עם כל תיקינו לרציף ומשם יצאנו החוצה מהתחנה הקטנה והמאובקת, תפסנו 2 ריקשות אל הגסט האוס שהזמנו אתמול (מהוואטסאפ) וכעבור 5 דקות של נסיעה יפייפיה במקום, הגענו אל Mundro Garden Homestay ובעלת המקום המקסימה – Deepa, שני החדרים שהזמנו היו בעיצומם של נקיונות, אנחנו הנחנו את התיקים הגדולים וצעדנו אל הצומת הקרוב שם קנינו לעצמנו צ'אי ושאר חטיפים לילדים. כבר בהליכה מ ואל הצומת ראינו למה המקום כל כך פופולרי בקרב התרמילאים הישראלים, כי הוא פשוט (כמו שכבר נכתב) חמד של מקום, אנו חיים כאן בג'ונגל, עם דקלי קוקוס, מטעי בננות, אגמים, בריכות נהרות, ותעלות מים צרות בהם ניתן לקחת סירת קאנו ולשוט, מקסים.
בזמן ששתינו צ'אי בדוכן, אני עשיתי קצת סיבוב באיזור, מעל גשר צפיתי בתעלה המתחברת לנהר, מקום פוטוגני שלא יכולתי להתעלם ממנו:
פגשנו שם פנים מוכרים, זה היה ירון שהגיע לחנות הצמודה לקנות חלב. שוחחנו מעט, הבחורצ'יק מיהר, היום הם עושים צ'ק אאוט וחייבים למצוא מקום לינה חלופי אחר, עזרתי להם ושלחתי לוואטסאפ מקומות נוספים שמצאתי בגוגל ובנוסף הצענו להם להשאיר את הראל, מאיה ואביתר איתנו כדי שיוכלו לחפש בנחת. חזרנו בחזרה לגסט האוס שלנו, בטח עד עכשיו החדרים שלנו כבר מוכנים, זהו שביל הכניסה למקום המגורים שלנו, קסם כבר רשמתי ?
התמקמנו בחדרים, וואו, איזה יופי של חדרים, גדולים, חדשים, מצוחצחים, אינטרנט חזק ומרפסת מפנקת, לא יכולנו לבקש יותר, גם בעלי מקום מקסימים, באמת שאנו מרוצים כאן, Deepa מתגלה כ-Sunny מספר 2 (אחרי האמפי), התלהבה מאוד מליה וכבר תפסה עליה בעלות (במהלך היום עשתה עליה בייביסיטר עם בנה היחיד שגם הוא בן 3).
בזמן הזה אני עבדתי קצת, והילדים למדו קצת, הזמנו ארוחת בוקר מ-Deepa, משהו פשוט, צ'פאטי עם חביתות, הוספנו על זה גם סלט ירקות משלנו, היה טוב. בין לבין ירון הגיע, הביא איתו את שלושת הילדים, כך שלילדים שלנו זו הייתה הפתעה משמחת (לא בדיוק הפתעה, הם לא הופתעו), אפרת ואני שוחחנו על המשך הטיול שלנו, זמני עזיבה ובירורים באינטרנט לגביי כרטיסי טיסות להמשך הטיול.
