— 13/11/2022 , יום ראשון —
כאן בעיירה דוליקל מצאנו קסם. ממבט ראשון היא נראית עיירה עייפה, מאובקת, ללא מוקדי משיכה תיירותיים, אין פה משהו מיוחד מלבד קסם שלשמחתי הצלחנו למצוא ביום וחצי שאנו שוהים כאן.
המלון שלנו מסתבר היה בחירה מעולה, צוות המלון אדיב מאוד, החל מהמנקה שכל הזמן מחייכת אלינו, דרך העובד הזוטר והילד שמנהל את המקום, המסעדה למעלה מצויינת, היום גם שודרגנו לחדר גדול יותר, הכולל שירותים ומקלחת בפנים.
לאחר ארוחת בוקר טובה עם שירי פופ עכשוויים ששמו לנו ברקע, התארגנו מהר ויצאנו החוצה לסיבוב בעיר ו\או בסביבה, לא הייתה תוכנית מלבד להגיע לאיזשהו מקדש שממנו נשקפת תצפית יפה על האיזור. ושוב פעם זה קורה, כבר מהיציאה מהמלון, לאחר הליכה של כ-100 מטרים בסמטאות צפופים, מצאנו את עצמינו בבית ספר, ושוב פעם הגענו קצת לפני 10:00 בבוקר – שעת מסדר הבוקר שלהם
הילדים גילו בנו עניין וכך כך המורים, משפחה ישראלית נוחתת עליהם כרעם ביום בהיר. שוחחנו מעט עם המורים ובדיוק ב-10 עלינו לקומה השנייה של אחד הבניינים בבית הספר כדי לצפות במחזה שכבר ראינו כמה פעמים בעבר:
מסדר הבוקר הסתיים והילדים היו בדרכם לכיתות, אנחנו הזמנו את עצמינו לאחת מהכיתות, שם נערך מבחן בעל פה לילדים על לוח הכפל, כל ילד נעמד והחל מדקלם את הכפולות אותם הוא למד בבית, המורה לחשבון ישב ורשם במחברתו את הציונים, לפי מה שראיתי הרוב קיבל מעל 90 בבחינה:
לאחר המבחן של הילדים, הגיע המבחן של משפחת פלנר, הוצאנו את ערכת הקסמים מהתיק והראינו לילדים את כל הטוב שבעולם. כרגיל כולם התפעלו, שיחקנו אותה גם הפעם.
נפרדנו לשלום מהילדים והמורים ועזבנו את מתחם בית הספר, לא לקח לנו הרבה זמן ללכת הלאה כדי להגיע למקדש אליו רצינו להגיע, מקדש Bhagawati. לאחר המקדשים שראינו בבהקטפור, המבנה הזה לא הרשים אותנו במיוחד, אפשר היה לראות ממנו נוף נחמד של חלק מהעיירה וחלק קטן מאוד ברקע של ההרים המושלגים.
שתי בנות חמודות התלהבו מ-ליה, רצו להחזיק אותה אבל הבת שלי שיחקה אותה קשה להשגה באותם רגעים. יצאנו ממתחם המקדש לכיוון העיר העתיקה, רק שכמובן לא ידענו באותו זמן שזוהי העיר העתיקה, סמטאות צרות, מבנים ישנים מתפוררים ועץ הטיקה מכסה את החלונות והדלות קיבלו את פנינו בברכה. אהבתי כאן את הפשטות והדלות של המקום, למרות שמבחינת רושם, עיר המאמינים אותה ביקרנו אתמול מרשימה הרבה יותר. כל אחד ואחת שפגשנו במקום בירך אותנו לשלום ואנחנו אותם, אני מניח שכולם כאן מכירים את כולם, נזכרתי בשיר של אריק סיני – אם אתה בסביבה. ביציאה מן העיר העתיקה הגענו לתחנת אוטובוס על דרך ראשית היוצאת מהעיירה דוליקל, ליד התחנה קיים דוכן דרכים קטן ומלוכלך, יובל הזמינה לעצמה פאני פורי, שאר הילדים כל מיני שטויות (מרשמלו, חטיף מלוח…)
מכאן קצת התלבטנו אפרת ואני לאן להמשיך, אני רציתי להמשיך להיכנס לשכונות המרוחקות יותר של העיירה, אפרת רצתה לתפוס אוטובוס ולצאת החוצה ממקום הומה האדם שהיינו בו. אפרת ניצחה (כמו תמיד…:-)), המתנו בצד הדרך לאוטובוס שיגיע ויאסוף אותנו, וכשזה קרה, זה קרה בבום, הכל היה כל כך מהיר, האוטובוס עצר, הכרטיסן סימן לנו מהר לעלות, האוטובוס היה מלא עד אפס מקום, בקושי היה לנו אפילו מקום לעמוד, הנפאלים התגלו כאן שוב פעם בשיא נחמדותם ואדיבותם, לאפרת פינו מיד מקום, ליה ישבה עליה, כך גם דניאל הצטופפה לידם, עידו התיישב מקדימה לאחר שבחורצ'יק צעיר פינה לו את המקום, אשה לידו חיבקה אותו כדי שלא יעוף בסיבובים ויחטוף מכה, זה היה כל כך יפה לראות זאת, הנפאלים כל כך אוהבי אדם, ברמות שאנו בארץ לא מכירים זאת.
