— 12/10/2023 , יום חמישי —
זהו, אנחנו רוצים כבר לעוף מכאן, הספיק לנו להיות בדירה הזו, הספיק לנו להיות באיזור הזה, הספיק לנו לנהוג בכבישים הללו, הספיקה לנו איטליה. הבינוניות של המקום הספיקה לנו. היום היינו אמורים להיות על המטוס בדרך חזרה הביתה, יכול להיות שיש לזה גם קשר להרגשתינו כאן, אך ישנם 1,000 מקומות אחרים שאני יכול לחשוב עליהם לשהות בהם תקוע ללא טיסה חזרה לארץ, מאשר המקום הזה. אני יודע שזהו אחד מהמקומות המועדפים על הישראלים לחופשה בחו"ל, אבל באמת שאיננו יודעים מה מוצאים כאן במקום הזה, האוכל טוב, האנשים נראים טוב (הנשים בעיקר), אבל זהו. זוהי המדינה עם ה-Value for Money הכי גרוע במסע הזה שהיינו בה (מקום ראשון כמובן תאילנד).
היום בבוקר התעוררתי כרגיל לפני כולם, היום החלטתי לעשות מעשה ולאחר זמן רב מאוד התחלתי לעבוד, ממש לעבוד. להכין את היסודות לקורס חדש שהתחייבתי לשחרר עד סוף השנה. למעשה מאז ימי פאי העליזים, לא הוצאתי קורס. אז הגיע הזמן באמת. בסביבות השעה 9:00 בבוקר, אפרת והילדים התעוררו, ישבנו אני ואפרת בחצר בחוץ מדסקסים בשיחת הבוקר היומית שלנו. נכנסנו בחזרה לבית, האצנו בילדים להתארגן והכנו ארוחת בוקר, בשלב מסויים הייתה כאן במתחם הפסקת חשמל, בעאסה, אין אינטרנט, מה שגרם ליובל ולדניאל לצאת איתנו לטיול של היום. יצאנו בסביבות השעה 11:00, המרחק מהבית שלנו אל מרכז העיר נאפולי הוא בסך הכל 20 ק"מ. גוגל מפות אמר שייקח לנו כשעה להגיע לשם. שזה אומר שהמהירות הממצועת שלנו לשם תהיה 20 קמ"ש. איזה ייאוש, ואלו לא 20 קמ"ש בנסיעה רגועה, אלא נסיעה עירונית, צפופה וחותכת (הנהגים עם רכביהם), שעה שלמה של דריכות גבוהה בזמן הנהיגה שמא מישהו יתפרץ לכביש ויתנגש בך, עברנו כבר לא מעט "כמעט תאונה" כאן.
הגענו אל מרכז העיירה, שמתי בגוגל מפות מיקום של חניון שקיבל ציון גבוה. החנינו שם, למרות שבדרך ראינו מלא חניונים אחרים. גם החניון הזה היה צפוף, כאן באיטליה נהוג להשאיר את מפתחות הרכב לעובדי המקום וללכת לעיסוקינו, את הרכב + המפתחות נקבל לאחר שנחזור ונשלם. טוב, התחלנו ללכת, נאפולי עיר גדולה, אנחנו הסתובבנו רק במרכז שלה, מיד הגענו אל דוכן של מישהו שנראה מהגר מאפריקה, קנינו אצלו בדוכן 2 צמידים מגומי לילדים, מזכרת מהעיר הזו, אפרת התמקחה והורידה אותו מ-2 יורו לצמיד, ל-1 יורו. וואי, אינני זוכר מתי בפעם האחרונה התמקחנו על משהו במסע הזה. אולי זה היה בקמבודיה… משם המשכנו אל מדרחוב הומה אדם, כאן בניגוד למקומות אחרים, החנויות והמסעדות היו פתוחות, האווירה הייתה סוף סוף תיירותית ולא מדכאת כפי שהרגשנו אתמול, לאחר כמה דקות של הליכה הגענו אל Galleria Umberto.
