— 05/11/2022 , יום שבת —
איזו חוויה מיוחדת הייתה לנו היום, נקרתה בדרכינו הזדמנות יוצאת דופן לחוות את חיי הכפר בנפאל, חיים של מקומיים, ללא מדריך או סוכנות טיולים מאחורי הקלעים, הזדמנות מעשירה שהיינו טפשים גמורים אם לא היינו לוקחים אותה.
היום עזבנו בעצב רב את בגנס טל והגסט האוס של ג'אמונה, המקום שהיווה עבורינו בית בחמישה הימים האחרונים, נקשרנו למקום, נקשרנו לעובדות המלון המתוקות, הילדים בעיקר נקשרו לתרמילאים הישראלים שהיו להם לעיתים אחים גדולים, לעיתים הורים צעירים. לאחר ארוחת בוקר רגילה (וטובה), עשינו צ'ק-אאוט מהמלון, המונית עם הנהג של סוויסה הגיע לאסוף אותנו בדיוק בזמן (10:00 בבוקר), שילמנו בוכתה של מזומנים (24K ליתר דיוק) לג'אמונה על האירוח הנפלא שחווינו בימים האחרונים ונפרדנו לשלום.
הדרך מבגנס טל ליעדינו הבא – סראנגקוט (Sarangkot) לקח לנו שעה, כולנו היינו נינוחים, לא היה חם מידיי, הנהג – Tek שמו, שוחח איתי small talk, כבר אז גיליתי בן אדם מקסים, חייכן, עם לב טוב. לקראת ההגעה לסראנגקוט במהלך השיחה עם Tek הבנתי כי אח"כ הוא חוזר לביתו בכפר (במהלך השבוע הוא מתגורר בעיר פוקהרה בשביל העבודה), יום שבת היום וזהו הסופ"ש של המקומייים, הנסיעה שלנו הייתה לו כמו עצם בגרון ביום החופשי שלו (זוהי פרשנות שלי נטו למצב). קפצתי על המציאה כששמעתי את החדשות המרעישות ואמרתי לו שנשמח לבוא ולבקר אותו ואת משפחתו, זו לא הייתה סתם הצעת נימוסין כזו שלעולם לא תתממש, "אני רציני לגמרי" אמרתי לו, "מאוד נשמח להמשיך איתך לכפר ולהכיר את משפחתך". התוכנית קרמה עור וגידים, הוא עשה טלפון קצר לאשתו שתתחיל להכין את ארוחת הצהריים, התכנון היה לעצור בסראנגקוט, למצוא מלון, לזרוק את הדברים אל תוך החדר ולהמשיך הלאה עוד כחצי שעה של נסיעה אל ביתו בכפר. כפר מבודד על ההרים עם נוף יפייפה, אינני זוכר את השם (שם ארוך) והוא גם לא מופיע בגוגל מפות, אבל זהו פחות או יותר האיזור, הדרך לשם הייתה משובשת, דרך 4 על 4 שאנחנו עשינו אותה עם יונדאי סאנטרו – 15 שנים על הכביש.
הגענו לביתו, יש ל-Tek מתחם קטן בו הוא מגדל בעלי חיים: באפלו, עזים, גדיים, תרנגולות וכלב, מעבר לזה הם מגדלים שם אורז, פולי קפה, קלמנטינות, עגבניות, חצילים, דלעת, צ'ילי ועוד… לא רק מגדלים, אלא גם מעבדים, כך למשל לאחר שהם מוציאים את האורז משטחי המים בהם הם גדלים, הם מייבשים אותם ומפרידים את המוץ מן התבן.
הילדים ניסו להוציא את גרגר האורז מקליפתו ולאכול ככה, בצורתו הטבעית והגולמית, ללא בישול, יובל מאוד אהבה
בעל הבית עשה לנו סיור בחצר, הילדים עפו על בעלי החיים שם (למרות הריח המצחין)
בקומה העליונה נמצאים חדרי השינה, במרפסת הם בנו פינת זולה נחמדה עם ערסל קטן ולמטה נמצא חדרון קטן המשמש כמטבח, בזמן ארוחת הצהריים ניחוחות נפלאים עלו מחדרון זה, את ריח השום המטוגן אני יכול להריח עד עכשיו
האמא של Tek חיה איתם בבית, זה מקובל כאן בכפר שההורים גרים עם ילדיהם ועוזרים במטלות הבית, עידו ישר התחבב עליה
המשפחה של Tek הכינה לנו יופי של ארוחת צהריים, הכל טרי, הכל אורגני, הכל (כמעט) מהגינה שלהם, אכלנו Dhal Bat – אורז, מרק עדשים, ירקות מבושלים (שעועית, תפו"א, פטריות…), עם תבלון מקומי והרבה חריף (בשבילי)
לאחר האוכל עשו לנו סיור במתחם החצר , מעבר לבעלי החיים שכבר ראינו, הלכנו למטע עצי הקפה, טרסות האורז, המשכנו קצת להתרחק מהבית ולהסתובב בכפר (הגענו למגרש כדורגל עד שחזרנו)
