— 28/06/2023 , יום רביעי —
אנחנו ביומינו השני כאן בסיאם ריפ, והיום הראשון שבאמת עשינו פה משהו, אז נכון, את המקדשים אנחנו עדיין לא עושים, ממתינים לתיזמון הנכון יותר, גם מבחינת מזג האוויר, אנחנו עמוק בתוך תקופת המונסונים כבר, שזה אומר שגשם כבד שוטף את המקום בערך שעה-שעתיים ביום, כל יום. זהו פרק חדש בקמבודיה, הפרק האחרון שלנו כאן.
התעוררתי היום מוקדם, יותר מידיי מוקדם, חלון החדר שלנו פונה לצד מזרח, והשמש עולה ומאירה יופי את החדר, הוילון לא מספיק לאטום את קרני השמש כאן. פתחתי את המחשב והתחלתי לעבוד. אתמול החלטתי לבנות קורס חדש והיום כבר ישבתי על השלד שלו. נראה בינתיים טוב. בסביבות השעה 8:30, שמתי את ליה בחדר של הילדים, רובם כבר התעוררו, מכיוון שאפרת הלכה לישון מאוד מאוחר אתמול, היא ישנה עד מאוחר היום. אני יצאתי אל מחוץ לחדר, יש לי כמה סידורים לעשות, אז הגעתי אל מתחם הבריכה בגסט האוס שלנו, מקום מגניב כזה, וגם המסעדה נראית לא רע בכלל
הבטתי מעט בתפריט ויצאתי החוצה, הייתי בדרך אל חנות המחשבים שליד הסופרמרקט בו ביקרנו אתמול, אז המקום סגור לגמרי, איזה בעסה, בדקתי בגוגל מפות ושמתי לב כי במרחק של 9 דקות הליכה ישנה חנות מחשבים נוספת, חשבתי על זה מעט, כי ליה מסודרת בחדר של אחיה הגדולים, אז יש לי זמן לעשות את המסע הזה ברגל, כך היה, בדרך חציתי את נהר Saim Reap שנראה כאמור כמו ביצה:
הגעתי אל הרחוב המיועד, היו שם כמה חנויות מחשבים, בדקתי את כולם, הייתי צריך לקנות 2 עכברים (לאחר שהשניים שיש ברשותינו כבר נדפקו לנו) ועוד אוזניות עם מיקרופון, בשביל יצירת הקורס הדיגיטלי שאני מתכוון לעשות. בסופו של דבר קניתי מהחנות הראשונה שנכנסתי אליה, שבאופן מוזר גם זו שנראתה כמו חנות של 5 כוכבים ולא דוכן ברחוב, דווקא הייתי מהמר שבמקומות האחרים המחירים יהיו זולים יותר.
על הדרך המרתי שטר של 100 דולר לריאל קמבודי (418K) בדוכן המרה ליד, וחזרתי לכיוןו הבית עם שקית של מוצרי אלקטרוניקה ופחות 38 דולר בארנק. בבית, בדקתי ישר את האוזניות – איכות הסאונד של המיקרופון לא רעה, אבל גם לא מאוד טובה. נצטרך לשחק עם ההגדרות בהמשך. אפרת בזמן הזה התעוררה, ואנחנו הוצאנו את הילדים מהטלפונים וירדנו לאותו בית קפה ליד הגסט האוס שלנו לאכול ארוחת בוקר – Helen Cafe, אני הזמנתי פאדתאי, היה מצויין. השאר הזמינו את מנות ארוחת הבוקר הרגילות – פנקייקים, טוסט צרפתי וביצת עין. ליה התלהבה מהשייק שקיבלה ויותר שיחקה איתו מאשר שתתה:
משם תפסנו Rormork דרך האפליקציה אל יעדינו להיום – Butterfly Paradise, הנהג הגיע, בחור חמוד לאללה, לקח אותנו למקום, תוך שהוא מתבלבל בדרך, אבל בסוף הגענו אל יעדנו. המקום היה שומם, באמצע ה-Country Side, אפילו לא בתוך מתחם של כפר שכוח אל, אלא פשוט באמצע שום מקום, לא היו שם כלל ריקשות אחרות או מבקרים נוספים, אנחנו היינו לבד. מאוד חששתי כי לא נצליח לצאת מכאן לבד, ובדיוק הנהג שלנו הציע לנו שהוא ימתין לנו כאן וייקח אותנו גם בחזור. מעולה.
