— 14/02/2023 , יום שלישי —
איזה יום היה לנו היום, חתיכת יום, יום הנסיעה לנווארה אליה ברכבת. יכולנו לקחת מונית לשם בצורה הרבה יותר מהירה והרבה יותר נוחה, אך החלטנו ללכת לאחת מהאטרקציות התיירותיות הגדולות כאן בסרי לנקה ולנסוע את קטע הדרך הזה ברכבת, נסיעה ששמענו עליה עוד מהארץ, נסיעה שנחשבת לאחת מנסיעות הרכבת היפות ביותר בעולם, על פי מגזיני תיירות רבים.
התעוררתי היום בשעה 6:00, שוב פעם מוקדם מידיי, הגרון שלי הפעם כאב, מה יהיה ? מרגיש כמו זקן פתאום שכל פעם יש לו בעיה אחרת… ישבתי על המחשב עד השעה 6:45, חיפשתי לנו מקומות לינה להיום בלילה ביעדינו החדש. הערתי את אפרת ויצאתי לבד לתחנת הרכבת כדי לקנות כרטיסים מוקדם (כדי לחסוך לכל השאר את ההשכמה המוקדמת וההגעה המוקדמת גם היא לתחנה), כעבור 10 דקות הליכה, הגעתי ליעד, בדרך עוד עצרתי לקנות לעצמי צ'אי בשביל הגרון הכואב, בתחנת הרכבת ניגשתי הישר אל דלפק מכירת הכרטיסים, הפקיד ענה לי שניתן יהיה לקנות את הכרטיסים רק בשעה 8:00. איזה בעסה, מה אעשה כאן 45 דקות עכשיו ? שוחחתי עם אפרת בטלפון והחלטתי להישאר. הלכתי אל דוכן חטיפים ושתייה חמה שהיה פתוח ליד התחנה, הזמנתי חתיכת עוגה מעניינת ותה עם חלב נוסף לגרון, הצטרפו אליי 2 מטיילות צעירות שגם הן ממתינות לקנות את הכרטיסים לרכבת, שתי חברות, האחת עובדת בקטאר כדיילת בחברת התעופה הלאומית שלהן, והשניה עובדת בלונדון במכון כושר, שתיהן חברות ילדות לפני שעזבו את ארץ מולדתן – סלובניה. שתי בנות חמודות, יפות שהופתעו לגמרי לשמוע על הסיפור שלנו, משפחה עם 4 ילדים שיוצאת למסע מסביב לעולם למשך שנה – זה משהו שהן מעולם לא שמעו עליו (אנחנו הישראלים מכירים כמה עשרות משפחות כאלו, אולי אפילו מאות ?), עם ההפתעה והתדהמה שלהן הגיעו גם מיליון השאלות מתוך סקרנות. העברנו את הזמן ביחד יופי טופי, אהבתי מאוד לשוחח איתן, השיחה הזכירה לי את טיולי הראשון לאחר הצבא, אז הייתי מטייל בודד שמצא את האינטראקציות הללו כל הזמן, כיום הטיול עם הילדים מרחיק אותך מאוד מאינטראקציות מול מטיילים אחרים, בטח ובטח אם הם רווקים, צעירים ולא דוברים את השפה שלנו (אנחנו בד"כ מתחברים למשפחות אחרות או צעירים ישראלים). בסביבות השעה 7:45, מטייל אחר הודיע לנו כי הדלפק נפתח וכבר יש תור של תיירים, מיהרנו לשם, הבנות קנו כרטיסים למחלקה השניה, ואני מיד אחריהן, 5 כרטיסים, מחלקה שניה, סה"כ 2,250 רופי. מה ה-Downside? אין מקומות שמורים, כך שזה מסביר למה לא יכולתי לקנות את הכרטיסים כבר אתמול ולא היום בבוקר, כי זה לא באמת משנה, אני יכול לרכוש אותם 5 דקות לפני שהרכבת מגיעה ויהיה לי בדיוק את אותו סיכוי לתפוס מושב כמו מישהו שהזמין הרבה זמן מראש.