ליה מאוד התחברה לבת האמצעית של Tek (יש לו 3 ילדים, הגדולה בת 21 – לומדת באוניברסיטה בפוקהרה, השניה בת 15, והשלישי בן 12), זה די נדיר כשליה מוכנה להיות על ידיים של מישהו אחר ממשפחת פלנר
חזרנו לבית לאחר סיבוב קצר, אשתו של Tek הגישה לנו ספלי צ'אי חמים ומהבילים, עם חלב הבאפלו שחיה להם שם בחצר, הסבתא החליטה להכין לנו שרשראות פרחים, אותן שרשראות אשר המקומיים עונדים בזמן חתונות ופסטיבליים, הילדים גם הם ניסו את מזלם בלנסות להכניס את המחט והחוט אל גזע הפרח
והנה התוצאה הסופית עם שלושת דוגמניות הבית
זהו, הגיע הזמן להיפרד, השעה כבר הייתה שעת אחה"צ מאוחרת, והילדים כבר היו עייפים מהיום הארוך הזה, נכנסנו לרכב של Tek שגם הוא המשיך אח"כ הלאה לביתו השכור בפוקהרה (גר ביחד עם ביתו הבכורה), רגע לפני זה עוד הצטלמנו כולנו ביחד תמונת חברים אחרונה
הנסיעה בחזרה אל סראנגקוט עברה בין כפרים ציוריים על צלע ההר המשקיף על כל אגם פוואה ופוקהרה, Tek אשר נולד וגדל באיזור סיפר לי כי כי הוריו היו הולכים לפוקהרה ברגל בימים שלפני שסללו את הכבישים מביתם לעיר הגדולה, הם היו צועדים כ 4-5 שעות לכל כיוון, בפוקהרה היו מצטיידים באוכל ובנזין להאיר את הבית, כ"א היה סוחב 40-60 קילו עליו בדרך חזרה הביתה. עליות, ירידות, דרכים לא סלולות ואתה ככה צועד עם משא כזה כבר למשך 5 שעות עד הבית. אלו הם חיים שאנו לא רגילים אפילו לחשוב עליהם.
הגענו אל המלון שלנו בסראנגקוט, נפרדנו לשלום מ-Tek (אנחנו נראה אותו בעוד כמה ימים כשנחזור לפוקהרה) ועלינו ישר למעלה אל החדרים, המקלחות והטלפונים כמובן, הנופים מחדרי המלון מרשימים, מצד אחד ניתן לראות את הרי ההימאליה שנצבעו בכתום – צהבהב לרגל השקיעה
ומצד שני, לראות את העמק של פוקהרה ואגם פוואה הפרוש לרגלינו גם הוא בצבעי שקיעה מרהיבים
הזמנו ארוחת ערב במסעדת המלון, בעלי המקום אינם יודעים הרבה אנגלית, כך שהתקשורת הייתה בעיקר מול הבת שלהם (בת 11), האוכל הגיעה כעבור זמן רב מאוד (מעל שעה), ליה כבר הייתה גמורה מעייפות והיה לנו מאוד קשה להחזיק אותה, בסופו של דבר היא אכלה כמה חתיחות של צ'יפס ופרשה למיטה עם אמא שלה. אני חייב לציין כי המנות היו מאוד קטנות ולא ממש משביעות, גם לא כאלו טעימות למען האמת, טוב, למדנו, הארוחה הבאה שלנו כבר לא תהיה כאן. אני הזמנתי איזו מנה מקומית מוזרה, אני אפילו לא זוכר את שמה (אך זוכר שהשם היה ארוך במיוחד), זה היה לאכול סוג של לוביה לא מבושלת עם ירקות קצוצים. לא משהו, וגם המנה הייתה פצפונת.
הלכנו לישון.
וואו זה אחד מימי ההיי לייט שלי בטיול.
לפגוש את המשפחה של טק זה היה באמת אותנטי ומיוחד לראות את החיים הפשוטים בכפר שלו להכיר את משפחתו לראות את החיות והצמחים אותם מגדל והכי מרגש שכמו שלי זה היה מיוחד גם לבת שלו , ואימו ואשתו היה מאוד מיוחד באותה מידה להכיר אותנו, הם התעניינו בנו בדיוק כפי שאנו התעניינו בהם , הם הסתקרנו שאלו שאלות עלינו בדיוק כפי שאנו עליהם והיה נראה שהם כל כך נהנו לארח אותנו להסביר לנו על חייהם לתת לנו לטעום מהתבשילים של האוכל שלהם. היה להם בהחלט חוויה שונה ששברה להם את שגרת היום הרגילה הסטנדרטית. אין מילים
טק לא ידע כמה לקחת תשלום שרצינו לשלם לו על החוויה הזו הוא אמר שלעולם לא עשה כזה דבר. אני תהיתי לעצמי כמה חבל שאחרי 20 אולי 15 שנה שהוא מסיע תיירים אנו הראשונים שמבקשים לפגוש את משפחתו. גם היה לי מוזר שהוא לא שיתף את הבת שלו בחוויות שהוא חווה בעבודה למשל היא לא כל כך ידעה מה זה ישראל…