— 03/07/2023 , יום שני —
חזרנו אל תאילנד היום בפעם השלישית, חזרנו הביתה, אל פאי הישנה, המוכרת והטובה, אנחנו כעת כאן, בדיוק באותו הבית שלנו ב-Pai Lamun Valley, מעריכים את כל הטוב הזה שעזבנו לפני כשבועיים, ההרגשה היא לחזור אל המוכר, אל אותה שכונה, אל אותן חנויות ודוכנים שאנו רגילים לקנות בהם מצרכים לבית, אל אותם כבישים. רק מזג האוויר כאן השתנה, מעונן יותר, גשום יותר. עם החברים מהסבב הקודם (אלו שנשארו) עדיין לא נפגשנו, אבל כבר מוצאים כאן חברים חדשים, נקרא להם – החברים של סבב ב'.
והדרך עד לכאן לא הייתה פשוטה, בדיוק כפי שצפינו אתמול, כ-13 שעות Door to Door, הילדים באופן מפתיע התנהגו יחסית בסדר, ככה זה כנראה כשנותנים להם מנת יתר של טלפונים ניידים. התעוררתי כרגיל מוקדם, ב-6:00 בבוקר, עבדתי עד השעה 7:15, ואז הערתי את אפרת ושאר הילדים, הגיע הזמן לפתוח את יום המסע שלנו, יום שכולל כ-1,200 ק"מ של טיסות, הליכה בטרמינלים, טוקטוקים ונהיגה עצמית. לאחר שהערתי את כולם, הגיע הזמן בשבילי שאצא להביא מעט מזון למשפחה, במסעדה הקבועה שלנו – Helen Cafe לא מצאתי את הישועה, המקום היה מפוצץ בסועדים, לא היה מצב שאקבל את האוכל שלי בזמן, ניסיתי עוד 2 מקומות על אותו רחוב, אותו הדבר, בשעות הללו כל תושבי קמבודיה כנראה יושבים לאכול ארוחת בוקר. אז פניתי ל-Plan B , שזה אומר למצוא רוכלים ברחוב ולקנות מהם כל מה שיש להם להציע (במסגרת המגבלה של ילדים מפונקים באוכל ואשה שגם היא לא הכי פתוחה לאוכל מקומי), בסופו של דבר חזרתי הביתה עם שני שייקים, קופסת מאפים מהסופרמרקט, אשכול בננות, שתי לחמניות באוצה עם בשר חזיר ושני באגטים עם ירקות. השלל חולק והתקבל ע"י שאר חברי המשפחה בהצלחה חלקית.
זירזנו את הילדים, כי היה צריך לצאת, בזמן שהם נישנשנו את המטעמים שקניתי להם, ירדתי עם התיקים ללובי הבקפקר ולנסות לתפוס לנו איזושהי סוג של כלי תחבורה אל שדה התעופה. סגרתי בסופו של דבר על שני Rormorks ובכך עזרנו לפרנס עוד שתי משפחות בסיאם ריפ. בסביבות השעה 8:30 ביצענו צ'ק אאוט בבקפקר החביב שלנו – The Siem Reap Chilled Backpacker, בסה"כ היה לנו בסדר גמור שם. המקום קיבל 8.6 בבוקינג וזהו בדיוק הציון שגם אנחנו היינו נותנים לו. נפרדנו לשלום מצוות העובדים והתחלנו את המסע, תחילה אל עבר שדה התעופה, עם שני רורמורקים שונים כאמור (היינו צריכים גם לסחוב את הציוד בנוסף לאנשים), בדרך לשדה התעופה ראינו שוב את כל אותם המקומות בהם ביקרנו בימים האחרונים, כמו הגלגל הענק שכמובן אי אפשר לפספס:
כעבור כ-20 דקות של נסיעה, הגענו אל פתחו של שדה התעופה, הנהגים הורידו אותנו מחוץ לשדה ומשם עלינו היה ללכת ברגל, הייתי די מופתע, למה ? כי הכניסה לשדה עם רכב ממונע עולה עוד כסף וזה לא משנה אם נכנסים רק כדי להוריד נוסעים. החדשות הטובות הן, שההליכה היא בסה"כ 3 דקות עד לכניסה לאולם היוצאים (שדה תעופה קטן יחסית), טוב, שילמנו 8 דולר ל-2 הנהגים ונכנסנו פנימה רגלית, הצ'ק אין לטיסה ושאר האופרציה הרגילה של העלייה למטוס הייתה מהירה וקלה. הגענו לדיוטי פרי כשנשארו לנו כ-19 דולר בכסף מקומי, שאלתי את אפרת האם היא מעדיפה לבזבז אותם בשדה או להמיר לדולרים? להמיר לדולרים, הילדים כרגיל שיגעו אותנו בנסיונות עושק כאלו ואחרים, בסופו של דבר הוחלט ללכת על אוזניות של JBL יקרות (14.5 דולר) למבוגרים ועוד קישקושים כמו מסטיקים ואוראו קטן לילדים. זהו, נשארנו עם 200 ריאל אחרונים בארנק – זה מה שמפריד בינינו לבין רעב (אהה.. כן, זה ועוד כמה מאות דולרים, פאונדים, דולר אוסטרלי, וכמובן 2 כרטיסי אשראי מחשבונות שונים…)
בשעה 11:15, כחצי שעה לפני ההמראה, עלינו על המטוס, כאן אין שרוול ואין אוטובוס, כאן הולכים ברגל למטוס (שוב, כיאה לשדה תעופה קטן), אנחנו כבר רגילים למושבים הקבועים שלנו, שורות 20+21 (אלו השורות שתמיד אני בוחר בזמן הזמנת הכרטיסים), הטיסה עברה בנעימים, טיסה קצרה מאוד (כשעה) עד לבנגקוק, הילדים העבירו אותה כמובן צמודים לניידים שלהם, כך גם אנחנו המבוגרים, למרות משך הזמן הקצר – נרדמתי במהלך הטיסה
לקראת הנחיתה איזור בנגקוק פתאום נגלה אלינו מעבר לעננים, שורות שורות של שטחים חקלאיים מרשימים נפרסו בפנינו, מזכירים לי כמו אריחים בחדר אמבטיה בעיצוב פלצני
שם בשדה התעופה, הגענו לאותם מקומות מוכרים, אל אותו מתחם ה-Transit שכבר ביקרנו בו בעבר, לא לפני הרבה זמן (כשהגענו מויאנטיין – לאוס), דניאל שאלה אותי כשנחתנו כאן, כמה פעמים היינו בשדה התעופה הזה בבנגקוק – Don Muang? חשבתי על זה מעט ועניתי לה כי זוהי הפעם החמישית שלנו כאן ב-4 חודשים האחרונים בערך, ונשארה לנו עוד פעם אחת לבקר כאן, לפני הטיסה ליפן בתחילת החודש הבא. היינו צריכים לעשות כאן כרטיסיה אולי :-), הגענו אל אולם היוצאים והתיישבנו בדיוק באותם מקומות שהתיישבנו בהם בעבר, מקומות אסטרטגיים הצמודים לכל ה-facilities המוכרים, אפרת ואני השארנו את הילדים במקומותיהם ויצאנו להסתובב ולחוות שוב את תאילנד, משכנו 20K בהאט מהכספומט, ביקרנו ב-7/11, שם גם החלטנו לאכול צהריים. קנינו את המנות המוכנות שלהם במקררים \ מקפיאים של הסניף, כאשר צוות העובדים דואגים לחמם לנו אותן. כל ילד קיבל את המנה שלו, התיישבנו על ספסלי ההמתנה בטרמינל ואכלנו כמו כל משפחה נורמלית מסביב לשול… אכלנו על המושבים כמו מסכנים
סיימנו לאכול ומיהרנו לשער שלנו, הטיסה יוצאת בעוד כ-25 דקות ועלינו היה ללכת כ-200 מטרים עד לכניסה למטוס. אלו היו דקות מלחיצות (אותי), מיהרנו ממש. עלינו למטוס כמעט אחרונים והתיישבנו במקומות הקבועים שלנו. גם הטיסה מבנגקוק לצ'יאנג מאי הייתה קצרה לאללה, כולנו צפינו בסרטונים לאורך כל הנסיעה, מלפנינו התיישבה לה משפחה ישראלית עימן אפרת שוחחה מעט, הם באו לכאן לתקופה קצרה – צ'יאנג מאי ואח"כ פאי, החלפנו טלפונים בירידה מהמטוס ונפרדנו לשלום.