נכנסנו פנימה וכבר על ההתחלה הבחנו בפסל ענק של זחל (שעתיד להיות פרפר).
הגענו אל מרכז הכרטיסים, שילמנו 30 דולר לכולנו ונכנסנו פנימה תוך שעובדי המקום חילקו לילדים דפי שאלונים ועפרונות, שם הופיעה רשימה של בעלי חיים, אותם הילדים היו צריכים לסמן ברגע שהם רואים את החיות הרלוונטיות במתחם פארק הפרפרים הזה, התחלנו ללכת וכבר על ההתחלה פגשנו בתנין קטן וארנב בתא ליד, אותם כבר ניתן לסמן ב-וי
ההליכה בתוך מתחם פארק הפרפרים הייתה חביבה כזו, הולכים בשבילים מסודרים בין צמחייה עבותה, על הדרך גם ראינו נחשים והאכלנו דגים (בכניסה קנינו שקית אוכל לדגים ב-0.5 דולר)
בשלב מסויים בסיור הפרטי שעשינו לעצמינו שם במתחם, נכנסנו אל מסעדה שהייתה ריקה לגמרי, אפילו עובדים לא היו שם, בצמוד אליה היה חדר אודיטוריום, חשוך כמובן, ללא מקרן אפילו, שכחנו מהקרנת סרט על פרפרים. בעאסה. אבל ליד, מצאנו חדרון קטן ובו מישהו עובד והכי חשוב אולי – מזגן ! בחדר הזה, הבחורצ'יק הצעיר הראה לנו את השלבים של ההתפתחות של הפרפר החל מהביצה הקטנה שהופיעה על העלים, ממש כמו בספר "הזחל הרעב". הילדים התלהבו ללטף את הזחלים הגדולים וכמו כן להחזיק בידיהם את הפרפרים הצעירים.
אנחנו סיימנו את ההדרכה החביבה הזו, והיינו כבר בדרכינו לצאת מהפארק, עברנו דרך חנות המזכרות שדוחפים כאן לכל אטרקציה תיירותית, ובדיוק כשבאנו לצאת, החל לרדת גשם מטורף, אותו מונסון הידוע לשימצה, אז הפעם הוא תפס אותנו כאן, ידענו שאין לנו הרבה מה לעשות והמתנו שם בחנות המזכרות, העובדות החמודות הביאו לנו כיסאות כדי שנוכל לשבת עליהם, בזמן הזה הילדים היו בקריז והחלו לריב אחד עם השני על כל דבר, היה מאוד קשה איתם. מאוד.
כעבור כשעה לערך, הגשם הסתיים, אנחנו יצאנו החוצה ופגשנו שוב את נהג ההסעה שלנו, נכנסנו פנימה וחזרנו איתו הביתה.
כשהגענו לפתחו של הגסט האוס שלנו, רגע לפני שירדנו מהרורמורק, דיברנו איתו על אופציה לקחת אותנו לסיבוב ברחבי העיר. החלפנו וואטסאפים ונכנסנו לחדרים שלנו בגסט האוס. ליה נרדמה כבר בדרך, והמשיכה לישון במיטה כשהנחנו אותה, אני הצטרפתי אליה די מהר, הנחתי את הראש על הכרית ונרדמתי כמעט מיד. כשהתעוררתי ראיתי את אפרת יושבת עם הילדים על הלימודים שלהם. אנחנו עוד עבדנו מעט על המחשב ובערב, בסביבות השעה 18:00 יצאנו לאכול ארוחת ערב, איפה ? במרכז העניינים של סיאם ריפ, אם בפאי זהו ה-Walking Street, אז כאן זה נקרא: Pub Street. הרורמורק שלקחנו הביא אותנו אל פתחו של הרחוב, משם הלכנו ברגל. וואלה ? הופתעתי לטובה מהמקום, זה פחות נראה לי כמו ה-Walking Street של פאי, ויותר נראה כמו הקאוסאן שבבנגקוק, עם מסעדות ופאבים משני צידי הרחוב, אותו סגרו והפכו אותו למדרחוב (בפאי, אחד הדברים המעצבנים הוא שה-Walking Street אינו חסום לרכבים). התהלכנו בין כל הרוכלים ודוכני גלידות למיניהם, עצרנו בחנות של מסאג'ים, בכניסה לחנות היו אקווריומים עם דגים שאוכלים את העור היבש של הרגליים, שילמנו על חצי שעה לשלושת ילדינו, תמורת 3 דולר סה"כ והם היו מרוצים לאללה
