— 23/12/2022 , יום שישי —
גם היום התעוררנו יחסית מאוחר בריזורט המפנק שלנו ב-Himadri, ב-8:30 התחלנו להניע את עצמנו, כשהבנתי כי הצ'ק אאוט מהמקום הוא ב-10:00 ולא ב-11:00, נכנסנו כבר ללחץ של זמן וכדי להיות יעילים בזמנים, אני תפסתי פיקוד על ארוחת הבוקר בזמן שאפרת דאגה לסדר את הציוד שהיה פזור בחדרינו במהלך חמשת ימי השהות שלנו כאן ולארוז אותו יפה בתיקי המסע הגדולים שלנו. אכלנו מהר, עזבנו מהר. במהלך הבלגן של העזיבה, השכנים שלנו ביומיים האחרונים – 2 זוגות צעירים נפרדו מאיתנו לשלום, לא הייתה לנו אינטראקציה יותר מידיי גדולה איתם, קצת קישוקושים פה, קצת צחוקים שם וזהו פחות או יותר. שני הזוגות הכירו במהלך לימודיהם באוניברסיטה כאן בקרלה, הבנות ממדינת קרנטקה שבאו ללמוד כאן (אחת הנדסת חשמל, השניה רפואה) והבנים מקומיים, הצטלמנו ביחד ונפרדנו לשלום
איברהים הנהג הגיע באיחור לא אופייני, רק ב-10:30 יצאנו מהריזורט היפייפה שלנו והתחלנו במסע הארוך והמפותל אל עבר יעדינו הבא, עיר החוף: קוז'יקוד (Kozhikode).
הדרך עברה בחלק מהמקומות שביקרנו בהם אתמול, האגם ונקודת התצפית המאכזבת, הפעם נקודת התצפית הייתה מאכזבת אפילו עוד יותר עם ראות מלוכלכת שלא משאריה הרבה מקום להתפאלות. בזמן זה גם עשינו עצירה לצד הדרך, איכשהו רציתי קצת לשבור את הנסיעה הארוכה אז ביקשתי מהנהג לעצור במקדש שהומלץ במדריכים, וואלה, אין לי מושג מי ממליץ על דבר כזה, אבל זה ממש היה מעאפן. לפחות דוכן הצ'אי הצמוד היה שינוי מרענן, הזמנו כוס צ'אי לכל אחד, את המאפה המטוגן המתוק הזה שהזמנו יומיים לפני בבית הקפה ב-Kambalakkad (עם מחית בננה וקוקוס מתוקה) וקופסת שוקולד לבן במחיר אסטרונומי
הדרך אל קוז'יקוד לא הייתה קלה, באמצע הדרך ירדנו מהרמה הגבוהה של וואינאד אל העמק של רצועת החוף המערבית, הפיתולים לא עשו טוב לקיבה של הילדים וזה השפיע על מצב רוחם. העצירה הבאה הייתה לצד הדרך כאשר אפרת הייתה צריכה להתפנות לשירותים (ממול הייתה מסעדה) ויובל הייתה צריכה להקיא, ארוחת הבוקר המושקעת שלי נשפכה לה על הקרקע בבושת פנים. בסביבות השעה 13:30 הגענו אל מחוז חפצינו, איזור Calicut הוא האיזור ליד תחנת הרכבת המרכזית של העיר, לא סתם בחרתי את המלון שלנו במקום זה, כי התכנון היה להשיג כרטיסי רכבת ביום שלמחרת ולעוף מכאן. הגענו למלון שלנו – Queens Hotel, פרקנו את התיקים ונפרדנו מאיברהים – נהג המונית עימו חלקנו שעות רבות ביחד בימים האחרונים. התארגנו בשני חדרים גדולים ומרווחים, אפרת נתנה לכל ילד רשימת מטלות לימודיות שיבצעו בחדר ואנחנו יצאנו החוצה עם ליה לעשות סידורים. משמעות המילה סידורים היא לברר איך אנחנו מתעופפים מהעיר הכל כך לא מושכת הזו. הלכנו 650 מטרים אל תחנת הרכבת, מילאנו טופס עם הפרטים שלנו ושל הרכבת אליה אנו מעוניינים לעלות מחר, המתנו בתור פרק זמן מכובד בצפיפות, סדר ואירגון כמו שרק ההודים יודעים לעשות, כל זה רק כדי לגלות כי אין מקומות פנויים על הרכבות ליעדינו הבא, לא ברכבת הזו, לא בשאר הרכבות, לא במחלקה שאנו בחרנו (מזגן) ולא בשאר המחלקות האחרות, פשוט כלום. תקופת הכריסטמס לא טובה לנו המטיילים באיזור. בזמן ההמתנה שלי בתור, אפרת תפסה לה מקום באחד מן המושבים באולם ההזמנות, החזיקה את ליה שנרדמה עליה בזמן שאחרים הלכו בעקבות הקטנה שלנו ונרדמו גם הם…
