— 01/10/2023 , יום ראשון —
איזה יום נוסטלגי זה היה היום, יומינו הלפני אחרון בקנדה ויום ההולדת הרישמי של דניאל הביא לנו מפגש מרתק עם חברים וותיקים. את היום הזה התחלתי מוקדם. אבל ממש מוקדם, התעוררתי בשעה 3:00 לפנות בוקר ולא הצלחתי לחזור לישון, כך באמצע הלילה מצאתי את עצמי פותח את הלפטופ שלי ועובד, על מה ? בעיקר על סרטון הסיכום שלנו בקנדה, ג'יזס, כשעוברים על ההיסטוריה המצולמת שלנו מבחינים פתאום כמה שעברנו בחודש וחצי האחרונים. סיימתי עם הסרטון רק בסביבות 8:00 בבוקר, כמה שעות לאחר שהתחלתי לעבוד עליו.
השעה כבר הייתה אחרי 9:00 בבוקר כשהערנו את הילדים כדי להתחיל להתארגן, הכנתי לעצמי סנדביץ' ונודלס לילדים, הם כהרגלם לקחו את הזמן שלהם בניחותא, אנחנו זירזנו אותם, כי הצ'ק-אאוט כאמור כאן הוא ב-11:00. החבר'ה ההודים שמנהלים את המוטל החזירו לי את הפקדון במלואו, וזה למרות שלא הייתי צריך לשלם על הכביסה שעשינו אצלם לפני יומיים (ויתרו לי). למה ? כדי שאמליץ עליהם בבוקינג. וואלה, תחמנות זה כאן (רק הישראלים וההודים מסוגלים לחשוב על זה). בדיוק לפני שעזבנו את החניה שלנו, סלבה מתקשר אלי לנייד, היום אנחנו אמורים להיפגש, הוא הציע להיפגש בייקב ליד מפלי הניאגרה במקום בטורונטו אחה"צ, סבבה, הם בדרך לשם, אנחנו גם. כעבור כחצי שעה של נסיעה מחוץ למפלי הניאגרה, בדרך אל טורונטו, הגענו אל Vieni Estates Inc. הם כבר הגיעו לשם לפנינו, עם סלבה נפגשנו בחניה, ומיד אח"כ נפגשנו גם עם ריטה. וואו, איזה מרגש זה היה מבחינתי. פאקינג 19 שנים שלא ראיתי אותם. סלבה מיד תפס בעלות על ליה שהייתה די בשוק כי אדם זר פתאום מחליט להרים אותה
את סלבה וריטה הכרתי מיד אחרי שהם עלו לארץ, בשנת 1995, אצלם אני התאמנתי בזמנו באתלטיקה קלה, אני הייתי החניך של סלבה והוא היה המאמן שלי ביחד עם ריטה שהייתה עזר כנגדו. את השנים המשמעותיות ביותר בחיי (תקופת הנוער) העברתי עם הבן אדם הזה, הייתי מתאמן כל יום, בערך 4 שעות ביום. ראיתי אותו יותר מאשר את ההורים שלי באותה תקופה, כך מן הסתם, הקשר שהיה בינינו היה מאוד חזק. עם הזמן, המשכנו ביחד גם בשירותי הצבאי (כספורטאי מצטיין) והפסיק כשהם עזבו את ישראל לקנדה ביחד עם ביתם הקטנה מריה עימה נפגשנו כבר בונקובר לפני חודש וחצי. זה היה בשנת 2005 כשהם עזבו את הארץ. היום סגרנו מעגל ונפגשנו שוב פעם כאן בייקב Vieni שנמצא במקום פסטורלי ושקט, בין מפלי הניאגרה לבין טורונטו. מסתבר שהם חובבי יין לא קטנים. בניגוד אליי – אחד שלא מבין כלום ושום דבר במשקה הענבים האלכוהולי הזה.
