— 18/03/2023 , יום שבת —
כן, לא התבלבלתי בכותרת, אין לנו מושג על המקום בו אנו ישנים דבר וזה כל היופי בלטייל עם רכב פרטי, מגיעים למקומות שלא תיכננו להגיע אליהם מראש, מדובר על כפר נידח הבנוי מעל אגם, הכל פה כתוב בתאילנדית, אין פה אנשים דוברי אנגלית, גוגל טרנסלייט עובד אצלי שעות נוספות, ולמה אנחננו פה בכלל ? זה הכל בגללי. התור שלי הגיע להיות חולה, אני כבר לא יודע ממי נדבקתי במשפחה, וזה גם לא משנה, אבל אני מרגיש חולשה של מחלה.
זה החל היום בבוקר עם כאבי ראש חזקים, חשבתי תחילה שזו עוד איזו מיגרנה מעצבנת שאני חווה, אבל גם הרגשתי כאבי גרון וגם חולשת שרירים כללית, כך שזה רציני יותר. רצינו היום לעזוב את קאנצ'נאבורי, אך הכל היה תלוי בהרגשה שלי, בסביבות השעה 10:30, לאחר ארוחת בוקר ואריזות של התיקים, נשכבתי על המיטה ונרדמתי לאיזה שעה. הרגשתי מעט טוב יותר, בזמן הזה אפרת ישבה עם הילדים על לימודים. עשינו צ'ק-אאוט ובסביבות השעה 12:00 יצאנו לדרך, היעד הסופי היה סאנקלאבורי, אבל לא בטח שהייתי מחזיק מעמד להגיע עד לשם. הנסיעה לשם היא 3:05 שעות ללא עצירות, בתיכנון שלי, רציתי לעזור בכמה מקומות על הדרך. אך ככל שהרגשתי לא טוב, כך התחלתי להסיר את המקומות ביקור הללו מהנסיעה. הנסיעה הייתה יפה, אמנם הראות לא משהו כאן במערב תאילנד, האוויר מלא באובך והשמיים לכן אינם ה-Perfect Blue Sky שאנחנו התרגלנו לראות בסרי לנקה למשל. עזבנו את איזור קאנצ'נאבורי והגענו אל ה-Country Side של תאילנד, כפרים נידחים באמצע שום מקום. מבלי לתכנן, מבלי לדעת, פתאום בצידי הכביש החנו להם כמה עשרות רכבים, ליד דוכני מזון. "יש פה בטח משהו מעניין", אמרתי לאפרת, עצרתי את הרכב לצד שאר הרכבים החונים, פתחתי את גוגל מפות וראיתי שאנחנו ממש בפתחה של שמורת טבע הנקראת Sai Yok ובדיוק הגענו לאיזור של מפלים ובריכות טבעיות (Namtok Sai Yok Noi), היום היה יום שבת, על כן מספר הרכבים הרב, המקומיים בחרו לצאת לכאן אל חיק הטבע עם המשפחות שלהם ולהעביר את זמנם בשיכשוך הבריכות. הילדים סירבו לצאת מהמזגן באוטו וממסכי הטלפונים שלהם, יצאתי לבד לבדוק עד כמה שווה ללכת לכאן, יצאתי והתפעלתי מאוד מהמקום. כבר על ההתחלה הגעתי לקטר רכבת שאני מניח שיש לו חשיבות היסטורית
המפלים הגיעו מיד אח"כ, איזה יופי של מקום, מוצל, נעים, מלא מים מסביב, עם הרבה פינות חמד שנתפסו ע"י מקומיים תאילנדים. התקשרתי לאפרת מיד והודעתי לה שתוציא את הילדים מהרכב, זה משהו שאסור לפספס. אח"כ גם חזרתי לרכב לעזור לה בשליפת הילדים משם, הילדים כעסו על כך שבמקום טיקטוק יש להם מפל מול העיניים, חוץ מליה שרצה ישר למפלים, הורידה חולצה ומכנסיים והחלה להתגלש במגלשות המחוספסות שם
בילינו במקום בערך כ-חצי שעה, והיינו אני מניח מבלים יותר זמן אילולא פרצוף הבעאסה של הילדים הגדולים והחולשה שלי…
נכנסנו לרכב, הפעלנו את המזגן על עוצמה מלאה, מד הטמפרטורה ברכב הראה על 37 מעלות בחוץ. המשכנו בנסיעה, עברנו את המוזיאון אליו רציתי להגיע – Hellfire Pass, אולי נגיע אליו בדרך חזרה, אולי לא. בנקודת עצירה מסויימת על אם הדרך, עצרנו להפסקה קלה ב-7/11, קנינו לכולם ארוחת צהריים קלה, אני לקחתי מנה מוכנה של אורז עם תבשיל עוף חריף וביצה (היה מעולה) ולילדים טוסטים עם גבנ"צ , הקטע היפה הוא שניתן לקנות את האוכל מהמקרר והמוכרים יחממו לך אותו בטוסטרים \ תנורים שיש להם שם, המחירים זולים להפליא, בסביבות ה 3-5 ש"ח למנה.