תחילה הם חששו להכניס את רגליהם למים שורצי הדגים האכזריים הללו, אך אח"כ ראו כי השד לא כזה נורא, מה גם שזו לא הפעם הראשונה שלהם
סיימנו עם הדגים והרגליים, המשכנו הלאה, הגענו עד לקצה השני של הרחוב, שם פגשנו בחבר מוכר, ה-7/11 – הגרסה הקמבודית שאינה שונה כל כך מהגרסה התאילנדית, גם כאן מצאנו את ה-Snack Jack ואת הלחמניות עם המילוי הירוק. קנינו לדניאל מרק קוקוס שאהבה והמשכנו הלאה אל הצד השני של הרחוב, בחזרה אל המסעדה ההודית ששמנו עליה עין כשבאנו לכאן, במסעדה (Curry King Indian Restaurant Siem Reap) הזמנו כל מיני מנות אשר זכורות לטובה מהודו, בין היתר – אלו גובי, מלאי כופתה, בשבילי -טאלי ולילדים תוספות של סוגי נאן שונים, אויי, כמה כיף היה להיזכר במטבח ההודי, למרות שהגיע חריף, היה מצויין (אך יקר מאוד – 30 דולר לכולנו).
יצאנו מהמסעדה, ורצינו לתפוס רורמורק בחזרה לכיוון הבית שלנו ב-Chilled Backpacker. תמורת דולר גם מצאנו מישהו שייקח אותנו (לאחר התמקחות כמובן, פשוט לא היה לי כוח להמתין לנהג דרך האפליקציה). כאן בחדרים הילדים הלכו להתקלח, לצפות מעט בניידים שלהם וללכת לישון, אנחנו גם כן. יום קשוח עבר עלינו, בעיקר בשל ההתנהגות של הילדים, שמאוד הזכירה לנו את הימים הקשוחים איתם בלאוס. מה שניסינו וקיווינו להמנע מתקופה זו.
— 29/06/2023 , יום חמישי —
ככל שאנחנו יותר נמצאים כאן בסיאם ריפ, ככה אנו יותר רואים את ה-Country Side של קמבודיה, ובהחלט אנחנו אוהבים את זה, אין מה להשוות לעומת העירוניות שאנו כל כך לא מתחברים אליה בפנום פן. זה אומר שכאן ישנן פחות אטרקציות לילדים ויותר מקומות יפים המתאימים לנו – המבוגרים, ואנחנו עדיין לא ראינו את המוקד עלייה לרגל של כל המדינה הזו כאן.
התעוררתי בסביבות 7 בבוקר, הראש שלי כאב, שוב פעם לא ישנתי מספיק שעות וזה השפיע על הראש, עבדתי מעט, שיפרתי והרחבתי את השלד של הקורס שאני מתכנן ליצור, בינתיים הילדים התעוררו, ורק בסביבות השעה 10:00 אפרת התעוררה, זמן שהיה כבר מאוחר מידיי ללכת למקדשים (בעיקר בגלל החום). ירדנו למטה, למסעדה של הגסט האוס, בזמן שהזמנו את המנות, ליה שיחקה עם שולחן הסנוקר הצמוד
האוכל הגיעה כעבור זמן מה, מכיוון שהשעה הייתה כבר מאוחרת ולא הכנסנו דבר לפה כל הבוקר, חיסלנו את המנות, אני הזמנתי את המנה המקומית לוק לאק (כן, באמת), שזה אורז מאודה שלצידו חתיכות בשר בקר מקופצות עם רוטב מיוחד, עם בצל ומעל ביצת עין, מנה זו היא כנראה הגרסה המקומית לפאד קפאו שניתן למצוא ברחבי תאילנד ולאוס.
