— 18/09/2023 , יום שני —
לאחר כמה ימים מלאים של נסיעות ארוכות, הגענו סוף סוף לונקובר ובכך החלק השלישי והאחרון שלנו במערב קנדה מגיע לסיומו, החלק הזה, שהחל בנסיעה המקסימה מקאלגרי אל סטרלינג, נסגר כאן בעיר הגדולה ביותר במערב. כרגיל, הגוף שלי התעורר בשעה 6:00 (שזה אומר – 7:00 שעון אלברטה). עבדתי מעט מול המחשב בחדר הצפוף שלנו, אפרת כמעט ולא ישנה הלילה, אני עשיתי כמה שיחות טלפון במסגרת העבודה, עשיתי אותם בחוץ כדי לא להעיר את הילדים, בדיוק השמש החליטה לזרוח בעיירה Grand Forks
הילדים התעוררו עם הזמן, אפרת ואני התחלנו להתארגן על סנדביצ'ים למהלך היום וארוחות בוקר לילדים (חלקם רצו נודלס, חלקם קורנפלקס, והכל הולך עם סלט ירקות שחתכנו להם בפיסת המקום הפנוייה היחידה בחדר הפצפון שלנו, לשמחתינו או לצערינו אנחנו כבר מתורגלים לישון במקומות קלסטרופוביים כאן במוטלים של קנדה. בשעה 9:10 בבוקר, לאחר צ'ק-אאוט ולאחר מריבה סתמית נוספת בין הילדים (מי לא יישב מאחורה), יצאנו לדרך. היום יש לנו דרך ארוכה וקשה אל ונקובר. 500 קילמטרים בסה"כ, גוגל מפות מראה לנו 5 וחצי שעות של נסיעה, ללא עצירות כמובן, ואנחנו הרי אלופים בעצירות לאורך הדרך, כך שזו הולכת להיות נסיעה ארוכה. נקודת העצירה הראשונה שלנו להיום הגיע לאחר לא הרבה זמן, בערך כחצי שעה נסיעה, זה היה ב-Wilgress Rest Area.
אגם שקט, הלכנו אל עבר מזח חביב והתיישבנו בו צופים על האגם, רק אנחנו היינו שם, רגעים קסומים.
המשכנו בנסיעה. עברנו בין עיירות קטנות, נידחות וציוריות, מקומות בהם הרחוב הראשי נראה כמו מלפני 200 שנים עם הבנייה המערבית (מלשון – מערב פרוע), מקומות כמו Boundry Falls, Midway, Rock Creek, Bridesville ועוד… כעבור כשעתיים של נסיעה, הגענו אל העיירה הגדולה באיזור, הגענו אל Osoyoos, שממוקמת בין שני אגמים, עיירה מאוד תיירותית (ניתן לראות בקלות לפי מספר בתי המלון שם), הירידות מההרים הגבוהים (מהם הגענו) אל עבר העיירה היו מרשימות, אנחנו נסענו כאילו כלום, כאילו אין כאן שום אטרקציה בקהל. פשוט היינו קצרים מאוד בזמן, עם יום נסיעה ארוך, ולא יכולנו לאפשר לעצמינו לעשות עצירות ארוכות לאטרקציות כאלו או אחרות, עצרנו שם רק פעם אחת לעצירה בתחנת דלק והמשכנו בנסיעה. בפעם הבאה שעצרתי הייתה ב-Hedley, עוד עיירה קטנה באמצע שום מקום, מקום שלבטח היינו מאוד אוהבים אם היה לנו רק קצת יותר מה-5 דקות חילוץ עצמות שעצרנו שם.
