— 24/01/2023 , יום שלישי —
היום זהו היום ה-100 שלנו למסע וביום זה אנחנו כבר מתחילים להרגיש קצת את הסוף, לא של המסע, אלא של המסע של הודו. הימים רצים לנו פה בטירוף חושים ומבלי לשים לב אנחנו כבר עמוק בתוך השפיץ הדרומי של תת היבשת. אנו מנסים להיאחז בכל פיסת חוויה שרק ניתנת לנו, והיום ? היום צברנו חוויות כמו למשך חצי שנה בישראל.
לאחר ארוחת הבוקר פרי מחבתה של Deepa עם צ'פאתי וחביתות, אידלי וצ'טני קוקוס נהדר + חיזוק של סלט ירקות שלנו וקורנפלקס עם יוגורט, יצאנו אל מחוץ לגסט האוס שלנו להתחיל ולקטוף את החוויות של המסע, נהג ריקשה הגיע לאסוף אותנו אל מפעל להכנת חבלים. Deepa יצרה קשר עם הנהג והדריכה אותו לאן בדיוק עליו להגיע, המפעל הזה הוא בסה"כ פרי עבודתם של שתי נשים, כאשר הן לוקחות שיערות של קוקוס מערימה וממכינות מהשיערות שלהן (אלהים יודע איך…) שני חוטים, אח"כ את החוטים הללו עם מכונה ידנית הם מלפפים ביחד לחבל אחד. מדהים, חזק, חכם.
לצד המפעל הזה, ישנו ההום סטיי -Paradise, הגינה שלו משגעת, כל כך יפה, המקום נמצא על גדות אחד מהנחלים של האי מונרו, שוחחנו מעט עם בעלי המקום והמשכנו הלאה. Deepa אמרה לנו בבוקר כי ליד הגסט האוס שלה ניתן למצוא גם גן ילדים וגם בית ספר, לשם כעת פנינו היו מועדות, הלכנו בסה"כ 5 דקות הליכה נינוחות בתוך נבכי הכפר, תוך שאנו עוברים את הנופים הרגילים (אך המהממים) של המקום:
הגענו אל גן הילדים של האי, הגננת מיד הכניסה אותנו, אני פתחתי במופע הקסמים שלי, הילדים נהנו ונדהמו, אפרת אח"כ המשיכה עם שיר ילדים ישראלי ולימדה את הזעטוטים לרקוד, זו הייתה התוצאה:
נפרדנו מילדי הגן החמודים, בהמשך הרחוב הצר מצאנו גם את בית הספר בו לומדים גילאי 5 עד 10. גם לשם נכנסנו לגן לגילאי 5, שוב, הצגנו בפניהם את מופיע הקסמים שלי והריקוד של אפרת, אנחנו אשכרה יכולים לפתוח בסבב הופעות ברחבי נפאל – הודו. יש לנו את המוטיבציה, האמצעים והניסיון כבר, רק הילדים שלנו לא שיתפו פעולה. הם כבר מיצו את השטויות של ההורים שלהם. יצא לי לשוחח עם מנהל בית הספר וצוות המורים, הם בדיוק היו בישיבה שפינו אותה לטובת הסיפורים על מסעותינו בעולם, לקראת היציאה מבית הספר, מנהל המקום – עבדול עזיזי שמו, ביקש ממני להיכנס לכיתה של תלמידי כיתה ד' ולדבר איתם באנגלית. היה נחמד מאוד.
