— 12/11/2022 , יום שבת —
היום הזה, ה-27 למסע שלנו הוקדש לעיר המאמינים, או בשמה המוכר – בהקטפור (Bhaktapur).
התעוררנו היום בבוקר בעצלתיים, ידענו כי אין לנו איזו הליכה מסויימת למקדש או טיול רגלי שנצטרך להיערך בהתאם, רק לאכול, לארוז את תיקינו ולצאת לדרך. הזמנו את אותן מנות שאנחנו כבר התרגלנו אליהם לארוחת בוקר: דייסה, קורנפלס, חביתות, טוסטים וצ'אי מתקתק. בזמן שארזנו את תיקינו ביעילות מרשימה, ירדתי לקבלה לעשות צ'ק-אאוט, 18K רופי ל-4 ימים, סכום מגוחך בסטנדרטים מערביים, זה גם התחלק יפה, חצי מזה הלך על לינה וחצי על זה על האוכל הטעים שזללנו כאן (תחשבו על מלון עם פנסיון מלא ב-480 ש"ח ל-4 ימים !).
הנהג Indra הגיע אל בית המלון שלנו באיחור של 15 דקות לא אופייניות, העמסנו את התיקים ונפרדנו לשלום מבעל המלון והצוות, תודה רבה Sunrise Moon Beam hotel, היית טובה אלינו.
נפרדנו מהכפר נאגרקוט, ביציאה מן הכפר ניתן היה לראות את רכס הרי ההימליאה ברקע, Indra עצר לנו לראות את הנוף, ירדנו מהרכב והתפאלנו
אמרתי לנהג כמה הוא בר מזל שהוא חי במקום כל כך יפה, ההוא ענה לי משהו בסגנון: "נכון, אבל הממשלה…", טוב נו, כנראה לכולנו יש צורך להתלונן על הממשלה. המשכנו הלאה דרך כל הפיתולים כשירדנו מההר, חטפתי בחילה, כך גם דניאל ואפרת, עידו שישב עליי מקדימה לא הפסיק לחפור, ואני רק נלחמתי לא להקיא עליו. הגענו לבהקטפור כעבור בערך 40 דקות של נסיעה. שילמנו כרטיס כניסה במחיר מופקע של 4,500 רופי לאחד (רק מעל גיל 10), נו, הנה ההוכחה של Indra על "הממשלה הזאת…" , מיד עטו עלינו כמה מדריכי טיולים שניסו את מזלם בלהציע לנו סיור מודרך לעיר העתיקה, אחד מהם גם הצליח, אינני זוכר את שמו, זהו שם ארוך, מקומי, אבל הוא היה מאוד חביב. התחלנו ללכת כשליה על הידיים שלי ישנה (נרדמה עוד באוטו), המדריך באמת ניסה לעבוד, למרות ההפרעות והקיטורים מצד הילדים שלנו. לאחר שעברנו מקדשון לא באמת מרשים, נכנסנו בשער הכניסה אל כיכר דורבר (Durbar). אז ככה: ישנן 3 כיכרות דורבר, המילה הזאת דורבר משמעותה: ארמון המלך, והכיכרות הם למעשה חצרות של ארמון המלך, את הראשונה ראינו בקטמנדו בתחילת הטיול, השניה בפאטן (שהיינו אמורים להגיע לשם במסגרת יום טיול ארוך אך בסוף ויתרנו) והשלישית כאן בבקטאפור. למעשה בקטאפור הייתה עיר הבירה הקודמת של נפאל, לפני שהמלך החליט להעתיק מכאן את מטלטליו אל עבר הבירה הנוכחית.
אפרת ואני מאוד התרשמנו ממתחם המקדשים העתיקים דורבר, אהבנו גם לשמוע את ההסברים של המדריך, הילדים היו עצבניים וניסו לריב אחד עם השני, הפתרון הגיע בשלב מאוחר יותר…
בינתיים למדנו כי מבחינה ארכיטקטונית ישנם שלושה סוגים של מבנים כאן בכיכר, המבנים של הפגודות , המבנים של הסיקריה (את שני סוגי המבנים הללו ניתן לראות בתמונה למעלה) וסוג נוסף זהו הסטופה שכבר ראינו בכמה הזדמנויות שונות בטיולינו עד כה.