גלרייה אירופאית טיפוסית, מקום יפה. נהנינו ללכת שם על רצפת השיש, בין חנויות היוקרה של הבגדים, האוכל והתכשיטים. באמצע המתחם, גילינו מישהו שמסתובב עם ארנבת, הוא שיחרר אותה שם ונתן לילדים ללטף אותה, זה היה מלהיב בשבילם. אני נשארתי במרכז העניינים עם עידו, ליה וארנבת חמודה, אפרת הלכה עם יובל ודניאל אל חנות האיפור הקרובה: Sephora
עזבנו את המקום והלכנו לכיוון הכיכר המרכזית של העיר, בדרך עוד עשינו עצירה קלה בשירותים הציבוריים (1 יורו לבן אדם, לא מעט). הגענו אל Piazza del Plebiscito. הכיכר המרכזית והמתויירת של העיר נראתה לנו מעט שוממת, בדימיוני, למקום כזה ציפיתי לראות המוני תיירים, אך זה לא היה כך. כשהתקרבנו למקום, הגיע אלינו מהגר נוסף, הפעם הוא סיפר לנו כי הוא מסנגל, רצה למכור לנו כל מיני קישקושים, כמו צמידים לידיים ושרשראות, קישקושים שאיננו צריכים כלל, הודענו לו כי איננו מעוניינים בזה, והוא חילק לילדים את הדברים "בחינם". נו באמת, אתה חושב שנולדנו אתמול ? אנחנו בוגרי הודו עם דיפלומה, על מי אתה מנסה לעשות רושם? ואכן, לאחר שהוא ביקש תמורה לצמידים שחילק בחינם, החזרנו לו אותם מייד ואיחלנו לו כל טוב. אוקיי, אנחנו סוף סוף התפנינו אל הכיכר:
גם המקום הזה נראה לנו מלוכלך ולא מתוחזק, על הקירות צוירו גרפיטי וזה לא נראה כי למישהו כאן זה בכלל מזיז. כל כך חבל, התיישבנו על גרמי המדרגות של הבזיליקה הגדולה בכיכר, אני המשכתי רגלית אל אחד מהקיוסקים היחידים שהיו פתוחים באיזור, התעניינתי לקנות לילדים גלידה, אך גם המקום הזה היה כל כך עלוב, במקום בית קפה, זה היה קיוסק שמזכיר יותר פיצוציה בארץ שבה ממלאים כרטיסי לוטו וטוטו, ומה עם גלידה ? היו לו שם רק כמה ארטיקים בפריזר. טוב חזרתי לילדים ומשם יצאנו מהמקום. חזרנו למדרחוב, אולי המקום הכי מרשים והכי הומה אדם, כאן ישנם מיני פיצריות קטנות עם מאכלים ומאפים מעניינים מאוד מוצגים לעוברים והשבים בויטרינות.
עשינו שוב עצירה בחנות האיפור, אפרת החליטה לפנק את הבנות הגדולות ולקנות להן פריטים שהן כל כך היו מעוניינות כשהגענו לכאן לראשונה. מצאו להם מקום, מוצרי איפור וטיפוח במדינת עולם ראשון, עם מחירי אירופה הקלאסית, לא היה ניתן להמתין עוד קצת ונשיג פחות או יותר את אותם הדברים ברומניה ? טוב נו… שטויות, בסופו של דבר ההוצאה הסתכמה ב21 יורו בלבד.
חזרנו בחזרה אל חניון הרכבים. היינו פה פחות משעתיים ושילמנו על התענוג הזה 10 יורו בחניון הרכבים. מכאן פנינו עם הרכב בחזרה עיר שלנו Torre del Greco. עשינו במרכז שם עצירה גם לתידלוק (התידלוק הראשון שלנו באיטליה, עלה 61 יורו) וגם בסופר לקנות לנו מצרכים לארוחת הערב של היום. זה היה אותו סופר בו עצרנו אתמול לעשות קניות (il Supermercato). הגענו בחזרה הביתה, השעה הייתה כבר אחרי 15:00 אחה"צ, וגילינו כי החשמל עדיין לא חזר מהבוקר, אני ניצלתי את ההזדמנות והלכתי לישון. בדיוק לפני שנרדמתי שמעתי כי החשמל חזר, אז בזמן שאני נוחר, אפרת דאגה לחמם את הפתיתים לילדינו המורעבים. כשהתעוררתי, דניאל הכינה את הפסטה שקנינו היום והכינה יופי של ארוחה לאלו שלא נשארו להם הפתיתים. היה טעים מאוד.