אנחנו חזרנו הביתה (כמה דקות בודדות של הליכה), דניאל ויובל החליטו להישאר בחדר ולא להמשיך איתנו הלאה, כנראה כבר נמאס להן, כך שההורים ושני הקטנים יצאו שוב פעם לסיבוב נוסף כדי לקרוע את הכפר. התחלנו ללכת למקום הקבוע שלנו, אל הצומת הראשי של האזור, המשכנו הלאה עוד ועוד לאורך הנהר, אפרת מאוד אהבה את הנוף ולא היה אכפת לה ללכת כמה שרק אפשר, אני, שסחבתי את ליה על ידיי, היה לי בהחלט אכפת. רק שנתפוס ריקשה ונזוז כבר מהמקום, מקומי אחד שפגשנו בדרך התקשר להזמין לנו ריקשה, לא רק זה, הוא גם נסע איתנו ליעדנו הבא: כנסיית Dutch אשר נוסדה בשנת 1878! לשם כך היינו צריכים לחצות מסילת רכבת וכמה חצרות של בתים פרטיים. הכנסייה ממוקמת על שפת הנהר, המקום שם היה כל כך שקט, היו שם כמה מקומיים מנומנמים, שאלהים יודע מה הם עושים שם באמצע היום, עוד זוג צרפתים והבחורצ'יק הזה שהחליט להתלוות אלינו בצורה כבר מעוררת חשד. הוא בעל גסט האוס, זה אומר שיש לו אינטרס ומוציא סירות שיקארה, שזה אומר שיש לו אינטרס כפול. בסדר, סיכמתי איתו לקחת ממנו סירה למחר (גם ככה זה היה התכנון שלנו) והוא המשיך בדרכו.
שהינו שם על המזח עד שעידו כבר התחרפן מרוב שיעמום, ליה הייתה עמוק בשנת הצהריים שלה, עזבנו את המקום החביב הזה, תוך שאנו חוצים שוב פעם את פסי הרכבת לצד השני, ובחזרה אל הכביש הראשי
כרגיל במקום הזה, אנחנו נתקעים באמצע שום מקום ואין לנו דרך לנוע, התחלנו להתהלך ברחוב הראשי לכיוון האיזור בו אנו גרים, בשלב מסויים הבחנו בריזורט יפה, מקום יחסית חדש (הרבה מהמקומות כאן הם בשלבי בנייה או בשלבים ראשונים של הקמתם), המקום נמצא כאן, ואפילו לא מופיע עדיין בגוגל מפות (מי שיקרא את הבלוג בעוד כמה חודשים \ שנים סביר להניח שכבר ימצא אותו שם), המיקום שלו מקסים, ממש על גדת האגם (אחד מהם), התצפית ממנו מרשימה
בקיוסק הצמוד קנינו חטיף מלוח – חריף לי, קרקרים לאפרת, ולעידו ולליה (שהתעוררה בינתיים) – פופקורן. זו הייתה ארוחת הצהריים שלנו, היו שם בתוך צנצנת פלסטיק שקופה ממתקים לבנבנים, כאלו שמזכירים קצת את הקלאקאנד, כמובן שלא פיספסתי את ההזדמנות והזמנתי אחד, וואו, טעם גן עדן, סיימתי אותו ואח"כ הזמנתי עוד 10 כמוהו, שיהיה להמשך. אז כעת יש לנו בלקסיקון את הממתק ה"טעים" (עשוי מסוכר קוקוס), הממתק ה"אחושילינג טעים" (קאלקאנד) והממתק ה"אחושקשוקה טעים", שזה זה.
בעלי המקום הזמין לנו ריקשה, וכמובן לא פיספס את ההזדמנות להציע לנו (כמה פעמים) את הסירה שלו שניקח אותו לשייט, הודינו להם מבלי להתחייב ונעלמנו מחלק זה של האי בדרכינו חזרה לגסט האוס של Deepa. השעה הייתה 15:30, אפרת הייתה חייבת לעבוד, גם אני דרך הטלפון הנייד עניתי לכמה הודעות וואטסאפ ומיילים, אמא של Deepa לקחה את ליה איתה אל תוך הבית, שתשחק ביחד עם נכדה, הם מסתדרים מצויין ואנחנו קיבלנו ממנה קצת שקט. כעבור שעה Deepa קראה לנו לצאת החוצה, השייט מתחיל. אנחנו הזמנו כבר לפני יומיים את השייט הזה על סירת קאנו בתעלות האי מונרו מאביה של Deepa, אמרנו שאם אנחנו מפרנסים מישהו, למה לא את אביה של זו שמתייחסת אלינו כל כך יפה ?