ושוב באותו טריק ידוע, הוכנסנו אל עבר מסוע המזוודות מה-Backdoor, אנחנו וכל שאר הנוסעים שהגיעו לצ'יאנג מאי מחוץ לתאילנד, המזוודות שלנו גם הגיעו ראשונות, הרבה לפני כולן. אספנו את כולן ויצאנו מרוצים משדה התעופה אל עבר שער מספר 1, שם קבענו עם Sara Kate לאסוף את הרכב. בחורצ'יק מקומי שאינו דובר מילה באנגלית הגיע אלינו, בחוץ ירד גשם חזק, הוא הלך להביא את הרכב שלנו, הפעם התפנקנו, הפעם הזמנו רכב חדש מסוג מיצובישי, כמעט חדש מהניילונים שעשה בסה"כ 12K ק"מ. העלות ? 24K בהאט + ה-5K הרגילים של העירבון. הבחורצ'יק פשוט הביא לנו את המפתח ורצה את התשלום כמובן, רגע, מה ? על מה חותמים ? איפה רושמים את מד הדלק של הרכב ? מה עם שריטות ? ואיפה לעזאזל הרישון של הרכב ? הוא שוחח עם בעלת העסק (Sara), וההיא אמרה לי בטלפון – לא צריך, הכל בסדר, פשוט שלם לבחורצ'יק וסע לשלום, מה ??? לא ידעתי אם הפרוצדורה הזו לטובתי או נגדי, אבל חשבתי על זה, ומה אם שוטר יעצור אותי באמצע הדרך ? מה אני אציג לו ? אוקיי, Sara Kate הייתה בדרך אלינו. כנראה שהם פישלו שם כשלא הגיעו מוכנים עם הטפסים, המתנו והמתנו והמתנו, אני הייתי ממש לחוץ בזמן, השעה הייתה כבר אחרי 16:30 ויש לנו עוד כמה סידורים לעשות ונסיעה ארוכה ומתישה עד פאי. עד שהיא הגיעה, עד שמילאה את הטפסים ועד שיצאנו מהחניון של השדה, השעה הייתה כבר 17:15, מאוחר לאללה, מה גם שעשיתי שטות ופיספסתי את הכניסה ל-7/11 הקרוב, שזה אומר שלבא בתור הייתי צריך לעשות u-turn , בגדול, אין בעיה, רק שהכביש הזה היה פקוק בטירוף, הסטייה הזו לכניסה לחנות הנוחות גזלה לנו עוד כחצי שעה יקרה. אבל היינו מוכרחים, היינו חייבים חמצן לריאות בדמות אינטרנט סלולרי אותו ניתן לרכוש בסניפים, אז נפרדנו מ-600 בהאט עבור 2 חבילות גלישה לחודש, המוכר הנחמד נתן לי לבחור את החבילה שלי, הכל הופיע על צג המסך שלו בתאילנדית כמובן, רק את המספרים של ה-GB הצלחתי לפענח.
חזרתי לרכב בגשם השוטף, לפחות כעת יש לנו אינטרנט, שזה אומר שניתן לנסוע עם גוגל מפות. הסטייה אל Decathlon כדי לקנות את הבגדים לאפרת הייתה לוקחת לנו עוד כחצי שעה נסיעה (לא כולל הכניסה והרכישה), החלטנו לוותר, השעה הייתה 17:45 ואנחנו עדיין בצ'יאנג מאי. הכנסתי בגוגל מפות את העיירה פאי, תוכנת הניווט הציגה לנו כשלוש שעות ורבע של נסיעה. שמנו גז והתחלנו, ההתחלה לוותה בפקקים, המון פקקים עד שיצאנו ממתחם העיר, כן, זוהי השעה שהמקומיים בדרך לביתם מהעבודה ואנחנו נכנסנו לשעה הזו בדיוק. לפחות הרכב נוח לאללה, בעיקר יחידת הבידור שלו, יש לו Google Auto (כמו הרכב ששכרנו בלאוס), כך שזה מאוד נוח לראות את הטלפון שלי על צג המחשב ברכב. הגענו אל נקודת המפנה של הנסיעה לכאן, שזו הצומת עם המטוס – בית קפה אליו נכנסנו לפני כמה שבועות, עד לכאן נסענו בשטח עירוני, מכאן נתחיל לנסוע במרחבים הירוקים. עצרנו להפסקת פיפי בתחנת דלק לכמה רגעים והמשכנו בנסיעה. עם הזמן הגענו לפיתולים המפורסמים בדרך לפאי, והקטע הוא שנכנסנו לפיתולים הללו כאשר החושך כבר נכנס לתוקפו, זה היה מאתגר את הנהיגה אפילו עוד יותר. עידו לא החזיק מעמד ובשלב מסויים הקיא את ארוחת הצהרים שאכל אל תוך שקית – הפסטה המוכנה מה-7/11 של שדה התעופה בבנגקוק.