טוב, לא הלך עם הרכבת, ננסה דרך אחרת – אוטובוס. ליד תחנת הרכבת מצאנו כספומט של בנק Canara עליו יש שמועות כי לא גובים עמלה, הוצאנו 30K רופי (כ-1,250 ש"ח) בשלוש פעימות, משם המשכנו לדוכן מיצים סמוך, הזמנו 3 כוסות מיץ, לי, לאפרת ולליה שבינתיים התעוררה ודרשה את הסחורה שאנחנו קיבלנו. תפסנו ריקשה ותמורת 60 רופי ולאחר עוד כ-6-7 דקות נסיעה הגענו אל מרכז העיר אל תחנת האוטובוסים המרכזית, גם שם נאלצנו להמתין בתור, המקום היה חשוך, חם ודביק, בזמן ההמתנה עוד כמה מקומיים ניסו להידחף לפני, לא נתתי להם. האוטובוס של 10:30 בבוקר היה מלא עד אפס מקום, מה נשאר פנוי ? אוטובוס לילה עם כיסאות בעלי משענת מתכווננת. לא תודה, לא בשבילינו. עזבנו את המקום בבעאסה רצינית. ואז הגיעה ההברקה, פתחתי את אפליקציית Uber ובדקתי אם מישהו במקרה יהיה מוכן לקחת אותנו כ-5 שעות נסיעה מכאן תמורת בוכתה של כסף, Uber הודיע שכן ותוך כמה שניות הוא גם מצא לנו נהג שיסכים לתנאים, התעריף ? 4,600 רופי, זיל הזול בהתחשב בנסיבות (לכאן הגענו בנסיעה של 3 שעות תמורת 3,000 רופי). וואלה, זה היה מרגיע. ביטלתי את ההזמנה והבנו כי יש לנו פתרון. מעבר לכך, בדוכן מוניות צמוד שאלנו נהג מבוגר כמה יעלה לנו להגיע ליעדינו הבא, ההוא זרק לאוויר העיר המפוייחת הזו: 7,000 רופי, אוקיי, זה היה מספר יפה להתחיל איתו, אמרתי לאפרת שאם דרך Uber זה לא יצא לפועל בסופו של דבר, צריך לזכור שיש עוד פתרון, יקר אמנם, אבל עדיין פתרון. סבבה, עברנו את המשוכה הזו לפחות. השלב הבא התנהל בעצלתיים, אפרת רכשה תיק גב שאמור להחליף את אחד התיקים עימו יצאנו מהארץ, חיקוי של ה-North Face שיניב – אחיה של אפרת, קנה בתאילנד לפני כמה שנים (חשב שזה מקורי…), התקשרנו לילדים שלמדו בחדר, הם רעבים, סבבה, צעדנו ברחוב הראשי של העיר מנסים למצוא להם משהו לאכול, אני הזמנתי לי בדוכן שווארמה שתי מנות כ-Take Away. הרחוב היה מפוצץ בכלי רכב רעשניים ומזהמים, עם אנשים בכל מקום, איפה הריזורט הקטן והשקט שלנו בוואינאד ואיפה אנחנו כעת…
החלטנו לקנות לילדים מנות של צ'יקן נאגטס במקדונלד'ס, בימים האחרונים הם התקיימו על סלט ירקות וחביתות. אפשר לתת להם קצת ג'אנק פוד. קבוצה של בנות צעירות הביטו ב-ליה, מנסות לדובב אותה בזמן ההמתנה לאוכל, ליה כבר עייפה מכל המקומיים הללו שמנסים לצבוט לה את הלחי ו\או להרים אותה על הידיים, היא מסרבת בכל תוקף למחווה החד צדדית הזאת וכבר נראה לי שיש לה טראומה מכך.
