— 31/12/2022 , יום שבת —
היום האחרון של שנת 2022 היום, בפורט קוצ'י הלילה מסיבות המוניות לחגוג את האירוע, אנחנו מנסים להוריד את הראש ולהמתין שהתקופה הזו תסתיים.
בבוקר הזה לא היה משהו מיוחד. התעוררנו יחסית מאוחר, בסביבות השעה 9:00, בעצלתיים הכנו ארוחת בוקר לכולנו, יש לנו תמיד את הטקס הזה של שטיפת הירקות, החיתוך, חלוקת הקורנפלקס לקעריות, הכנת הכריכים ועוד. אכלנו, בלסנו, טרפנו ולקראת הצהריים הילדים עוד למדו קצת ובעיקר המתינו לחברים שלהם שיגיעו לכאן. ירון וגלי היו אמורים לעשות צ'ק אווט מהמלון שלהם בפורט קוצ'י ולהגיע לכאן, הם באו בסביבות 11:00 למלון וקיבלו את החדרים בקומה אחת מתחתינו, מפגש פסגה התקיים במסדרונות בית המלון שלנו כאן. בשעה 12:00 בצהריים, לאחר ההתארגנויות של שתי המשפחות, יצאנו כולנו מהמלון לכיוון תחנת המטרו – Maharaja's College כדי להתחיל את יומינו כמו שצריך.
בכניסה לתחנה, עומד לו שם מד גובה כדי לקבוע מי זכאי להיכנס בחינם ועל מי חלה חובת התשלום, ליה היחידה מאיתנו שיצאה פטורה מלשלם:
ירדנו בתחנת Edapally, שם ניתן לכסות שני דברים: הכנסיה הגדולה ביותר במדינת קרלה והקניון הגדול ביותר בהודו (כך לפחות אומרים), התחלנו בללכת לכנסייה. צעדנו במשך 10-15 דקות בצהרי יום חם ולח אל עבר המקום המרשים הזה, בחוץ התקיימה תערוכה של דגמים מוקטנים מסיפורי הכריסטמס, דגם זה זכה במקום הראשון:
כנסיית Edappally נחשבת הכנסייה העתיקה ביותר בקרלה, כבר מרחוק ניתן להתרשם מהגודל והארכיטקטורה המרשימים שלה, מונומנט זה בא להמחיש את האמונה הגדולה של קהילת הנוצרים כאן באיזור
נכנסנו פנימה, מהחום והלחות המעיקים שבחוץ לקרירות והנוחות של הכנסייה, השקט שם, זה השינוי המהותי שחוויתי שם, המעבר מהרעש וההמולה של הרחוב ההודי הטיפוסי שם אל השקט
הילדים בהו דקות ארוכות בפסל של ישו הצלוב, הפסל עיצב אותו בצורה מאוד גראפית ולא נעימה. יצאנו מהמתחם, חלקנו תפסו ריקשה בחזרה לקניון, חלקנו הלכו ברגל, קבענו להיפגש בקומה העליונה במתחם האוכל של הקניון, מול KFC ליתר דיוק. שוד ושבר מה שהלך שם, זה נראה שכל העיר הצטופפה בקניון הזה היום, ה-31.12, יום שבת (יום חופשי שלהם) והיום האחרון של השנה האזרחית, מי רוצה להיות בבית ביום כזה ? אנחנו הרגשנו את זה טוב מאוד, מעולם לא הסתובבתי בקניון כל כך צפוף ובטח במתחם אוכל שלא היה ניתן למצוא שולחן אחד ריק מבין מאות השולחונות שהיו שם. נפגשנו כאמור מול רשת העופות האמריקאית, הילדים היו רעבים ואנחנו היינו צריכים איכשהו לקנות להם אוכל (תורות ארוכים) ולמצוא שולחן אחד פנוי (היינו 11 איש). הגברים היו אחראים על רכישת המזון, הנשים על תפיסת שולחן פנוי. האמת ? עשו עבודה מצויינת, כשבאתי עם המגשים עמוסי האוכל היו לנו שני שולחנות צמודים רק לנו.
לאחר האוכל, הגיע התיאבון, הילדים רצו ללכת לשחק במשחקייה שם בהמשך הקומה, התפצלנו, הבנות הגדולות (דניאל, הראל, יובל ומאיה) רצו ללכת לטרמפולינות, עידו ואביתר הלכו לרכבת הרים, אני הייתי עם הבנות. היינו צריכים לחתום על מסמך כסת"ח שלא תהיה לנו שום תביעה למקום על מה שיקרה לבנות במתחם. טוב, חתמנו.
