— 19/01/2023 , יום חמישי —
חזרנו לחופים. אחרי שהות של כמה שבועות בפנים תת היבשת של הודו, שוב פעם הגענו לקו החוף המערבי של המדינה, מכאן אנו צופים לים הערבי (המפריד בין הודו לבין אפריקה). הנסיעה היום לאלפי הייתה מוטלת בספק, בעקבות המחלה שתקפה אותנו אתמול קשות (דניאל בעיקר) לא היינו בטוחים אם נוכל לשרוד את הנסיעה הזו. אני הרגשתי רע במהלך הלילה, השרירים שלי כאבו, נראה שזה גם תקף אותי, הייתי כבר מוכן ומזומן למפגש עם האסלה, אך הוא לא הגיע. בסביבות השעה 4:00 לפנות בוקר התעוררתי, ולא הצלחתי להירדם עד כ-3 שעות אח"כ לזמן מה, בסביבות השעה 9:00 בבוקר סופית קמנו, הגוף שלי היה חלש מהמחלה, התאמצתי כדי להכין לכולם ארוחת בוקר, גם אפרת עברה לילה זוועתי עם ליה שעשתה בעיות בשינה. ירדתי למטה – למטבח, הכנתי משקה חם ובישלתי ביצים קשות, חיתוך סלט במהרה והכנת חלב מהאבקה הישר אל תוך קערות עמוסות פתיתי קורנפלקס. בשלב מסויים כולם כבר התעוררו.
החדשות הטובות הן שדניאל ועידו לא הקיאו כל הלילה, הרעות שאני הרגשתי חולשה, אבל חולשה שלי לא תמנע מאיתנו לנסוע כמה שעות טובות במונית. המונית אכן הגיעה בשעה 11:00 לבקשתי, עשינו צ'ק-אאוט ושילמנו עבור שלושת הלילות ב-Jungle View כ-6,000 רופי, העמסנו את הציוד על המונית (טויוטה אינובה) בזמן שהילדים נפרדו מ-2 הצעירות הישראליות שגרות כאן בקומה התחתונה (תמרי ורומי), הילדים מאוד נקשרו אליהן.
הנסיעה החלה, היעד: העיר אלפי או בשמה האורך אלאפוז'ה, או באנגלית: Alappuzha. גוגל מפות הראה על 3:52 שעות עד ההגעה ליעד, הנהג אמר שזה ייקח 4:30 שעות בגלל הפקקים שבדרך. יצאנו מקומילי, הדרך התפתלה לה בין גבעות מוריקות של מטעי תה, אז כן – גם כאן ניתן למצוא תה ולא מעט ממנו. הפיתולים עשו את שלהם והקיבות של הילדים החלו להראות סימני מצוקה. היה עלינו רק להמר מי יקיא ראשון. כעבור שעה בערך של נסיעה, הילדים כבר היו גמורים מהטלטלות שהם עברו בקופסת הפח הסגורה הזו שקוראים לה טויוטה, הצעתי לנהג לעצור ולעשות הפסקה. (ניתן לראות בתמונה כמה הילדים שפוכים מטלטלות הנסיעה לכאן) זה היה בדוכן הזה, הזמנו לנו 2 כוסות מיץ אננס טבעי ועוד 4 כוסות תפוזים, הוספתי על זה עוד בננה מטוגנת ועוד כמה חטיפים הודיים מוזרים (ולא הכי טעימים)
לפחות קיבלנו קצת שקט מהילדים, אבל זה לא החזיק הרבה זמן מעמד כי שוב הם החלו לריב, כל הזמן רק המתנתי בסבלנות תוך כדי צפייה בנייד שלי – מתי נגיע כבר למישורים, שם הם יוכלו לפתוח טלפונים ולהירגע קצת. הפיתולים לא נגמרו, רק התמתנו. הדרך אבל, אני חייב לציין, הייתה יפייפיה. היו לנו שני מקרי הקאות בדרך, מספר זה היה פחות מהצפוי… הגענו לעיר אלפי בסביבות