— 21/12/2022 , יום רביעי —
כן, החלטתי לקחת את הסלוגן שראיתי בריזורט שלנו ולתרגם אותו (בערך) לניסוח שלי, כי זה באמת קורה כאן, זהו אינו סלוגן, זוהי המציאות בוואינאד, וכמה שהמציאות הזו יפה ומעניינת, היא גורמת לנו קצת לשכוח את המציאות האחרת, זו שמתנהלת לה כ-4000 ק"מ מכאן במדינה קטנה בשם ישראל, היום זהו יום רביעי של חנוכה ואנחנו לגמרי לא מרגישים את זה (אילולא החיבור הקבוע שלנו לפייסבוק והחברים בארץ, גם לא היינו יודעים מכך), בוואינאד אין בית חב"ד, אין ישראלים, ולמען האמת עד כה כמעט ולא ראינו כאן תיירים זרים בכלל. אנחנו עוף מוזר כאן בפיסת גם העדן הזו, שזה קצת מוזר, איך מקום כל כך יפה אינו נמצא על שביל החומוס ?
התעוררתי היום לבוקר זוועתי, הרגשתי מיגרנה עם כאבי ראש עצבניים, או שזה מחסור בשינה, או בשל הפרשי הטמפרטורה הגדולים כאן בין יום ולילה (בלילה אני ישן עם פליז). ידעתי שנהיה חייבים לקחת את היום הזה באיזי, כי אני כבר מהבוקר גמור. בסביבות השעה 9:00 בבוקר יצאנו לאכול ארוחת בוקר, אני הזמנתי את הארוחה של המקום, זה נראה שהבחורצ'יק שם חימם לי אוכל מאתמול או משהו כזה. היה די מעפאן. אפרת והילדים אכלו לחמים מטוגנים עם חביתות וסלט ישראלי גדול. הם נהנו הרבה יותר ממני.
חזרנו לחדר, אני צנחתי אל המיטה עם ראש כואב, אפרת עבדה עם הילדים על הלימודים שלהם, אני טיפהל'ה עזרתי בסוף עם עידו לאחר שהתעוררתי. השעה הייתה כבר שעת צהריים, כדי לשמור על השקט בחדר (ללימודים של דניאל), יצאנו אני והילדים לחצר הגדולה של הריזורט לשחק קצת ולהתנדנד בערסלים
השמש עשתה לראש שלי טוב, גם ליה הייתה במצב רוח מרומם והחלה לרוץ ברחבי הריזורט, רצתי אחריה עם מצלמת הוידאו פתוחה, זה מה שיצא:
הזמנו ריקשה דרך בעל הריזורט, ב-14:00 יצאנו לדרך, דניאל החליטה להישאר בחדר, לא היה לה כוח לנסוע איתנו לטיול נוסף, גם אם הוא בקטנה. נסענו אל הכפר הקרוב: Kambalakkad, שם חיפשנו מקום קטן שמגיש מיצי פירות, מצאנו באמת אחד כזה ברחוב הראשי ועמוס החנויות. לקח זמן עד שהמיצים הגיעו, 4 תפוזים ושייק צ'יקו אחד שהגיע מתוק לאללה. יצאנו מהמקום הזה למרחק של כ-30 מטרים משם אל מקום אחר, מרווח יותר, חדש יותר, נקי יותר, קראתי לזה בית קפה, אפרת צחקה עליי. הזמנו שם 5 כוסות צ'אי ועוד כמה מאפים מטוגנים ממולאים במשחות מתוקות כאלו ואחרות (דווקא היה סבבה)
