— 25/08/2023 , יום שישי —
טוב, אז איך נראה פקק קנדי ? כמה כבר עמדנו בפקקים בארץ ? חצי שעה ? שעה ? א…. זה כלום ושום דבר, היום שברנו שיא, שלא נראה לי שהרבה אנשים בארץ הגיעו למימדים כאלו, עמדנו 7.5 שעות בפקק. יאפ, שבע וחצי פאקינג שעות. אבל עד כמה שזה נשמע איום ונורא, האמת היא שזה עבר לנו ממש בטוב. הרבה בגלל החוויות שעברנו שם וראוי לציון האנשים המקסימים שלמדנו להכיר בזמן הזה.
גם היום הזה היה אמור להיות יום נוח ולא עמוס, גם היום התוכניות החליטו להשתנות בעקבות תכתיבי המציאות החדשה. התעוררתי בסביבות השעה 8:00 בבוקר, איזה יופי שהיום אנחנו עוזבים את החדר הפיצפון שלנו כאן במוטל הזה. הערתי את אפרת והילדים בשעה 9:30, כשעה וחצי לפני הצ'ק אאוט, חשבתי שזה יספיק לנו בשביל לצאת ברוגע, טעיתי, גם היום היה לחוץ לצאת, אירגנו מהר מהר את החפצים, עד שהילדים התעוררו, יצאה לי הנשמה. אבל בסופו של דבר יצאנו מעט לאחר השעה 11:00 בבוקר. אנחנו נסענו כ-5 דקות אל עבר היעד הראשון להיום, רציתי להגיע אל Stokes Falls, אז באמת הגענו לשם וכבר התחלנו ללכת אך בזמן ההליכה חישבתי מעט את הזמנים, והבנתי כי אם אנחנו רוצים לתפוס את שעת הפתיחה של הכביש להיום (12:30), לא יהיה לנו זמן להסתובב גם כאן וגם ביעד הבא (אליו רציתי להגיע יותר). אז הגנבתי תמונה אחת בלבד של נקודת ההתחלה של הטרק אל עבר המפל וחזרנו לרכב. האמת ? זה נראה מסלול מגניב לאללה…
אנחנו המשכנו לנסוע עוד כ-5 דקות, הגענו אל Loon Lake, הילדים הגדולים החליטו להישאר ברכב בחניון, כך שרק אפרת, אני וליה יצאנו מהרכב לעשות את מסלול ההליכה הנינוח לצידו של האגם, אבל לא סתם מסלול הליכה, אלא מסלול מעל פסי הרכבת (שכבר לא בשימוש)
זו הייתה הליכה כיפית, אני תמיד אוהב ללכת על מסילת רכבת, גם בהקשר הנוסטלגי (גם הלכנו בסרי לנקה וגם שם תמיד חשבנו על הסרט אני והחבר'ה), וגם פשוט עוברים במקומות יפים על המסילה.
הלכנו על פסי הרכבת משהו כמו 15 דקות, הגענו לגשר, צילמנו והצטלמנו וחזרנו בחזרה לכיוון חניון הרכבים, במהלך כל ההליכה על המסילה ליה הלכה בעצמה ודיברה אל עצמה. זה נתן לי ולאפרת את ההזדמנות להיות קצת לבד ולקשקש ביחד.
הגענו אל חניון הרכבים, ניסיתי שם לשכנע את הילדים לצאת מהרכב וללכת למעגן הדייג הקרוב, קצת לראות נוף, אבל הם היו כל כך שקועים בטלפונים שלהם, שלא היה לי שמץ של סיכוי, טוב, הלכתי עם ליה. שוחחנו שם מעט עם משפחה מקומית – סבא וסבתא עם הנכדים שלהם, כולם כל כך מתעניינים וכל כך מסקרנים וסקרנים בעצמם.
השעה הייתה כבר 12:07 ואני רציתי להזדרז ולצאת אל עבר הכביש החסום שאמור להיפתח כאמור ב-12:30, מה הקטע ? זה היה ידוע לנו כי הכביש חסום, אתמול הוא היה חסום לאורך כל היום עד השעה 21:00 והיום עד השעה 17:00, אבל עם שעה רווח, מ-12:30 עד 13:30, אז הפועלים מאפשרים לתנועה לעבור. כבר ביציאה מהאגם, קיבלנו את הפקק לפרצוף, אני עוד חשבתי שניסע איזה 10 דקות עד שנגיע לתור, הרכבים העומדים, אבל זה הגיע מאוד מהר. נכנסנו לנתיב והמתנו כמו כולם בפקק שנראה לנו אינסופי.
מהשעה 12:15 ועד השעה 13:45, אנחנו נתקענו שם בפקק, כבר שקלנו לחזור בחזרה אל פורט אלברני, להעביר את הזמן עד השעה 17:00, אבל אז פתאום הרכבים החלו לנסוע, וואלה ? טוב, המשכנו גם אנחנו בנסיעה, נסענו עוד כמה ק"מ, ואז שוב פעם עוצרים. טוב, מסתבר שאנחנו הולכים להעביר כאן המון זמן, למזלינו, הרכב שלנו נשא עימו את כל הציוד שלנו וזה כולל אוכל ומים. תחילה, אני הזזתי את המשענת המושב שלי לאחור ונרדמתי לאיזה 40 דקות בערך, בזמן הזה אפרת והילדים היו בטלפונים שלהם. באמצע הגיעה אלינו בחורה מבוגרת והציעה לנו חטיפים, סתם ככה מטוב ליבה, היו להם אקסטרה והם החליטו לחלק לכולם. המשכנו לנסוע עוד כמה מאות מטרים ושוב פעם – עומדים. אני כבר התעוררתי לגמרי, יצאתי עם ליה לעשות סיבוב בין הרכבים על הכביש הראשי שהיה שומם מרכבים נעים, אבל מלא באנשים שהולכים ומפדלים לאורך השיירה.
מצאתי איזו גומחה קטנה לראות מפלים קטנים לצד הכביש, רוב המקום היה מכוסה בצמחייה, אז הרבה לא יכולנו לראות, מהצד השני מצאתי מקום אליו ניתן לרדת אל האגם, ירדנו אני וליה, פגשנו זוג מבוגר (יחסית) שנכנס למים. המים היו קרירים. שוחחתי איתם מעט, זה היה נחמד… בשלב מסויים ליה ואנוכי נכנסנו גם אנחנו למים, בכל אופן הכנסנו רק את הרגליים, צילמתי את ליה כשבדיוק חלף מטוס מעלינו והילדה רצתה להראות לי אותו, זה היה הרגע:
טוב, התקפלנו משם, נפרדנו מהזוג לשלום והמשכנו הלאה, חזרנו בחזרה על הכביש אל הרכב שלנו, כשבדרך אני מחליף כמה מילים עם כל מיני אנשים אחרים ומשפחות שגם הם היו תקועים בפקק, בדיוק כמונו, היו כאלו עם קרוואנים, אז הם פשוט נכנסנו לקרוואן והעבירו את זמנם שם בפנים. ליה הייתה צריכה לשירותים (מספר 2), כשניסינו להחזיק אותה בתנוחה הנכונה, לצד הכביש, לא יצא לה… איזה בעסה. טוב, אפרת, אני וליה הלכנו לאורך הכביש הפקוק, עוברים חולפים בין הרכבים העומדים והאנשים שגם הם ניסו למצוא דרכים להרוג את הזמן. שם הבחנו באיש מנגן על גיטרה קטנה, אפרת כהרגלה שמעה את השיר המנוגן בגיטרה (זה היה של שינייד אוקונור שנפטרה לא מזמן) והחלה לרקוד עם ליה. לאחר השיר הזה, הבחורצ'יק ניגן שיר נוסף, נשארנו לשיר ולרקוד גם לצליליי המוסיקה. התחלנו לשוחח איתו ועם אישתו, אלו הם מרי וג'ואל, גם להם 4 ילדים, מבוגרים מעט יותר מילדינו שלנו, והם מטיילים כאן ביחד עם הוריה של מרי. החברים הנחמדים שהכרנו, חיים בסיאטל (כ-3 שעות נסיעה מכאן). השיחה שהחלה כשיחה סתמית, הפכה להיות מורכבת יותר, עמוקה יותר ועוצמתית הרבה יותר, מאוד נהנינו לשוחח איתם, באמצע גם אפרת הביאה את שאר הילדים שיכירו אנשים חדשים. דיברנו עם המשפחה המקסימה הזו על פוליטיקה (הם שונאי טראמפ מוצהרים), על טיולים, על החיים שלהם בארה"ב, על המסע הארוך שלנו, על העבודות שלנו ועוד הרבה… הזמן עף לו במהירות, ולמי פתאום זה הזיז שהשעה 17:00 כבר הגיעה, זמן פתיחת הכביש, אבל שום כביש לא נפתח, אני כל כך נהניתי להיות שם עם החברה החדשה, בסופו של דבר הכביש נפתח רק ב-19:00, ואנחנו יצאנו לדרך רק ב-19:30. נפרדנו מהחברים החדשים שלנו עם תמונה משותפת והחלפת מיילים ו-וואטסאפים וחזרנו לרכב שלנו, וואלה, אינני יודע אם דרכינו יצטלבו בהמשך הדרך, אבל גם אם לא, זו הייתה חוויה שלא נשכח הרבה זמן.
התחלנו לנסוע סוף סוף, הילדים היו משועממים מאוד מכל היום הזה. אל הבית שלנו הגענו בסביבות השעה 20:20 בערב, זה היה בית גדול ומרשים, הרבה יותר טוב מחדר הפשפשים שהיה לנו במוטל, כאן יש לנו גם מטבח מאובזר בו אנו יכולים להכין ארוחת ערב כמו שצריך. גם עשינו כביסה סוף סוף (יש לנו פה מכונת כביסה ומייבש). אני יצאתי מהר מהבית שלנו, אנחנו מתגוררים בעיר נאנאיימו בדירה אותה הזמנתי בבוקינג. כ-10 דקות נסיעה ממזח המעבורות אליו נגיע מחר בבוקר. נסעתי אל סופרמרקט כדי לקנות לנו חלב, ירקות ופירות. הגעתי אל Fairway Market, שיעשה בשבילי את העבודה, הגעתי כ-15 דקות לפני הסגירה (21:00) ומיהרתי מאוד עם הקניות. ממש תיקתקתי שם במהירות את מה שהייתי צריך לקנות, שילמתי את ה-26 דולר שזה עלה ויצאתי מהר מהר, צוות העובדים שם כבר עמד, ממתין שהלקוח האחרון (אני) יסיים את הרכישה ויצא להם מהחיים. בסוף זה גם קרה.
חזרתי הביתה, אפרת כבר החלה להכין ארוחת ערב, אני מיד נכנסתי לעזור, הילדים הלכו להתקלח בתורות במקלחת האחת שיש לנו כאן. וזהו פחות או יותר, מנסים לקחת את הילדים לישון מוקדם, מכיוון שמחר אנחנו הולכים לקום מאוד מוקדם בבוקר. זה לא בדיוק עובד…
— 26/08/2023 , יום שבת —
לראשונה כאן בקנדה, היום הזה היה יום שמצדיק את הנסיעה עד לכאן. זוהי הסיבה שהגענו עד הלום. אני זוכר שבתחילת הטיול כשהיינו צריכים להגיע להחלטה, היכן אנחנו הולכים לבלות את חודשי הקיץ, ההתלבטות הייתה בין צפון הודו לבין קנדה. מבחינה כלכלית, ברור שצפון הודו לוקחת בענק (גם הטיסה וגם המחייה), אבל בקנדה מעולם לא היינו, והנופים שם זה משהו יוצא מגדר הרגיל, אז עד היום לא באמת נפלנו מהרגליים מבחינת הנופים, עם דגש על "עד היום", כי היום הזה היה לנו פצצה. נסענו היום באחת הנסיעות היפות ביותר במסע הזה, וכמה לא מפתיע שזה הגיע דווקא כאן במדינה הזו. בכלל, היום הזה היה ארוך ועשיר מאוד באירועים ומקומות.
השעון העיר אותי בשעה 6:45, לאחר שציחצחתי שיניים מהר, התחלתי להעיר את כל שאר הילדים ואת אפרת, כרגיל, הילדים לקחו את הזמן שלהם במיטות, אבל אין לנו המון זמן, לאחר הקפה שלי, הכנתי קפה לאפרת ושוקו לילדים, ארזתי מהר את התיקים (אלו שיכולתי) והעמסתי אותם אח"כ לרכב. השכונה שלנו בשעה הזו, נצבעה בצבעים חמים בטמפרטורה נמוכה
נסענו כ-10 דקות אל המזח שנקרא: Departure Bay בעיירה נאנאיימו, יש לנו היום מעבורת לתפוס, היא יוצאת ב-8:45, ואנחנו התייצבנו שם בטרמינל כבר ב-8:00 בבוקר. בדיוק בזמן. נכנסנו אל נתיב מספר 9, ולאחר המתנה של כ-25 דקות נכנסנו למעבורת עם הרכב, ביחד עם עוד שאר הרכבים. באופן הידוע, עלינו למעלה אל קומה 5, שם מצאנו שורה של מושבים, שם התמקמנו. אני הוצאתי את הסנדביצ'ים שהכנתי אתמול בלילה, לפני השינה, וזו הייתה ארוחת הבוקר שלנו.
זה היה רק עניין של זמן עד שנצא לסיבוב במרחבי המעבורת, בקומת הישיבה שלנו הייתה מסעדה שם הגישו ארוחת בוקר, עלינו גם לקומה העליונה, אל ה-Sun Deck, אז כן, קיבלנו קצת שמש לעור, אבל הרוחות והטמפרטורות הנמוכות גרמו לנו לחזור אל המושבים שלנו בתוך המעבורת
בשעה 10:30 הגענו אל יעדינו, אל Horseshoe Bay, נכנסנו כולנו לרכב והתחלנו לנסוע צפונה, הגענו מיד אל הכביש המפורסם בשל הנופים הנשקפים ממנו: Sea to Sky. אז כן, הנופים באמת היו יפים, אבל מה שמאוד ביאס היה הראות הלא טובה בכל הסביבה, היו שמים קצת כחולים, קצת אפרורים, ועם אובך שהפריע לראות למרחקים את ההרים הגבוהים. בכל מקרה, אנחנו עצרנו בכל מיני נקודות שסימנתי לעצמי במפה, לפני היציאה לכאן. העצירה הראשונה הייתה ב-Porteau Cove Road Lookout, הבעסה הייתה שלא בדיוק היה שם איפה להחנות – מקרה ידוע ועצוב כאן בקנדה
בהמשך הדרך, דילגנו מעל כמה נקודות על המפה, מכיוון שהן היו בעייתיות להגעה (היו בצד השני של הכביש) והיו כל כך הרבה, אז עשינו פריורטיזציה. הגענו אל מפלי שאנון. בפוקס מצאנו מקום פנוי בחניון הרכבים, בדיוק רכב אחר יצא מהמתחם. צריך לזכור כי היום זהו יום שבת – היום החופשי של המקומיים, ושם מנצלים את העובדה כי אוגוסט, שזה החופש הגדול כאן, ומזג אוויר נוח (כן, בהצלחה להם לצאת לכאן בינואר…), לכן ישנם עמוסים גדולים על המקומות. שם במתחם המפלים המקסים הזה, הילדים עלו על בול עץ כדי לחצות את הנהר
ולאחר מכן התחלנו ללכת לכיוון המפלים הגבוהים, הם אכן מרשימים, אך אנחנו עמדנו יחסית ממרחק מהם והעצים הסתירו את רובם, כך שזה פגע בעוצמתיות שיש להם. בכל אופן, ביער עידו וליה טיפסו על גזע עץ חתוך ושיחקו שם יפה ביחד.
לא נשארנו שם זמן רב, לאחר המשחק של עידו וליה, חזרנו בחזרה לחניון הרכבים, זאת אומרת שהיינו צריכים ממש להתאמץ כדי להוציא אותם משם…
המשכנו הלאה לדרכינו, והדרך הובילה אותנו אל נקודת תצפית נוספת, Tantalus Lookout roadside viewpoint שמה:
המקום הבא היה הפתעה מבחינתי, לא ציפיתי למקום כל כך יפה, בגוגל מפות היה רשום שזהו גשר מעל נהר, אני רציתי לבחון את העניין מקרוב. מדובר על מקום שעל הדרך וגם לא מאוד רחוק מהמקום הקודם (כ-11 דקות נסיעה), הגשר מעל הנהר נקרא: Chance Creek, וזהו אחד המקומות היפים שהיינו בהם היום, וביום כזה מדהים, מדובר כאן במחמאה גדולה. הגשר עצמו מעאפן, אבל הנהר, אויי כמה שהוא פוטוגני
תחילה רק אני, אפרת וליה הגענו לגשר, שאר הילדים החליטו להיתקע בתוך הרכב מול הטלפונים שלהם. כשראינו את היופי של המקום, אפרת חזרה לרכב כדי להוציא אותם כמעט בכוח פיזי מתון החוצה, בזמן הזה נשארתי עם ליה על הגשר, צופה בה זורקת אבנים למטה.
לא נשארנו שם זמן רב, כל כמה דקות עבר על הגשר איזה רכב וגרם לנו להיצמד לפינותיו שללא מעקה וזה קצת הפחיד אותנו שמא נידרס או ניפול למים
הפארק: Brandywine Falls Provincial Park, נמצא כמה דקות נסיעה מהגשר, וזה היה המקום הבא שלנו בלו"ז. גם כאן, הצלחנו למצוא חנייה במזל, נכנסנו פנימה, לקח זמן עד שהתחלנו לזוז, כי היו כמה ילדים שהיו צריכים ללכת לשירותים, ושירותים כימיים לא באים אליהם בחשבון, אז שירותים בטבע זה עדיף, אבל לוגיסטית – לוקח זמן. ההליכה אל המפל לקחה משהו כמו 5-10 דקות, ואיזה מפל קיבלנו לעיניים, חבל על הזמן, המפל היפה ביותר שראינו כאן בקנדה (עד כה כמובן) ואחד היפים במסע הזה של השנה. כמה שאני התרשמתי ממנו.
במקום לחזור, אנחנו המשכנו ללכת עוד כ-5 דקות הליכה ביער אל נקודת תצפית חביבה, לפני שחזרנו כל הדרך אל חניון הרכבים, זה היה הזמן גם שליה החליטה כי היא עייפה ועליי לשאת אותה על ידיי. אז הלכתי מהר לרכב (היא כבר כבדה, מאוד כבדה)
המשכנו הלאה, נוסעים על הכביש של Sea to Sky, עוד כמה דקות של נסיעה והגענו ליעד הבא, ליה עדיין ישנה, ולילדים כבר נגמר הכוח לצאת שוב לטייל, גם אפרת הייתה מאוד עייפה, אז לטיול הבא יצאתי לבד. אפרת נימנמה ברכב והילדים הוכרחו לראות דברים מלמדים בטלפונים שלהם. הרכב החנה לצד הכביש, בחניון רכבים שלמרבה ההפתעה אינו היה עמוס כמו כל שאר החניונים. אני יצאתי להליכה של 11 דקות לכיוון אל מפלי ראן (Ran’s falls), הליכה חביבה בעיר, במסלול שמיועד למעשה לרכיבת אופניים אתגרית, כפי שניתן לראות בתמונה הבאה:
לאחר חצייה של פסי רכבת, הגעתי אל המפלים, מלבדי ומלבד זוג אוהבים שהתיישב על הספסל היחיד שם, לא היתה נפש חיה אחת, שלפתי את המצלמה והתחלתי לעבוד. אנחנו נמצאים על צוק מעל למפלים, הזרימה חזקה וזה היה קצת מפחיד כי אין שם מעקה או איזה אביזר בטיחות כדי למנוע ממני ליפול למטה. בזהירות עצומה התקרבתי לקצוות המצוק וצילמתי
המשכתי להסתובב ביער, במרחק הליכה של דקות בודדות הגעתי אל מקום שנקרא: Train Wreck, תחילה לא הבנתי את הקטע, בתוך היער מפוזרים קרונות רכבת נטושים שנראה כי עברו כאן הרבה מאוד שנים, איך לעזאזל הגיעו לכאן קורנות רכבת ?
טוב, אז יצא לי לשוחח עם כמה נערים שגרים בעיירה הקרובה – Wistler והם סיפרו לי כי בשנות ה-50 של המאה שעברה הייתה כאן מסילת רכבת, בשנת 56 קרתה תאונה בה הקרונות עפו מהמסילה, את חלקם הוציאו מכאן ואת חלקם החליטו להשאיר ביער, עם השנים המקום הזה הפך להיות יעד תיירותי ואומני גרפיטי החלו לעבוד על האתר החדש הזה. כשהולכים במסלול אכן עוברים בין קרון אחד לשני בתוך היער, זה משהו שלא רואים בכל יום, הודיתי לנערים על ההסבר שלהם והנחתי להם לחזור לעיסוקים שהיו, בעיקר עישון מריחואנה (אגב, כאן היא חוקית, רק אני לא בטוח שלגיל שלהם).
בהמשך הדרך ישנו גם גשר תלוי מעל הנהר השוצף, אותו כמובן חציתי וצילמתי בוידאו. וזהו בערך, כאן הסתיימה ההרפתקאה הסולואית שלי ביער, הגיע הזמן לחזור לאפרת ולילדים שממתינים לי ברכב.
חזרתי במהירות לחניון הרכבים, מה זה מהירות ? כמעט ורצתי את כל הדרך בחזרה ולראשונה בטיול כאן בקנדה, אני אשכרה הזעתי, היום גם היה חם, חם יותר מבימים האחרונים, הטמפרטורות בצהריים עלו ל-33 מעלות, זה כבר טמפרטורה של צפון תאילנד, רק ללא הלחות המטורפת שם. ברכב אפרת וליה עדיין נימנמו וזה לא נראה ששאר הילדים שמו בכלל לב שעזבתי אותם. טוב, הסתכלתי במפות של גוגל, ישנם עוד מקומות רבים שמסומנים במפה, אבל השעון הראה כבר על השעה: 16:00, או מעט אחרי, ויש לנו נסיעה של כשעתיים וחצי עד לבית שלנו, אז בעצב גמור החלטתי לוותר על כל המקומות מלבד אחד שהיא נקודת תצפית לצד הכביש. העיירה Wistler היא אחת העיירות המפותחות תיירותית באיזור, בעיקר בתיירות חורף (מסלולי סקי). אנחנו עברנו חלפנו על פניה כאילו כלום. בעסה, הייתי שמח אם היה לנו פה עוד קצת זמן כדי לחקור מעט את האיזור. אבל היינו חייבים להמשיך בדרך. כעבור עוד כמה דקות של נסיעה עצרנו לצד הדרך ב-Green lake, ירדנו אני ואפרת מהרכב לחוות ולהצטלם באגם המים הירקרקים הללו, אגם שמזכיר את האגמים הניו זילנדים.
עברנו את העיירה פמברטון, ואחריה את Mount Currie, מכאן אמרנו ביי ביי יפה לכביש Sea to Sky ובירכנו לשלום את הכביש החדש שלנו: Duffy Lake Road, למה אני מציין את זה ? כי מכאן הנופים הפכו להיות דרמטיים הרבה יותר, מכאן סף ההתלהבות שלי עלה בנופים המשגעים הללו, או, עכשיו אני מרגיש שאני נוהג במרחבים הדרמטיים של קנדה כפי שדימיינתי לעצמי לפני הגעתי לכאן. לפני הישורת האחרונה והנסיעה אל עבר המוטל שלנו, עשינו עצירה בתחנת דלק, כשעה וחצי לפני ההגעה ליעד. גם הרכב וגם אנחנו היינו צריכים לתדלק. הנסיעה החלה, כל כמה דקות אני ואפרת מצביעים אחד לשני על הנופים המדהימים שאנו רואים
נסענו בתוך יערות, כשלא הרחק מאיתנו הרים מושלגים שלפעמים ביצבצו לנו בין העצים, דיברנו אפרת ואני על ההבדל בין נופי הג'ונגלים הטרופיים בצפון תאילנד לבין היערות שכאן, זה היה נוף שונה מכל מה שראינו עד כה, וכמו כל דבר חדש שאיננו מורגלים אליו, התלהבנו מאוד, אני יותר, אפרת פחות, גם כאן עשינו כמה עצירות על הדרך, אי אפשר שבלי. כמו המקום המקסים הזה לצד האגם:
ואפילו צילמתי בוידאו בזמן הנהיגה (כן, אני יודע – נזהרתי מאוד לצלם ולנהוג)
עוד עצירה אחת לפני ההגעה ליעד:
ליה כבר הייתה מותשת מהיום הארוך הזה, צריך לזכור כי התחלנו אותו בשעה 6:45 בבוקר, עידו גם היה צריך ללכת לשירותים, אז מיהרנו להגיע, הגענו אל העיירה Lillooet, בסביבות השעה 19:30 , לא הייתה לי קליטת אינטרנט, אז דרך גוגל מפות ניווטתי Free Style עד שהגענו אל המוטל שלנו: Canadas Best Value Inn Mile 0 כך הוא נקרא, אני לא יודע אם הוא באמת ה-Best Value אבל קיבלנו כאן חדר משפחתי די גדול ומרווח, הרבה יותר מהמוטל הקודם שלנו בפורט אלברני. צ'ק אין זריז, ביקשתי עוד אקסטרה שמיכה וכרית למזרן המתנפח שלנו ואני יצאתי בזריזות אל הסופרמרקט שעמד להיסגר. קניתי לנו ארוחת ערב מוכנה וארוחת בוקר וצהריים למחר וחזרתי הביתה. הילדים כבר היו אחרי מקלחת ואח"כ גם אחרי אוכל, מתארגנים לשינה כולנו, צריכים את השינה הזו היום לאחר היום המשמעותי שעברנו היום.