השעה 16:00 אחה"צ, נחתנו הישר אל ההום סטיי שהזמנו דרך האינטרנט: Johnson's Homestay, שילמנו לנהג המקצועי שלקח אותנו באופן רגוע מאוד יחסית לנהג הודי טיפוסי, 6,000 רופי ודרכינו נפרדו לשלום. החדר שקיבלנו די בסיסי, אבל קיבל ציון מאוד גבוה ב-Booking. לאחר שהתמקמנו בחדר, שוחחתי מעט עם בעל המקום שהסביר לי את האופציות העומדות לרשותינו מבחינת האטרקציה המרכזית כאן בעיר. כל מי שמגיע לכאן, מגיע כדי לעשות את ה-Backwater המפורסם של האיזור, שזה אומר שייט בתעלות מים העובר בין הבתים של התושבים, עם השנים העניין התפתח מאוד מבחינה תיירותית ויש כיום היום המון דרכים וסירות שלוקחות תיירים על התעלות הללו, חלקן עוברות בנתיבים צרים ושקטים וחלקן בעורקים ימיים מסחריים מרכזיים והומים בסירות אחרות (גדולות).
2 האופציות הראשונות שבעל המקום הציג לי ירדו מהפרק, הראשונה לינה על סירה, מה שנקרא House Boat -אין דבר כזה כמעט. הסירות הגדולות בהן ניתן ללון בהן נגרסו ברובן בזמן תרופת הקורונה, העסקים נפגעו מאוד, ולא היתה היכולת לבעלי הסירות להמשיך ולתחזק אותן, על כן נמכרו בנזיד עדשים לגריסה, מה שכיום מוביל ל-א': מספר מאוד מצומצם של סירות לינה, ב': ביקוש מאוד גבוה של תיירים שלא יצאו מבתיהם בערך שנתיים ורוצים כעת לכבוש את תעלות אלפי וה-Backwater, זה מוביל לתפוסה מלאה ומחירים בשמיים. האופציה השניה היא לשכור קיאקים, גם לא רלוונטי אלינו עם ילדים קטנים. מה שמשאיר לנו 2 אוצפיות נוספות: 1. לשכור סירות קטנות יותר מה-House Boat, הן נקראות שיקהרה (Shikara),ב- 1,000 רופי לשעה. 2. טיול מאורגן לקבוצות קטנות (שזה אומר רק המשפחה שלנו), יוצאים בבוקר, חוזרים אחה"צ, השייט עצמו בוא בסירות קאנו עם משיט, 4,000 רופי לראש, הילדים לא משלמים.
לקחתי את המידע הזה לאפרת ועשינו מעט חושבים, את המסקנות נקבל בהמשך. יצאנו מההום סטיי לסיבוב ראשון באיזור, מכיוון שהשעה הייתה כבר 18:15 והשמש ממש אוטוטו עומדת להיעלם, החלטתי לקחת במהירות ריקשה לחוף הים ולוותר על ההליכה של ה-15 דקות לשם. ובאמת תפסנו את השקיעה מול חוף הים בעיצומה, על החוף התגודדו עוד כמה מאות תיירים הודים, נהנים מצבעי הכתום-צהוב-אדום של השמיים ביחד איתנו. ליה התלהבה שוב פעם לרוץ על החול הרך, מאז ימי גואה העליזים היא לא עשתה זאת
השמש ירדה ואנחנו רצינו ללכת אל בית הקפה שהומלץ על ידי בעל ההום סטיי שלנו: Cafe Catamaran, צעדנו על החוף כ-15 דקות (קשה ללכת פתאום על החול, מתיש) עד שהגענו למקום. קצת לפני כן הבחנו בקבוצה של מקומיים משחקים על החול איזשהו משחק בו זורקים 5 צדפות ומתקדמים עם השחקנים שלהם על תבנית מסויים ששירטטו מבעוד מועד על החול.