הכיכר, שהיא כאמור אחת מ-3 כאן במדינה, נראית כאילו השתמרה במבניה מלפני 500 שנים אחורה, אפילו עצי הטיק המאפיינים את המקדשים נשארו כפי שהיו עוד בבניתם (עם עצים אלו בנו את החלונות והדלתות המעוטרים), המשכנו להסתובב כאשר כל פעם אני או אפרת נמצאים עם המדריך ושואבים ממנו את המידע והשני מנסה להפריד בין הניצים אצל הילדים, אח"כ מסברים אחד לשני מה הפסדנו, נו גם זו דרך לטייל…
עברנו עשרות מונומנטים שלכל אחד סיפור מעניין מאחוריו, המדריך הצדיק את שכרו ופירט בסבלנות על רובם, כמה שיכולנו לקלוט, לא אספר פה את רשימות ההיסטוריה על כל המקומות והמיתולוגיה ההינדואיסטית ששמענו, כי קצרה היריעה מלהכיל, אך מי שמעוניין, מוזמן לקרוא כאן את כל טוב המידע שיש לעיר העתיקה של בהקטפור להציע.
הילדים היו על גבול הבלתי נסבל. עצבניים אש. אך עם ההליכה בין המקדשים הגיעה הישועה. לא סתם ישועה, ישועה בדמות גלידה, אבל לא מהפושטיות האלו שקונים בכל חור, אלא גלידה מודרנית שמראים כיום הסלבס של הילדים בטיקטוק ושאר החרטא שהם צופים בו, זוהי גלידה home made בה מראים את כל התהליך, לאחר ששופכים חלב, שומן, עוגיות, ג'לי ועוד מגוון טעמים, מערבבים ומרדדים את הכל על משטח קפוא, מה שמקפיא את העיסה המתוקה הזו ואח"כ מגרדים אותה עם שפכטל אל גלילונים לתוך כוס גלידה פוטוגנית להפליא (אך למען האמת שאני ואפרת לא כל כך התלהבנו מהטעם)
כל אחד זכה למנה לבחירתו עם הטעמים שלה, לקחנו גם לליה כדי למנוע ריבים עתידיים, הם כמובן רצו שאצלם אותם כדי שישלחו לחבריהם על המאורע המטורף הזה שמראים כמו בטיקטוק
הילדים התלהבו וטרפו את הנוזל הקפוא, המשמין והמתוק הזה, עובדות המקום התלהבו מליה (כרגיל) הרימו והצטלמו איתה
כעבור בערך איזה מליון שנה (לוקח זמן להכין את השיט הזה), המשכנו בדרכינו, המדריך היה מלא סבלנות והמתין. פתאום עולם אחר, מכעס וריבים הילדים היו נינוחים, קופצניים, צוחקים, מאושרים, מה שגלידה יכולה לעשות להם.
בהמשך הדרך הגענו אל כיכר נוספת, כיכר טאומדי, בכיכר זו ניצבת הפגודה הגבוהה ביותר בנפאל. פגודת Nayaytapola היא בת 5 קומות ומתנשאת לגובה של 30 מטרים, היא נבנתה במאה ה-17 ע"י 22,000 פועלים שנלקחו מנפאל והסביבה, המדריך לא אמר זאת מופרשות אך אני מסיק מדבריו שחלק גדול מהם עבדו בתנאי עבדות. הבניה הסתיימה 6 חודשים לאחר שהחלה, מסביב למתחם ניתן לראות פגודות נוספות, עתיקות יותר (מאה 15) ומרשימות פחות.
באיזור זה של הפגודה ניתן למצוא לא מעט קדרים העוסקים במלאכתם מזה עשרות שנים, זכינו אף לראות תצוגת תכלית של קדר המכין כד ללא מכונה, אפילו את הגלגל שמסתובב הוא מסובב ידנית בעצמו, המדריך סיפר לנו כי הוא היחיד בכל העיר שעדיין משתמש בעבודה ידנית, מסרב להשתמש במכונה
המדריך לקחת אותנו דרך סמטאות צרות של העיר העתיקה אל חנות Kukri או בשם המקורי שלהם: Khukuri , בעל המקום, חבר של המדריך, מכין את ה-Khukuri הזה שזה לא אחר מאשר אותן מאצ'טות גדולות שאנו רואים אצל האיכרים המקומיים, הוא גם ישב באריכות והסביר לנו על הסוגים השונים של הסכינים, ההיסטוריה שלהם, העיטורים המוטבעים עליהם ועוד… חצי שעה של הדרכה הסתיימו במפח נפש מצד בעל החנות, לא רכשנו ממנו דבר. בעסה לו, אבל באמת שלא היינו צריכים את המוצר שהוא מנסה למכור לנו, מה נעשה עם מאצ'טות גדולות וכבדות בטיול שלנו, עכשיו אנחנו ניסחב 11 חודשים ברחבי העולם עם הדרעק הזה ?