בשעות הערב המוקדמות, אפרת ישבה עם הילדים על הלימודים שלהם, ואני עשיתי כמה דברים לוגיסטיים, ביצעתי צ'ק-אין באתר של ריאן-אייר לטיסה שלנו מחר, ביקשתי החזר כספי מ-Wizzair על הטיסה שהתבטלה, וידאתי את מקום איסוף הרכב משדה התעופה, כתבתי בבלוג, התחלתי לערוך את סרטון הסיכום של איטליה ועוד…
— 13/10/2023 , יום שישי —
היום היה יום המעבר בין המדינות – איטליה ורומניה, כמה שחיכינו לעזוב את המדינה, היום הזה היה אחד הימים הקשים במסע שלנו, קושי מנטלי, שכלל עצבים והמון המון לחץ נפשי. ודווקא זה החל רגוע, התעוררתי בבוקר, שתיתי את הקפה שלי, הערתי את אפרת והילדים והתיישבתי בחצר, על הכיסא הקבוע שלי, ספגתי את רגעי השקט האחרונים שלי להיום. בדיוק עברה בעלת המקום, שאלה אם אנטוניו (בעלה) הראה לנו את הגג ? אמרתי שלא, אז היא עלתה איתי למעלה והראתה לי את הדיל, וואלה נחמד. מהגג ניתן לצפות בכל האיזור, אמנם הראות לא הייתה צלולה, אך היא סיפרה לי כי ביום טוב ניתן לראות אפילו את האי קפרי.
צילמתי כמה תמונות וחזרתי למטה לדירה שלנו, לעזור לארוז ולהעמיס את הציוד ברכב. יצאנו מהדירה שלנו בשעה 10:00 בדיוק. הנסיעה בחזרה אל רומא החלה, הפעם בחרנו לקחת את הכביש המהיר, כביש אגרה, נמאס לנו לנסוע בכבישים צפופים בין עיירות צרות ומכוערות עם נהגים מופרעים שנכנסים לכביש בכל הזדמנות שנראית להם. הנסיעה באמת הייתה מהירה יותר, 110 קמ"ש במקום 40-50 בממוצע. היעד שהכנסתי לגוגל מפות היה שדה התעופה Fiumicino שבפאתיי רומא, התכנון היה להוריד את אפרת והילדים באולם היוצאים, לנסוע כ-2 דקות אל משרדי השכרת הרכב ולהזדכות עליו. שילמנו בסה"כ 17 יורו על כביש האגרה, כעבור כ-3 שעות נסיעה מהרגע שיצאנו מהבית הגענו אל שדה התעופה, קודם כל היה עלינו לתדלק את הרכב, ורק אח"כ להוריד את אפרת והילדים עם כל התיקים הגדולים, לפני כן נכנסתי לראות כי אכן זהו הטרמינל שלנו, (טרמינל 1) כשראיתי כי טיסות נוספות של ריאן-אייר – חברת התעופה שלנו, ממריאות משם, הנחתי כי זהו המקום.