לא התלהבנו יותר מידיי מהאוכל שם במסעדה, המנות ההודיות שאפרת ואני הזמנו לא היו להיט בלשון המעטה, איפה זה ואיפה מסעדת Lazeez אליה התרגלנו בימים האחרונים. לפחות הילדים נהנו מהאוכל המערבי שם (פיצה \ סלטים), סיימנו את הארוחה בחוב של 1,700 רופי ויצאנו מהמקום לקנות בקבוק מים וריקשה למקום הלינה שלנו. כאן כבר סגרנו את הבסטה, הילדים הלכו להתקלח, אפרת קצת ישבה איתם על לימודים בזמן שאני עניתי למיילים והודעות מהעבודה.
הנה סרטון המציג את הדרך היפה שעברנו מקומילי לכאן:
— 20/01/2023 , יום שישי —
את ה-Backwater של קרלה שבדרום הודו, אני כבר מכיר עוד מהטיול הראשון שלי כאן, לפני 23 שנים… ובכל ביקור שלי כשאני מגיע להודו, אני "דואג" לפספס אותו, הפעם המנחוס נשבר.
לאחר יקיצה טבעית של כולנו, הכנו ארוחת בוקר קלה בחדר, הפעם לא היה לנו איך לבשל או לחמם מים, הסתפקנו במה שיש, ירדתי למטה אל בעלי המקום – ג'ונסון שמו, שהסתובב ערום כביום היוולדו בביתו, כן, לג'ונסון ראו את הג'ונסון, הבחורצ'יק מיד התלבש ויצא לפגוש אותי במרפסת ביתו – שם המתנתי. עשינו צ'ק-אין בתהליך מאוד מאוד ארוך, הבחור פדנט ברמות על, לא מפספס שום נקודה, לא מדלג מעל אף פסיק בתהליך הרישום. הזמנתי דרכו את השיקארה (סירה פרטית) והוא אמר לי שתוך 15 דקות יבואו לאסוף אותנו עם ריקשה. ה-15דקות הללו הפכו להיות 2. מהר מהר יצאנו מהחדר, אפרת לא הספיקה לסיים לאכול, היא עצבנית כשמזרזים אותה באוכל (בצדק), עלינו על הריקשה ותוך דקות ספורות הגענו למקום ממנו עולים על הסירה, זו הייתה תעלה באמצע העיר, השייט החל לאחר שכבר מראש שילמתי על התענוג הזה (3,000 רופי ל-3 שעות), בהתחלה היה קצת מבאס לראות נופים של עיר, אבל כעבור זמן מה יצאנו למרחבים הפתוחים של הטבע (כשברקע העיר), יצאנו לאגם יחסית גדול, בו סירות רבות, בעלי חיים מתעופפים קרוב למים, לעיתים צוללים כדי לתפוס דגים, המצלמה שלי לא הפסיקה לתקתק כל הזמן, אני חושב שהפעם האחרונה שצילמתי כל כך הרבה בכל כך מעט זמן היה בטרק בנפאל – אי שם לפני כ-3 חודשים…
אני לא אעלה תמונה אחר תמונה פה, כי זה יהפוך את הפוסט למאוד ארוך, פשוט אציג רצף של תמונות נבחרות מוקטנות עליהן ניתן ללחוץ להגדלה:
בשלב מסויים, בדיוק לפני שהילדים החלו לריב בינהם הגיע המשיח, איש הגלידות שנראה כאילו קרא את המצב והגיע אלינו רכוב על גבי סירת קאנו ממונעת שעליה מקפיא עמוס בגלידות, קנינו לילדים מהמבחר היחסית יפה שהיה לו, הילדים יצאו מרוצים מהסוכרים והשומנים שהם קיבלו, הבחורצ'יק היה מרוצה מההכנסה שהוא קיבל וההורים יצאו מרוצים מהשקט שהם קיבלו. win win.