סוף טוב, הכל טוב, קצת לאחר השעה 21:00 הגענו אל ביתנו בפאי לאמון אחרי נסיעה מאוד מתישה, כשהמתנו לג'ייג'יי שיבוא ויפתח לנו את הבית, פגשנו במשפחה חמודה שגם הם הגיעו לכאן היום, פרקנו את הציוד שלנו בחדרים, רשמנו את המונה של החשמל וזהו, הבנות שלנו נעלמו להן עוד כשהמתנו ברכב, כאשר הן פגשו את שאר הבנות כאן במתחם הבתים של לאמון, את חלקן הכירו, את חלקן למדו להכיר באותן דקות, לאחר שסידרנו את ציוד המטבח והחדרים, יצאתי שוב פעם עם הרכב אל כיוון העיירה פאי, הרחובות המוכרים, הדוכנים והחנויות (שרובן היו כבר סגורות) גרמו לי להרגיש בית כבר על ההתחלה. קניתי מצרכים בסיסיים ב-Tesco Lotus עם השלמות ב-7/11 הצמוד ועוד ארוחת ערב בדמות אטריות מהדוכן שממנו אני תמיד מזמין (אני מת על האטריות שלהם ומת על המקומיים שמוכרים את המנה הזאת). הנה תמונה שסוגרת את היום, אם פתחתי אותה בסופרמרקט ליד הבית שלנו בסיאם ריפ, אני סוגר את היום הזה עם תמונה של הסופרמרקט ליד הבית שלנו בפאי:
חזרתי הביתה עם שלל רב ופחות כ-500 בהאט בכיס (לערך), אספנו את הבנות שלנו מהחברות שלהן, עידו אגב כבר נרדם באוטו בדרך לכאן. כולנו היינו עייפים וגמורים מהיום הזה, הלכנו לישון די מהר. לילה טוב.
— 04/07/2023 , יום שלישי —
אחח… החיים הטובים של פאי, כמה שהתגעגענו. זה כל כך ממכר החיים בבית מקסים, בשכונה יפה, עם רכב צמוד וחדש, הנופים פה יפייפיים, ומעל הכל, החברים שפגשנו פה, גם מהסבב הקודם וגם מהסבב הזה, אנשים ומשפחות בעלי אותו ראש כמונו, כאלו שמאסו בחיים בארץ, כאלו שרצו לקחת הפסקה, כל משפחה מגיעה עם סיפור. אנחנו כל כך מתחברים לסיפורים של המשפחות האחרות.
היום שלי החל בשעה 6:00 בבוקר, מרוב האינטנסיביות של יום האתמול, השלמתי את הכתיבה בבלוג רק היום בבוקר, המשכתי עם עוד קצת עבודה, אפרת התעוררה יחסית מוקדם (עבורה – 8:30), מסתבר שגם הלילה אינה ישנה כמו שצריך, חזרנו למקורות והתיישבנו לבד במרפסת בחוץ והכנו לנו קפה, מקשקשים בינינו על נושאים בחיינו המשותפים עם הילדים כאן בצפון תאילנד. עשינו רשימה של מטלות להיום, בעיקר קניות לבית. אני גם הכנתי רשימה של מטלות לזמן הקרוב כאן בפאי, כל מיני השלמות ודברים שצריך לעשות, דברים הקשורים לעבודה ולטיול (יפן + קנדה), אפרת הכינה ארוחת בוקר לילדים, שבינתיים התעוררו ואנחנו יצאנו החוצה עם ליה להתחיל את יום הסידורים שלנו, הפעם בחרנו לנסוע לכיוון העיירה פאי לא בדרך הקבועה, אלא מדרך צדדית בין הכפרים. וטוב שעשינו כך, מצאנו לנו פינה להיכנס אליה, איזה מקום מקסים שלא ידענו על קיומו עד היום, זה פשוט מדהים, במשך חודש שלם חרשנו את סביבת פאי לאורכה ולרוחבה ועדיין קיימים כאן מלא מקומות שאיננו מכירים, כמו המקום הזה אליו הגענו היום – Baan Kung Kang De Pai
איך שנכנסנו התלהבנו מהמקום, הוא נראה ברובו נטוש, בכל כמה שניות של נסיעה עצרנו את הרכב ויצאנו לצלם, פשוט לא יכולנו לעמוד בפיתוי
שם במתחם, התברר לנו כי הוא בשלבי פתיחה, אמנם המקום קיים כבר 15 שנים, לדברי העובדת שם, אך כנראה התחלפו לא מזמן הבעלים וכעת הם מכינים אותו לתיירים, הבריכה למשל הייתה מלאה בכלורין, על כן צבע המים הכהה, התפריט במסעדה עדיין לא מוכן ובכלל, זה נראה שהמקום דורש תחזוקה, אבל המיקום שלו יפייפה ויש לו פוטנציאל אדיר.
