— 06/10/2023 , יום שישי —
צפוף כאן באיטליה, אנחנו מרגישים את זה בסופרמרקטים, באטרקציות התיירותיות, כשמנסים למצוא חניה ובעיקר בעיקר בזמן הנהיגה. אויי, כמה שקשה לנהוג כאן, כמה שתרבות הנהיגה כאן כל כך שונה משל המקומות בהם נהגנו בשנה האחרונה. הנהיגה כאן בהחלט ים תיכונית, חצופה, נדחפת, כזו שגורמת לך כל הזמן להיות עירני מאחורי ההגה, שמא מישהו יחתוך אותך או יצפור לך. "הכנה טובה לקראת הנהיגה בישראל" אפרת אומרת, אני חושב שכאן זה אפילו מוקצן יותר מאשר בארץ. אני לא אוהב לנהוג באיטליה, לא בחלק הזה של המדינה בכל אופן. מתגעגעים לכבישים הרחבים בקנדה ולאדיבות הרבה של התאילנדים על הכביש… גם בלילה הזה לא ישנו כמו שצריך, הולכים לישון מאוחר וקמים יחסית מאוחר (היום התעוררתי ב-9:30), מיד הערתי את כל המשפחה, צריך לשבור את השגרה הזו של הלינה בשעות הקטנות של הלילה.
בזמן שכולם התארגנו בבוקר, אני יצאתי החוצה אל המרפסת החביבה שלנו לראות את הנופים משם באור יום (כאמור, אתמול הגענו לכאן בשעות הלילה), בעלי המקום פיזרו שם מיטות שמש, כאילו אנחנו על חוף הים, טוב, לא נראה לי שאנחנו ננצל את המרפסת הזו, עד כמה שהיא חמודה. ברקע ניתן לראות את הר וזוב, שהתפרץ לפני כ-2,000 שנים והפך את האתר אליו אנו מגיעים היום לאחד הפופולריים בעולם.
לאחר מכן נסעתי לסופר המקומי לעשות השלמות של קניות, בעיקר היינו חייבים מצית כדי שנוכל להפעיל את הגז כאן, המצית שבעל המקום הביא לנו אתמול שווקה חיים, ובשבילנו כעת להשיג אותו זה היה משימה מאוד ארוכה, החלטתי לעזוב אותו לנפשו ולהשיג לעצמנו את העצמאות להדליק אש. אז בסופר מצאתי בחורצ'יק צעיר שעובד שם ולמרבה הפלא הוא דובר אנגלית, הוא הראה לי היכן נמצאות המציות. הוספתי גם רוטב סויה (משום מה אבד לנו הקודם, שזה מוזר, כי אני זוכר שארזנו אותו בדירה הקודמת…), חזרתי הביתה עם השלל החדש, אנחנו התארגנו ויצאנו אל טיולנו להיום. יובל החליטה להישאר בדירה, כל השאר רצו להגיע איתנו. בכבישים צרים, צפופים ומלחצים עם נהגים עצבניים וחסרי סבלנות, הגענו אל העיר פומפיי כ-15 דקות נסיעה מהרגע שיצאנו מהבית שלנו, החנינו בחניון צמוד ונכנסנו לרכוש כרטיסים, 19 יורו למבוגר, הילדים אינם משלמים, העניין הוא שנכנסנו לא מהשער הראשי (Porta Marina), ובשביל לרכוש Audio Guide, היינו צריכים ללכת עוד כ-5 דקות כדי להגיע לשער הכניסה המרכזי ומשם להשיג את האביזר הכל כך נחוץ הזה שיסביר לנו איך, מי, למה, מתי וכמה…