כעבור 10 דקות נסיעה, ירדנו בתחנה ליד האוניברסיטה, עימנו ירדו מספר סטודנטים, למה דווקא לרדת כאן? וואלה לא יודע, לא הייתה סיבה מיוחדת, ראיתי בגוגל מפות את המקום הזה ואמרתי לעצמי שאולי זהו מקום נחמד להתחיל ממנו ללכת ולהיות מופתע ממה שנפגוש בדרך. אז ירדנו בתחנה כאמור, הראש שלי הסתחרר עם כל העיקולים של הדרך אותם האוטובוס עשה, מה גם שהייתי צריך להביט בטלפון לבדוק היכן אנו נמצאים ומתי עלינו לרדת. המתנו כ-5 דקות לאפס את המערכות שלי והתחלנו את ההרפתקאה אל הלא נודע, מעבר לכביש הבחנו במדרגות המטפסות אל גבעה, לשם אנו מעוניינים להגיע אמרנו לעצמינו, טיפסנו במדרגות ושם למעלה החל שביל, שביל שאיננו יודעים לאן הוא מוביל, זהו שביל שגם לא מפיע בכל אפליקציות הניווט שיש לי, סיבה טובה לעשות אותו חשבתי.
הדרך טיפסה על גבעה, בראש הגבעה היה ניתן להבין בתורן גבוה, לשם פנינו היו מועדות, הילדים היו במצב רוח מרומם וליה רצתה לטפס ברגל, כל הכבוד לה על ההתחשבות, הכתפיים הכואבות שלי מודים לה על כך מאוד. עישנו הפסקה קלה באמצע, בזמן זה התכתבתי עם משפחה ישראלית שמתגוררת בגואה, מנסה לארגן לנו מקום מגורים שם. קצת צחוקים בין הילדים והמשכנו הלאה.
הגענו לפסגת הגבעה, הטרק עצמו מתחילתו עד סופו לא לקח יותר מידיי זמן, הייתי משער שההליכה הייתה בסביבות השעה. הנופים שנשקפו מפסגת הגבעה והתורן המוצב מעלה בגאווה היו נחמדים, קשה לי להגיד "מדהימים" לאחר כמעט חודש בנפאל, כנראה שכך הייתי מתאר את הנופים אם היינו מתחילים את הטיול כאן. היה קצת חם, הילדים החלו לחטוף קריז, ניסינו להרגיע אותם במשחק מחבואים שהיה מושלם לשחק שם (היו שם שיחים פזורים בגובה מטר בערך). ירדנו מהגבעה לצידה השני, היו שם פזורים כמה בתי מגורים ועוד דוכן של תה \ קפה \ חטיפים. הזמנו לילדים שטויות ולנו לשתות תה עם חלב.