לאחר שיחה קלה עם צוות העובדים, נכנסנו שוב לרכב ועזבנו את המקום, התיכנון המקורי בכלל היה לנסוע לעיירה ולעשות סידורים, איזה כיף היה פתאום לקבל את ההפתעה הזו, כנראה שנחזור לכאן כשזה יהיה מוכן (עוד שבועיים לדבריהם), הגענו אל פאי ודבר ראשון עצרנו אצל תופרת כדי שתתפור לאפרת את הרצועות של תיק הגב שלה, זה הגיע באיחור של כמה ימים, לאחר שאני סידרתי את הכתפיות של התיק שלי בסיאם ריפ, עלה לה 50 בהאט התענוג, אנחנו המשכנו הלאה. וההלאה הזה לא הגיע אחרי זמן רב, בצמוד למקום החניתי את הרכב ליד השוק באותה חנייה קבועה בה אני תמיד מחנה, תחילה קנינו מטאטא ויעה, סקוטצ' עם סבון לכלים והמשכנו לשוק שם קנינו אוכל קפוא (צ'יפס + נאגטס), ירקות, פירות ואפילו מצאנו עדשים כתומות במחיר יקר, הוספנו על הקניות גם כבל USB לנייד שלי (החיבור של Google Auto ברכב דורש כבל, אז החלטתי לקנות אחד נוסף), ואבקה נגד נמלים, בדיוק כמו זו שהייתה לנו בסבב א' ונעלמה לנו כשהגענו למקום.
השעה הייתה כבר שעת צהריים וליה הראתה סימנים של עייפות, החלטנו לקנות לאפרת ארוחת צהריים – את מרק הטום קא גאי במסעדה שב-Walking Street שהיא כל כך אוהבת, אז הגענו לשם, אפרת וליה נכנסו למסעדת Duang להזמין את המנה שלה כ-Take away ואני המשכתי הלאה כ-30 מטרים משם אל סניף הבנק הגדול Krung Thai , לראשונה כאן החלטנו למשוך כסף מתוך הסניף עצמו ולא מכספומט, שמענו כי במקרה כזה לא משלמים עמלה של 220 בהאט, החשש היחיד שלי היה ההמתנה הארוכה בתור, אז הגעתי, לקחתי מספר ותוך בערך 2-3 דקות מצאתי את עצמי הולך לכיוון הדלפק, הוצאת הכסף הייתה מהירה, צילום של דרכון וכרטיס האשראי עם חתימה קטנה ליד, המשיכה עצמה עם הכנסת הקוד מהמסופון והופ, הנה הפקידה מביאה לי 50,000 בהאט, ככה בבום. איזה תענוג וכל כך חבל שרק עכשיו אנחנו מנצלים זאת. חזרתי לאפרת וליה שבינתיים קיבלנו את המנה שלה, אנחנו חזרנו הביתה עם כל שלל הקניות שלנו, השמיים מעט התבהרו מהבוקר והיה ניתן לראות קצת כחול בשמיים, עצרנו בנקודת התצפית של I am Pai בה אנו עוברים בכל פעם שאנחנו נוסעים מהבית שלנו אל פאי ובחזרה, הפעם החלטנו לעצור ולצלם
לדעתי אחת התמונות המוצלחות שלנו בפאי, וזה פאקינג מבחר קשה מאוד. באמת קיבלנו מזג אוויר מושלם כאן, אך לא לאורך זמן כי הגשם החל לרדת ואנחנו כבר היינו בדרך חזרה לרכב, לפחות הספקתי לצלם קצת גם בוידאו