אז כמה מילים על העיר פומפיי, יש כאלו שקוראים לה: "העיר שקפאה בזמן", העיר הינה אתר ארכיאולוגי ונחשבת לאחד מעשרת האתרים הארכיאולוגיים החשובים בעולם. אנחנו מדברים כאן על לפני כמעט 2000 שנים, ב-24 באוקטובר בשנת 79 לספירה יותר מדוייק, מצאו עצמם תושבי פומפיי מול מציאות מחרידה. מכיוון שאיש לא הבין את חשיבותם של הסימנים המקדימים, המשיכו תושבי העיר לחיות את חייהם בשאננות. הם התעלמו מכמה רעידות אדמה מינוריות, ואף שראו שעשן מיתמר מהר וזוב, הם פירשו זאת כסימן חיובי מהאלים. בשעות אחר הצהריים של אותו יום גורלי החל הר הגעש לפלוט כמות עצומה של עשן סמיך ושחור, גזים לוהטים, וסלעים געשיים, ותוך כשעה היתמר עמוד בגובה כ-12 קילומטרים, שחסם לגמרי את השמיים ונע עם הרוח המזרחית לכיוון פומפיי. המראה, מסבירים החוקרים, היה דומה מאד למה שרואים בהתפוצצות של פצצה אטומית. פומפיי התכסתה בקצב מבהיל. החוקרים שחפרו את המקום חישבו ומצאו שמידי שעה, כיסתה את העיר שכבה בגובה 15 סנטימטר של אפר וולקני ואבנים, ובסך הכל כמעט חמישה מטרים. תוך 18 שעות פומפיי נחרבה לחלוטין. מעטים הצליחו להימלט, ורבים נלכדו בבתים. הגופות שמצאו החוקרים התגלו פעמים רבות כשהן מכווצות בזוויות משונות, שכן החום הקשה גרם לשרירים להתכווץ.
לאחר הכניסה שלנו מהשער, הגענו ישירות אל בתי המרחץ של העיר (Suburban Baths), המרחצאות הללו היו חלק חשוב מחיי היום יום בתקופת רומא העתיקה. כולם הגיעו לשם, גברים ונשים, כדי להתרחץ, לקשקש, ולהירגע. תחילה נכנסנו לחלל הראשון – הפריג'ידריום (frigidarium), ובו מים קרים. משם עברנו לטפידריום (tepidarium), ובו מים פושרים, ומשם לקלידריום (calidarium), ובו מים חמים. על מנת לחמם את המים, השתמשו הרומאים במערכת מורכבת של צינורות שהובילו אוויר חם.
יצאנו מהמרחצאות ולאחר כמה דקות של הליכה אל תוך העיר עצמה, הגענו אל ה-Antiquarium of Pompeii, שהוא למעשה מוזיאון סגור שמציג כמה מן הפריטים שנמצאו כאן בעיר הזו, הכל טוב ויפה, אך השוס הגדול כאן היה לראות את הגופות מגבס של המקומיים שמתו כאן בזמן ההתפרצות הגעשית, זהו משהו שאנחנו לא רואים בישראל (עתיקות לעומת זאת, גם אצלינו לא חסר), זהו מראה מחריד ועצוב
אז איך בכלל מגבסים גופה שמתה לפני כ-2,000 שנים ? התהליך הוא כזה: אדם שסיים את חייו, אם משאיפת גזים ואם ממשקל אפר וולקני, או גגות שקרסו ואבנים שהוטחו, נקבר תחת אבן פומיס ואפר וולקני. התקררות והתקשות של אפר וולקני ואבן פומיס (אבן געשית) , במקביל לריקבון הבשר, יצרו חלל שבו נשמרות עצמות האדם בדיוק באותה תנוחה. ב 1863 נמצאו החללים הראשונים שהכילו שלדים. לחללים אלו שפכו גבס נוזלי, אשר מילא את החלל ועטף את הגופה ואת שאריות האפר שנמצאו עליו. אלו היו ארבע גופות ראשונות שנמצאו. כאשר התייבש הגבס, הסירו את דופנות החלל (אפר וולקני ואבן פומיס) וחשפו את הגופה, עטופה בגבס, כאמור באותה תנוחה בדיוק.