סיימנו עם הגלידות, נכנסנו אל אגם מאוד רחב, בקו האופק ניתן היה לראות רק מים ושמיים, עזבנו את מתחם העיר ושייטנו כעת בטבע, מידיי פעם הבחנו בציפורים גדולות (סורי, אינני צפר מדופלם היכול לדקלם את מיני וסוגי הציפורים שראינו), חגות מעלינו, סירות קטנות וגדולות חלפו עברו להם בעודינו נהנים מהגלידות שקנינו, המשכנו הלאה, עוזבים את האגם ונכנסים לתעלה רחבה, שם המשיט שלנו עצר בצד הנהר, ירדנו מהסירה, נכנסים אל מסעדה מקומית שכנראה המשיט עובד עימה, בעל המקום עזר לנו לרדת ומיד החל לדקלם את התפריט בע"פ, אין הרבה, אבל בהחלט יש, רק חבל שכל המאכלים שם מקומיים, שזה אומר – חריפים. הזמנו פארותה ליובל, צ'אי לכולם, קוקוס לי וסוף סוף – אידלי לעידו שחפר לנו על כך כבר זמן רב. כמובן שהרוטב שהגיע עם האידלי היה חריף מאוד, הוא הסתפק פשוט בלחמניות אורז הללו בלבד
סיימנו את עיסוקינו כאן במסעדה, כל הזמן הגיעו לכאן תיירים נוספים (הודיים), זה נראה היה יותר כמו פס ייצור מאשר מסעדה, יצאנו מהמקום ורגע לפני שחזרנו לעלות על הסירה שלנו שבינתיים חנתה לה ממול, הבחנו בבחורצ'יק שמחזיק על מתקן 2 עופות דורסים, כנראה נשרים, כנראה עיטים, ותמורת 20 רופי, ניתן גם להצטלם איתם. לקח לי זמן לשכנע את הילדים לעשות זאת, יובל האמיצה בחרה להיות הראשונה, אח"כ הצטרפו שאר אחיה.
המשכנו בשייט, אני אוהב את השייט הרגוע הזה בו הסירה עוברת בין נופים שלא רואים מהכבישים והרחובות, ישבתי על הכסא הנוח והמרופד שהכינו עבורינו ופשוט נרגעתי, הסירה כבר חזרה בחזרה לכיוון המקום ממנו יצאנו, חזרנו שוב לתעלה ממנה הגענו, וקצת לפני 3 השעות, המשיט עגן לצד התעלה ואנו ירדנו. תודה רבה ושלום.
מה עכשיו ? עכשיו התיכנון שלנו היה לנסוע לחוף הים, לא זה שכאן באלפי, אלא מרוחק יותר, כ-14 ק"מ מכאן. סבבה, נתפוס אובר ונגיע לשם, אמרנו לעצמנו, רק שעידו היה צריך ללכת לשירותים, הלכנו מעט עד שהגענו לתחנת דלק, שירותים יש שם, אבל כרגיל אין נייר טואלט, ואנחנו ברוב חוכמתינו שכחנו להביא עימנו נייר שכזה. הילדים ואפרת נשארו שם בתחנה בזמן שאני כיתתי רגליים לחפש אחר סופרמרקט באיזור, הליכה של 5-10 דקות הובילה אותי אל שני סופרמרקטים צמודים, נכנסתי אל הגדול יותר: Bismi Hypermarket שמו, איפה הנייר טואלט ? אין נייר טואלט, לא להאמין, מקום כל כך גדול ומוצר כל כך בסיסי אין בו, טוב נו, קניתי לפחות מים ותפוחים להמשך הדרך, ב-Smart Point הצמוד אליו מצאתי את מבוקשי, קניתי וחזרי במהרה לכיוון אפרת והילדים שחלקם כבר היה לחוץ לאללה להיכנס לשירותים. לא חזרתי ברגל, אלא לקחתי הפעם ריקשה כדי לחסוך בזמן, Mission Accomplished. בזמן הזה, נהג הריקשה הציע לי לנסוע איתו עד ליעדינו הבא, קצת התלבטתי אם אני רוצה לעשות את ה-14 ק"מ הללו בריקשה ולא באוטו, אפרת הכריע את הכף. הולכים על הריקשה, בינתיים הילדים לבשו בגדי ים בשירותים של תחנת הדלק, נמרחו בקרם הגנה וזהו, יצאנו לדרך, נסענו צפונה כ-25 דקות אל עבר חוף Marari שיש כאלו הקוראים לו Secret Beach, לא יודע למה, הוא לא.