הלכנו אחרי אביה של Deepa, "המשיט ממונרו", נקרא לו, עלינו לסירה שעגנה לה בניחותא ליד הצומת אליו אנו מגיעים כל הזמן, ומכאן לטעמי הגיע אחד מההיי-לייטים של הטיול הזה עד כה, כן, נשמע מאוד יומרנו, אבל גם אני וגם אפרת הרגשנו בעננים (עננים אחרים מאלו של וואטה קנאל), השייט עבר בין התעלות הצרות באי מונרו, ראינו את הג'ונגל פוגש את חיי הכפר שפוגש שוב פעם בחזרה את הג'ונגל, כדי שלא יהיה לנו משעמם, מידיי פעם עברנו תחת גשרים מבטון והיה עלינו להתכופף, השייט נעשה כאמור בסירת קאנו והמשיט ממונרו חתר בעזרת מקל במבוק ארוך, בסגנון גונדולה שניתן לראות בוונציה, רק שכאן זה פי 100 יותר מרשים. המצלמה של הטלפון שלי לא הפסיקה לצלם, בכל פעם אני רואה פריים יפה יותר מהשני, רק מראה כמה נהניתי מהמקום והתעלות שהתחילו צרות עם דקלי קוקוס הנוטים לכיוון המים, המשיכו אל תוך אגם רחב ידיים שאליו נשפכו סירות קאנו נוספות מתעלות נוספות המתחברות לאגם, ראינו בעלי כנף רבים, בריכות דגים, מידיי פעם צצה לה מדוזה במים, איזו חוויה זו הייתה, טירוף.
כאמור תמונות רבות הונצחו באותם שעתיים של שייט, להלן רק כמה מהן:
סיימנו את הטריפ הזה רטובים מעט, לקראת הסוף החל לטפטף גשם וככל שהתקדמנו לכיוון הסיום, הגשם רק הלך והתחזק. יצאנו מרוצים לאללה מהשייט הזה, בדרך חזור עצרתי 3 מטיילים שגם הם שטו באותו זמן כמונו, זאת כדי לשתף אותם בתמונה של שלושתם אשר צילמתי. מסתבר ששניים מהם ישראלים, הם הגיעו לכאן לטיול יום מוארקלה ברכבת וחוזרים בערב. נחמד. אנחנו חזרנו לגסט האוס, Deepa הייתה בעיצומה של הכנת ארוחת הערב, נתנו לה את הפסטה שקנינו עוד בקודאי קנאל כדי שתבשל לנו פסטה ברוטב שמנת. ארוחת הערב הגיעה – צ'פאתי עם טפיוקה (כמו תפו"א – אכלנו אותו לראשונה כשהוזמנו למסיבת יום ההולדת 3 בקומילי לפני כמה ימים) ועוף ברוטב קארי מעולה. הפסטה של הילדים הגיעה כעבור כמה דקות. Deepa אפילו הכינה לנו את הפאיסה מהאבקה שנתתי לה בבוקר, קניתי 2 אבקות להכנה של הקינוח הזה עוד בסופרמרקט בארנקולם, את הראשונה הכנתי בעצמי בוואטה קנאל, השנייה כעת. היה מצויין. קיבלנו גם 2 דליי מים חמים לעשות מקלחת נעימה, הילדים הלכו לישון ואח"כ גם ההורים ובזה נסגר היום ה-100 שלנו למסע. עוד 3.5 כאלו בערך למניאק…
— 25/01/2023 , יום רביעי —
אז כעת אנחנו יודעים פחות או יותר איך הולך להיראות המסע שלנו לימים הקרובים, מבחינת מקומות לינה בכל אופן, היינו אמורים מחר בבוקר לעזוב את האי מונרו ליעדינו הבא: וארקלה (היכן שהבן גיגיים שוהים כעת) אבל וואלה, כל כך טוב לנו פה, אנחנו מאוד נהנים מהמקום, מהאווירה, מהאנשים וכמובן מ-Deepa ומשפחתה שנותנים לנו מעל ומעבר להרגיש כמה שיותר בבית, אז החלטנו להישאר כאן לעוד כמה ימים עד אמצע שבוע הבא ורק אח"כ נעזוב את האי הזה אליו כבר נקשרנו.