אז התיישבנו שם מסביב לשולחן, החבר'ה הזמינו לנו סיידר תפוחים מוגז ופלטות גבינות, זיתים ונקניקים, לילדים הזמינו ברושטים ומיץ תפוחים. הילדים לזכותם יאמר נתנו לנו את הספייס לדבר שיחות של מבוגרים. הרשינו להם גם להיות עם הטלפונים הניידים בשלב מסויים שכבר היה להם קשה להיות לבד. אז דיברנו והשלמנו פערים, פערים ענקיים של הרבה מאוד זמן שלא התראינו, וואיי, כמה שהתגעגעתי אליהם. ישבנו ושוחחנו ביחד משהו כמו 4 שעות. בסיום המפגש המאוד מרגש הזה, נפרדנו לשלום בתמונה משותפת:
משם חזרנו היישר לבית שלנו באייר בי-אנד-בי, למעשה מדובר באותה דירה שהייתה לנו כאן בלילה הראשון שלנו בטורונטו (הגענו לכאן לאחר הטיסה מונקובר), הורדנו את כל הציוד בדירה, נשארנו שם כחצי שעה ומשם המשכנו לחפש לנו מסעדה להמשיך ולחגוג את יום ההולדת של דניאל שהחל אתמול כבר, הגענו אל Square One Shopping Centre שנמצא כמה דקות נסיעה מהבית שלנו, היה שם אירוע של סופ"ש כנראה, המקום היה מפוצץ, בחוץ היה איזה מתחם הופעות ואוכל, אנחנו חששנו כי לא נמצא חנייה פנויה במקום צפוף כזה, אבל שיחק לנו המזל כי בדיוק יצא רכב ופינה את מקומו. נכנסנו לקניון, עשינו שם סיבוב לחפש מקום לאכול, יש שם לא מעט דוכני אוכל ב-Food Court, אבל לא מסעדה וזה פחות התאים לנו.
בסופו של דבר יצאנו מהקניון עם קיבה ריקה, חיפוש קצר בגוגל מפות הביא אותנו אל מתחם מסחרי אחר, ושם נכנסנו אל רשת המסעדות – Dairy Queen. הזמנתי לכולנו המבורגרים, צ'יפסים ועופות. ראוי לציין את היחס המזוויע של העובדות שם (היו כל כך חסרות סבלנות), האוכל הגיע והיה סביר.
קנינו שם לקינוח עוגה ב-20 דולר, ובשבילי עוד גלידה מיוחדת, בטעם Pumpkin Pai (היה לא רע בכלל, זה מגיע עם קינמון). חזרנו לכיוון הבית, בדרך עצרנו בחנות מכולת של דוברי ערבית, קניתי שם ביצים, חלב ולימון לארוחת הבוקר שלנו מחר בדירה וחזרנו משם הביתה לאחר עוד כמה דקות נוספות של נסיעה. כאן בבית, פתחנו את העוגה שקנינו, דניאל כיבתה את הנרות ללא אש (אנחנו כבר אלופים בזה) וביקשה משאלה
זהו, מכאן אנחנו הולכים לישון, מחר יש לנו יום ארוך מאוד, יום אחרון בקנדה, מתחילים אותו ביבשת צפון אמריקה, מסיימים באירופה. כמה שאני כבר מתגעגע למדינה הזו, היה לי באופן אישי כל כך כיף כאן, נראה לי שזוהי המדינה בה הכי הרבה נהניתי במסע הזה, על אף מגרעותיה.
— 02/10/2023 , יום שני —
יומינו האחרון בקנדה. איזו תקופה נפלאה זו וכמה חבל שהיא נגמרת. לא עשינו היום הרבה, בעיקר להעביר את הזמן עד הטיסה, אבל גם ביום כזה ניתן למצוא דברים חמודים בסביבה ולהעביר את היום ממש בכיף. התאפשר לנו לעשות זאת בזכות ההברקה של אפרת להאריך את ההשכרה של הרכב עד 18:00 (במקום עד 10:00) ולשמחתי גיליתי כי גם לא חייבו אותנו אקסטרה על כך. במצב כזה היינו יכולים לעשות צ'ק-אאוט מהדירה שלנו בניחותא, תוך הידיעה שיש מי שישמור לנו על התיקים בזמן שאנחנו מסתובבים – הבגז' של הרכב.