מדובר על חוף יפה, הרבה יותר יפה מהחוף הראשי של אלפי, בזמן ששם החול פוגש בכבישי אספלט וביניינים גדולים ומכוערים, כאן בחוף מרארי החול פוגש בדיקלי קוקוס ובקתות מעץ. התמקמנו לנו על החוף תחת שימשייה ו-2 כיסאות, בחורה מבוגרת גבתה על שימוש בכיסאות והשימשייה שלה 100 רופי לשעה (נראה לי קצת מוגזם אבל ניחא), הילדים מיד קפצו למים, מלבד יובל שלא מצאנו לה את בגד הים, כנראה נשאר בחדר בטעות. הייתה מבואסת לאללה הילדה, לקחתי אותה לסיבוב, סיבוב שמאוד רציתי לעשות באיזור החוף והכפר שנמצא ב-Backend.
חזרתי אחורה בזמן, חזרתי אל חוף פאלולם בגואה של סוף שנות ה-90 של המאה שעברה, חוף מרארי נראה בדיוק כך, חוף שקט, בתולי, קצת נידח, מקום כזה אליו לא מגיעים הרבה אנשים וכך גם נראית התשתיות התיירותיות שבו, ניתן למצוא מסעדות \ בתי קפה בתפזורת מאוד מרוחקת, עיקר הלינה על החוף הינה בבקתות במבוק רעועות ומטות לנפול, תודה לך חוף נפלא שהבאת לי ערגה ונוסטלגיה מטיולי הראשון פה בהודו.
יובל ואני התחלנו לחקור את המקום, עברנו בבית קפה מקסים ושקט, בין דקלי קוקוס ועם ערסלים וכסאות פלסטיק מפוזרים על החול, מספר מצומצם של תיירים בריטיים וצרפתים התיישבו ולגמו שייקים וכוסות לאסי בעיקר, היה שם כל שקט ומרגיע, כל כך שנות ה-90 של פאלולם, בחיי…
המשכנו הלאה בטיול שלנו, תוך שידענו כי נחזור לכאן אל Palm Haven Cafe, בחלק הצפוני של החוף עמד לו דוכן קטן אותו מנהל זוג עם 3 ילדים קטנים, לא אגזים אם אומר כי במקום הזה עוברים מעטי מעטים של תיירים, סביר להניח כי אין להם הרבה פרנסה מהדוכן הזה, נכנסתי לשם רק כדי לתרום לכלכלה המקומית, הזמתי את הדבר היחיד שהציעו – קוקוס (שבמקרה אני גם מאוד אוהב), האמא לא אהבה כל כך את ההשתוללות של ילדיה (שבסה"כ שיחקו מאוד יפה לטעמי) והחלה להרביץ להם עם זרד ארוך של קוקוס. Danm. ליד הדוכן בנו להם שם תושבי המקום מגרש כדורגל מאולתר, הרשתות בשערים היו למעשה רשתות דייג שכנראה ויצאו כבר לפנסיה, התרחקתי מעט והנצחתי את המקום:
חזרנו אל בית הקפה ממנו התלהבתי, יובל הזמינו Sweet Lassi, אני בעיקר נהניתי מהשקט והשלווה שם
חזרנו אני ויובל מהמסע הקצר שלנו אל אפרת ושאר הילדים שבינתיים שיחקו בחול ובקו המים. הפעם היה תורה של אפרת לחקור, סיפרתי לה על ה-Palm Haven והיא הלכה לשם בעיקר לאכול, לקח להם זמן להגיש את המנות, אבל זה בסדר גמור, בינתיים צפיתי בילדים משתעשעים להם במקום, בונים ארמונות בחול, בורחים מהגלים, ליה החליטה לעשות מגלשת חול, היה להם כיף