חזרנו אל חניון הרכבים שם Indra המתין לנו בסבלנות כ-3 שעות עד שנסיים את סיורינו בעיקר העתיקה של באקטפור. המשכנו בנסיעה עוד כ-40 דקות עד שהגענו אל יעדינו, העיירה דוליקל (Dhulikhel), כאן אנו אמורים לישון. קיבלנו המלצות מהאתר "למטייל" על המקום והחלטנו להגיע לכאן ולראות. קיבלנו בתמורה עיירה מאובקת, ישנה, עייפה, ללא מוקדי עניין ששווה לציין והמחשבה הראשונה שצצה לנו בראש הייתה: למה הגענו לכאן ? היינו יכולים להישאר בנגראקוט או לחילופין להשתקע בבקטאפור – עיר המאמינים. אבל שינינו מהר גישה. אנחנו כאן וננסה להפיק את המיטב.
בדקתי כמה מקומות לינה במרכז העיר, סגרנו על אחד מהם: Alishan Hotel , קיבלנו כאן שני חדרים ענקיים עם מיטות גדולות ורכות, הבעיה היחידה כאן היא שחדר אחד מגיע ללא שירותים ומקלחות בפנים, ניאלץ להסתדר עם השירותים והמקלחת בחדר השני.
יצאתי לסיבוב ראשון במקום לבד (זוהי הפעם הראשונה, נראה לי, שאני עושה זאת לבד מאז היום הראשון של הטיול עוד בהודו כשחיפשתי לכולנו ארוחת ערב), פתאום להסתובב כאן ברחובות לבד כאשר ליה לא יושבת עליי זו הליכה שונה, אלו הם חוויות שונות, פתאום אנשים לא נועצים בי מבטים עם חיוכים, מנסים לתקשר איתי דרך הקטנה שלי, פתאום אני סתם תייר בודד שמסתובב לו ולא כל כך שמים עליי, לא אגיד שזה טוב או רע, פשוט שונה. בסיבוב הזה משכתי כסף מהכספומט, נדמה לי כי זו תהיה המשיכה האחרונה שלנו בנפאל. בזמן הזה הילדים בחדרים ניסו לרקוד אל מול אפליקצייה בטלפון, עשו קצת ספורט.
בערב יצאנו לאכול, הפעם הלכנו על משהו קצת שונה, במקום מסעדה מקומית, הלכנו למקום מערבי לחלוטין, מסעדת המבורגרים, עם תפריט בינלאומי ואווירה בינלאומית, לכאן מגיעים המקומיים שהפרוטה מצויה בכיסם. באנו, התיישבנו, הזמנו ו… התאכזבנו קשות. ההמבורגר (עוף) שלי הגיע ראשון, קטן לאללה שבקושי מילא אותי, הלאסי שהזמנו הגיעו מתוקים בטירוף, שאר המנות הגיעו קטנות, ה-wrap של אפרת הגיע חריף לאללה (למרות שביקשנו לא חריף) והמנות של יובל ועידו פשוט לא רצו להגיע ועד שהגיעו לא היו לטעמם של הילדים.
חזרנו לחדר במלון, אני ויובל יצאנו שוב פעם כדי להשלים את ארוחת הערב שלא אכלה. מצאנו מקום קטן ומקסים ממש ליד בית המלון שלנו, הזמנו שם מומו עם עוף שהיה טעים ומשביע, בחור מקומי שישב שם עם ילדיו שוחח איתי על נפלאות העולם, אני אוהב את השיחות האקראיות הללו עם אנשים זרים. זה נותן ערך מוסף אדיר לטיול שלנו, אני בספק אם אזכור את האיש הזה בעוד כחצי שנה בערך כשנהיה למשל בסינגפור…
חזרנו לחדרים וסגרנו בכל את יומינו ה-27 למסע