ואז קרה דבר. בזמן שגללתי להנאתי בפיד בפייסבוק, פתאום ראיתי את דניאל והראל קוראות לי כשהן לחוצות, "מה קרה ?" שאלתי, "מאיה נפצעה, כואבת לה היד". הוצאתי אותה ממתחם הטרמפולינות, ראיתי שיש לה נפיחות ביד שמאל, ביקשתי מהעובדים שם שיביאו לנו קרח. בינתיים התקשרתי לירון שיגיע לכאן, ניסיתי לבדוק איתה שהיא יכולה להזיז את האצבעות ולעשות אגרוף, ירון הגיע ולקח פיקוד. בינתיים צוות עובדי המתחם ניסו לעזור כמה שיכלו, המליצו לנו על בתי חולים בסביבה, הזמינו אמבולנס, הביאו כמובן את הקרח ולקראת הסוף הביאו גם סד ליד של מאיה (רק אללה יודע מאיפה הם מצאו את זה). לאחר כמה דקות הגיעו גם גלי ושאר הילדים.
התפצלנו, ירון נסע עם מאיה באמבולנס לבית החולים הפרטי עליו שמענו מצוות העובדים, אנחנו היינו בדרכינו חזרנ למלון. בתזמון מושלם ליה החליטה להירדם לי על הידיים, עלינו בחזרה אל המטרו ונסענו כל הדרך בחזרה לתחנה שלנו, אני בישיבה, כל השאר בעמידה (מקומי אחד פינה לי את מקומו כשראה שאני מחזיק את הקטנה).
בערב, אני יצאתי עם ליה ועידו לאכול ארוחת ערב באותה מסעדה שאכלנו בה אתמול – The Oven. הילדים רצו פיצה וקיבלו אותה, המסעדה הייתה מלאה באנשים לבושים מהודר, לבושים כאילו הם בדרך לאיזו מסיבת השנה החדשה ורק אנחנו לבושים כמו איזה תרמילאים מרופטים, לא כל כך שייכים למקום ולא לאוורית החג. סיימנו עם הארוחה, המשכנו ללכת עוד כמה מטרים עד לסופרמרקט, קניתי מצרכים לארוחת הבוקר של מחר ואולי גם כמה דברים שהילדים יאכלו בערב. קניתי גם אקסטרה בשביל הילדים של גלי וירון. בדרך חזרה הביתה, כשאנו עם שקית מלאה בכל טוב, פגשנו שוב את ירון, הוא חזר מבית החולים ורצה לקנות משהו בעצמו מהסופר. הוא סיפר לנו על מאורעותיו בבית החולים, הם קיבלו חוות דעת מהרופאים שם, חוות דעת שלא נשמעת טוב כל כך, הכוללת ניתוח בהרדמה מלאה והכנסת פלטינה לעצם השבורה. אאוץ', בו בזמן שחוות דעת שונות הם קיבלו גם מהרפואה בישראל שהפעילו דרך הביטוח (שלחו להם את צילמו הרנטגן ופרטים נוספים). בשורה התחתונה, מחר הם ילכו לבית חולים נוסף כאן בעיר (שנחשב הטוב ביותר) ויקבלו חוות דעת נוספת, בינתיים הם חזרו לכאן ויעבירו פה במלון את הלילה.
אפרת הצטרפה אלינו עם שאר הילדים, מסתבר שהם היו במדשאה ממול, מנסים לקבל את אווירת החג מהמקומיים, לא כל כך צלח. לא נורא. כאן בחדרים, הילדים אחרי מקלחות, חלק כבר ישנים, אנחנו אחרי שיחות ארוכות עם גלי וירון לקראת מחר ומה הולך להיות… בקיצור שמח כאן איתנו. שנה אזרחית טובה וברוכים הבאים ל-2023!
— 01/01/2023 , יום ראשון —
מבין כל הימים בהם לא עשינו הרבה במסע הזה, נראה לי שהיום הזה לוקח את כולם בהליכה (נינוחה מאוד), אבל חוסר המעש שלנו במסע היה למטרה טובה, היום שמרנו על הראל ואביתר – הילדים של ירון וגלי שהיו צריכים לשהות בבית החולים לאורך כל היום.