הרגשתי ממש חלש ולא רציתי לנהוג עד היעד הסופי שלנו להיום, אז החלטתי להתקדם עד לאטרקציה הבאה אליה תכננתי להגיע ולמצוא שם מקום לישון. כך היה, הגענו אל ה-Khao Laem Sky Walk, לא עלינו עליה רק ראינו אותה מרחוק. נגיע אליה כבר מחר (במידה וארגיש טוב יותר), הסתובבנו בסביבות המקום, אולי המקום המוזר ביותר שביקרנו בו במסע הזה עד כה, נראה לנו שהגענו לקיבוץ ישראלי, מצאנו שם בניה שטוחה משורשרת (סטייל בתי הרכבות שיש בקיבוץ) והכל טבול בירוק. מקום מקסים ואני מאוד מקווה שנגיע לכאן מחר ונחקור יותר לעומק את המקום. פתחתי את גוגל מפות לחפש מקום לישון בו, הכל רשום בתאילנדית, החלטנו לנסות את מזלינו, המשכנו עוד כמה ק"מ של נסיעה אל עבר אגם מרשים והכפר הבנוי על שפתו, הגענו למקום הראשון – אין שם אף אחד, המקומיים שפגשתי הסבירו לי (דרך גוגל טרנסלייט, תנועות עם הידיים והרבה היגיון בריא מצידי) כי עליי להתקדם עוד עם הרכב כדי למצוא חדרים. אוקיי, התקדמנו, נחנסנו למקום עם שלט בתאילנדית ועליו מספרי טלפון, זה חייב להיות מקום הנותן שירותי תיירות, נכנסנו פנימה והצלחנו להגיע לראות חשרים, מקום בסיסי למדיי, עם מזגן הצופה על האגם, אשר גובים עליו 600 בהאט לחדש זוגי. אבל כדרך אגב, המקומי הסביר שיש בהמשך הדרך מקומות נוספים עם בתים מעל האגם, כנראה שהמקומיים כאן כל כך אנשים טובים אשר דואגים לרווחת התייר או שפשוט לא מזיז לו היכן אנו נישן. המשכנו לנסוע ונכנסנו פימנה לכיוון שפת האגם, אישה שידעה מעט אנגלית הסבירה לי בעודה עומדת על סירת בית כי כאן אין מקומות לינה ועליי להמשיך עוד יותר בהמשך הדרך. הודתי לה, צילמתי את המקום (תמונה מעאפה, מול השמש) והמשכנו הלאה
בסופו של דבר, הגענו אל המקום בו אנו שוכנים כעת. המקום נקרא VIP או משהו כזה ובגוגל מפות הוא בכלל מופיע כמסעדה ולא במקום לינה. הראו לנו תחילה חדרים המשקיפים לאגם, יחסית גדולים, יחסית בסיסיים אך עם מזגן שהוא כל כך הכרחי כאן. אח"כ ביקשתי לראות את בתי הסירה שעל האגם, הילדים מאוד רצו לישון שם הלילה, הבעיה היא שאין שם מזגנים, אך בכל זאת רציתי לבדוק את העניין, מבחוץ המקום נראה מגניב לאללה, אך מבפנים, זוועת עולם, חדרים קטנים מאוד, ללא מזגן, מדובר ב-4 קירות ו-4 מזרנים על הריצפה, זהו. אין יותר מקום להכניס דבר שם בחדר, השירותים והמקלחת נמצאים בצד השני של הרפסודה. אין מצב שהיינו שורדים שם 5 דקות ללא מזגנים. זהו המקום מבחוץ:
בסופו של דבר עשינו את הבחירה ההגיונית ועברנו ל-2 חדרים ממוזגים המשקיפים על האגם, קיבלנו אפילו שידרוג עם מיטות גדולות (3 מיטות בכל חדר), ויש כאן מרפסת חמודה מאוד המשקיפה על האגם.
אני נפלתי על המיטה, הגוף שלי היה מאוד תשוש מהנסיעה והחום, אפרת לקחה את הילדים ועבדה איתם על לימודים שוב פעם היום, היא נתנה לי את השקט שכל כך הייתי צריך. כשקמתי, עדיין הרגשתי חולשה, התיישבתי במרפסת וניסיתי להרגיע את שריריי בנופים הנפלאים הללו. בסביבות הערב הזמנו את ארוחת הערב מהמסעדה שכאן, לקחנו מנות אורז עם ירקות מוקפצים בעיקר, הייתה ארוחה סבבה בסה"כ. מכאן אני ישבתי מול המחשב ואפרת והילדים התארגנו לקראת צפייה בסרט ET הקלאסי.