הבוקר הזה החל בלחץ, כי רצינו להזמין את שאר הימים שלנו כאן אצל Deepa, אך היום החם ביותר בשבוע שבת-ראשון נתפס כבר אצלה, בעסה, תחילה עוד חשבנו ללון בוארקלה ואז לחזור לכאן (המרחק בסה"כ שעה נסיעה ברכבת), אבל לא מצאנו מקום לינה דרך האינטרנט במחירים שפויים, אז החלטנו לוותר ולחפש כאן תחליף ללילה הזה באי מונרו, לשמחתינו מצאנו כמה אלטרנטיבות, כמה שכיף להיות כאן, האי מונרו עדיין לא פופולרי כמו עיירת החוף – וארקלה. היינו לחוצים בזמן, גם להספיק לסיים את ארוחת הבוקר ש-Deepa הכינה לנו, גם לסיים את הבירורים לגביי מקומות לינה וגם להגיע ל-שיקארה אותה הזמנו אתמול, קבענו ל-10:00 בבוקר, היינו חייבים לאחר את המפגש ל-11:00. עלינו על הריקשה ש-Deepa הזמינה לנו והגענו לנהר, שם המתינה לנו הסירה. סגרנו את השייט ל-3 שעות תמורת 3,000 רופי, כעבור כמה דקות עצרנו ליד ביתו של מי שהזמנו ממנו את הסירה, הוא הגיע להראות לנו את החדרים שפנויים אצלו, החדרים ממש בתוך הבית שלו, בסה"כ נחמד, מיטות קשות כמו אבן ופחות אהבתי שהסלון המשפחתי תקוע לנו בתוך הפרצוף כשאנו יוצאים מהחדרים שלנו, פרטיות לא נקבל, אבל מדובר בסה"כ בלילה אחד, אמרנו לו שנחשוב על זה ועלינו שוב פעם לסירה, הפעם באמת התחלנו את השייט בנהרות והאגמים המקיפים את האי מונרו, אם אתמול עלינו על סירת הקאנו ושייטנו את דרכינו בתעלות הפנימיות של האי, היום עשינו את זה מבחוץ עם סירת מנוע על נהרות גדולים ורחבים יותר, את שני השיוטים מאוד אהבנו, הילדים פחות הראו התעניינות, על ההתחלה השתעממו וחיפשו לריב אחד עם השני… אבל כשהגענו למתחם של עצי מנגרוב והמשיט הציע להם לרדת מהסירה ולטייל בין הגזעים, הילדים פתאום פתחו תיאבון להרפתקאה מסוג שונה.
המשכנו הלאה, צפינו בקבוצה של מקומיים אשר ירדו מסירות הקאנו שלהם באמצע האגם וצולללים לעיתים אל תוך המים, כעבור כמה שניות עולים אל מעל למפלס המים, למה ? הם שולים צדפות. ללא מיכון, ללא טכנולוגיה, פשוט עם הידיים, כמו שעשו אבות אבותיהם מלפני מאות או אלפי שנים אפילו, אחד מהם התקרב אלינו והראה את השלל שמצא בצלילה אחת:
אנחנו המשכנו הלאה לכיוון אי נוסף באיזור ולמתחם חביב אשר מושך אליו קבוצות של מאמינים או אנשי עסקים שבאים לכאן לעשות מדיטציות, כנסים, אירועים מיוחדים וכו', בעלי המקום בסה"כ מספקים להם מקום לישון ולאכול בו, כל קבוצה של אנשים בוחרת להם את מהות המפגש, עשינו שם סיבוב קצר, הילדים הגדולים התעניינו יותר בפינת החי שראו בהתחלה, ליה רצתה ללכת שם לגן השעשועים הקטן, ואני ? אני רציתי רק לצלם