שילמנו את החשבון והמשכנו להסתובב ברחבי העיירה, יצאנו מהרחוב הראשי של המקום ומיד נגלה אלינו הטבע בשיא עוצמתו (המחשה נפלאה לסלוגן המוצג ככותרת פוסט זה), ברחובות הצדדיים של המקום פתאום הוקפנו בדקלי קוקוס רבים, שיחים ירוקים ומטעי בננות וקפה לרוב, נכנסנו אל המקום שאנו יודעים להיכנס אליו הכי טוב – בית ספר מקומי. כמה כיתות היו עמוסות בתלמידים, הם היו מרוכזים, מסתבר שהם עושים כעת מבחן (לפני חופשת הכריסטמס). אנחנו קצת קישקשנו עם חלק מהמורים, אפרת הסבירה להם על חג החנוכה ואפילו ציירה להם חנוכיה
לאחר שאפרת עבדה קשה כדי להפיץ את הבשורה היהודית בקרב מורים נוצרים בדרום הודו, הגיע הזמן שלי להפיץ קצת חיוכים ותדהמה מצד ילדים צעירים לאחר שינסו להבין איך אני מעלים מטבעות, מטפחת אדומה וציורים מתוך ספר במסגרת מופע הקסמים המשובח שלי, עזבנו את מתחם בית הספר ממשיכים הלאה, נכנסנו אל דרך צרה לא סלולה, הילדים עשו תחרות ריצה מי מגיע ראשון ל… רק אללה יודע לאן…
הדרך הובילה אל בתי תושבים, פנינו ימינה, המשכנו ישר, בסופו של דבר מצאנו את עצמנו בחצר בית פרטי, מול כמה ילדים קטנים שהפרענו להם לשחק במשחק כדורגל, טוב נו, כדי לכפר על ההפרעה, שלפתי את ערכת הקסמים והדהמתי ילדים נוספים בחלק זה של הכפר. אמרנו יפה שלום לילדים החמודים והמשכנו הלאה, לי היו כמה טלפונים שהייתי צריך לענות (ענייני עבודה), אפרת קיבלה הזמנה מאחד המקומיים להיכנס אל ביתו החדש שזה עתה בנייתו הסתיימה, בחור בן 60 עם אשתו בת ה-52 עברו כעת להתגורר בבית זה (עדיין אין שם ריהוט) עם ביתם – סטודנטית לעיצוב אופנה, הבחורצ'יק מוכר נעליים, חבל רק שאח"כ יובל אמרה שהיא צריכה כפכפים חדשים כי הסנדלים שלה הולכים להיקרע… לאחר שקיבלנו צ'אי ולחמניה מתוקה ככיבוד ושוחחנו מעט על חייהם המעניינים, היינו צריכים כבר לעזוב ולהמשיך לצבור חוויות במקום אחר, דבר אחד מעניין בבית הזה היה שהוא בנוי עם שני מטבחים, אחד אחרי השני, למה ? במטבח אחד מבשלים וכשרוצים שהריחות שלו לא יצאו החוצה, סוגרים את הדלת וממשיכים במטבח השני שם ניתן יהיה למשל לעבוד עם ירקות \ פירות או דברים אחרים שאינם מצריכים בישול, מה גם, הוא סיפר לי שהמטבח השני (זה שלא מבשלים בו) מיועד למקום האכילה של הנשים.
הגענו בהליכה נעימה בחזרה אל הרחוב הראשי של העיירה, נכנסנו הפעם אל סופרמרקט גדול שם הרבצנו קניות לימים הבאים שלנו בטיול, חיפשנו מוצרים שאינם צריכים לבשל אותם ושאינם דורשים קירור, בסופו של דבר יצאנו עם שלל מכובד הכולל: קורנפלקס, אבקת חלב, שמן, ביצים, פסטה (עם רוטב לפסטה) – היום בערב נבשל אותה כשאנו יכולים, לחם, ממרחים – שוקולד חמאת בוטנים ועוד, בדוכן ירקות שמחוץ לסופר השלמתי קניה עם עוד ירקות.
תפסנו ריקשה בחזרה אל הריזורט שלנו, בסה"כ 2 ק"מ ממרכז העיירה, הנהג לא ידע היכן נמצא המקום, שאל את חבריו להגה וגם להם לא היה מושג, בסוף הצלחנו להגיע לביתנו בעזרת גוגל מפות.