סיימנו כאן במוזיאון הסגור, המשכנו להסתובב במקומות ציבוריים כאן בעיר, כמו הבזיליקה ששם ניתן היה למצוא את בתי המשפט, כאן השופטים העבירו משפטים ציבוריים בערך כמו היום, עם פסיקות, עדים, שימועים ועוד, חשוב לזכור כי שיטת הממשל ומערכת אכיפת החוקים בשלטון הרומאי, מהווה למעשה את מה שאנחנו מתבססים עליו כיום. השמכנו להסתובב והגענו גם אל הפורום שהוא מרכז העיר, לכאן כל המי ומי הגיעו, כאן ניתן היה למצוא רוכלים, חנויות, בתי שלטון ועוד… ליד הפורום ניתן למצוא את המקדש לאל אפולו ועוד…
הילדים החלו להיות קצרי סבלנו, החלטנו לקצר תהליכים ולקצץ מקומות שרצינו לעבור בהם. החלטנו להגיע לעוד 2 מקומות, בדרך אל המקום הראשון עברנו דרך בתים אקראיים ברחובות של העיר, בבית אחד, של אחד מעשירי העיר שהיה גם קשור לפוליטיקה המקומית, ראינו עוד גופות מגבס שנמצאו שם בבית
לאחר כמה דקות של הליכה ברחובותיה של העיר הארכיאולוגית, הגענו אל המקום הראשון שאליו חתרנו, הגענו אל התיאטרון הגדול, או בשפה המקומית: Teatro Grande. עשינו שם עצירה להצטלם ולנוח מעט מההליכות המרובות תחת השמש הקופחת. עלינו למעלה במדרגות האפיתאטרון הזה, צפינו כלפי מטה:
וגם כלפי חוץ, כדי לראות את הנופים הנשקפים מהחלקים העליונים של התיאטרון:
סיימנו כאן והיינו בדרך אל היעד האחרון שלנו בעיר, הילדים כבר התלוננו רבות על כך שהם רעבים וצריכים להתפנות לשירותים (לא בכל מקום כאן ניתן למצוא שירותים), הלכנו עוד כמה דקות אל עבר הקצה השני של בעיר, שם ממוקם – Amphitheatre of Pompeii. המבנה הענק הזה הוא אחד העתיקים ואחד השמורים בעולם, כאן היו נלחמים גלדיאטורים עד המוות. מול מי ? מול מי שהיו מביאים להם, כך נראה המבנה מבחוץ:
וכשנכנסנו פנימה, ראינו ממבט ראשון את מה שהיו רואים הגלדיאטורים כשהגיעו לזירה (פלוס כמה אלפי צופים משולהבים סביר להניח…)
סיימנו כאן, הלכנו רגלית לצידו השני של מתחם הקרבות ויצאנו מהמקום. כפי שהבטחנו לילדים, אנחנו חוזרים בחזרה אל חניון הרכבים בו החנינו את רכבינו, רק מה ? הוא נמצא בדיוק בצידה השני של העיר, וכאמור זאת עיר, ועלינו עכשיו היה ללכת משהו כמו 15-20 דקות כדי לחצות את המקום. ליה החליטה באמצע הדרך כי היא עייפה ותוך שניה נרדמה לי על הידיים, לפחות הספקתי לפני כן לצלם את הילדים בקדמת בית עם גרפיטי עליו אשר משומר בצורה יוצאת מן הכלל עד היום.
לאחר ביקור קצר בשירותים, יצאנו ממתחם העיר. הזדכיתי על מכשיר השמע שעזר לנו לא מעט להבין על המקום (אם כי הרבה מהמקומות פיספסנו, כי הילדים האיצו בנו לסיים את הביקור) וקיבלתי בחזרה את רישיון הנהיגה שהופקד בתמורה.