התעוררתי היום בסביבות השעה 7:30, הכנתי קפה (איזה כיף שיש פתאום מטבח נורמלי ולא אילתורים של חימום המים במיקרוגל שבחדר המוטל שלנו), התיישבתי מול המחשב וסגרתי כל מיני פינות בעבודה, פינות בטיול גם כן היו צריכים להיסגר, כמו Airalo לאיטליה, בירור צ'ק-אין לדירה הראשונה שלנו לאחר שננחת ועוד… את הילדים הערנו קצת אחרי 9:00, לקח להם המון זמן להתארגן, אפרת ואני בינתיים הכנו ארוחת בוקר (סוף סוף אוכלים ביצים), ובמקביל התחלנו לסדר את התיקים שלנו לקראת העזיבה. מעט אחרי השעה 11:00 יצאנו מהבית, עד אז בכלל לא ידעתי לאן אנחנו הולכים, יש לנו כמה שעות לשרוף את הזמן עד שנחזיר את הרכב. אוקיי, אז החלטנו ללכת לפארק – MacEwan Terrace Garden
למה דווקא להגיע לכאן ? סתם כי זה מה שהופיע לי בגוגל מפות, החנינו את הרכב ונכנסנו פנימה, איזה מקום מקסים זה, תחילה עברנו בגן חושים, בו ניתן למשש ולהרגיש פריטים שונים, הילדים עשו מסע דילוגים במסלול מעגלי מעל בולי עץ עגולים, לאחר מכן היו שם פאזלים אותם הילדים חיברו (עם סוגים שונים של עלים הנמצאים בסביבה), הייתה שם פינת מישוש – גולגלות של איילים שונים ועוד… הילדים נגעלו או פחדו לגעת בזה, אז המשכנו הלאה.
ההמשך הפך להיות כבר מסלול הליכה, יובל פרשה לאוטו, כבר הספיק לה, ליוויתי אותה וחזרתי אל שאר המשפחה שהמשיכו בהליכה. ההליכה הייתה ביער, לאורכו פוזרו עמדות האכלה של ציפורים, כך ניתן היה לתצפת עליהן ועל הסנאים הקטנים בצורה מדוייקת יותר, ראינו גם קבוצות של ילדים מנסים להאכיל סנאים בעצמם, ללא הרבה הצלחה.
סיימנו עם הפארק וחזרנו אל חניון הרכבים, מכאן בדקתי שוב בגוגל מפות והחלטנו ללכת אל MiMuseum Mississauga, נסיעה של כ-10 דקות הביאה אותנו לשם, אפרת החליטה להישאר ברכב ולגלוש באינטרנט. נכנסתי עם הילדים למוזיאון האשליות החמוד הזה, מקום יקר לאללה (91 דולר לכולנו), אבל בסופו של דבר הילדים מאוד נהנו. במוזיאון היו כל מיני תעתועיי ראיה ודימיון, מתקנים שמנסים לעבוד על המוח ועושים זאת בהצלחה מרובה, התחלנו עם מראה מפוצלת שאם שני אנשים בוהים בה משני הצדדים רואים את השילוב של 2 הדמויות ביחד
בעמדה אחרת היה עלינו לשרטט על לוח מחיק יציאה מתוך מבוך, כפי שמופיע בהרבה עיתונים, רק מה ? שצריך לעשות זאת כשמרכיבים משקפיים מיוחדות עם סט של מראות אשר הופכות את שדה הראיה, מה שימין הופך לשמאל (והפוך) ומה שלמעלה הופך ללמטה (ולהיפך), זה הרבה יותר מסובך ממה שזה נשמע
בעמדה אחרת, ע"י סט של מראות וצילום מזווית מסויימת, ניתן לייצר אשליה אופטית כאילו הדמות מופיעה כמה פעמים:
עוד חדר חביב אליו נכנסנו וצילמנו את עצמינו, חדר שבו ישנה רצפה עקומה, שכאשר עומדים עליה, ניתן לחשוב כאילו חוקי הגרביטציה אינם חלים עלינו:
ועוד מקומות חמודים שצריך איזה שניה להביט בהם ולהבין מה קורה כאן:
היה שם גם חדרון נחמד שלמען האמת מופיע בכמה מוזיאונים, שבו ע"י בנייה במימדים וגדלים שונים, האחד שעומד בקצהו של החדר נראה גדול הרבה יותר מהשני שעומד בצידו השני של החדר:
הילדים ממש עפו על החדר הבא שגם מציג אשליה אופטית, ע"י הבנייה שלו, הילדים כל הזמן ניסו להצטלם בתנוחות שונות והתפרעו עם הדימיון של איך הם רוצים להצטלם ואילו הצגות הם מעוניינים לעשות אל מול המצלמה, בחדר הזה הכי הרבה התעכבנו ודפקתי שם כמה עשרות של תמונות שונות.