כ-40 דקות נסיעה אחרי Hadely, הגענו אל נקודת העצירה אותה תיכננתי מראש. אולי הנקודה היחידה שתיכננתי לעצור בה מראש, זה היה המקום בו היינו אמורים להיפגש עם ריס וג'סיקה עימם שוחחנו לפני כמה שבועות באגם של לילואט. בגלל היום המאוד עמוס הזה, החלטנו לא ליצור עימם קשר, כי זה היה לנו יותר מידיי פשוט. אבל לא רציתי לוותר על המקום הזה שהומלץ וממוקם קרוב למקום מגוריהם של הזוג, המקום נקרא: Lightning Lake at Manning Park, החנינו בחניה של המקום, אני זוכר עוד שהורדתי בדיוק גרביים כי היה לי כבר חם בתוך האוטו עם קרני השמש שנכנסות לרכב ולא יוצאות. יצאתי החוצה ובום – מכת קור לעצמות ועוד עם תיבול של רוח חזקה. וואי, איזה שמש שיקרית, נראה כאילו חם, אבל היה שם קר לאללה… עשינו שם סיבוב קצר, אני עוד תיכננתי להביא איתנו את שקית האוכל ולאכול בניחותא שם על שפת האגם, איפה ? נשארנו שם לכמה רגעים, צילמתי כמה תמונות של הילדים לפני שהתחפפנו משם
רגע לפני שאפרת והבנות הלכו לשירותים במקום, הספקתי עוד לצלם את הילדים בסדרת קפיצות מול המצלמה, כל זה כדי להתחמם מעט בטמפרטורה הנמוכה ששררה שם:
חזרנו מהר לרכב והמשכנו להפשיר בפנים ולנסוע הלאה. בעיירה Hope עזבנו את כביש מספר 3 שליווה אותנו בימים האחרונים ופגשנו (שוב) את כביש מספר 1, הכביש שיביא אותנו עד ונקובר. הילדים היו עצבניים כי לקחנו להם את הטלפונים (כמה כבר אפשר להיות מול המסך ?) ואני הרגשתי כי עיניי נעצמות, אז שיחקנו במשחק טריביה, שאלתי את הילדים כל מיני שאלות בקשר לשנת המסע שלנו, שאלות על מקומות בהם היינו, חוויות אותם חווינו, אנשים אותם פגשנו ועוד. וואי, זה היה כיף להיזכר בסיפורים של השנה החולפת… אפרת בזמן הזה נימנמה, כן, ראו כי היא לא ישנה בלילה. בסביבות השעה 16:30 הגענו אל הבית שלנו בונקובר, או יותר נכון בעיר לווין של ונקובר בשם שובר השיניים: Coquitlam (בהצלחה לקרוא את זה), הבית בו אנו ישנים נראה כמו ארמון, רק לא בדיוק ארמון שלנו, אנחנו כרגיל קיבלנו את היחידה ב-basement והכניסה אל הבית היא לא מהכניסה הראשית אלא מהכניסה האחורית, המשלתי את הרעיון לאפרת ע"י מתחם אירועים מפואר בו האורחים מגיעים מהכניסה של המיליון דולר, ובצד השני, מאחורי המטבחים, יש את היציאה לפינת העישון של העובדים הממורמרים שמקבלים שכר מינימום, אז אנחנו כאן העובדים. רק לא מעשנים (ולמען האמת גם לא ממורמרים).
נכנסנו לבית שלנו, בית גדול עם 2 חדרי שינה ועוד מיטה בסלון, מטבח גדול ומאובזר. אפרת ואני התחלנו במשימה, איזו ? לנקות את הרכב שהיה נראה כמו דיר חזירים. בעל הרכב ממנו אנו שוכרים רשם במפורש כי הוא מצפה לקבל את הרכב ברמת ניקיון סבירה, אחרת הוא יגבה מאיתנו עוד 150 דולר עבור הניקיון. אפרת לקחה את זה קשה מידיי, וניקתה את הרכב יתר על המידה לדעתי, כעת הרכב נקי הרבה יותר מגדר הסביר בעיניי.
אבל האמת היא שכל השטיחונים היו מלאים בשאריות אוכל – עדות לשבועות האחרונים בהם הילדים טחנו אוכל שם מאחור. זה היה מראה סוריאליסטי לראות אותנו מנקים במרץ את הרכב, מבחוץ ומבפנים, כאשר בעל המקום לידינו יושב מול בול עץ לשחיטה פותח לתרנגולת את התחת עם סכין קצבים ענק. איך אומרים ? "אתה יכול להוציא את הבן אדם מסין, אך אינך יכול להוציא את סין מהבן אדם". גם בבית של מיליון דולר, אתה תראה את התרבות הסינית במיטבה. טוב נו, לפחות הן היו נחמדים מספיק כדי להביא לנו מטאטא ויאה כדי שננקה את הרכב.
בערב, כשדניאל כמעט וסיימה להכין את הפסטה רוזה שלה (איזה כיף שסוף סוף יש מטבח…), אני יצאתי לעשות קניות, ביררתי בגוגל מפות והבחנתי כי ישנו סופרמרקט שנמצא כמה דקות נסיעה מביתנו, Safeway Supermarket שמו. הגעתי לשם, גם כאן מדובר בסופר ענק מימדים בו ניתן למצוא הכל מהכל, עשיתי סיבוב, ניסיתי לא להתבדר יותר מידיי, בכניסה לסופר ראיתי כי החבר'ה כאן כבר מתכוננים לקראת Halloween עם מיליוני הדלעת שהיו שם:
קניתי את מה שהופיע ברשימה שלי ושל אפרת וזהו, שילמתי את ה-50 דולר קנייה, וחזרתי הביתה. כאן בבית הכנו אפרת ואני ארוחת ערב לשנינו, הילדים כבר אכלו והיו בעיצומו של סבב מקלחות. מכאן אנחנו כבר מול הלפטופים שלנו, מנסים להיאבק באינטרנט המעאפן שכאן בבית שלנו. "אנחנו חזרנו לימי סרי לנקה" אמרתי לאפרת בהלצה, הלצה עצובה מאוד. תשתית של מדינת עולם שלישי, מחירים של מדינת עולם ראשון.