אני המשכתי לבד לחניון C, שם בקומה רביעית החנתי את הרכב כדי להחזיר אותו. הבחורה שעבדה שם, הייתה אותה אחת שמסרה לי את הרכב. סיפרתי להם על עניין שמן המנוע שהייתי צריך לשלם מכיסי, כי קיבלנו את הרכב ללא שמן בזמן האיסוף. אמרו לי "אין בעיה, תראה את הקבלה ואנו נזכה אותך". הראתי אותה, הם לא הסתפקו, הם לא היו מעוניינים בספח שיוצא מהמסופון של האשראי אלא את הקבלה עצמה – מה שלא היה לי. הם סירבו להחזר הכסף בשל העניין הזה, הייתי בשוק, "אתם סיפקתם לי רכב לא תקין, אתם ביקשתם ממני לשלם עבור משהו שבאחריותכם, וכעת אתם מתנערים מהאחריות הזו ?" שאלתי בפליאה, הבחורצ'יק הנוסף שעבד שם, שוחח עם אותה נציגה וכנראה ריכך אותה. בסופו של דבר קיבלתי את הזיכוי. סבבה, לא עשיתי מזה ביג-דיל, פשוט חזרתי לכיוון הטרמינל לפגוש שוב את אפרת והילדים, היה לי מצב רוח טוב, זהו יום יפה, אנחנו עוזבים את איטליה סוף סוף, ויש לנו מספיק זמן עד לטיסה, ברגוע. אפילו היה לי זמן קצת לעצור ולצלם
ניגשתי אל מסך הטיסות היוצאות, לחפש את הטיסה שלנו, לא ראיתי אותה, טוב, זה אולי בטרמינל 3, שנמצא כ-5 דקות הליכה מאיתנו, ניגשתי לפני כן אל דוכן ה-information והצגתי לעובדת שם את הבעיה, היא ביררה את הטיסה במחשב ומיד אמרה: "אתה לא נמצא בשדה התעופה הנכון, הטיסה שלך יוצאת מהשדה ב-Ciampino" , הלב שלי נפל לתחתונים, מיד שאלתי אותה: "כמה הוא רחוק מכאן ?", היא ענתה לי – "40 ק"מ" , ווואיייי…. איך נפלתי כאן. טוב, זה היה ברור שאם אנחנו רוצים להספיק, אנחנו חייבים לעוף מכאן כמה שיותר מהר, לתפוס מונית ולנסוע. רצתי מהר אל אפרת והילדים שבנתיים נישנשו את האוכל שנשאר לנו. האצתי בהם לקחת את כל הציוד ולטוס לקומת הקרקע עם כל הציוד שלנו ולנסות למצוא מונית כמה שיותר מהר. כך היה, שם למטה ראיתי כי ישנו תור ארוך של אנשים הממתינים למונית, יוואווו, אין לי זמן לזה כעת, מיד הלכתי אל הסדרן הצגתי לו את הבעיה שלנו ואת הלחץ של הזמן המטורף אליו נקלענו, ההוא היה אדיש ורגוע, אך בסופו של דבר מצא לנו מונית מספיק גדולה שתיקח את כולנו. הוא אמר כי הנסיעה לשם תיקח כ-30 דקות, אוקיי, נהג המונית אח"כ אמר שהוא מאמין כי הנסיעה תיקח 40 דקות, ואח"כ ב-Waze שלו ראינו שזה לוקח הרבה יותר זמן.
הנסיעה אל שדה התעופה ב-Ciampino היתה ללא ספק הנסיעה המלחיצה ביותר שחווינו במסע הזה, אלו היו זמנים מטורפים עבורי, בגוגל מפות ראיתי כי זמן ההגעה רק הולך ומתמשך עוד ועוד…כבר ביאושי, התחלתי לבדוק אלטרנטיבות, מה יקרה אם נפספס את הטיסה? בדקתי מקומות לינה כאן ליד שדה התעופה, המחירים מטורפים, מעל 1,000 ש"ח ללילה. גם עלינו היה לשלם עבור הסעות מ\אל המקום, להודיע כי לא נגיע לאסוף את הרכב ברומניה היום ולא אל הדירה החדשה שלנו. בקיצור, סיפור קשה ומעצבן, כל כך לא רציתי לפספס את הטיסה. לאחר כשעה של נסיעה הגענו למקום, שילמתי לנהג 70 יורו ונכנסנו מהר אל שדה התעופה הקטן הזה. שם מיהרנו לעשות צ'ק-אין, זה היה כשעתיים לפני ההמראה. מפלס הלחץ החל לרדת לאט לאט ככל שאנחנו עוברים את השלבים לפני הטיסה. הבחורה שאחראית על התור הפנתה אותנו על עמדות ה-self check in, יצאנו מהתור והוצאנו לעצמינו מדבקות לתיקים, משם שלחנו אותם למסוע עצמאית. כשניסינו לעבור לשלב הבא, הבחורה שם בביטחון הודיעה לנו כי אין לנו כרטיסי טיסה, מה שיש לי באפליקציה אינו תופס. היא שלחה אותי בחזרה אל עמדות הצ'ק-אין שבינתיים התמלאו בתורים ארוכים לשם, לא היה לי זמן להמתין כל כך הרבה, אז מהצד ניגשתי לדלפק במעין חוצפה ישראלית של "אני רק שאלה", העובדת שם מיד שלחה אותי לעמוד בקצה התור כמו כולם, סיפרתי לה שכבר עמדתי בתור והבחורה הוציאה אותנו לעשות self check-in רק מה ? היא לא דאגה לחשוב על זה כי אנחנו צריכים גם להדפיס את כרטיסי הטיסה… טוב, המתנתי עד שהיא סיימה עם משפחה שהייתה באמצע התהליך. ואח"כ היא טיפלה בי, דווקא עכשיו נגמר לה הנייד במדפסת, איזה בעסה… טוב, הלכה להשיג נייר חדש והכניסה אותו למדפסת, הללויה. מיהרתי להגיע אל אפרת ועברנו כמה שיותר מהר את כל השלבים הבאים.