כל המקומות הללו היו בכלל באולם הראשון, כעת נותר לנו לנסות את המייצגים באולם השני, כמו המייצג שבו נכנסים לחדר מראות עם נורות שצבעם מתחלף מידיי פעם, החדר הקטן הזה מאוד הזכיר לי את מוזיאון ה-Teams Lab שהיינו בו בטוקיו לפני כחודשיים בערך.
בעמדה אחרת היה משהו מאוד מגניב, מסך ירוק ותאורה מיוחדת ממול, הילדים נעמדו אל מול המסך וכשהתאורה האירה עליהם (למשך 5 שניות), הצל שלהם נשאר על המסך (הירוק), כך היינו יכולים לחזור על התהליך ודמויות הצל נשארו זה על גביי זה במסך הירוק.
המשכנו להסתובב ברחבי המוזיאון הלא מאוד גדול הזה, הילדים התלהבו והצטלמו עם עוד ועוד מייצגים
סיימנו את הביקור במוזיאון כשעה וחצי לאחר שנכנסנו, כאמור היה לא זול בכלל, אבל הילדים מאוד מאוד נהנו, זה היה שווה את זה. חזרנו אל אפרת ששהתה ברכב, מה אנו עושים כעת ? עברו בערך כ-4 שעות מאז שיצאנו מהבית ונשאר לנו עוד כ-3 שעות עד שנצטרך להחזיר את הרכב, החלטנו לנסוע לפארק נוסף, לנשנש את האוכל שעוד נשאר לנו כאן, אז נסענו אל John C. Pallett Park החמוד. מצאנו לנו פינה חביבה עם שולחן וספסלי עץ, התיישבנו שם והתחלנו לנשנש את האוכל שלא ניקח איתנו למטוס
השעה הייתה כבר 16:00 לערך, זה היה זמן טוב בשבילי לנוח. ליה הלכה עם עידו לשחק בגן השעשועים הקטן שליד, אפרת והבנות היו צמודות לטלפונים שלהן ואני תפסתי לעצמי איזו פינה מוצלת תחת עץ אורן, נשכבתי על הדשא ותוך דקותיים לערך התחלתי לנחור. ישנתי משהו כמו 40 דקות, לא הרבה, אך בהחלט מספיק כדי למלא את המצברים, בטח ללילה הקרוב והקשה שעומד ליפול עלינו במטוס. כשהתעוררתי, ניגשתי אל ליה ששיחקה עם עצמה מאוד יפה בחול. לקחתי אותה אל הנדנדות ואח"כ שוב פעם חזרנו לשחק בחול, היא יכולה להיות שם שעות ולשחק…
בשלב מסויים גם אני פרשתי לטלפון הנייד שלי, הייתה עליי מטלה נוספת שעליי היה להשלים: ביצוע צ'ק-אין לטיסה. השלמתי את זה תוך כמה דקות. אנחנו התקפלנו משם, הגיע הזמן כבר לזוז, הפארק נמצא ממש קרוב אל מקום החזרת הרכב (אותו מקום בו לקחתי אותו). נסענו לשם, הורדנו את התיקים אל מול הסופרמרקט ההודי הקטן (זה שעשיתי בו קניות לפני כשבועיים), אפרת והילדים המתינו לי שם בזמן שאני ממשיך עוד כמה מטרים אל החניה בה הזדכתי על הרכב, וואלה, היה בסדר גמור, אותו בחורצ'יק הגיע אליי, בדק את הרכב וסגרנו את הפינה. ההוא נסע אל דרכו, אני חזרתי אל המשפחה, תוך שאני נכנס גם אל הסופרמרקט ההודי לנסות את מזלי, אוקיי, היה מזל, יש להם קלאקנד. קניתי קופסא בינונית של הקינוח הטוב בעולם (זה שנמכר בעיקר בהודו, לא כאן) ויצאתי להפתיע את הילדים, הם כמובן שהתלהבו, אח"כ גם נכנסנו ביחד לראות במו עיניני את יצר הבריאה הזה.