שילמנו 20 יורו (גניבה) על 4 ומשהו שעות חנייה וחזרנו הביתה שוב בכבישים הצרים, הצפופים והמלחיצים שיש לאיזור להציע. כאן בבית רצינו לצאת למסעדה, לאכול פיצה, בעל המקום כאן סיפר לנו כי ישנה פיצרייה מומלצת לא רחוק מכאן, חיפשתי אותה בגוגל מפות ומיד מצאתי, המקום קיבל ציון לא רע בגוגל מפות, רק מה ? גילינו כי המקום נפתח רק ב-19:00, זה אומר שעלינו היה להעביר את הזמן כשעה ורבע מעכשיו… טוב, את הזמן הזה ניצלנו לכתיבה ולמקלחות של הילדים. כך יצא שהגענו אל Fantasie di Pizza בסביבות השעה 19:30, יצאנו כולנו מהבית והלכנו כ-3 דקות עד לכביש הראשי
ועוד כ-2 דקות עד לפיצרייה, רק מה ? מסתבר כי זוהי אינה מסעדה בה אוכלים במקום, אלא רק ניתן להזמין ולקחת הביתה (Take Away), טוב לא נורא, נסגרנו על המנות, ובעזרת גוגל טרנסלייט הצלחנו גם להבין את המוכרת שם במקום. הזמנו בסה"כ 4 פיצות עם רכיבים שונים, וקיבלנו עוד אחת על חשבון הבית מכיוון שהם טעו בהזמנה. סבבה לגמרי, בזמן ההכנה מעט שוחחנו עם המוכרת, שנשואה לבחורצ'יק שמכין את הפיצות, כן זהו עסק משפחתי, הבטנו על כל התהליך יצירה
אפרת ואני אמרנו לעצמינו איזה ביזיון זה להיות כבר כמה ימים באיטליה ולא ללכת פעם אחת לפיצריה, אז היום זה תוקן, ועוד איך תוקן, ראינו את כל התהליך, וגם נפלנו על מקום שהוא אחד מהבודדים שעדיין מכין פיצות בשיטה הישנה עם שריפת עצים במקום עם גז (לפי דבריה), הם זוג מאוד נחמד, יש להם 2 בנות, בגילאי 9 ו-6. היינו שמחים יותר להכיר אותם, אבל בגלל מחסום השפה זה לא באמת התאפשר, ושוב נזכרנו כמה טוב היה לנו בקנדה שאת הדבר הכל כך הכרחי הזה, מה שמשדרג כל טיול באינטראקציה עם אנשים, היה לנו. כאן זה ממש לשבור את השיניים ויכול להרתיע אנשים.
חזרנו הביתה עם מגשים חמים בידיים, בדרך עוד אמרנו שלום למשפחה מקומית שגרה לידינו, כנראה שגם הם מסתקרנים לגבינו כמו שאנחנו לגביי כולם פה. בבית פתחנו את הפיצות, אפרת הכינה סלט ירקות ואנחנו התחלנו לבלוס. היה טעים לאללה, ונשארו גם המון חתיכות פיצה, כן, הזמנו יותר מידיי, המחיר אגב של הכל היה 25.5 יורו. ממש לא נורא (6 יורו למגש פיצה שזה כ-25 שקלים).
סיימנו את הארוחה, כאמור נשאר המון אוכל ואנחנו היינו מפוצצים ממש, לאחר האוכל, כל אחד פנה לעיסוקיו, חלק הלכו למקלחות, חלק שיחקו במשחקים דימיוניים (אסרנו עליהם להיות בניידים שלהם כעת), וחלק סתם היו במחשבותיהם. אני ניצלתי את הזמן לשבת ולכתוב בבלוג. יום שישי היום וגם זכרנו להדליק נרות ולברך היום לפני שהתפזרנו ללכת לישון. בשישי האחרון לא הצלחנו להדליק נרות כי היינו במוטל הקטן שבמפלי הניאגרה (לא היה שם מטבח ולא אש), זה היה ביום ששטנו במעבורת אל עבר המפלים, אחחח…. זה נראה לפני כל כך הרבה זמן, כולה שבוע… לא להאמין.
— 07/10/2023 , יום שבת —
יום קשה היום. יום מאוד מאוד קשה. אנחנו פה באיטליה, אבל הראש והמחשבות לא נרגעים ממה שקורה כעת בארץ שלנו. גם כשטיילנו באחד המקומות המתויירים באיזור – סורנטו (Sorrento), עדיין לא הצלחנו להתנתק מהאירוע הקשה מאוד שהתחולל בארץ. אירוע שיותיר צלקת עמוקה, קשה וכואבת מאוד בחברה הישראלית לאורך שנים. התעוררתי היום בסביבות השעה 8:30, על הבוקר קיבלתי הודעת וואטסאפ מאחד החברים על מה שקורה בארץ. ישר פתחתי את YNET להתעדכן. למען האמת, בבוקרו של יום זה עוד לא באמת הבנו את גדול המכה שמדינת ישראל קיבלה, טילים לדרום, חדירה ליישובים… אני חשבתי שחיל האויר יפתח במבצע של כמה ימים בעזה כפי שכבר קרה כמה פעמים בשנים האחרונות. אז עוד לא הבנו, לא ידענו.
הכנתי קפה, הערתי עם הזמן את הילדים ואת אפרת, זה היה בסביבות השעה 9:00 בבוקר. התחלנו להכין ארוחת בוקר, נשארו לנו פיצות עוד מאתמול בערב אז הם היוו את המנה העיקרית של הבוקר (ביחד עם חביתות וירקות שהכנו). יצאנו מהבית שלנו בסביבות השעה 11:00 בבוקר, דניאל ויובל החליטו להישאר היום בבית. הייתה לנו נסיעה ארוכה, מדובר על 30 ק"מ בסך הכל לעיירה המתויירת – סורנטו, ולקח לנו כשעתיים בערך להגיע לשם. הנסיעות כאן פשוט זוועה, רוב הדרך נסעתי על 30-40 קמ"ש, נסיעה בשטח עירוני, כאשר אחת לכמה זמן מישהו מתפרץ לכביש, היו כמה פעמים שכמעט ועשינו תאונה, זה זוועת עולם לנהוג כאן, כולם נוהגים פה בפראות, חוקי תנועה ומתן זכות קדימה הם בגדר המלצה בלבד. בדרך גם נורת האזהרה של הרכב החליטה לדלוק שוב פעם. נו, מה הפעם ? שוב פעם משהו על השמן. קיבינימאט, באמצע הנסיעה חיפשנו בגוגל מפות תחנת דלק, כנראה שוב פעם נצטרך לקנות 2 ליטר שמן, כנראה שיש פה נזילה חמורה. עשינו סטייה של כ-15 דקות לכל כיוון כדי להגיע אל תחנת הדלק הקרובה. כששאלתי בתחנה אם מישהו דובר אנגלית, הגיע אליי בחור צעיר, הוא בדק את מדיד השמן והמדיד הראה את השמן על המקסימום, אוקיי שמן לא חסר, הבטנו שוב על נורת האזהרה אך הפעם כשהפעלתי את הרכב, הנורה נעלמה כלא הייתה, הצצתי שוב פעם בתמונה שצילמתי על לוח המכוונים בזמן הנסיעה ומסתבר שהיה רשום שם כי יש כעת יותר מידיי שמן באגן השמן, וצריך להוריד את המפלס. נו טוב… זה כבר סיפור אחר. לעזאזל הרכב הזה. כולה 6,000 ק"מ וכבר דפקט. חזרנו בחזרה אל הכביש שיוביל אותנו אל העיירה סורנטו. בירידות אל העיירה עצרנו לצד הכביש כדי לתצפת על המקום מלמעלה
גוגל מפות הביא אותנו בדיוק לאן שרצינו – חניון רכבים. חנייה פנויה לאורך הרחובות במרכז העיר זה משהו נדיר כאן, לא רציתי בכלל להיכנס לזה בלנסות ולחפש חנייה, פשוט נכנסנו אל חניון רכבים מוסדר, השארנו שם את הרכב והמפתחות ויצאנו רגלית לכיוון מרכז העיירה. המרכז בנוי מסמטאות צרות עתיקות שלאורכן פזורים בתי קפה, מסעדות, ודוכנים לממכר מזכרות לתיירים.
כעבור כמה דקות של הליכה הגענו אל נקודת היעד הבאה שלנו, כבר בקריאה בבלוגים באינטרנט של מטיילים אחרים שהיו כאן בסורנטו, המליצו להגיע ולנסות את הגלידריה Raki, אז ניסינו, הזמנתי מגוון טעמים לילדים ולמבוגרים, אני הזמנתי את גלידת הקוקוס ועוד טעם מעניין שרציתי לנסות לראשונה – גלידה בטעם גבינת ריקוטו
היה מעולה, פשוט מעולה. איזה טעם מטורף, אחד הטובים שאכלתי בחיי. אפרת פחות התלהבה. סיימנו לאכול והלכנו בחזרה אל הכיכר הראשית, היינו צריכים ללכת לשירותים ובכל המקום הזה לא מצאנו שירותים ציבוריים, רק במסעדה שבכיכר הראשית היה אפשר (בשקט) להיכנס לשירותים שלהם. כך היה. אנחנו המשכנו ללכת בסמטאות של העיר העתיקה
המשכנו ללכת לכיוון הים, עד שהגענו אל Villa Comunale di Sorrento. מכאן ניתן לתצפת על חוף הים הקטן של העיירה, החבר'ה כאן בנו על שוברי הגלים משטחים ישרים מבטון ועליהם שמו כיסאות נוח וציליות לרווחת התושבים
התיישבנו שם על המדרגות וקראנו שוב פעם חדשות מהארץ, התבאסנו עוד ועוד… אני גם שוחחתי עם אמא שלי ואפרת שוחחה גם היא עם הוריה. הבנו כי המצב בארץ קשה הרבה יותר ממה שחשבנו בבוקר. אנחנו היינו עצובים ולליה היה מצב רוח מצויין
בדרך חזרה לכיוון חניון הרכבים שלנו, עצרנו בדוכן וקנינו לילדים ברד, וקצת אחרי הברד עברנו בכנסיה לצפות בשתי חתונות שהתקיימו פה בדיוק, ליה גם החליטה לעשות פרצופים ודאווינים אל מול ה-פיאט 500L הפצפונת
חזרנו הביתה, הפעם לא היו פקקים איומים, חזרנו הביתה כעבור 40 דקות של נסיעה. היינו בבית משהו כמו שעה, בזמן הזה שוב נכנסנו לערוצי החדשות באינטרנט, התוכנית הייתה לצאת כולנו ביחד אל מסעדה איטלקית אסלית, מצאתי גם מקום מיוחד שקיבל ביקורות גבוהות. לפני שיצאנו מהבית הלכתי אל המרפסת לצלם את השקיעה, בהחלט שווה תמונה כאן בבלוג:
הגענו אל מסעדת L’Ammore Bistrot בשעה 18:30, אבל מה ? המקום סגור, ייפתח רק ב-19:30, אז מה אם כתוב בגוגל מפות שזה נפתח ב-18:00 ? המשכנו ללכת למסעדה שנייה שגם עליה רשום שהיא פתוחה, וגם היא נפתחת רק מאוחר יותר בערב. אויי, בעסה. או שנחזור הביתה רעבים, או שנמתין ונעביר איכשהו את הזמן ברחוב. פתחתי שוב את גוגל מפות וראיתי שלא רחוק מהיכן שהיינו, ישנו סופרמקט MD, יפה, גם עוזר לנו לעשות השלמות וגם מעביר לנו את הזמן, אז הקניות בסופר העבירו לנו יופי את הזמן. קנינו מצרכים גם לימים הקרובים. יצאנו מהסופר וחזרנו למסעדה כ-5 דקות לפני 19:30, המנות שהזמנו היו פסטות בעיקר, הגיע הזמן לאכול פסטה מאיטלקי. המתנו זמן לא מבוטל עד שהמנות הגיעו, המנה שלי הייתה טעימה, אפרת פחות התלהבה, ברשימת הדירוג שלה המסעדה הזו מקבלת 6 מתוך 10. מה שכולנו לא אהבנו זה שהמנות הגיעו קטנות. קצת מבאס…