סיימתי עם רכישת הכרטיסים ותפסתי טוקטוק אל המלון, קצת מיהרתי כי היה עלינו לעשות צ'ק אאוט ולהגיע שוב פעם לתחנה עם הציוד והמשפחה. בזמן הזה אפרת כבר דאגה להעיר את הילדים ולארגן את הציוד אל תוך התיקים, לא נשארה לי הרבה עבודה. עשינו צ'ק אאוט, נפרדנו מעובדי המלון ושם למטה ברחוב תפסנו 2 נהגי טוקטוק ששמחו להסיע אותנו אל תחנת הרכבת (ועל הדרך לגזור קופון שמן בסך 400 ג'ובות לאחד), הגענו אל רציף מספר 2 והמתנו לרכבת, ביחד איתנו המתינו עוד תיירים רבים על הרציף
הרכבת, שהייתה אמורה להגיע ב-8:45, איחרה ב-10 דקות (לא מפתיע כאן), ופה אנחנו חטפנו את השוק של הטיול הזה, הרכבת הייתה פשוט מפוצצת באנשים, לא רק שלא היה לנו סיכוי למצוא מקומות ישיבה, אני בכלל הייתי בספק אם נצליח לעלות על הקרון כשראיתי את האנשים נשפכים מהקרונות החוצה. אחד מהסדרנים עזר לנו למצוא קרון בו התור אליו היה קצר יותר ובדרך לא דרך, הצלחנו להשתחל בין מיליוני אנשים ואיכשהו להיכנס לקרון הצפוף, אנחנו עם 11 תיקינו ! כשכולנו דחוסים כמו סרדינים, ליה החלה לצרוח שם בקרון כאשר עלינו, כנראה כל הסיטואציה הזו הייתה לה יותר מידיי קשה, הצרחות שלה הקנו לה ולאמא שלה מקום ישיבה על אחד מהשולחנות אשר פינו לה, שאר המשפחה עומדת. בשלב מסויים ביקשתי מהילדים להניח את תיקי הגב על הריצפה ולשבת עליהם, חילקתי את הטלפונים שלהם, שירגעו מעט מהחוויה הלא נעימה הזו שהם חווים כעת
במשך כל השעה הראשונה של הנסיעה, ניסיתי למצוא את הזווית הכי נוחה לי לעמידה, כל הזמן הבטתי מאחורי, מלפני ולצדדי כדי לוודא שהתיקים שלנו עדיין על הרכבת ולא קיבלו רגליים או משהו כזה, יאמר לזכותם של הסרי לאנקים כי הם מאוד עזרו עם התיקים, הרימו כשנפלו, שמרו שלא יעופו או ייפלו, דאגו כאילו היו שלהם. יש משפט שאומר: It will get worse before it will get better, וכך אכן זה היה על הרכבת, אם חשבתי תחילה כי עכשיו זה צפוף, אז בתחנות הבאות עלו עוד ועוד אנשים כדי לגרום לסרדינים להרגיש בחיי רווחה לעומתינו. מה גם שמידי פעם עבר חלף לו בין האנשים בקרונות איזה רוכל עם קרטון גדול למכירה של מזון או משקאות, איך לעזאזל הוא הצליח להשתחל בין כולם ולהתקדם ? רק אללה יודע.