בסביבות השעה 14:00, ירון הגיע שוב לקחת את הילדים, הוא וגלי מצאו מקום נחמד על הנהר, מצויין. העבודה הקשה הסתיימה מבחינתם. אנחנו יצאנו גם כן, כולנו מלבד דניאל שהחליטה להישאר בחדר ולצלם סרטונים בטיק-טוק (אהה… כן, וגם ללמוד). הלכנו בסמטאותיו הצרות של האי מונרו, מקום גדול ובתפזורת של בתים רחבה, לקח לנו לא מעט דקות הליכה עד שהגענו למסעדה עליה קראתי דברים טובים בגוגל, אך לפני כן עשינו כל מיני עצירות לצד הנהר, מתפעלים מהיופי של המקום. ליה די בהתחלה נרדמה לי על הידיים, כבר ממש לא פשוט לסחוב אותה, עם הזמן היא הופכת לכבדה יותר ויותר, וזה כבר ממש קשה לסחוב אותה על הידיים לאורך זמן…
הגענו אל מסעדת Friends, שם מגישים אוכל ללא מנות, עובדי המקום יכולים לדקלם את כל מה שיש להם להציע בע"פ, לא בגלל שהם אשפי זיכרון, אלא יותר בגלל שהתפריט מצומצם לאללה, רק אוכל הודי, רק חריף, יש חריף יותר ויש חריף הרבה יותר. הזמנו לילדים חביתה עם פארתה, אני הזמנתי טאלי נחמד ואח"כ עוד בשר בקר עם פארתה , התבשיל הגיע חריף בצורה מוגזמת, סיימנו לאכול וקינחנו עם צ'אי נפלא. חזרנו לכיוון הבית תוך ששוב פעם אנו עוצרים בכל נקודה שהתחשק לנו, ביררנו על השכרה של סירות גדולות (2,500 רופי לשעה), סירות שאקרה כמו באלפי (1,000 רופי לשעה – כמו באלפי) וסירות קאנו (1,000 רופי לשעה)
בדרך עצרנו שוב באותו הצומת מהבוקר, קנינו מים ולחם כדי לתת לכלבת רחוב עזובה ומסכנה לאכול, מסכנה הייתה מאוד רזה, כולה הייתה עור ועצמות, הבאנו לה לשתות ולאכול קצת לחם. כשהגענו לחדרים שלנו, Deepa לקחה את ליה על ידיה ועשתה לה בייביסטר, שיחררה אותנו מעט
בשלב מסויים לקראת הערב, הבן גיגיים התדפקו על דלתות ביתנו, שוב פעם איחוד משפחות (מלא) מרגש, הילדים שיחקו בינם לבין עצמם בחדרים ואנחנו המבוגרים התיישבנו במרפסת מדברים על הימים האחרונים של כל משפחה, מה עברה, איך חוותה וכו', גם Deepa הגיעה והסבירה לנו כי יש החל ממחר בבוקר פסטיבל עם מוסיקה רועשת, בעסה, זה הולך להיות עכשיו 9 ימים רצופים כאן. הבן גיגיים הלכו בשלב מסויים ואנחנו התקפלנו לישון. רגע לפני שסוגרים את היום, להלן תמונה פאנורמית של החצר שלנו בגסט האוס:
— 23/01/2023 , יום שני —
הבוקר הזה נפתח בעצבים, התעוררתי ושמתי לב שנעל אחת מנעלי הקרוקס שלי נעלמה, אנחנו בד"כ משאירים את הנעליים שלנו מחוץ לחדר במרפסת בלילה. בעלת המקום טוענת כי זוהי הכלבה שלקחה לי את הנעל, אותה כלבה רזה ומסכנה לה נתנו אוכל ומים אתמול. לא יודע אם זה נכון או לא, אבל אם כן – זה נוגד לחלוטין את המשפט: "עשה טוב, תקבל טוב". אני מת על הקרוקס שלי, זהו פריט הלבוש שאני הכי אוהב אצלי. ממש מבאס. עשיתי גם סיבוב בתוך הכפר לראות אולי הנעל האבודה שלי שוכבת לה אי שם בתעלה נידחת – כלום. היום אסתובב עם נעלי הטרקים הסגורות שלי בחום של מעל 30 מעלות… בעודי הולך ראיתי כי גם אם היום שלי התחיל בבעסה, תמיד יהיה מישהו אחר שהיום שלו מתחיל בעוד יותר בעסה:
לקחנו את הבוקר בעצלתיים, Deepa הכינה לנו ארוחת בוקר טובה, מנסים לחשוב מה התוכניות שלנו להיום, קיבלנו פתאום הודעה מהבן-גיגיים, הם החליטו להתקפל היום מהכפר, צלילי המואזין המושמעים ללא הפסקה ברמקולים הפזורים בכפר שברו אותם (זהו זמן פסטיבל בימים הקרובים), זה באמת יכול לחרפן, המזל שלנו הוא שאצלנו שומעים אותו יחסית חלש בתוך החדרים.