סיימנו את הארוחה ויצאנו החוצה כמעט כולנו, יובל לא מרגישה טוב מהבוקר, נתנו לה יום חופשי שתישאר בחדר. בסביבות השעה 12:00 נהג הרורמורק הגיע לאסוף אותנו, זהו אותו נהג שלקח אותנו אתמול, ויצ'ק שמו. נסענו הפעם אל הכפר הצף, או בשמו המקורי: Kampong Phluk Floating Village, הנסיעה לקחה זמן, הרבה זמן, כמעט שעה. בזמן הזה ניסינו להתקשקש בינינו. ליה ניסתה לנוח על אחותה הגדולה
לקראת ההגעה לכפר, עצרנו את הרורמורק בדוכן דרכים הצמוד לכביש העפר עליו נסענו, כאן – בדוכן הכרטיסים היינו צריכים לרכוש כרטיסים להגיע אל הכפר ולשוט בסירה, המחיר החל מ-50 דולר לכולנו כולל הסירה, לבסוף 15 דולר בלבד רק הכניסה לכפר, נאמר לנו כי נכון להיום אין מספיק מים כדי שנוכל לשוט בסירות בתוך הכפר. אז וויתרנו על הרעיון של לקחת סירה שהייתה מביאה אותנו בסופו של דבר לשוט על האגם Tounle Sap. האטרקציה הגדולה ביותר במקום זה לממכר הכרטיסים היתה בדמות כלבה ולה 6-7 גורים קטנים, הילדים עפו על הגורים. ולנו היה מאוד קשה להוציא אותם משם
המשכנו את הנסיעה והיא הפכה להיות יותר ויותר יפה פחות כפרית ויותר טבע ונופים פתוחים, וברוך השם לקמבודיה לא חסרים נופים פתוחים
הגענו אל כפר הדייגים (או הכפר הצף), כבר בכניסה לכפר , לאורך הנהר שבו אין הרבה מים הבחנו בעשרות אולי מאות סירות הממתינות שמי האגם יעלו ובכך גם מי הנהר יעלו ויוכלו לשוט במעלה הנהר. בתי הכפר כולם בנויים על כלונסאות, כדי שתמיד ישארו יבשים גם בעונות הרטובות, אז כשמפלס המים עולה. הנהג הוריד אותנו במרכז הכפר, שם קודם כל ירדנו במקדש של הכפר
מקום קטן וחביב, לא יכולנו להיכנס פנימה כי היה סגור, אז המשכנו לאורך הרחוב היחיד בכפר, משני צידיו פזורים באופן מתוכנן וצמוד בתי התושבים על הכלונסאות, אנחנו נכנסנו למתחם אחד הבתים, שם ראינו קבוצה של ילדים משחקים כדורעף. הבטנו בהם לכמה רגעים, מנופפים לשלום אל המשפחות שצופות בנו מהבתים מלמעלה, לא עבר זמן רב עד שקיבלנו הזמנה לעלות אליהם, כמובן שאפרת ניצחה על התזמורת הזו ברגעים אלו, עלינו כולנו למעלה והנופים מהמרפסת של הבית היו יפייפים
ראינו את המטבח המצ'וקמצק שלהם, התיישבנו על משטח עץ במרכז הקומה התחתונה (אגב, הקומה העליונה יותר היא קומת המגורים שלהם), אפרת הוציאה טאקי מהתיק שלה והתחלנו לשחק, זאת אומרת שלימדנו את הילדים שלהם את רזי משחק הקלפים הזה של חיים שפר. כן, הוא בטח היה מרוצה לראות זאת. שיחקנו ושיחקנו, בשלב מסויים כבר הרגשנו כי הגיע הרגע לעזוב, נפרדנו מהמשפחה, אחת מהם לימדה את עצמה אנגלית דרך התיירים שמגיעים לכאן, כך שיכולנו לתקשר איתם דרכה ברמה הבסיסית ביותר, ירדנו בסולם למטה ויצאנו שוב פעם לרחוב הראשי והיחיד של הכפר, הבחנו בילדים קטנים משחקים במשחק חמוד של הזזת דמויות מפלסטיק אל תוך צורה מאויירת על הקרקע.
לא ראינו ילד אחד שם עם טלפון ביד, לעומת זאת הבחנו בכיתת ילדים קטנים אשר לומדת מתחת לאחד מהבתים בכפר, מסתבר שזהו כנראה ביה"ס מאולתר והוא בנוי מתרומות, היה שם שלט על כך שלא ניתן לפספס אותו. נכנסנו פנימה אל מתחם הכיתה והמורה סיפר לנו כי הם מקיימים כעת שיעור אנגלית והיה מעוניין מאוד כי נשוחח עם הילדים הללו, זה היה נחמד, הילדים ידעו אנגלית מאוד מאוד בסיסית והקטע הוא, שגם המורה לא היה כל כך רחוק מהם בידע שלו.