זמן השקיעה הגיע, רגע לפני עוד צילמתי את הילדים כולם ביחד , לתזכר אותם על חצי היום הנפלא הזה מבחינתם, מי יודע אם בעוד חצי שנה הם בכלל יזכרו את המקום הזה
וזהו, תמונה אחרונה של שקיעה בים ואנחנו זזים מכאן
תפסנו ריקשה בדרך חזרה להום סטיי שלנו – Johnson's, כאן הילדים התקלחו בזמן שאני עניתי לכמה מיילים דחופים מהעבודה, החלטנו לצאת החוצה לארוחת ערב, ראיתי כי 4 דקות הליכה ממקום הלינה שלנו יש את ה-Pizza Hub, מגניב, לשם שמנו פעמינו, בדרך לשם הבחנו במסעדה בסגנון KFC, הילדים (מלבד עידו) רצו, הזמנו מנות לכולם, אני עם עידו המשכנו הלאה אל הפיצה – אל המקום היה סגור, יופי, זה סגר לנו את הפינה, חזרנו אל שאר המשפחה שבינתיים המתינה לאוכל המבוסס צ'יקן, המקום אפילו לא מופיע בגוגל מפות, אבל הוא נמצא בערך כאן, סיימנו לאכול ובדרך חזרה הביתה עצרנו בבית קפה קטן ממש על הצומת הקרוב להום סטיי, שגם הוא לא מופיע בגוגל מפות, אך זה כאן. הזמנתי לי שייק קוקוס, לעידו שייק שוקולד אוראו ולאפרת מיץ תפוזים, ליה החליטה להקיא באותו הרגע על רצפת בית הקפה, היא גם התלוננה שכואבת לה הבטן… מקווים שזה לא וירוס או משהו כזה. חזרנו לחדר שלנו, סוגרים יום נוסף במסע.
— 21/01/2023 , יום שבת —
כאן ביומינו האחרון באלפי, התחלנו ממש לחשוף את המקומיים ולהתחבר יותר לאנשים, כמה חבל שמחר אנחנו עוזבים, אלפי, למרות היותה עיר גדולה וסואנת, אוצרת בתוכה סיפורים אנושיים שרק ממתינים לנו שנחשוף אותם, במידה ונשאר מספיק זמן – נעשה זאת. מבאס שלא הצלחנו לעשות זאת כאן. בסופו של דבר מה הופך את המקום לנעים בשבילנו לשהות בו ? העניינים הלוגיסטיים כמו, שיהיה קרוב לסופרמרקט כלשהו (פירות, ירקות, חלב, יוגורט, קורנפלקס, לחם…), שיהיה בקרבת ATM, שיהיה בקרבת מסעדה מקומית ומסעדה שבה הילדים יוכלו לאכול משהו לא חריף ולעניינים הטיוליים נקרא לזה ככה – מקום שקט, מקום יפה, מקום עם אווירה רגועה, מקום עם אטרקציות מסביב… קומילי למשל ענתה על הדברים הללו, כך גם הגסט האוס של נאזיר (Jungle View), אבל עכשיו אנחנו כאן באלפי, פותחים את יומינו האחרון בעיר, הפתיחה הייתה די מזהירה – ארוחת בוקר קלה וכביסה ידנית על הבוקר, בשלב מסויים הגיע האינסטלטור (כשעתיים איחור), מה עשה הבחור ? ראה את הביזנס לאיזה 30 שניות אמר שיחזור, לקח לו עוד כמה שעות עד שחזר, ומה עשה אז ? שפך חומר פותח סתימות, אהה… כן, זה בטוח יעזור – לא! אבל מה אכפת לו ? הוא יכול ללכת לשירותים, אנחנו לא.