— 19/09/2023 , יום שלישי —
את היום הזה אפשר להגדיר כיום הכי לא פורה שלנו בקנדה, ואחד מהימים שלא עשינו בהם כמעט כלום ושום דבר במסע הזה. אמנם בהחלט עשינו, אבל בעיקר עניינים בירוקרטיים מעצבנים, מבחינת הטיול לא זזנו מילימטר היום. אני לא יודע אם ציינתי זאת בעבר, אבל מה שדחף אותי לקום ולצאת למסע הזה היה קריאה של בלוג טיולים של משפחה שגם היא יצאה למסע של שנה מסביב לעולם (זה היה לפני כ-12 שנים בערך), המשפחה היא משפחה דתיה מסורתית שכמובן שימי שישי ושבת הם לא עשו דבר. ככה כל שבוע היה להם בערך יום וחצי של כלום ושום דבר מבחינת הטיול, אך המון מבחינת זמן משפחה וזמן לעצמם. אצלינו זה ממש לא ככה ולעיתים אני תוהה לעצמי, שמא אולי אנחנו לא עושים את הדבר הנכון, הרי זה ידוע שאין לי טיפת זמן לעצמי במהלך המסע הזה, אולי אם היינו משפחה מסורתית אשר שומרת שבת, זה היה טוב יותר בשבילי, לפעמים זה כיף להתנתק מהטיול ולהתחבר לעצמיך. היום זה היה אמור לקרות, אבל נפלנו אפרת ואני לכל מיני תהליכים מעצבנים בירוקרטיים מול הארץ.
אני התעוררתי כרגיל (הפעם ב-7:00 לפי שעון British Colombia), הכנתי לעצמי קפה והתיישבתי לעבוד מול המחשב, היה הרבה עבודה הפעם, לא יודע מה קרה בדיוק, אבל היייתי צריך לטפל בכל מיני שריפות בעבודה. בשעה 8:00 בבוקר, כפי שנקבע, הייתה לי שיחת זום עם הארץ (שם השעה 18:00) – עם מכללת כנרת בקשר לקורס שלנו שם. אפרת התעוררה וגם היא החלה לעבוד ולסדר את כל עניין הבית שלנו בארץ (בית שאנו מחפשים לגור בו), חטפנו קריז בגלל עניינים כספיים שהתנהלו שם ולא ידענו מראש. היה לנו גם קריז מכיוון אחר שהדואר הרשום ששלחנו לאנגליה עוד כשהיינו בפאי (27.7) לא התקבל. ז"א של אפרת הגיע, שלי לא. מה הקטע ?
הזמן עבר בבית כשאנחנו ספונים בתוך חדר השינה שלנו עסוקים מידיי בשביל להתייחס לילדים. הם התעוררו והיו רעבים, שלחנו אותם להכין לעצמם ארוחת בוקר, זה לא כל כך עבד. בשלב מסויים יצאתי מהחדר והכנתי לכולם ארוחת בוקר של מלכים, עם חצ'אפורי, סלט ירקות, לחמים מטוגנים, חומוס ועוד… אכלנו בשלבים, כל פעם ילד אחר הסכים להתפנות מהמסך שלו והגיע לאכול.
ככה מבלי לשים לב, השעה 15:00 כבר הגיעה, אנחנו היינו אחרי סט ראשון של כביסה (לאורך היום עשינו כמה סבבים של כביסות כי כל פעם שכחנו משהו אחר…). בסביבות השעה 16:00, אפרת ואני יצאנו החוצה אל Sure Copy Center, את אותם מסמכים ששלחנו בפאי ולא הגיעו, היינו צריכים להדפיס ולשלוח שוב. תוך כמה דקות יצאנו משם עם חבילה של מסמכים ופחות 3.14 דולר. רצינו כעת לעשות קניות, שיהיה לנו גם לטיסה שלנו מחר. בגשם שוטף החנינו את הרכב בחניון של Walmart ונכנסנו לתוך סופר הענק הזה והתחלנו במסע אחר המוצרים שחסרים לנו – לחם, חטיפים, ביצים ועוד…
יצאנו מהמקום, הגשם לא פסק. אנחנו נכנסנו לתחנת הדלק ליד ביתנו, אנחנו צריכים להחזיר את הרכב עוד מעט והוא אמור להיות עם טנק דלק מלא (כמו שקיבלנו אותו). בבית הילדים הכינו אוכל לליה, אח"כ אני הצטרפתי להכנת ארוחת ערב והכנתי לכולם מרק ירקות שורש עם עדשים (כן, נעשיתי כבר אלוף בזה). מאוחר יותר בערב שמנו לילדים סרט באחד מהלפטופים ואפרת ואני שמנו לעצמינו סרט בחדר השינה, הפעם ראינו את אחד הסרטים שאני הכי אוהב, סרט בו צפיתי כבר עשרות פעמים בחיי ואני תמיד מתלהב לראות אותו שוב, וסביר כי לא ימאס לי לעולם מהסרט הזה: Midnight Run.
לטלפון הנייד שלי קפצה לי תמונה לגוגל פוטוס, הבינה המלאכותית של גוגל לקחה את התמונה של אפרת כשנכנסנו לבית שלנו בסטירלינג ועיבדה אותה מדהים, היא עשתה עבודה כל כך טובה, שהייתי חייב לשמור ולהציג זאת כאן