סיימנו את הארוחה, שילמתי 68 יורו שזה כולל גם 22 אחוז מס ישיבה במסעדה, לא ידענו שזה קיים גם בחלק זה של העולם (היה לנו משהו כזה גם במסעדה בטוקיו). חזרנו הביתה בסביבות השעה 20:30, עשינו את הדרך חזור בהליכה מהירה, כולנו כבר רצינו לחזור הביתה, הילדים עם ספרי הקריאה שלהם (אותם הם הביאו) ואני עם שקיות המצרכים מהסופר. כאן בבית, שוב התעדכנו בנעשה בארץ, חלק מהילדים הלכו להתקלח, אנחנו מיד אחריהם וסגרנו פה את הבסטה. יום קשה היום. גם ברמה האישית, נוצרו לנו כמה שאלות – האם הטיסה תתקיים כרגיל ? אנחנו נעקוב ונראה.
— 08/10/2023 , יום ראשון —
לא עשינו היום כלום, פשוט כלום. לא היה לנו טיפת כוח ומוטיבציה לצאת מהדירה שלנו. אנחנו כל הזמן היינו דבוקים לחדשות מהארץ. כעת, כיממה בערך לאחר שהכל התחיל, נחשפים כל המראות, מופצות תמונות הזוועה, הסרטונים, הדברים המפחידים באמת. החדשות מהארץ הוציאו לנו את כל החשק לקום ולטייל, אז נשארנו בבית, טוב גם זה לא בדיוק, כי היום היינו צריכים לעזוב את הדירה שלנו ולעבור לדירת חדר קטנה יותר, בזמנו, כשהזמנתי את החדרים, הדירה הגדולה הייתה תפוסה כבר החל מהיום, כך שזהו אילוץ שהייתי בכיף מוותר עליו. אבל אין מה לעשות. התעוררתי היום לראשונה בשעות אליהם הייתי מורגל בקנדה – 7:30. בשעה 8:00 בבוקר הערתי את כולם, יש לנו שעתיים לעשות צ'ק-אאוט מהדירה שלנו. בזמן שכולם התארגנו, יצאתי לעשות סיבוב בחצר מתחם המגורים שלנו (יש כאן כמה דירות להשכרה), גם כדי לראות היכן הדירה החדשה שלנו כאן
אז מסתבר שזוהי הדירה עם דלת הכניסה בקדמת הבית. סבבה, היא עדיין לא מוכנה וכך גם אנחנו, הילדים אכלו ארוחת בוקר ואנחנו אירגנו את הציוד, זהו אולי המעבר האחרון שלנו במסע הזה. למה אולי? כי אנחנו עדיין לא יודעים אם באמת הטיסה שלנו בחזרה לארץ תתקיים בכלל, נכון להיום הטיסות מבוטלות.
בשעה 10:00 בבוקר היינו כבר מוכנים לצאת מהדירה, בעל הבית שלח לי הודעה כי המנקה קודם תנקה את החדר אליו אנו אמורים לעבור, ורק אח"כ תתפנה לשאר החדרים, אז המתנו בדירה שלנו עד שנקבל את ההודעה שהמקום החדש שלנו מוכן, בזמן הזה, יצאתי עם ליה החוצה אל החצר לשחק במתקני השעשועים ששם
אפרת התקשרה בסביבות 10:30, הדירה שלנו מוכנה. סבבה, לקחנו את כל החפצים מהקומה השניה ועברנו לדירת הקרקע החדשה, המקום פה קטן הרבה יותר, מדובר על דירת סטודיו עם 2 מיטות זוגיות ועוד מיטת קומותיים, צפוף בדיוק כמו כל האיזור הזה של איטליה. אבל היינו כבר במקומות גרועים וקטנים יותר (כל המוטלים בקנדה היו קטנים משמעותית ממה שיש לנו כאן, ועוד כאן יש לנו מטבחון קטן בו אנו יכולים לבשל).