חזרנו הביתה, פרקנו את הרכב וסידרנו את כל הציוד החדש בבית. הילדים בזמן הזה למדו בינתיים ממטלות שהכנו להם. אני יצאתי שוב פעם החוצה הפעם להשיג לי ארוחת צהריים, בניתי על מרק נודלס מהדוכן הקרוב לשכונה שלנו, בכל הפעמים שהגעתי לכאן, להוציא את הפעם הראשונה, המקום היה סגור, וגם כעת – היא אמרה כי מה שנשאר לה זה רק מנת נודלס אחת עם מאכלי ים, אוקיי, ביקשתי ממנה את המנה, רק שלא תוסיף את מאכלי הים, כך היה, עכשיו אני מבין את הקטע, צריך להגיע אליה מוקדם, ברגע שהאוכל שלה מסתיים היא סוגרת את העסק. שילמתי 30 בהאט והמשכתי הביתה, הנופים של השמיים הכחולים מעורבבים עם עננות רבה, היו מרשימים, החלטתי לצלם בוידאו את הכניסה לשכונה ולבית שלנו
אפרת ואני אכלנו ארוחת צהריים בשולחן האכילה בביתנו, בזמן שהילדים קצת שיגעו אותנו, לאחר האוכל, אני פרשתי לישון, נשכבתי על מיטה ונרדמתי כמעט מיידית, אפרת העירה אותי בסביבות השעה 15:30, צריך להתארגן ולצאת לחוג השחמט של יובל, אז התארגנו ויצאנו, לקחתי את יובל, חברה שלה יהלי (השכנה), ואספתי את אפרת מהשכנים החדשים שלנו כאן בשכונה – עטר ואופיר, הבן שלהם הצטרף אלינו לרכב אל החוג. לאחר חודש שלם של נסיעה ברכב ללא מוסיקה, פתאום זהו שידרוג רציני לשמוע את רשימות ההשמעה שלי בספוטיפיי. הגענו אל חוג השחמט, או יותר נכון, הגענו שוב פעם אל משפחת לביא, לאחר ששבועיים לא פגשנו אותם, איזה כיף היה להיפגש שוב. בזמן שהילדים נכנסו לחוג שלהם, אנחנו המבוגרים התיישבנו במתחם הישיבה בריזורט שלהם והתקשקשנו על כל מיני נושאים, אפרת תפסה שם התקף צחוק מטורף, התקף כזה שלקח לה כמה דקות טובות להירגע ממנו. בשעה 17:00, חזרנו לבית שלהם ולילדים שהיו לקראת סיום החוג, המשכנו כולנו לדבר בינינו לבין עצמינו במשך עוד שעה ורבע, בזמן הזה גם עטר וגם לימור הגיעו לאסוף את ילדהן, היו המון אנשים רעש ומהומה – אבל בקטע טוב. טוב מאוד. בין הכל מהכל, אורן מצא את הזמן לשחק עם ליה שרצתה תשומת לב (וקיבלה ממנו)
אנחנו חזרנו הביתה, השארנו את עידו שם בבית משפחת לביא, הוא כבר יחזור עם חבר שלו קורן (שגם ההורים שלו הגיעו אל הלביאים), דניאל נשארה בשכונה עם חברות חדשות ויובל חזרה איתנו וגם היא הייתה בדרך לחברות נוספות, בקיצור אנחנו נכנסנו כאן לתקופת תור הזהב מבחינה חברתית, הילדים שלנו לא חוו אושר כזה ורמת סוציאליות כזו כבר המון זמן. היום אנחנו בקושי ראינו אותם, הם כל הזמן היו עם החברים \ חברות שלהם, ואנחנו ? אנחנו משחררים. כשיש חברים = אין מריבות בין האחים, זוהי משוואה מאוד פשוטה, הדינמיקה בין בני המשפחה הרבה יותר נעימה כך.