בסביבות השעה 11:30 יצאנו מהחדרים כולנו, הלכנו אל הצומת הקרוב לתפוס ריקשה, אפרת הזמינה לה צ'אי בזמן שאני הלכתי לזרז את הילדים להגיע. לא היה לנו יעד מאוד ברור, בגדול רצינו להגיע לעיר Kollam לקנות תרופות בבית המרקחת ולחפש לי תחליף לנעלי הקרוקס. המתנו לריקשה, אפשר פה ממש להתייבש עם הריקשות הללו, אין מספיק והן בתדירות נמוכה, בעודנו ממתינים, הגיע אוטובוס מקומי, יאללה על זה עדיין לא עלינו בטיול שלנו, אז כולנו טיפסנו לכלי הרכב הגבוה הזה, נסענו איתו עד לתחנה האחרונה – תחנת הרכבת ממנה הגענו אתמול, חשבתי אולי נעלה על רכבת לעיר קולאם, אבל הרכבת הבאה תעבור כאן בעוד כמה שעות, בזמן הזה אפרת הלכה לשוחח עם נהגי הריקשות שהמתינו ללקוחות, עלינו על ריקשה נוסעים אל המזח ממנו יוצאת מעבורת החוצה את הנהר לצידו השני, בדיוק איך שהגענו המעבורת עמדה לצאת, אנשים, אופנועים, ריקשות ומכוניות עלו עליה, כך גם אנחנו.
כעבור כמה דקות של הפלגה הגענו לצד השני, ומה יש בצד השני ? כלום ושום דבר… התחלנו להסתובב רגלית באיזור, מצאנו מקדש אליו אפרת החלה ללכת, 2 הבנות הגדולות היו תשושות עוד לפני בכלל שהתחלנו, הן החליטו להישאר ולשבת מתחת לעץ בצל, אנחנו פגשנו ליד המקדש קבוצה של מקומיים מדסקסים על נושאים ברומו של עולם, היו מאוד נחמדים אלינו, ניסו לתקשר עם הילדים (שלא כל כך ידעו איך לענות להם באנגלית) וגם הזמינו לנו ריקשה שתיקח אותנו ליעדינו. כעבור כמה דקות בודדות הרקישה הגיעה, ריקשה קטנה שבקושי כולנו הצלחנו להיכנס אליה, עשינו מאמצים עילאיים וכמובן שהילדים לא פיספסו הזדמנות לריב בינם לבין עצמם בסיר הלחץ הזה שנמשך כ-20 דקות. הנהג הביא אותנו עד לקניון RP של העיר, בדיוק המקום המתאים לחפש בו נעלי קרוקס חדשות, שילמנו לנהג 300 רופי ונכנסנו פנימה, מיד בכניסה הבחנו בחנות אלקטרוניקה, אני בחרתי לעצמי אוזניות (האחרונות הלכו לי לאיבוד בוואטה קנאל) והילדים התלהבו מהתצוגה של המכשירים הניידים המודרניים ביותר שיש כיום (Samsung Galaxy Fold 4.0), בעיקר יובל שרצתה גם שאצלם אותה בוידאו מסבירה לחברות שלה על החידושים וההמצאות האחרונות בטכנולוגיה.
יצאנו מהחנות, היינו צריכים ממש למשוך את הילדים החוצה, בקומה השניה הבחנו בחנות גדולה ומרשימה של נעליים, איך שאני נכנס בום חוטף לפנים קולבים עליהם תלויים סוגים שונים של נעלי קרוקס, איך שאני מתקרב, בום אני חוטף לפנים את הסוג שאני אוהב, איך שאני לוקח זוג אחד אקראי, בום אני חוטף לפנים בדיוק את המידה שלי, כאילו הנעליים הללו המתינו לי שרק אבוא ואקח אותן, גם הצבע מצא חן בעיני, נראה לי כי זו הייתה החלטת הקניה המהירה ביותר שנעשתה אי פעם בחנות זו, עלה אמנם 200 ש"ח – סכום לא מבוטל של כסף כאן בתקציב הטיול, אבל עדיין שני שליש מחיר מהארץ, וכן – אלו הן קרוקס מקוריות שלא יתפרקו לי אחרי חודש). ברכישה קיבלנו כמה מיליוני תלושים קופונים הנחה לקנייה הבאה, אנחנו לא ננצל אותם, אפרת נתנה לזוג בנות את סטיפת הקופונים שפגשה בחנות, ההן היו בהלם מקבלת המתנה הזו.