כעבור שעה של נסיעה, התפנה מעט מקום להזיז את הרגליים, עדיין אני בעמידה, עדיין בצפיפות, אבל יש טיפה מרווח בו אני לא מתחכך כל הזמן עם השכנים שלי (רק מידיי פעם בקפיצות בנסיעה). בנוסף, אחרי שעה של נסיעה, הנופים הפכו להיות משמעותיים ודרמתיים הרבה יותר, ואילו נופים, חבל על הזמן. לא סתם הרעיפו שבחים על נסיעת הרכבת הזו, בין הרים ובין סלעים, טסה הרכבת (50 קמ"ש בסה"כ, כן ?), עברנו גשרים מעל נהרות, חצינו הרים (דרך מנהרות חצובות), ראינו הרבה מאוד טבע ונוף עם מטעי תה, מפלים, דקלי קוקוס והרבה הרבה ירוק בעיניים. נסיעה משגעת שגרמה לי לשכוח מכאב הרגליים ולהתרכז ביופי הזה שטס לי מול העיניים בזמן הנסיעה. התמונות והווידאו שצילמתי לאורך הנסיעה עושות פשוט עוול למה שהמציאות הציגה בפנינו היום, אבל בכל זאת, זה עדיף מלא להציג כלל… (ניתן ללחוץ להגדלה)
הרכבת הגיעה אל העיירה נווארה אליה כעבור 4.5 שעות (דפקה איחור אופנתי), שזה אומר שהייתי 4.5 שעות על הרגליים, ג'יזס קרייסט, לא נראה לי שבטירונות שלי עשיתי מאמץ כזה של עמידה. הירידה מהרכבת הייתה אתגר לא פחות קטן מהעליה אליה, שוב פעם צריך להשתחל בין המוני אנשים בקרון והפעם היינו צריכים גם להדוף את החבר'ה שעמדו שם בחוץ ורצו כבר לעלות על הקרון, יצא מצב כזה שהילדים ירדו ראשונים, אפרת עם ליה על הידיים ואני אחרון מנסה לקחת עליי כמה שיותר תיקים, נחתנו על הרציף, זרקנו את כל הכבודה שלנו לריצפה והתחלנו לספור, היה שם כאוס מוחלט, המוני אנשים עברו, דחפו, הזיזו, מיהרו והיו בלחץ, אנחנו עם התיקים על הרציף היינו כמו עצם בגרון להרבה ממהרים שם, אבל איזו ברירה אחרת הייתה לנו ? ספרנו מהר את התיקים הזרוקים על הריצפה, הגענו ל-10, שיט, חסר תיק אחד, ולא סתם תיק, זו הייתה המזוודה האפורה עם הבגדים של דניאל ועידו והלפטופ שלהם. ניסיתי להיכנס כדי להביא את האוצר האבוד, לא היה לי סיכוי בין כל האנשים שנדחפו להיכנס, למזלי, אחד מהאנשים שעמדו לצידי בנסיעה במהלך כל הזמן הזה הבחין בי ומסר לי את המזוודה (הוא נשאר על הקרון והבחין בי מלמעלה), סוף טוב הכל טוב, הסאגה הזו מאחורינו, זו הייתה נסיעת הרכבת הכי יפה והכי קשה שחווינו, כל כך נהניתי בנסיעה, לעולם לא נעשה זאת שוב.
ליה, שישבה על אפרת, כיכבה לאורך כל הנסיעה, דיברה ושיחקה עם המקומיים, שנדלקו עליה, בסוף הנסיעה אפרת הייתה חייבת להצטלם עם החבר'ה שלה, ליה הפעם פחות שיתפה פעולה
יצאנו מתחנת הרכבת, בחורצ'יק כבר נדבק אלינו, אך עזר בסחיבת התיקים, הוא לקח אותנו לרכב שלו, רכב גדול -ואן. יאללה, ניקח אותו לעיר וניפרד לשלום, חשבתי לעצמי, בדרך דיברנו על מקומות לבקר בהם ואטרקציות תיירותיות באיזור, אנחנו נסענו כ-10-15 דקות אל מתחם בו סימנתי במפה את כל הדירות עליהן שמתי עין. הגענו למקום, ירדתי מהאוטו לבדוק זמינות חדרים במקום הראשון, אבל מה ? המקום סגור, נעול. טוב, הלכתי למקום השני ? איפה המקום השני ? בגוגל מפות קיים, במציאות אין כלום, סבבה, מקום שלישי ? אותו הדבר, יש בגוגל, אין במציאות. וואי, איזה בעאסה. המקום הרביעי הופיע במציאות, איזה יופי, צילצלתי בפעמון, בעל המקום פתח את החלון ואמר כי אין לו מקומות פנויים, הכל תפוס. מוזר, אבל בסדר, כשהתחלתי ללכת, הוא שאל אותי כמה אנשים אנחנו, אמרתי לו שאנחנו משפחה בת 6 נפשות. היחס שלו פתאום השתנה ב-180 מעלות, יצא החוצה והראה לי את הדירה שלו, מקום חמוד, נמצא במפלס התחתון של המתחם בו הוא ואשתו גרים בו. יש גינה חביבה בחוץ, המקום עצמו נראה סביר, לא הכי חדש ונוצץ, אבל מספיק טוב לנו, החיסרון היחיד פה הוא שאין לו WiFi , אבל באמת זהו החיסרון היחידי, בעל המקום אפילו איבזר אותנו עם כיריים חשמליים וכלי מטבח, ולרגע חשבנו שכבר הפכנו להיות הבן-גיגיים במונאר 🙂 אה, והמחיר ? בדיחה, 6,000 רופי לכל הדירה במידה וניקח את המקום ל-4 לילות (מה שנראה סביר בהחלט שנעשה), החלטנו להתאפס כאן ב-Medalin Cottage
התארגנו במקום, הילדים אכלו קורנפלקס ואנחנו נישנשנו את הפארותות עם החביתה שקנינו בבוקר לפני שיצאנו, כאן כבר די קריר, הילדים לבשו בגדים חמים. בסביבות אחה"ח יצאנו אני, אפרת, עידו וליה לסיבוב ראשון באיזור, המקום נמצא כמה דקות הליכה מאגם Gregory, אליו הגענו בסיור, מקום יפה, אהבנו.
ירדנו למטה לכיוון הדוכנים, אני קניתי מרוכל אחד שם, קערת גרגירי חומוס שהוא טיבל אותה במלח, לימון והמון חריף ! אפילו לי זה היה חריף מאוד, אחת המנות הכי חריפות שאכלתי במסע הזה עד כה. לליה ועידו קנינו תפו"א חתוך כספירלה (קנינו את זה גם בקודאי קנאל) מטוגן בשמן עמוק, ואח"כ הוספנו על זה גם שלגונים קרים ומתוקים, אני הייתי חייב אחד כזה כדי להרגיע מעט את חלל הפה שלי שהיה צורב מהחריפות
שוחחנו שם עם צמד חברים מקומיים שמכר לנו את הגלידות, הם היו ממש אחלה, דיברנו, צחקנו, נהנינו. משם שמנו פעמינו אל עבר הסופרמרקט Keels שקיים בעיירה, נכנסנו עם רשימה ארוכה של דברים לקנות, הרוב אמור להספיק לנו ל4-5 הימים שאנחנו אמורים להישאר כאן עם המטבחון שקיבלנו, יצאנו מהסופר עם נזק של 13K בסה"כ. תפסנו טוקטוק בחזרה לבית שלנו ב-Medalin, הנהג דפק בסוף עצירה יותר מידיי חזקה, ליה עפה על הברזלים של הריקשה וקיבלה מכה חזקה בשפה, היא דיממה מעט ולקח לה זמן להירגע, נהג הטוקטוק הרגיש לא נעים, כמה לא נעים ? לא נעים ברמה כזו שהוא נתן לנו את מחיר הנסיעה כמחיר מקומי (200 רופי).
פה בבית החדש שלנו, הכנו לכולנו ארוחת ערב, עניין האינטרנט קצת מציק, אבל אין ברירה, צריך להתרגל להסדר החדש, אני בישלתי נודלס עם רוטב סויה ועם בצל ושום מטוגנים, הוספנו לזה סלט ירקות ויוגורט שמסתבר שהוא יוגורט קינוח מתוק, בשלב מסויים הגיע בעל המקום עם רשימה בידו, כבר בצהריים שוחחנו על זה שיכול להיות שהוא ייקח אותנו לסיור פה במקום, אז הרשימה הזו שהביא לנו, הינה רשימה של מקומות לראות ולעשות והוא יוכל להסיע אותנו במחיר משמעותית נמוך ממחיר השוק, זוהי הרשימה ואנחנו בהחלט הולכים לעשות אותה בימים הקרובים:
זהו, סגרנו פה את היום, המקלחת כאן עם מים רותחים (חשוב, כי קר כאן בלילה), ויש לנו כמה וכמה שמיכות לחימום, בסה"כ טוב לנו כאן, אפילו המוסיקה ששומעים כאן בסלון היא מצויינת (תחנת רדיו מעולה), כולם כבר הלכו לישון, ואני כבר בדרך…