חזרנו הביתה ואני ואפרת התחלנו לעבוד, מסתבר שהיום הייתה לנו עבודה ולא מעט. אפרת בערב הלכה להיפגש עם קטי אותה לא פגשנו מאז שיצאנו לקמבודיה, אז מסתבר שרועי – בעלה הגיע לכאן מהארץ (פגשנו אותו לימים בודדים לפני הטיסה שלו כדי להתפטר מעבודתו), אני המשכתי לעבוד, שוחחתי בזום עם סאיד בארץ ואירגנתי את עידו לישון. הלילה הזה יובל ישנה אתל חברתה יהלי, ודניאל נשארה עד מאוד מאוחר אצל חברה שלה אנה – השכנים שלנו שמחר הם עוזבים לבנגקוק, בעאסה לדניאל, זוהי הסיבה שאיפשרנו לה להיות אצלה עד מאוחר.
— 05/07/2023 , יום רביעי —
היום קיבלנו חופש מוחלט, חופש כזה שלא קיבלנו כל המסע הזה, כמעט 9 חודשים. היום למשך כמעט 6 שעות היה לנו – ההורים זמן פרטי משלנו. איזה טירוף. פשוט זרקנו את הילדים בקייטנה של בית חב"ד ולא הסתכלנו לאחור (עד 14:00 בצהריים).
אז גם הלילה הזה לא ישנתי הרבה, התעוררתי היום ב-5:30, לפחות ניצלתי את הזמן הזה לעבוד. בסביבות השעה 8:15 הערתי את הילדים, צריך לקום ולהתארגן, עוד מעט צריך לצאת, לאן? לקייטנה של בית חב"ד. יובל ישנה הלילה הזה אצל חברה שלה – יהלי שגרה בסמוך אלינו, אנחנו התארגנו ויצאנו כמה דקות לפני השעה 9:00, לא הייתי צריך להכין להם ארוחת בוקר כי הקייטנה כוללת ארוחת בוקר וצהריים. אז זה מגניב. הגענו לבית חב"ד, אפרת ירדה עם הילדים, הדבר המבאס שם שאין חנייה בסביבה, אני החנתי כמה מאות מטרים משם והמתנתי לאפרת שתסיים את הביזנס, בשלב מסויים ניתן היה לפתוח את השער ולהחנות בפנים. יצאנו החוצה מרגישים מוזר, איפה הילדים ? כולם לא איתנו, ולא סתם, למשך 6 שעות ! אנחנו נסענו לכיוון נקודת תצפית, אך בדיוק עברנו ליד שוק יום ד', בכל הפעמים שהיינו כאן פיספסנו את השוק הזה כי בד"כ קמנו מאוחר (השוק נסגר ב-11:00) ולקחנו את הילדים בימי רביעי אל ליובה וחוג התפירה שלה. אז עצרנו את הרכב, והתחלנו להסתובב בין דוכני השוק. קנינו לעידו תחתוני בוקסר, לא ידענו אם הוא יאהב ולא ידענו אם הם בכלל במידה שלו, לקחנו סיכון, אפרת עוד הוסיפה בדוכן אחר קליפס לשיער ליובל, עגילים לדניאל, וגומיות בשבילה.
נכנסנו גם לחלק המקורה של השוק, שם היו בעיקר דוכני מזון, קנינו כל מיני סוגים של מאכלים שונים ומעניינים, דברים שאנו לא מכירים, אני מאוד אוהב לנסות דברים חדשים
בזמן שאפרת התחרבשה עם הזמן בניסיון לקנות ליובל טייטס שחורים, אני שמתי עין על דוכן אוכל שנמצא בצידו של מתחם השוק, משהו מעניין. סיימנו עם הרכישה והלכנו אל המסעדה המקומית הזו, על הדלפק ישבו כמה סירים מסודרים אחד ליד השני, בכל סיר תבשיל מעניין אחר. הכל אוכל מקומי, הכל אוכל טרי מהבוקר. אויי. כמה שאני אוהב מקומות כאלו. גם המחירים היו מצחיקים
אפרת הזמינה מנת אורז עם תבשיל, אני הזמנתי מנת אורז עם שני תבשילים, וזה למרות שלא היינו רעבים כל כך, היה חריף וטעים לאללה, כל כך נהנינו. אני ממש טרפתי את האוכל והייתי מפוצץ
אבל לא יכולתי לסרב לקינוח, ולא סתם, קינוח תאילנדי אותנטי. מרק דלעת מתוק עם חלב קוקוס. וואי, כמה שזה היה טעים
זו הייתה הארוחה הזולה ביותר שאכלנו בתאילנד, 2 מנות + קינוח אחד ב-80 בהאט. כמו בערך שייק אחד בבית הקפה של Romance farm (היכן שקטי ורועי גרים). יצאנו מהמסעדה בדרכינו אל חניון הרכבים, הגיע הזמן לחזור הביתה, אמנם רצינו לעצור בנקודת תצפית להזמין שייק ולשבת שם, אבל התחיל כבר לרדת גשם. אז נסענו לכיוון הבית, עצרנו לעשות קניות השלמה ב-7/11 ומשם ישירות לבית שלנו ב-Pai Lamun. אני דפקתי שם שנ"צ כל כך טוב… כשהתעוררתי, שמעתי את אפרת משוחחת בסלון עם רחלי – השכנה שלנו (אמא של קורן – חבר של עידו). אנחנו היינו צריכים לזוז, להחזיר את הילדים מבית חב"ד. כך עשינו, הגענו בחזרה הביתה עם הילדים (מלבד עידו) בסביבות השעה 15:30, כן, למרות שהקייטנה הסתיימה כבר ב-14:00, הילדים שלנו החליטו להישאר ולהתקע שם.