סיימנו עם הקרוקס שלי, עברנו לקרוקס של ליה, בחנות אחרת בקניות First Step, לאחר מדידות אינסופיות, בסופו של דבר אפרת בחרה לליה נעלי קרוקס "כמו של אבא" לדברי הקטנה. בזמן ההמתנה הארוכה למדידות (שאני כבר נשברתי), שוחחתי עם אחד מעובדי המקום, על ישראל, הודו והגיאוגרפיה של האיזור בו אנו נמצאים. הבחורצ'יק יחסית הראה בקיאות בפיליטיקה הישראלית.
עם הקניות הגיע התיאבון, עלינו לקומה העליונה (היכן שה-Food Court) רק כדי לרדת את כל הדרך בחזרה למטה כדי לאכול במקדונלד'ס, סוף סוף הילדים פרחו בזמן האוכל, סניף זה כלל גם איזשהו ג'ימבורי קטן לידו, ליה פרחה אפילו עוד יותר כשטיפסה, קפצה, התגלשה והייתה מרוצה עד השמיים
טרפנו כולנו את ההמבורגרים שלנו, אני אכלתי את הבורגר החריף ביותר שאכלתי במקדונלד'ס ויצאנו מהקניון, יעדינו הבא היה בית מרקחת, חיפוש זריז בגוגל מפות הראה לנו כי נוכל למצוא אחד כזה במרחק של כמה דקות הליכה, הגענו אל בית מרקחת יחסית גדול, קנינו תרופות נגד תולעים בבטן ועל הדרך גם קרם נגד יתושים, משם המשכנו לסופרמרקט גדול של Reliance Fresh, עשינו שם השלמות של קניות – ירקות ופירות בעיקר, אך גם יוגורט, חמאת בוטנים, צ'פאטי ועוד, ביציאה מהסופר, שוחחתי עם אחד מנהגי המוניות שחנו ממש ביציאה, סגרתי איתו על נסיעה בחזרה אל המזח ממנו ניתן לחצות את הנהר, המזח ממוקם כ-10 ק"מ ממרכז העיר Kollam, סגרנו על מחיר הוגן של 300 רופי ונסענו, שוב פעם ריקשה קטנה, שוב פעם ויכוחים בין הילדים שלא נגמרים, אבל בסופו של דבר הגענו למזח. לקח קצת זמן עד שהמעבורת הגיעה, בזמן הזה אפרת שלפה את הנייד שלה והראתה לילדים סרטונים שלנו מיוטיוב
חצינו את הנהר, הנופים בדרך היו משגעים השילוב הזה של מים שקטים הפוגשים בדקלי קוקוס משולבים עם צמחייה צפופה ושמים מעוננים ממש עושה לנו את זה, כך נזכור את האי מונרו (פלוס התעלות):
ירדנו במזח, כרגיל לא מצאנו ריקשה שתיקח אותנו ליעדינו, המשכנו רגלית מעט על הכביש הראשי, עצרנו באחת מהחנויות (חומרי בנין), שם מקומי ניסה לעזור לנו למצוא ריקשה, בסופו של דבר הגיע האוטובוס המקומי שעושה סיבובים באי, עלינו עליו, הנופים מהדרך ברחבי האי, עם בריכות הדגים, דקלי הקוקוס והתעלות הפוטוגניות היו משגעים
האוטובוס הוריד אותנו באחד מן הצמתים המרכזיים של האי, לא הכי קרוב לגסט האוס שלנו, אבל לפחות במקום בו ישנן ריקשות, קניתי בקבוקי מים לכולם, תפסנו ריקשה והגענו הביתה, איזה כיף לחזור הביתה אחרי יום שלם של התרוצצויות והליכות מרובות. הילדים הלכו להתקלח, אנחנו עבדנו מעט מול הלפטופ, ובשעה 19:30 לערך, Deepa הוציאה את המנות, ארוחת הערב מוכנה, על השולחן הוגשו לנו צ'פאטי, חביתות לילדים ולנו המבוגרים – אורז ביריאני מצויין. רגע לפני שהלכנו לישון, דאגתי הפעם להכניס את כל הנעליים של כולם פנימה לחדרים.
זהו סרטון אחרון להיום, המציג חלק מההליכה שלנו מהגסט האוס שלנו אל הרחוב הראשי – עוברים בין מטעי בננות: