— 17/11/2022 , יום חמישי —
הרי זה ידוע שהודו היא קשה לעיכול לאנשים מסויימים, תגובה תדירה ששמענו מהחברים שלנו בארץ הייתה: "וואו, יש לכם אומץ" כשהם שמעו שאנחנו יוצאים לטיול להודו עם ילדים. החלטנו לתת להם נחיתה רכה ככל האפשר ואת הרכות הזו ניתן למצוא בגואה. יש האומרים כי גואה בכלל היא לא הודו, או שהיא הודו לייט, אנחנו בשלב כעת של הודו למתחילים, גואה מתאימה לנו כמו כפפה ליד. (מתוך עמוד הפייסבוק שלי):
התעוררתי בסביבות השעה 6:00 בבוקר, זה נחשב כאן לאמצע הלילה כשחיים על חוף הים. כשעה מאוחר יותר ליה, אפרת ואנוכי יצאנו לסיבוב באיזור החוף (Palolem). תענוג. נזכרתי בכל כך הרבה מקומות שהכרתי מלפני 7 שנים כשטיילתי כאן. לא ידעתי זאת אבל בית חב"ד קיים גם כאן. כשהגענו למקום הוא עדיין היה סגור. בשלב מסויים עזבנו את הדרך של הכפר וחתכנו אל חוף הים. אני הייתי עם חיוך על הפנים, אפרת התלהבה וליה? היא הייתה ב-High מטורף, אולי הרגעים הכי שמחים שלה עד כה בטיול הזה. חלצתי לה את הסנדלים והיא החלה לרוץ ולקפוץ בהתלהבות. את הסרטן הזה היא חקרה בסקרנות.
הלכנו על קו החוף, חוף יפייפה, לטעמי החוף היפה ביותר בכל גואה, אני ואפרת מדברים בינינו ולעיתים עם תיירים מקומיים בודדים שהשכימו קום והגיעו לחוף כמונו, ליה התרוצצה סביבנו ללא הפסקה. רציתי לצלם אותה, להנציח את רגעי האושר הללו שלה, אך היה מאוד קשה לגרום לה לעמוד מבלי לזוז. איכשהו הוצאתי ממנה תמונה נורמלית
המשכנו הלאה, סיפרתי לאפרת כל מיני סיפורים מופלאים מביקורי הקודמים כאן במקום, חוף פאלולים חשף בפניה עוד כמה רבדים עליי לפני שחזרנו לחדר. רצינו לארגן את הילדים שנשארו בחדר ולצאת לאכול ארוחת בוקר.
את ארוחת הבוקר אכלנו באותה מסעדה שאכלנו בה אתמול בערב, כל כך נהנינו שם, אז חזרנו.
בנפאל הרבה פעמים סירבנו לילדים שרצו להזמין מיצי פירות, שם המיצים מגיעים בקופסת קרטון עם כל החומרים המשמרים שאנו מכירים והמון המון סוכר מעובד. "כאן בגואה" אמרתי להם בגאווה תוך שאני מנסה לשחק אותה אב השנה, "אנחנו מאפשרים לכם להזמין איזה מיץ שאתם רוצים", המיצים כאן בגואה טריים, נסחטים על המקום, טעימים להפליא, מלאים ויטמינים, מרווים, מרעננים וממש לא יקרים. יאללה, אז הזמנו כמה כוסות משקה:
לא הפריע לנו גם כשפרה חביבה נכנסה למסעדה מנסה לבקש קצת מזון (צריך להתרגל למראות אלו כאן בחלק זה של העולם). עובדי המקום גירשו אותה בבושת פנים. עידו ואני יצאנו החוצה וצילמנו את החמודה הזו למזכרת:
אחרי שסעדנו את ליבינו עם סלט ירקות, סנדביצ'ים וחביתות, התפנינו לדבר האמיתי – חוף הים שהילדים שמעו עליו מסיפוריי עוד מהארץ. השעה הייתה כבר 10:30 והחום של גואה הפך להיות כבר החום של גואה. מוזר הדבר שאין אפילו צילייה אחת באיזור, וואלה, ההודים הללו לא מאמינים בצל על החוף כנראה. הם מעוניינים למשוך את התיירים עם הארנקים השמנים למסעדות שלהם הפזורות לאורך קו החוף, אז כנראה שהפעילו לובי חזק נגד התופעה וכעת אין ציליות. את הילדים זה לא עניין, הם השתוללו על החול ובמים. אפרת ואני כל הזמן ניסינו להרחיק את ליה מהמים העמוקים, לה אין חששות ואין עכבות, היא רצה לגלים מבלי לראות או לשמוע אותנו ממטר.