דניאל נשארה כאמור בחדר, מצאה לה את הזמן לארגן ולסדר את חפציה בתיק בצורה מדוקדקת, היא באמת אלופה בזה. בערב הוצאנו את מגוון הפריטים משקיות הסופר והכנו ארוחה וחצי, פסטה, סלט ירקות, תבשיל שלי עם חמאת בוטנים ועוד. היה טוב בסה"כ. מזה הרבה מאוד זמן, אפרת ואני מצאנו את הזמן לראות סרט ביחד, איזה תענוג.
— 22/12/2022 , יום חמישי —
אחרי יום רגוע יחסית אתמול, היום שוב פעם חזרנו לדרכים, ודרכי איזור וואינאד לא איכזבו גם הפעם, אפילו התעלו על עצמם, כמה יופי במקום אחד זה לא להאמין.
בלילה ליה החלה לבכות, אלוהים יודע מה עבר עליה באותם רגעים, היא העירה את כולם מלבד עידו שישן שנת ישרים, על כן התעוררנו יחסית מאוחר, אני קמתי בסביבות 8:30 בבוקר, אלו היו רגעים קצת לחוצים, קבענו עם נהג המונית – איברהים שיבוא לאסוף אותנו ב-10:00, עלינו היה להתארגן, להכין ארוחת בוקר, לאכול, לכבס בגדים ולקרוא עוד על האיזור כדי להחליט לאן אנו נוסעים היום. לחוץ.
בסופו של דבר מצאנו לעצמינו יופי של מסלול, על קיבה מלאה ואנחת רווחה כי הבגדים שלנו נקיים ותלויים לייבוש. איברהים החליט לקחת אותנו למקום קצת שונה ממה שרצינו, בדיעבד החלטה מצויינת. נסענו אל כיוון סכר Banasura, בדרך עצרנו באופן ספונטני באחת מנקודות התצפית הממחישות לנו, הלכה למעשה, את המשפט "כשהג'ונגל פוגש בכפר":
המשכנו בדרכינו עם המונית של איברהים אל חוות תבלינים אליה נהגינו הציע להיכנס, קצת התלבטנו תחילה מכיוון שכבר היינו בסיור תבלינים עם הילדים באחד מימי הטיולים שלנו בגואה, אך החלטנו לא לתת לזה להפריע לנו, שילמנו כרטיסי כניסה (רק למבוגרים, 100 רופי לאחד) ושמענו הרצאה מעניינת מאוד על כל אחד מהשיחים \ עצים \ פרחים שהם מגדלים שם, בניגוד לסיור בגואה, סיור זה היה מוקדש רק לנו, כך שיכולנו לעצור את המדריך, לעכל, לתרגם ולהמשיך הלאה, ראינו שם את כל סוגי התבלינים שכבר ראינו בעבר, הל, ציפורן, קקאו, פלפל, צ'ילי, מלך התבלינים (מכיל 7 תבלינים בתוכו), כורכום, קפה, סטיביה, צ'יקו ועוד, לכל אחד מהצמחים סגולות רפואיות שונות החל מדלקת ברחם האשה, דרך מיגרנות ועד חיזוק שורשי השערה…
מאוד נהניתי בסיור הזה, יותר מזהו הקודם בגואה, וגם כשבסיום הסיור הושיבו אותנו על כיסאות פלסטיק בתוך חדר גדול ומנסים למכור לנו את כל הבלגן שכעת ראינו בטבע רק ארוז בתוך קופסה, זה לא הפריע לנו יותר מידיי, פשוט סירבנו והמשכנו הלאה בדרך החוצה.