חבורה של חובבנים האלו בבידוק הבטחוני, בטעות העברנו את המצתים שלנו באחת השקיות והם לא עלו על זה, כשהגענו אל ביקורת הגבולות, היה רשום כי בעלי האזרחויות הבאות יכולים ללכת לתור מיוחד, תור שהוא קצר הרבה יותר, בין היתר היה ניתן למצוא שם את ארה"ב, קנדה, אנגליה ו…. ישראל. יופי, אך הבחורה שעובדת שם ראתה כי יש לנו ילדים, אההה… ילדים ? לכו לעמוד בתור הארוך עם כולם. הפוך, בדיוק הפוך מכל היגיון בריא, ומכל הנחייה בשאר שדות התעופה, שם נותנים קדימות למשפחות עם הילדים, מקדמים אותם בתור, כאן זה הפוך. חבורה של חובבנים. עברנו לשלב הבא, הגענו אל השער שלנו, מקום קטן וצפוף באנשים, לא היה לנו היכן לשבת, התיישבנו על הריצפה, אני חיפשתי שירותים, אין פה שירותים, איזה מבאסים אלו, גם לא מקום למלא בו את בקבוקי המים שרוקנו לפני הבידוק הבטחוני. סוף סוף יצאנו מהבניין בדרכינו אל האוטובוסים שייקחו אותנו למטוס.
התיישבנו במושבים שלנו בירכתיי המטוס, שיחק לנו המזל או שפשוט חבורת החובבנים הזו לא שמה לב, כי עלינו לטיסה עם יותר תיקים מאשר הצהרתי עליהם, בטיסות כאלו, על כל תיק משלמים. המטוס המריא, רק כחצי שעה מאוחר יותר סוף סוף התפנתי לשירותים. הטיסה עברה יחסית בסדר, מטוס פח ורמת שירות פח, אבל היי, זה לא משהו חדש, בסופו של דבר מקבלים את מה שמשלמים עליו. טסנו בשעת השקיעה, כך שנופים מעניינים לא היו חסרים.
ליה מסכנה, כנראה חטפה איזשהו וירוס, היא הקיאה כמה פעמים בטיסה, אפילו שקיות הקאה לא היו שם בשלוף. רק אחרי ההקאה השניה הדיילת נזכרה להביא לנו שקיות ונייר לניגוב, וואלה תודה רבה באמת.
נחתנו בשדה התעופה של בוקרשט, חשבנו שכל הדרעאק מהיום הזה כבר מאחורינו. מסתבר שלא, אנחנו רק רצינו כבר לסיים עם כל העניינים הבירוקרתיים ולהתמקם בדירה החדשה. עברנו את ביקורת הדרכונים מהר, הכבודה שלנו הגיעה מהר, היא כבר הייתה על המסוע כשהגענו לשם, המרתי 20 יורו + 50 דולר ב-Money Exchange למטבע המקומי (הוא נקרא Lei או RON), קניתי במכולת היקרה שם בשדה, מים ועוד כמה מצרכים שיעזרו לנו לשרוד את הערב הזה. ואז חייגתי אל סוכנות הרכבים – PriceCarZ, שתבוא לאסוף אותנו למשרדים שלהם כדי לאסוף את הרכב (גם החיבור לאינטרנט עבד חלק למזלי), הגענו לשם וכאן החלה אופרה אחרת.