הילדים פתחו ספרים והחלו ללמוד, אני יצאתי החוצה עם ליה, תפסנו ריקשה ונסענו לתחנת הרכבת של העיר, מקום קטן יחסית, המתנתי בתור ורכשתי לכולנו כרטיסים לרכבת של מחר מוקדם בבוקר אל יעדינו הבא, בדרך חזרה, אפרת שולחת הודעה שאעבור ב"פיצה האב" לקנות לילדים פיצה, השעה הייתה כבר שעת צהריים והחבר'ה הקטנים היו רעבים, טוב, אז פיצה האב היה סגור, מקומית נחמדה הפנתה אותי לדומינוס פיצה בהמשך הרחוב (1.7 ק"מ משם) תפסתי ריקשה עם ליה, אותה מקומית אפילו שוחחה עם הנהג וכיוונה אותו ליעדינו, לא יודע אם קשור או לא, אבל העלות של הנסיעה הזו הייתה זולה עד כדי גיחוך – 30 רופי.
הזמנתי פיצה גדולה לכולם ועוד פסטה למקרה שישארו רעבים, המנות יהיו מוכנות עוד כ-15 דקות, מצויין, בזמן הזה קפצתי עם ליה אל מעבר לרחוב לאותו סופרמרקט Q Smart בו קניתי אתמול נייר טואלט. קניתי שם פירות וירקות, הוספתי שמן זית ועוד כמה דברים שהיינו צריכים, חזרנו לדומינוס, אספנו את הפיצה ותפסנו ריקשה בחזרה אל החדר שלנו ב-Johnson's, אפרת באותם רגעים רתחה מזעם על בעל המקום, השירותים שלנו עדיין לא עבדו, היו הפסקות מים, התפנה חדר ליד, חדר מרשים הרבה יותר משלנו, אפרת ביקשה לעבור, ההוא סירב לבקשתה. קריז.
הילדים טרפו את הפיצה והפסטה, אנחנו יצאנו סוף סוף בשעה 14:30 לאטרקציה של היום, רק שלא ידענו מהי, התקשרתי לנהג הריקשה של אתמול, ביקשתי ממנו שיגע, ההוא עשה דלגציה ושלח את חבר שלו במקומו, ההוא הציג בפנינו כל מיני אטרקציות באיזור אלפי, וואלה, מסתבר שישנם לא מעט כאלו בסביבה, בחרנו ללכת שוב פעם על הצד הצפוני (כמו חוף מרארי), החלטנו לנסוע לאי Pathiramanal הממוקם כ-45 דקות נסיעה מההום סטיי שלנו, ואכן זו הייתה הנסיעה, הילדים כבר התחרפנו לנסוע כל כך הרבה זמן בריקשה עם כמות כזו של אנשים, אני בזמן זה מתכתב עם כמה גורמים שונים בוואטסאפ, מנסה להשיג לנו מקום לינה למחר.
הגענו ליעד, אפרת רכשה לנו עוד בקבוק מים בזמן שאני מנסה להבין את אופציות ההגעה לאי, בסוף החלטנו על סירה מהירה – הלוך ושוב ב-1,500 רופי. הדרך החלה, המשיט התלהב ועל הדרך הלהיב גם אותנו עם הסיבובים שהוא עשה לנו, יאללה, זה קנה אותנו לעוד, הזמנו את האופציה היקרה יותר מה שנקרא: On the fly, הוספנו גם סיבוב מסביב לאי בתוספת של 1,000 ג'ובות. היה רטוב, היה מרענן, היה כיף, גם למבוגרים וגם לילדים.