כשחזרנו הביתה אני ואפרת חזרנו לעבוד, הילדים שלנו (וחבריהם מהשכונה) ראו את הסרט הארי פוטר בלפטופ הישן שחובר לטלביזיה בסלון. זה נתן לנו קצת שקט לעבוד. בשעה 18:00 נסענו כולנו אל גן השעשועים ליד הדאצ'ה, המקום הקבוע למפגשים של הילדים, פגשנו שם זוג ישראלי חדש – שירן וגל (אפרת פגשה אותם בבוקר כבר בבית חב"ד), עידו לאחר הקייטנה הלך אל הבן שלהם – אביב לשחק איתו ואח"כ גם הם הגיעו לגן השעשועים. לאחר מכן נפגשנו שם עם קטי ורועי, הם סיפרו לנו כי בסופו של דבר הם הצליחו לצוד את הסנדל של תמר מהקניון בפאי קניון – בו הם ביקרו אתמול (עשו זאת בעזרת חכה), בזמן הזה שישבנו ועידכנו אותם על חוויותנו בקמבודיה, היתושים חגגו לנו על הרגליים והידיים, וזה למרות שכבר נמרחנו עם ספריי. פשוט זוועת עולם היתושים שם בגן השעשועים. הילדים כל הזמן היו בתזוזה, אז הם לא חטפו אותה, אבל אנחנו המבוגרים ? נאכלנו חיים. לאפרת נמאס והיא החליטה חד צדדית להתנתק וללכת לאכול ארוחת ערב, היא קיבלה גיבוי גם מקטי ורועי, כך מצאנו את עצמינו לאחר כ-15 דקות מחנים את הרכבים שלנו ליד ה-Walking Street, ליה הייתה גמורה מעייפות והראתה זאת בצרחות.
אנחנו לא ממש הגענו אל הרחוב עצמו, אלא עצרנו במסעדה מומלצת אחת על ידי קטי המגישה אוכל תאילנדי, התיישבנו לנו שם והזמנו מנות מגוונות, אני לקחתי את ה-טום קא גאי שהגיע מעולה, ורועי וקטי הזמינו פאדתאי ונודלס אחרים. אפרת הלכה עם קטי והילדים לקנות לילדים אוכל מערבי יותר מהרחוב, כך יצא שאני ורועי התיישבנו במסעדה לבד, נהנים משיחה טובה וארוחה מצויינת, ליה נרדמה לאפרת על הידיים, סיימתי לאכול מהר ורצתי לכיון אפרת לקחת את ליה מידייה, הילדים עוד נשארו במסעדה לאכול את תפוחי האדמה המוקרמים שלהם ובשלב מסויים התקפלנו מהמקום. שבעים ומרוצים, חזרנו לרכבים החונים לאורך הרחוב, נפרדנו לשלום מקטי, רועי ובנותיהם. חזרנו הביתה. כאן בבית, הילדים התקלחו והתארגנו לשינה, גם מחר הם הולכים לבית חב"ד אז היה לנו חשוב לקחת אותם לישון מוקדם יחסית (לפני 22:00).