זה החל עוד מנהג ההסעה שהביא אותנו למשרדים, ערס לא קטן, עם תודעת שירות השואפת לאפס (לא הגיע אלינו, לא עזר לנו בהעמסת התיקים, זה לא לכבודו). כשהגענו למשרדים, כבר על ההתחלה ראיתי את עובדי המקום והרגשתי כי אלו לא אנשים שטוב לעשות איתם עסקים, התהגות חלקלקה של מעכרים שיעשו הכל בשביל להפריד בינך לבין הארנק שלך. גם להם תודעת שירות ירודה. לפני שהבחורצ'יק טיפל בי הוא יצא החוצה לעשן סיגריה עם חברים שלו ונתן לי להמתין עד שיסיים (הוא ידע שיש לנו ילדים קטנים וכמובן ידע את השעה המאוחרת כבר). כשאמר לי כי קודם עליי להציג את המסמכים ואח"כ "נדבר על ההזמנה שלך", כבר הבנתי שהולכים להכניס לי את האלמנט. הרי היינו כאן כבר ברומניה בשנה שעברה, וכבר חווינו את האלמנט הזה על בשרינו. לאורך כל זמן הטיפול בי הוא ניסה למצוא פאקים בהזמנה כדי להוציא מאיתנו כסף, זה החל עם הרכב שלדעתו אינו מספיק גדול (רצה לברר כמה מזוודות יש לנו איתנו, מה לעזאזל אכפת לך ?), רצה לוודא שלכל הילדים יש בוסטרים (הרי הם משכירים בוסטרים), "כי זה החוק ברומניה" אמר לי, זה נכון, ישנו חוק כמו בשאר המדינות שעלינו להושיב ילדים קטנים בבוסטרים, אך אין שום חוק שאתה – משכיר רכבים עלוב שכמותך, מחוייב לבדוק אותנו על זה. הראנו לו את הבוסטר של ליה שקנינו עוד ב-Walmart בקנדה, והזמן הבשיל להגיע למנה העיקרית – עניין הביטוח. כמובן שהשכרת הרכב אינה מבוטחת, אך אני רכשתי ביטוח דרך חברת צד ג' (RentalCover – אותה חברה שכבר החזירה לי כסף על השריטה בטויוטה שבתאילנד פעם 1, אז אני יכול לסמוך עליהם). ואז הוא הלך עם השקרים ונסיונות הסחיטה שלו ("לא יחזירו לך את הכסף", "תקרא את האותיות הקטנות", "תצטרך לספק דוח משטרתי" וכו'…), לא התקפלתי, רמת האמון שלי בהם הייתה פשוט אפס. כך גם כשעברנו על הרכב למצוא נזקים כדי שירשום בדו"ח דיקדקנו על כל פרט קטן. לא סמכתי עליהם כלל.
טוב, בשעה טובה עזבנו את מתחם החניה של חבורת התחמנים הזו, הנסיעה אל העיירה Ploiești לקחה לנו כ-40 דקות נסיעה משדה התעופה, היה כבר חשוך בחוץ, קיבלנו אגב רכב עם גיר ידני (Dacia Jogger), צריך שוב להתרגל לזה. הגענו אל בניין המגורים שלנו, מצאנו חנייה על הכביש הראשי, לצד רכבים אחרים, סבבה, גם בסופו של דבר הצלחנו למצוא ולהבין איך נכנסים הביתה, ישנה רק בעיה אחת קטנה – הרכב לא ננעל. השלט שהוא למעשה גם המפתח – לא עובד. איזה בעאסה, ניסיתי כל מיני דרכים שום דבר לא עזר, התקשרתי למשרד הרכבים, ההוא נתן לי עיצות לא מועילות, את הכל כבר ניסיתי, אמר שהוא יבדוק אם המכונאי, זה היה ברור שהוא לא יחזור אליי יותר. קיבינימאט, היינו צריכים לעזוב את הרכב ללא נעילה, וכשלא נועלים לוקח משהו כמו 20-30 דקות עד שהנורות של הדשבורד + מערכת המולטימדיה להיכבות. איזה עצבים. בבית התארגנו, כולנו עייפים מהיום הארוך והקשה הזה, הילדים כבר היו גמורים מעייפות והיו מאוד עצבניים, בעיקר אחד על השני. זהו יום שישי היום ולאפרת היה מאוד חשוב להדליק נרות, קיבצנו את הילדים במטבח, הדלקנו נרות ובירכנו.
עייפים מאוד הלכנו לישון. דניאל ויובל נרדמו בסביבות השעה 2:00 בלילה.