עלינו על האי, זהו אי שנחשב כשמורה לציפורים, האי הזה ממוקם בתוך אחד מן האגמים של ה-Backwater, נכנסנו למקום, והמקום ? ג'ונגל אחד גדול. זה היה כיף להסתובב שם, ההליכה התחילה בקו ישר, חוצים את האי הזה עד לצידו השני (כ-7-8 דקות הליכה), משם ישנם כל מיני שבילים קטנים המסתעפים לכל מיני מקומות מעניינים הלקוחים כאילו מסרטי ה-BBC על יערות האמאזונס, הפלנרים הכינו סרטון כזה בעצמם, המרדף בג'ונגל הפראי של אי הציפורים:
בשלב מסויים עידו מצא לעצמו נדנדה טבעית משורשים של עץ, עליה החליט להתנדנד וליה רצתה להתבודד על עץ, להלן התמונות שימחישו זאת (התמונה של ליה מזכירה לי את Where's Waldo – איפה אפי):
חזרנו אל אותה הנקודה בה הגענו לאי, בדרך עברנו כמה תיירים הודים שבאו גם הם להתרשם מהמקום, והמקום יחסית אינו מתוייר, המתנו דקות ארוכות ומעצבנות עד שהמשיט יבוא לאסוף אותנו, ה-5 דקות כשענה לטלפון לא נשמעו משכנעות מספיק, אפילו הוא לא האמין לעצמו כשאמר את זה. אך הוא פיצה על זה באקסטרא סיבובים חדים בדרך חזרה כשאנחנו מושפרצים מכל עבר, ליה מאוד נהנתה וזה היה שווה את כל ההמתנה. שילמנו לבחורצ'יק המשיט את ה-Speed Boat ועלינו לריקשה בחזרה הביתה. שוב פעם הילדים רבו, כן, זה לא קל על ריקשות איתנו…
נכנסנו הביתה, הרשנו לילדים להיות בטלפונים ולאפשר להם לאפשר לנו לצאת ביחד לבד (עם ליה) לאכול ארוחת ערב בשקט. יצאנו מהחדר שלנו בהום-סטיי, כעבור 5 דקות הליכה הגענו אל בזיליקה מרשימה בשם "הליידי של הר הכרמל", וואלה יפה להם, באנו בדיוק באמצע תפילה, אנחנו המשכנו הלאה במורד הרחוב עוד כ-200 מטרים עד לבית קפה בפינת רחובות חמוד לאללה, המקום אינו בדיוק מזמין, אבל האוכל שם – פצצה, אני הזמנתי המבורגר בקר (לא טריביאלי בהודו) ואפרת Wrap עם חביתה וגבינה מצויין, שטפנו את האוכל עם 3 מיצי תפוזים שהזמנו (גם לליה) וסגרנו את הבסטה.
בדרך חזרה, עצרנו באותו דוכן פינתי בצומת השני – הקרוב לבית שלנו, אותו דוכן בו שתינו שייקים אתמול, מנהל המקום המליץ לי על שני שייקים לנסות, אך אתמול לא היה לו את הפירות בשביל זה, אז הפעם החלטתי לנסות את מזלי, הוא הכין לי Custered Apple Shake ואת ה-Chiko Shake, שניהם היו מצויינים, בזמן זה הוא שוחח איתנו עליו, על משפחתו, על ההיסטוריה שלו (עבר במשך 35 שנים כפקח בשדות התעופה של דובאי), בשלב מסויים הבחורצ'יק גם הזמין אותנו לביתו, התירוץ היה להראות לליה את החתול שהלם, וואלה בן אדם חביב ביותר, חבל שאנו עוזבים מחר את אלפי, הוא אמר שמחר זהו היום החופשי שלו והיה שמח לקחת אותנו על הג'יפ שלו לראות את הטבע מסביב לאלפי. באמת חבל, אולי בפעם הבאה סיכמנו ביננו שסביר שלא תקרה לעולם (אני מסכם עם עצמי)
חזרנו הביתה, הילדים הלכו להתקלח, הבאנו להם לאכול מומואים, קיפלנו את הציוד, ארזנו את התיקים, מחר אנחנו קמים מאוד מוקדם כדי לתפוס את הרכבת שלנו, השכמה מוקדמת כזו לא נראה לי שהייתה לנו מאז הטיסה שהיינו צריכים לתפוס בקטמנדו אל הודו… שיהיה לנו בהצלחה