כ-10 דקות נסיעה נוספות הביאו אותנו אל עבר סכר Banasura , הייתי קצת סקפטי לגביי המקום, מה נעשה כאן? נראה סכר 10 דקות וניסע הלאה, האם זה שווה את השעה נסיעה עד לכאן ? אויי, כמה שטעיתי. אז מסתבר שכמה יזמים מקומיים החליטו להפוך את האיזור ה"משעמם" הזה לפנינה אשר מושכת אליה תיירים רבים ובעיקר משפחות, במתחם הסכר בנו אטרקציות למשפחה ולילדים, כאן במקום ניתן למצוא סרטי מיליון מימדים (ממש מגזימים פה עם מספר המימים שניתן להעמיס על החושים האנושיים שלנו), בית אימה, מכוניות מתנגשות, בהמשך באגם ניתן לקחת סירת מרוץ, ישנם שם דגים אשר מנשקים את הרגליים ועוד… לפני כל האטרקציות שהקפיצו את תשומת הלב של הילדים שלנו, החלטנו קודם כל ללכת ולראות אשכרה את הסכר, החלטנו לוותר על ההמתנה לרכב שיבוא ויאסוף אותנו ופשוט ללכת ברגל, הליכה לגמרי לא נוראית, לקחתי את ליה על מנשא הגב וצעדנו כ-15 דקות לערך על למעלה אל הסכר. וואלה יפה, יפה מאוד אפילו, המקום הפתיע אותנו לטובה
הלכנו מקצה אחד לשני מעל הסכר מתפאלים מהנופים המרהיבים שכיסו את עינינו, מצד אחד מים שקטים ושמיים תכולים מעל כשמידיי פעם סירה מהירה חותכת את מימי האגם (שנוצר בעקבות הסכר כמובן), מצד שני הג'ונגל של וואינאד בשיא תפארתו, הייתי חייב לצלם את המקום בתמונה פנורמית כדי להמחיש את הקונטרסט הנפלא הזה (כרגיל, מוזמנים להקיש על התמונה להגדלה):
ישנו גן משחקים קטן ומוצל באחת מהפינות של המקום, חלקנו התפנה לשירותים, חלקנו הנעים את זמנו עם הנדנדות של המקום
ירדנו למטה לכיוון הכניסה למתחם, ליה הייתה חמה רצח על גן השעשועים שהקימו שם, כמה פעמים יוצא לה בטיול כבר לשחק במתקנים כאלו ? מגלשות, נדנדות, מתקני טיפוס, קפיצות, ריצות, זחילות, כל הכיף שאפשר לילדה בת שנתיים וחצי, שאר ילדי משפחת פלנר נשארו איתה תחילה ושיחקו ביחד
סיימנו כאן והמשכנו אל המתקנים של הילדים הגדולים, דניאל ויובל רצו להיכנס לבית האימה, מקום חשוך אליו נכנסים ומטרת המקום הינה להבהיל אותך כמה שניתן, טוב זה עבד, הילדים שלנו לא הצליחו לסיים את המסלול וחזרו בחזרה להתחלה משקשקים מפחד (חלקם לפחות), הלכו לנו 180 רופי לאחד. אח"כ עידו עלה על מסלול המכוניות המתנגשות, זה כבר שיפר את מצב רוחו אחרי פסגת הפחד.
יצאנו החוצה, חיפשנו משהו לאכול בין מגוון הדוכנים שנפרשו לצידי הרחוב הראשי שהוביל לכניסה לסכר. תחילה קניתי לילדים גרגירי תירס בתוך כוס קרטון חד פעמית, אח"כ התיישבנו בדוכן נידח שנמצא ממש בקצה סדרת הדוכנים ולא נראה שתיירים מגיעים אליו כלל, הזמנתי מהבחורה החביבה שעבדה שם 4 מנות של לחם מטוגן עם חביתה, למרות שהיא הכניסה צ'ילי חריף למנות, טרפנו את זה מיד (הילדים הוציאו את הצ'ילי, אני מצאתי לו בית חם), זה היה גם הזמן של הילדים לשחק עם גורי כלבים חמודים שהיו מאוד חברותיים
אוקיי, חזרנו למונית, הדרך ליעדינו הבא הייתה קצת ארוכה, בסביבות השעה, החלטנו לעשות מידיי פעם עצירות כדי להקל על הילדים שגם ככה כבר הרגישו עייפות, אמנם שעה זה לא נראה הרבה, אך בדרך מפותלת מאוד וקיבה רגישה, זה לא תענוג כזה גדול. הדרך הייתה יפייפיה, ככל שעובר הזמן, דרכי וואינאד מתבררים כמשתבחים יותר ויותר, נקודות תצפית יפות יותר ממה שראינו קודם וכך גם סף ההתלהבות שלנו (המבוגרים בכל אופן) רק עולה
עשינו עצירה קלה בצד הדרך ליד מטעי תה, אפרת ואני מאוד אוהבים לראות את העובדות מכסחות לעלי התה את הצורה ומכניסות אותם אל תוך שקים גדולים בדרכם אח"כ למפעל.
רגע לפני שהגענו ליעדינו הבא, כשהילדים כבר היו על סף רתיחה (הם לא מקבלים בעין יפה את כל העצירות שלנו במקומות שמוגדרים על ידי כפיסות גן עדן, לא פחות), עצרנו בחנות שמוכרת גלידות וצ'אי, אין כמו למלא את הקיבה בסוכרים לילדים כדי לקנות קצת שקט תעשייתי, וזה בהחלט הגיע
המשכנו הלאה אל אגם Pookode, שילמנו 140 רופי כניסה לכולנו וקצת התאכזבנו מהמקום, הילדים אמנם אהבו לשחק בגן השעשועים שם, אבל אנחנו המבוגרים לא מספיק הערכנו את המקום, הוא היה חמודי כזה, אבל לא הפיל אותנו מהרגליים, האגם שמסתבר מאוד פופולרי בקרב התיירים ההודים מציע לאורחיו השכרה של סירות פדלים במחירים הזויים, אפרת ואני עשינו סיבוב קטן לאורך הטיילת של האגם ומיד חזרנו אל הילדים שהמשיכו לשחק עם ליה בגן שעשועים
המשכנו הלאה, התקשרתי לאיברהים שיבוא לאסוף אותנו וכך היה, כ-10 דקות נסיעה נוספות הגענו אל מה שהתברר כפלופ הגדול של הטיול היום, מלכתחילה רציתי להגיע למקום הזה שהומלץ מאוד בביקורות באינטרנט ובברושורים התיירותיים למיניהם, נקודת תצפית Lakkidi נראתה מצויין בתמונות, אך המציאות הכניסה לנו סתירה מצלצלת עם תיזכורת של – לא להאמין לכל מה שאנו רואים, בטח לא בהודו. נקודת התצפית הזו אמורה להראות ממבט על את פיתוליו של הכביש המוביל לוואינאד, אני כבר ציפיתי לראות את הנופים המרהיבים שראינו בטיול הקיץ שלנו ברומניה, על הכביש בטרנספגרשן. בפועל בקושי ראינו כביש מתפתל, השמש הייתה בזווית לא מחמיאה למקום (הפכה אותו לחיוור), היו לא מעט אנשים ורכבים שחנו על המדרכה לצד הכביש, מה שגרם לנו ללכת על כביש ראשי (לא נעים) וגם הקופים הראו עויינות כלפי משפחת פלנר (מבין כולם…), אני אפילו לא אתיימר להעלות לכאן תמונה המייצגת את המקום כי זה זבל. אבל תמונות קופים נחמדות אעלה גם אעלה (אלו היו רגעים לפני נסיונות התקיפה):
חזרנו לאיברהים ומשם בדרך ארוכה, מפותלת וקשה מאוד לילדים, הגענו הביתה. זה היה כבר סוף היום, השמש רצתה ללכת לישון ולהיעלם לנו מהעיניים, אך רגע לפני עוד הספקתי לתפוס חלק ממנה מאירה קרניים אחרונות על הג'ונגל הפראי של וואינאד
כאן בריזורט שלנו קצת עבדנו מול המחשב, הילדים מצאו פורקן בדמות טלפונים ניידים, בסביבות השעה 20:00, לאחר מקלחות, אפרת ואני הלכנו למטבח להכין ארוחת ערב אופיינית – פסטה, חביתות, לחמים, סלט ותבשיל מאולתר שהכנו מירקות אקראיים שנשארו לנו בשקית מהסופר, מוסיקה נפלאה מהספוטיפיי הנעימה את זמנינו שם במטבח.
היום היה יום נפלא לטייל, מאוד נהנינו מהנופים הפאנורמיים המרשימים, הנה כמה רגעים שהצלחתי ללכוד בוידאו במהלך נסיעותינו עם איברהים