איך לא, גם הפעם הגיעו אלינו כל מיני תיירים מקומיים המעוניינים להצטלם עם הפלנרים הקטנים, בעיקר עם הקטנה ביותר
כעבור בערך שעתיים של צלייה תחת השמש (נמרחנו טוב טוב לפני כן בקרם הגנה), החלטנו ההורים שזהו, מספיק להפעם. הפכנו מ-Medium rare ל-Well done. היה מאוד קשה להוציא את הילדים מהים, הם חפרו בור בחול וכיסו את הרגליים שלהם, פיתינו אותם לצאת החוצה עם גלידות שנקנה להם בדרך לחדר, רק שיצאו כבר מהחוף, היו לנו עוד כמה סידורים לעשות שלא כוללים רביצה על החול החם. קנינו להם סוכריות גומי וגלידה לעידו וחזרנו לחדרים. הילדים מיד התקלחו והחלו ללמוד חשבון ועברית בחדרים (התבאסו לאללה, יותר כיף להיות בים).
השעה הייתה 13:00 כשאפרת, אני וליה יצאנו לסידורים שלנו, לקחנו ריקשה ממתחת לבית שלנו אל העיירה הקרובה צ'אודי (נמצאת כ-3 ק"מ מכאן), נפרדנו מ-120 רופי והגענו למקום, איזה מקום ? המקום בו רוכשים כרטיסי סים כמובן, זה המקום החשוב ביותר כרגע מבחינתי. צריך תקשורת בינינו ואת זה ניתן לבצע עם אינטרנט דרך כרטיסי סים מקומיים. מצאנו דוכן קטן ליד תחנת האוטובוסים המרכזית של העיירה, עובדי המקום היו חביבים, החלו לעבוד על הכרטיסים שלנו. להכניס כרטיס לטלפון זוהי כמובן פעולה של שניה וחצי, אבל לאקטב (Active) אותם לוקח זמן ובירוקרטיה, מילאו פרטים דרך טפסים מהנייד שלהם, צילמו אותנו, אנחנו הזנו את כתובת המגורים שלנו בארץ…
בזמן ההמתנה, הלכתי לבניין הסמוך כדי למשוך כסף. מקום חור, באמצע שום מקום בתוך בניין ישן ומתפורר, אבל מה? כשנכנסתי לחדרון הכוך הקטן ששם נמצא ה-ATM הרגשתי גן עדן, המזגן הפצפון שהותקן שם קירר את החדר יופי טופי וזו הייתה הרגשה מעולה פתאום להיכנס לחדר ממוזג בצהרי היום של מזג אוויר טרופי. רציתי לחזור במהרה לאפרת שהמתינה עם ליה (נרדמה עליה) בדוכן הסלולר, אך מעבר לכביש הבחנתי בדוכן פירות, בקדמת הדוכן היתה ערימה של קוקוסים ירוקים מונחים על שולחן, לא יכלתי להתעלם, זה היה חזק ממני, לקחתי לעצמי קוקוס אחד, העובד שם פתח לי אותו – תענוג ! לשתות ולאכול את הבשר של הקוקוס זה אחד הדברים שהכי חיכיתי להם בטיול הזה עד כה. חזרתי לאפרת עם חיוך גדול על הפנים.
הטלפונים שלנו חזרו אלינו עם סימים מקומיים, קישוריות לחברת הסלולר הפופולרית – Airtel והכי חשוב – חבילת גלישה, לא סתם – יש לנו 1.5 ג'יגה לנצל לכל יום במשך 28 הימים הקרובים, את כל הכיף הזה קיבלנו תמורת 500 רופי למכשיר (כ-21 ש"ח). מהמם.
אנחנו המשכנו בדרך לצבור חוויות נוספות מהעיירה צ'אודי, בתחנת האוטובוסים הקרובה הזמנו לראשונה כאן בהודו צ'אי, איזה תענוג. הוספתי לזה עוד שני Soan Papdi (לי ולליה שבדיוק התעוררה) וגם טעמתי קינוח מוזר שכזה שראיתי כל כך הרבה פעמים בטיולי בהודו ואף פעם לא חשבתי לעצור ולטעום, אינני זוכר את השם אך זהו ממתק עם טקסטורה של עוגייה כזו שטובלים אותה בכוס תה, היא עשוייה מקמח חומוס והמון סוכר. מעניין מאוד.