לקראת הצהריים, ישבנו אפרת ואני בחצר המתחם, מנסים עוד לדבר ולעכל את הדברים והמראות שמופצות ברשת, היה לנו קשה מידיי, אני כבר צימצמתי משמעותית את הכניסה שלי לפייסבוק. גם כשנכנסתי ללינדאין – שהיא אמורה להיות רשת מקצועית נטו, הפיד שלי הוצף בתמונות מזוויעות של החטופים שלנו בעזה. סגרתי ולא פתחתי יותר שוב את הרשת הזו. אפרת שוחחה עם אחותה בארץ, גם לה קשה מאוד הנושא הזה, החלטתי לצאת עם אפרת להליכה רגלית באיזור בו אנו גרים, רק ללכת, לנקות את הראש מהמחשבות המטרידות שנכנסו לנו לראש, הלכנו לכיוון הכביש הראשי, הצפוף והצר הזה, וואי, אני באמת שלא מצליח למצוא כאן שום מקום קסום, שום פינה חמודה, הכל כאן משדר לי "בעעע" בעיירה הזו. בטח ובטח לאחר שהגענו מקנדה, מדינה עם כל כך הרבה עיירות מקסימות, מרווחות, שקטות… כאן נפלנו במקום שנראה כמו יפו (ואני לא מדבר על הסמטאות הציוריות). אפרת בשלב מסויים רצתה לחזור הביתה, לילדים, עשינו ארוחה פנה, קדימה צעד והגענו תוך כמה דקות בחזרה אל הדירה שלנו.
בצהריים נשכבתי על המיטה ונרדמתי לכ-40 דקות בערך, התעוררתי כאשר הטלפון של אפרת צילצל. חברה שלה הייתה על הקו מהארץ. מאוחר יותר צפינו אפרת ואני בסרט ששמנו לעצמינו במחשב הנייד, שאר הילדים היו גם הם תקועים במסכים שלהם, אנחנו ראינו את הסרט קוקטייל עם טום קרוז (חתיכת נוסטלגיה). סיימנו לצפות בשעות אחה"צ, אז תפסתי יוזמה ויצאתי עם הילדים אל מחוץ לבית, הלכנו לשחק במתקנים של חצר המתחם.
ישנם שם שערים לכדורגל, סל לכדורסל, הילדים שיחקו גם בחישוק ובעוד אביזרים שהופיעו שם. היה נחמד מאוד סוף סוף לעשות משהו לאחר שכל היום היינו תקועים בבית.
הבעיה היחידה הייתה היתושים. הם לא נחו לרגע וניסו לעקוץ אותנו בכל הזדמנות, חלקם גם הצליחו.
חזרנו הביתה, שוב פעם אל הניידים, שוב פעם אל החדשות, חטפתי שוק אדיר לשמוע כי אחד מהמנהלים של הקבוצות בהם אני נמצא בפייסבוק נהרג אתמול באירועים. עצוב כל כך, ממש בא לי לבכות. אלו רגעים קשים מאוד. הילדים ניסו להעסיק את עצמם במשחקים מציאותיים בהם הם מכינים מאכלים מאולתרים מכל מיני חומרים שהיו ברשותינו
מאוחר יותר בערב, הכנו ארוחה מאולתרת (כי לא היה לנו כוח להכין משהו גדול), לקחנו את הילדים לישון וראינו סרט נוסף בלפטופ – לוגאן. מעין אסקייפיזם למה שמתחוללל בארץ, למרות שאנחנו רחוקים משם.