אפרת בזמן הזה חזרה עם ליה ודניאל מהמסע שלהם לחיפוש אחר שירותים. הזמנתי Uber והנהג הגיע כעבור 6-7 דקות של המתנה, העמסנו את כל הציוד שלנו על הטויוטה שלו (לא היה פשוט) ונסענו אל שדה התעופה. הגענו לשם בדיוק בזמן השקיעה, הנופים היו מרשימים מאוד כשהשמש הייתה בזווית נמוכה, זוהי תמונת הסיום של קנדה בשבילנו. בשדה התעופה העניינים הלכו יחסית מהר. קיבלנו את הכרטיסים וניגשנו ל-Oversize Baggage לשלוח משם את הכבודה שלנו, הבחורה שעבדה שם לא האמינה כי אנחנו שולחים תקי גב קטנים לאיזור של ה-Oversized, הייתי צריך להסביר לה 3 פעמים! כי הבחורה מדלפק הצ'ק-אין אמרה לנו כי כל תיק שאין לו גלגלים – הולך לכאן. פאקינג 3 פעמים, והיא עדיין לא נראה לי שקלטה. גם ביקורת הדרכונים התנהלה חלק וגם הבידוק האישי. באולם היוצאים חיפשתי עמדה להטענת הנייד שלי, מרוב הצילומים שלי במוזיאון האשליות, כבר חצי מהסוללה נגמרה לי. מצאתי שקע חשמל באחת מהפינות של השדה. שם החלטנו להתיישב גם.
עלינו למטוס בסביבות השעה 21:00, היינו כמעט האחרונים לעלות, הטיסה הייתה אמורה לצאת ב-21:40, אך התעכבה בחצי שעה בגלל עומס במסלול ההמראות. לא באמת ידענו הרבה על הטיסה והמטוס, בדקתי באינטרנט וגיליתי כי Air Transat הינה חברת תעופה קנדית, חברת שכר (לא סדירה), אך היא נחשבת כחברת השכר השלישית בטיבה בעולם, אוקיי, זה נחמד. היו לנו מסכים אישיים עם מבחר לא מדהים של סרטים, את הילדים שלנו פינקו בחבילות שי הכוללות שמיכות, כיסויי עיניים ומשחקים להעביר את הזמן. אח"כ גם חילקו להם אוזניות (רק לילדים), האוכל שהגיע אלינו היה בינוני לגמרי. ממש לא האוכל שהתרגלנו אליו בטיסות הקודמות. בזמן הטיסה צפיתי בעיקר בסדרות "המפץ הגדול" ו-"חברים".
בין לבין גם הצלחתי לנמנם פה ושם, קשה לישון בטיסות, כנראה שכבר הזדקנתי ואני צריך מיטה כדי להירדם. גם האוויר במטוס היה יבש מאוד והייתי צריך לשתות מים כל פעם כדי להרטיב את הגרון, החלק הטוב הוא, שהמטוס היה חצי ריק, כך שהדיילות העבירו נוסעים בין המקומות לאחר ההמראה, ואנחנו קיבלנו 3 שורות במקום שניים (2 אנשים על 3 מקומות ישיבה), הטיסה עצמה לקחה כ-8 וחצי שעות.