מחוץ לקניון שם נמצא סניף מקדונלד'ס תפסנו ריקשה שהפעילה מונה !!! נסענו איתה בחזרה אל המלון שלנו. הראנו לילדים את השלל עימו הגענו והם היו שמחים, אני טרפתי את השווארמה החריפה והם התנפלו על מקנאגטס טריים וכל כך לא מזינים.
אפשר להגיד כי מכאן נכנסתי למרתון של חיפושים מול המחשב, בזמן שהילדים הלכו להתקלח בתורות, אני הייתי חייב למצוא לנו מקום לינה ללילות של השנה האזרחית החדשה. בלתי אפשרי. מקומות מעאפנים עם ציוני דרעאק באתרי ההזמנות, רצו מחירים אבסורדיים של ממש, בסופו של דבר, לאחר שעות של התברברויות וקריעת הרשת, הזמנתי מקומות אחרים בערים אחרות, מנסים להעביר את ימי החופשה של המקומיים ללא נזק כלכלי מטורף, מה שנקרא – להתכופף עד שיעבור הזעם. בשורה התחתונה, אנחנו מסודרים לגביי מקומות לינה עד ה-8.1 שזה גם הזמן שהחופשה נגמרת, כולם חוזרים לעבודה השגרתית שלהם ואנחנו יכולים לטייל בנחת עם מספיק מקומות לינה פנויים. אמן!
— 24/12/2022 , יום שבת —
יום ארוך מאוד וקשה עבר על כוחותינו, יום של נסיעות ולא סתם נסיעות – 8 שעות במונית, שעד כמה שזה נשמע פריבילגי (מונית ולא אוטובוס או רכבת), זה עדיין 8 שעות לשבת על העכוז ולא לזוז יותר מידיי…
התעוררנו היום בסביבות השעה 8:30 במלון המפנק שלנו בקוז'יקוד – Queens Hotel, אני חייב לציין אותו לשבח, אמנם הגענו אל מלון זה מהריזורט היפייפה שהיה לנו בוואינאד, לכן כבר הגענו עם ציפיות גבוהות לסטנדרט גבוה, והוא בהחלט סיפק את הסחורה, באותו סדר גודל של מלון Roopa שהיה לנו במייסור. די התמהמהנו עם הזמנים בבוקר, חשבנו שיש לנו את כל הזמן שבעולם… הכנתי לילדים קורנפלקס עם חלב מאותה אבקה שרכשנו כמה ימים לפני, אפרת ואני ירדנו למטה ויצאנו לרחוב לחפש צ'אי. מצאנו דוכן קטן ומצ'וקמק שמוכר צ'אי וכל מיני מאפים מטוגנים ממש בהמשך הרחוב. הזמנו 3 כוסות צ'אי (ליה הצטרפה אלינו) ועוד כמה סוגים של מטוגנים, אחד מהם ממש מצא חן בעינינו, Milk Cake הבחורצ'יק ענה לנו כששאלנו לשם העוגה הנפלאה הזו, יאללה בסדר. הזמנו עוד 6 חתיכות לקחת לילדים לדרך.