גם היום התעוררנו מאוחר, בסביבות השעה 9:00, זהו הרגל שאנחנו מנסים לשנות, אך קשה לביצוע, כי ליה מעירה אותנו כל לילה וקשה לנו לחזור לישון, עד שחוזרים לישון, ישנים כבר עד מאוחר. בחופשה, השעה 9:00 נחשבת אפילו כשעת יקיצה מוקדמת, אך אנו במסע, מנסים לשמור על שגרה יומית אפקטיבית, ושגרה כזו דורשת מאיתנו לקום מוקדם (הרבה) יותר מ-9:00.
בשעה הזו גלי כבר נסעה עם מאיה וידה השבורה לבית החולים, ירון אוטוטו עמד גם הוא לצאת. אפרת ואני נשארנו לשמור על 2 ילדיהם האחרים. לא עשינו הרבה במהלך היום, נשארנו בעיקר בחדרים, הילדים שיחקו בינם לבין עצמם, בצהריים יצאנו אני, אפרת, ליה, עידו ואביתר לאכול במסעת The Oven שככל שעובר הזמן אנו מעריכים אותה יותר ויותר, הזמנו סנדביצ'ים מצוינים ופסטות נפלאות, גם כ-Teke Away לבנות שנשארו בחדר לצפות בסרט "משפחת אדמס" שיצא לקולנוע כשאנחנו ההורים היינו בערך בגיל שלהם.
לאחר האוכל, חצינו את הכביש לכיוון המדשאות הגדולות שממול. נתנו לילדים להוציא קצת מרץ, הם ניסו לתפוס את היונים שחנו שם על הדשא, לא הייתי אומר שעם הצלחה מרובה…
חזרנו בחזרה למלון ועוד קצת העברנו את הזמן עם הילדים (אני לעיתים גם עבדתי מול המחשב). בסביבות השעה 17:30 החלטנו לצאת עם הילדים לפארק השעשועים Subhash Bose בו ביקרנו לפני כמה ימים. גלי בדיוק הגיעה מבית החולים, אז התפצלנו, אפרת הלכה עם גלי לשתות קפה ב-The Oven ואני הלכתי עם הילדים לפארק השעשועים. התוכנית הייתה מצויינת, אך המציאות הכניסה לנו סתירת לחי מצלצלת, איך לא ציפיתי את זה מראש ? יום השנה החדשה, שבמקרה גם יום ראשון היום, שעת אחה"צ – לפנות ערב (שיא החום ירד), כל משפחה בערך שבאיזור קוצ'י רבתי החליטה להגיע לכאן. זה היה אינטנסיבי לאללה, צפוף כמו שרק בהודו יכול להיות צפוף, לא היה מתקן אחד עליו לא טיפסו איזה 1,500 עוללים קטנים.
המקום הנפלא הזה, עם כל העומס עליו, הוציא לילדים שלנו את הרוח מהמפרשים. לגמרי. חזרנו כלעומת שבאנו. הבטחתי לילדים לקנות להם גלידה כדי לצנן במעט את אכזבתם המרה מהמקום, בדרך חזרה נכנסנו לדוכן קטן ומחניק, הוא מכר שייקים, היו לו שייקים מעניינים כמו סניקרס וקיט-קאט, אבל מה ? כמעט לא היה לו דבר במלאי, רק איזה פרי בנאלי אחד ועוד משהו מוזר שהילדים התרחקו ממנו כמו מאש. החלטנו לוותר והמשכנו הלאה בניסיון לחפש משהו אחר, העניין הוא שה"משהו" האחר הזה לא הגיע. בסופו של דבר נכנסנו למסעדה המקומית הצמודה לבית המלון שלנו והזמנתי לכולם שתיה ממתוקת מהמקרר. הוספתי על זה עוד בננה מטוגנת מעניינת (בפנים היה מחית קוקוס) ועוד עוגיית חומוס קשה כמו אבן ששברה לנו את השיניים. חזרנו למלון.
כאן במלון הילדים הכינו ברכות לרגל חזרתה של מאיה הביתה, היום עשו לה איזשהו הליך רפואי בו החזירו לה למקום את העצם שזזה מעט בזרועה השמאלית, גיבסו את המקום וזה אמור לפתור את העניין (כך לפי חוות הדעת המקצועיות מישראל)