אנחנו החלטנו מכאן להתקפל, נהג ההסעה שלנו – ויצ'ק הצטרף אלינו כצופה מהצד. עלינו על הרורמורק שלנו והתחלנו בנסיעה החוצה מן הכפר. בדרך הוא ביקש מאיתנו לרדת וללכת ברגל מרחק של כ-50 מטרים בעליה, למה ? כי האופנוע שלו לא יסחוב את העלייה הזו כשאנו עליו. כן, מצחיק, זוהי קמבודיה, אבל לזכורתה יאמר, שאין כאן הרבה עליות וירידות במדינה הזו.
היעד הבא שלנו היה מפעל לסבונים, מה הקטע ? המקום שייך לאירגון בשם EcoSoap, שזהו אירגון ללא מטרות רווח, הם מקבלים חלקי סבונים מכל מיני מקומות בעולם, מעבדים אותם ומרכיבים סבונים שלמים לחלוקה, כמו גם מכינים סבונים מבלוקים שלמים של סבונים, למי ? בעיקר לבתי ספר כאן בסביבת סיאם ריפ ומייצאים אותם גם למקומות אחרים בעולם. יפה מאוד וכל הכבוד להם על כך, ראוי לציין את החום והאדיבות הרבה של צוות העובדים שם, הרגשנו שם מאוד מאוד בנוח עם הצוות שקיבל אותנו כל כך יפה
לקראת סוף הסיור, פגשנו בעובדי המקום שמגלפים את הסבונים לקראת אריזה, מדובר על קבוצה של כ-35 אנשים, בעיקר שמגיעים ממעמד נמוך מהאיזורים הכפריים של האיזור, אלו אנשים ללא חינוך גבוה וכנראה שהשכר שהם מקבלים שם – בהתאם. הם איפשרו לאפרת ולילדים להתנסות בגילוף הסבונים
נשארנו שם עד השעה 17:00 – שעת הסגירה (הגענו לשם בשעה: 16:15), לקחתי מהם את פרטי חשבון הבנק כדי לעשות להם העברה בנקאית לתרומה. ואת זה בשמחה נעשה. סיימנו כאן והיינו כבר בדרך החוצה, בדרך הביתה.
חזרנו הביתה, מסתבר שהנהג שלנו בנה על 25 דולר לסיבוב הזה, אנחנו חשבנו תחילה על 15 דולר, טוב, זהו לא מחיר מופרך בהתחשב בכמות הזמן שנסע. שילמנו וקבענו להיות בקשר אח"כ לגביי מחר. בחדרים לא נחנו יותר מידיי זמן, כי בערב תיכננו לצאת ולאכול, יובל שנשארה כל היום בחדר, לא הרגישה משמעותית טוב יותר, וכאבי הראש שלי מהבוקר המשיכו בשלהם, אולי חשתי שיפור קל במהלך היום. אפרת ואני עבדנו קצת, בזמן שהילדים קיבלו את זמן המסך שלהם, בערב יצאנו לאכול ארוחת ערב, מכיוון שהיינו עייפים, החלטנו שלא להגיע היום אל ה-Pub Street בו נהנינו כל כך אתמול, נשארנו בסביבה והלכנו לאכול בסוף ב-Helen Cafe, לא רע שם, אנחנו אוהבים את המקום, והוא יחסית לא יקר. אני הפעם הזמנתי המבורגר וצ'יפס שהגיעו בינוניים הפעם.
בזמן ההמתנה לאוכל, התקשרנו בוואטסאפ לאחי – גיא שהיום חוגג את יום הולדתו. שוחחנו מעט איתו והמשפחה, היה נחמד מאוד. הגשם לא אחר להגיע, הרי היום עדיין הוא לא ירד, אז הוא החליט לרדת כעת, בערב, לפני שרצינו לחזור הביתה, המזל הוא שבית הקפה הזה נמצא מאוד קרוב לגסט האוס שלנו. אז אפרת והילדים חזרו הביתה, אני המשכתי לצד השני אל הסופרמרקט הקרוב – Bayon City Mart,
לקנות דברים למחר. כן, מחר אני אפרת וליה מתכננים ללכת למקדשים מוקדם בבוקר (מוקדם שלנו בכל אופן), את שאר הילדים אנחנו נשאיר כאן בחדר, אז כעת קניתי להם דברים שיוכלו לנשנש בבוקר עד שנחזור. בינתיים הילדים הלכו להתקלח ולישון. כך גם אנחנו.