במלון, אירגנו את הילדים ואת התיקים, בסביבות השעה 11:30 הורדנו את כל התיקים ללובי ועשינו צ'ק-אאוט, בזמן זה הפעלתי את קסם ה-Uber למציאת מונית לעיר קוצ'י (Cochi) – יעדינו הבא, נסיעה מקוז'יקוד לקוצ'י זו לא נסיעה של מה בכך, גוגל הראה 5 שעות שזה אומר שנהג מונית ישריין לעצמו לפחות 10 שעות של נסיעות (לפחות!). זה היה שיעור מספר אחד בשבילנו לספר הטריקים והשתיקים של Uber בהודו. לאחר המתנה מסויימת, נמצא לנו נהג שיסכים לנסיעת הטירוף הזו, Uber קישר בינינו והנהג שלח לי מיד הודעת טקסט דרך האפליקציה שאצור עימו קשר למספר טלפון נייד שלו, "כן, אני מוכן לקחת אותך ליעדך, העלות הינה: 6,300 רופי" אמר לי, "אבל Uber מציג לי מחיר של 4,800 רופי" עניתי מופתע, תשובתו הייתה (בניסוח שלי): "Uber יכולים לקפוץ לי, זהו המחיר שאני גובה". טוב, אמרתי שאחשוב על זה, ביטלתי את הנהג באפליקציה והמשכתי לחפש. נהג שני מקבל את קריאתי, ושוב שולח לי הודעה לחזור למספר שלו, אותו טריק, רק שהפעם המחיר עלה ל-6,800 רופי, אוקיי, הבנתי את הטריק, במקום שהאפליקציה תקבע את המחיר, ההודים עלו על דרך צדדית לעקוף אותם במחירים שלהם. במלון שלנו אגב רצו 8,300 רופי. חזרתי לראשון שרצה 6,300 אך הוא לא ענה, ניסיתי שוב ושוב – אין תשובה. אוקיי, חזרתי לשני, הורדתי אותו ל-6,500 רופי וסגרנו את הבסטה, כ-15 דקות אח"כ הוא הגיע לפתח בית המלון שלנו. רכב מסוג טאטא עם תא מטען קטנטן, בתיכנון הנדסי מורכב, אחד כזה שלא היה מבייש את בכירי המהנדסים של Nasa, הצלחתי להכניס את כל התיקים שלנו לבגז' מלבד ארבעה. הישג מרשים. את הארבעה דחפנו למעלה מאחורה ולמטה ברגליים של המושב האחורי. התחלנו בנסיעה בסביבות השעה 12:00 בצהריים, התיכנון היה להגיע לקוצ'י בסביבות השעה 17:00 אולי קצת לפני, תלוי במצב הכבישים. אז מסתבר שמצב הכבישים היום היה על הפנים, היום זהו ערב הכריסטמס וכל מדינת קראלה הייתה בחוץ, הנסיעה בקושי עלתה את ה-40 קמ"ש והזמנים של גוגל מפות רק הלכו ועלו…
כעבור שעתיים של נסיעה בערך עשינו את העצירה הראשונה שלנו, כולנו היינו רעבים, ביקשנו מהנהג שיעצור לנו במקום שמכין אוכל לא חריף, הבחורצ'יק הביא אותנו ל-ChicKing – רשת המבורגרים מקומית, מתחרה של KFC (שלא היה בסביבה), הזמנו שם מלא אוכל עתיר שומנים ופצצות של קלוריות כמו שהרשתות הללו יודעים לספק לקהל מאמיניהם. אבל מה? טעים לאללה, במיוחד מילקשייק המנגו הסמוך והמתוק שלהם.
המשכנו בנסיעה, הבטתי בשעון ואח"כ בגוגל מפות והתבאסתי, כל כך הרבה זמן עבר וכל כך מעט התקדמנו על המפה, הילידים שיחקו עם הטלפונים, ליה הלכה והתדג'ננה שם מאחורה, מנסה לטפס על הכיסא שלי וקראה לעצמה קוף. הנהג היה אדיש.
הדרך עברה בין כפרים רבים, המוני מכוניות הזדחלו על הכבישים, עידו שישב עליי לאורך כל הנסיעה במושב הקידמי שיחק באפליקציות שבטלפון שלו לאורך רוב הנסיעה, בד"כ אנחנו מנסים למנוע מהם לקבל יותר מידיי זמן מסך, אבל המקרים מיוחדים, כמו היום, חרגנו ממנהגינו.
הגיעה השעה 18:00 בערך, אנחנו כבר 6 שעות מאז שיצאנו, זמן טוב לעשות הפסקת פיפי, הנהג עצר לנו באחת מהמסעדות הפזורות לאורך הכביש – Ammar Food Court, שם כולנו הלכנו להוציא מים מגופינו בשירותים וכמה דקות אח"כ להכניס מים לגופינו עם צ'אי חם ומהביל, מישהו אמר פעם כי מים הם הדבר הכי מניפולטיבי שקיים בעולם, הם משתמשים בנו האנשים (והחיות) כדי להעביר את עצמם ממקום למקום.