כעבור 5 דקות הליכה מתחנת האוטובוסים, הגענו לכנסיה, בדיוק לפני שהחל איזשהו אירוע שלא כל כך הצלחנו להבין מהו, אך גברים מקומיים בחליפות ונשים מקומיות עם מיטב שמלות הסארי שלהן הגיעו למקום וכיבדו את האירוע. שם בכנסיה ניגנה להקה מזמורי תפילה וכולם מביטים בהם בערגה ואנחנו בעיקר מתלהבים האינטרנט החדש שיש לנו כאן במדינה, הנה תמונה של המקום כמה רגעים לפני שהתמלא במקומיים:
המשכנו בדרכינו, ההליכה אל מרכז העיירה היכן שהשוק המקומי שלהם הייתה לאורך הכביש הראשי, הם לא שמעו כאן על מדרכות. קצת פחדתי על ליה שהולכת איתנו לצד מכוניות דוהרות. לא עבר זמן רב עד שאפרת הבחינה בדוכן עם מאכלים מעניינים, לא עבר הרבה זמן אח"כ עד שהמאכלים הללו נכנסו אליי לקיבה. אני מת על אוכל מקומי, אני מאוד אוהב להתנסות בקולינריה חדשה, תמיד אעדיף אוכל מקומי בארצות דרום מזרח אסיה מאשר הדברים המוכרים של פיצה\פסטה\'ציפס\בורגר… המנות הגיעו חריפות לאללה, אפרת ניסתה קצת ולא הייתה מסוגלת להמשיך לאכול כמעט. ליה גם ניסתה והיה לה חריף מידיי. כל זה לא עניין יותר מידיי פרה אדישה שהגיעה למקום ופשוט השתינה ממש ליד היכן שאנו אוכלים. אויי הודו הודו, כמה שהתגעגעתי…
בחנות ליד קנינו שני עטים (לאחר שהילדים התקשרו אלינו מתלוננים שעט אחד התפוצץ לעידו ביד), וממול מילאנו את קיבתינו בלאסי חמצמץ ומעניין. המחיר כאן הוא פחות מחצי ממה שמוכרים ליד הים – היכן שאנו גרים (40 רופי במקום 100).
תפסנו ריקשה בחזרה הביתה, בסה"כ כמה דקות נסיעה מצ'אודי ופתאום הגענו לעולם מערבי – חוף פאלולם. בחדרים התארגנו כולנו ליציאה, התמרחנו המון בקרם הגנה נגד יתושים (קנינו קרם במקום תרסיס) ושמנו פעמינו אל עבר בית חב"ד שממוקם כ-5 דקות הליכה מהחדר שלנו בגסט האוס. הרב ואשתו המקסימים שמנהלים את המקום קיבלו אותנו יפה, הזמנו לילדים ארוחות שהם מכירים מהארץ – שניצל, פירה, שקשוקה, סלט, טחינה…
בשלב מסויים יצאנו מבית חב"ד לעשות השלמות של קניות ובעיקר נתנו לאפרת את הספייס שלה לעבוד קצת מהלפטופ שהבאנו בבית חב"ד. קנינו שמפו, עוגיות, משחת שיניים, בדרך חזרה הבנות נכנסו לחנות בגדים מקומית, דניאל התעניינה בחולצה חושפנית לאללה, הטלתי ווטו מוחלט ומיידי. בסופו של דבר יובל קנתה גופיה סבירה (העיקר שהיא אוהבת אותה). חזרנו לבית חב"ד, בזמן הזה עידו מצא לו חברים חדשים איתם הוא שיחק בטאקי שלנו, אפרת שוחחה עם ההורים של אותם ילדים. הבנו כי נפלנו פה באמת על נחיתה רכה, לא רק הודו למתחילים אלא הודו לכיתה א'. ישנן כאן משפחות ישראליות רבות שמטיילות \ גרות כאן וכפועל יוצא מכך ישנן כאן גם פעילויות לילדים. איזה תענוג ! אני משוכנע כי הילדים צריכים קצת את הספייס מההורים שלהם ולהתחבר לילדים אחרים בני גילם. עד כה זה היה קשה יותר למצוא בנפאל, פה זה כנראה יתאים יותר.
היום שמתי לב כי חודש שלם עבר מאז יצאנו מגבולות הארץ, בדיוק חודש מאז הטיסה לבחריין. החודש הזה מרגיש לנו כמו בערך שנה עם כל החוויות שצברנו עד כה ולחשוב על זה שאנחנו הולכים להכפיל את זה עכשיו ב-12 – מטורף !!!