לקחנו את הזמן שם בדוכן הקטן הזה, יובל ואני עשינו סיבוב קצר בכפר, מצאנו קשישה המאכילה את העיזים שלה, תפסתי את הרגע בתמונה פסטורלית
לא מצאתי במפות את שם המקום הזה, כנראה הוא כל כך קטן וזניח אבל זה אמור להיות כאן
אותה קשישה שהאכילה את העיזים אח"כ הצטרפה אלינו לדוכן הצ'אי, מסתבר שהיא האמא של בעל המקום, לא יכולנו שלא להצטלם עם האשה הכ"כ פוטוגנית הזאת
עזבנו את המקום השקט הזה והמשכנו הלאה, בדרך הצלחנו לקלוט כמה המקום יפה והמיקום שלו הופך אותו לטעמי מהפנינות הלא מוכרות שיש לנפאל להציע. תיירים כמובן שאינם מגיעים לכאן ואולי זה טוב שכך. הקסם של המקום הוא בזה.
מהכפר ירדנו בדרך מאובקת אל הכביש הראשי, אותו כביש שמוביל בחזרה אל העיירה דוליקל. המתנו קצת בתחנה עד שהאוטובוס המקומי בר המזל העלה אותנו עליו, היו כמה מקומות פנויים בסוף האוטובוס שמיד תפסנו עליהם בעלות, שתי צעירות הציעו ליובל להצטרף אליהן לספסל כאשר לזו לא נשאר מקום מאחור.
השעה הייתה 14:30 כאשר חזרנו אל הרחוב הראשי של העיירה, ירדנו כ-50 מטרים מבית המלון שלנו, כולנו היינו רעבים, נכנסנו לאותה מסעדה מקומית בה אתמול יובל אכלה מומו, והזמנו כמובן מומואים מצויינים, צ'יפס, נקניקיות… ליה נרדמה והייתה על הידיים שלי, איזה מזל שבחלק זה של העולם אוכלים גם עם מקלות אכילה, כך שבשביל פעולת הזלילה אני יכול להשתמש רק ביד אחת, כאשר היד שניה מחזיקה את ליה.
חזרנו למלון, המנקה ראתה אותנו ומסרה לנו את המפתח לחדר החדש שאירגנו לנו (במקום זה בלי השירותים), אחלה חדר, הכי גדול שישנו בו עד כה. המנקה גם העבירה לנו את הציוד מהחדר הישן לחדש, היה לי שם לפטופ וציוד יקר, הכל עבר בשלום, המנקה המבוגרת גם נשארה איתנו לוודא שכל הציוד בסדר. היא מאוד חמודה.
אפרת ואני השארנו את הילדים בחדרים, ליה ישנה אז ניצלנו את ההזדמנות לצאת החוצה רק שנינו לבד. עצרנו בדוכן פאני פורי ליד בית המלון שלנו, זללתי את המאכל האהוב עליי תוך כדי שאנו מברכים לשלום ילדים קטנים וסקרנים. בחנות קטנה ליד מצאתי ממתקים או קינוחים, מזכיר לי את הדוכנים של המתוקים הקיימים בהודו, הסתכלתי בויטרינה על כל המתוקים הללו כמו ילד קטן, היה לי קשה להסתיר את התלהבותי. "תביא לי אחד מכל דבר" ביקשתי מהמלצר, זה מה שקיבלתי:
אלו היו רגעים של אושר, איזה תענוג לטעום מהממתקים הללו, את חלקם הכרתי עוד מטיולי הקודמים בהודו, חלקם היו חדשים לי.
התבאסנו לשמוע שאין להם לאסי להגיש לנו, לא נורא, את הלאסי מצאנו בבית קפה קטן ונחמד לא הרחק מהמלון שלנו (ליד תחנת האוטובוס ממנה ירדנו בצהריים), ישבנו אפרת ואני כמו שני בורגנים מדברים על המסע שעשינו עד כה, כמה הוא שינה אותנו, כמה למדנו על הילדים שלנו בזכותו ועוד.
הערב ירד על העיירה דוליקל, אז כן, זוהי עיירה קטנה, עייפה ומאובקת, אנחנו מצאנו פה את הקסם שלה, גם השקיעה פה, שבכל מקום היא די בנאלית, כאן היא נראית פוטוגנית להפליא
בערב עשינו מעשה שעוד לא עשינו עד כה במסע. הזמנו את האוכל לחדר, עכשיו כשיש לנו חדר מספיק גדוול, יכולנו להרשות לעצמנו זאת כאן, אפרת הזמינה 2 פיצות חביבות ובכך סגרנו את היום