המשכנו בדרכינו, כשעה אח"כ ושעה לפני ההגעה הטלפון שלי מצלצל, אפליקציית ה-TrueCaller מראה לי שזה מ-OYO – אותה רשת בתי מלון מהם הזמנתי את המלון שלנו בקוצ'י, על הקו דיבר במהירות ובמבטא מאוד כבד נציג של החברה, לקח זמן עד שהצלחתי להבין מה הבן אדם רוצה ממני. אז מסתבר כי הוא דורש שאשלם כעת את הסכום המלא עבור הלינה שלנו במלון, כשביצעתי את ההזמנה שילמתי כבר 50% מקדמה למה ? כי זה כריסטמס ויש ביקוש רב, אז כעת הוא דורש את ה-50% הנותרים, למה ? כי יש להם מחסור חמור בחדרים ודרישה מאוד גבוהה. "אין בעיה" אמרתי לו, "בעוד כשעה אנחנו נגיע למלון ואשלם את הכל מראש" (באמת שלא היה לי אכפת), "לא", הוא ענה לי נחרצות, "אתה חייב לשלם לנו כעת הכל", "איך ?" שאלתי אותו, "המזומנים עליי וכשאגיע למלון אשמח לשלם לפקידי הקבלה" עניתי, אבל הבחורצ'יק היה עקשן "דרך Google Pay" ענה לי, "אבל אין לי Google Pay" החזרתי לו בטון כועס יותר, "אז תשתמש בחשבון של חברים או משפחה שלך" ענה לי בחוצפתו. וואו, פה כבר לגמרי התעצבנתי, "תשמע" אמרתי לו, "אני הזמנתי את החדרים הללו מספיק זמן מראש כי להימנע מהבעיות כאלו עכשיו, זה שיש לך מצוקת חדרים, זוהי בעיה שלך, לא שלי, אני כבר שילמתי מראש על חצי מההזמנה ואני מוכן להשלים את הרכישה כשאגיע בעוד שעה למלון, אין לי גוגל פיי ואין לי איך לשלם לך כעת" דיברתי אליו בקול מאוד חזק, ברור, אסרטיבי וכועס. "בסדר, תשלם כשתגיע" הבחורצ'ק התקפל ובכך הסתיימה השיחה כשהפיוזים שלי עלו בכמה דציבלים…
בחוץ כבר מזמן החשיך ואנחנו עדיין היינו בדרכינו האיטית אל פורט קוצ'י, שם נמצא המלון שלנו, מסכן הנהג, אחרי שיוריד אותנו יצטרך לחזור כל הדרך בחזרה הביתה, מי יודע מתי יגיע אל קוז'יקוד… בשעה 20:00 בערב סוף סוף הגענו למקום המיוחל – מלון Anchor House, טיפה התברברנו במציאת המקום (גוגל מפות פישלו שם) אבל הגענו. אני נכנסתי ברוח קרב אל הקבלה, כבר מוכן לכל תשובת סירוב או בעיה שהם יציגו לי, אבל למען האמת הם היו בסדר גמור, מסתבר שמי ששוחח איתי היה עובוד של רשת המלונות OYO והם המלון שנמצא תחת חוזה מול הרשת הזו, לא היו מעורבים כלל בשיחת הטלפון שקרתה לפני כשעה. פרקנו את התיקים ועשינו צ'ק-אין. שילמתי על החדרים מראש עד ה-29.12. המלון בהשוואה למקומות הלינה האחרונים שלנו נראה כמו ביב שפכין. אמנם קצת יותר טוב מהגסט האוס של סאני, אבל מה לעשות, התרגלנו לטוב החל ממייסור, דרך וואינאד ועד המלון המפנק בקוז'יקדו.
לא היה לנו טיפת מים בבקבוקים, יצאתי עם עידו החוצה מנסים למצוא מים מינרליים, משימה לא קלה בכלל, מצאנו הרבה דוכני שייקים נפלאים, עצרנו באחד מהם, אני שתיתי שייק צ'יקו טוב ועידו לקח שייק אבוקדו מצויין, הזמנתי עוד 4 שייקים אבוקדו כ-Take away לשאר חברי המשפחה, בדוכן ליד קניתי עוד גויאבות ותפוחים להשלים את ארוחת הערב.
עידו ואני היינו צריכים ללכת לא מעט עד שמצאנו איזשהו דוכן אחד צדיק בסדום שמכר בקבוקי מים מינרליים, קניתי 3 וחזרנו כל הדרך אל המלון, מסתבר שהאינטרנט פה בקומה לא עובד כבר יומיים שזה סופר מבאס. הילדים עשו מקלחת ומשפחת פלנר הלכה לישון לאחר יום נסיעות מפרך.