קניתי לילדים בקבוקי גזוז, עלינו על הסירה והמשכנו בדרכינו בנהרות הרחבים והאגמים שסובבים את כל איזור מונרו, כשפגשנו בחורצ'יק מקומי מבוגר שנח לו על סירתו בצל, התקרבנו אליו והבנו כי הוא לפני כן דג סרטנים ענקיים, עבד קשה בבוקר ועכשיו יכול לנוח. כיף לו
עברו כבר שעתיים מאז יצאנו מהמזח ואנחנו היינו בדרכינו חזרה לאי מונרו, עברנו בנופים מרשימים שגם אם אנחנו רואים 1000 כאלו לפני כן, זה עדיין מפעים את ליבנו. כרגיל, המצלמה שלי לא נחה לרגע והיה לי מאוד קשה לפלטר את התמונות שיועלו לכאן ואת אלו שיישכחו ויעלו אבק בבוידם
לקראת הסוף האצתי בנהג שישים גז ומהר, דניאל הייתה צריכה ללכת לשירותים והיה לה כבר קשה להתאפק. כך יצא שסיימנו מוקדם יותר את השייט, הילדים ואפרת עלו לריקשה מהר לכיוון הבית והשירותים ואילו אני נשארתי מאחור לשלם למשיטים ולהתארגן בקניית ציוד ואוכל לבית. תם ונשלם סיפור השייט שלנו על השיקארה פה באי מונרו (סרטון מסכם):
עברתי בין החנויות, קניתי כמה מצרכים, נייר טואלט אין להם כאן. חזרתי לחדרים שלנו ול-Deepa. כאן בחדרים עבדתי מול המחשב מעט ואפרת הכינה לילדים תרגילי חשבון שיפתרו, גם קצת נישנשנו משהו למלא את הקיבה לצהריים ובשלב מסויים אפרת, אני וליה שמנו פעמינו אל עבר ההום סטיי: Water Gate. מה ? למה ? איך ? חיפשנו חדרים הרי ליום שבת, והוא גם עלה בגורל ללכת ולבדוק. ההליכה הייתה מאוד נינוחה בדרך להום סטיי,למרות שהיה חם, לח וליה הייתה על מנשא הגב (נרדמה בזמן ההליכה) היה לנו כיף להסתובב בסמטאות הכפר, שזה למעשה הליכה בשבילים צרים בתוך הג'ונגל. הגענו אל המקום. מקום חביב ביותר, אין גינה אבל החדרים יחסית גדולים, חדשים ומרשימים, בעל המקום אפילו הרשה לעצמו לצלצל בפעמון של החדר הסמוך, הפצרנו בו שלא יעשה זאת, אך הוא התעקש, למה ? רק בגלל שבחדר הסמוך מתגוררות שתי בנות ישראליות. אויי, הוא עשה את טעות חייו… הוא למד על בשרו כי ישראלים מדברים על הכל, כולל מחירים, הבנו שהוא נותן להם מחירי שחיטה וכשהוא קלט שאנו משוחחים על כסף, ניסה להפסיק את הדיון, ללא הצלחה, המשכנו בשלנו כשהוא לוקח כמה צעדים אחורה מבואס מההחלטה האימפולסיבית שלו שניצור קשר עם בני מיננו.
נפרדנו מירדן וחברתה שנשארה בחדר ונכנסנו לשולחן המשא ומתן עם בעל המקום, אפרת הייתה אחראית על המיקוח, ניסתה להשיג את אותו המחיר כמו 2 הבנות הישראליות, עם הזמן הגיעה ישראלית נוספת מבוגרת יותר שהוסיפה שמן למדורה ונעלמה לחדרה. הבחור לא הכי סימפטי שבעולם, נגיד ככה שתודעת שירות ומכירה היא לא הצד החזק שלו, אבל הבת החמודה שלו (שבניגוד אליו – יודעת אנגלית) השאירה עלינו רושם מצויין, החלטנו לקחת את החדרים לשבת – ראשון, שילמנו מקדמה (1,000 רופי) ועזבנו את המתחם.
בדרך חזרה לחדרים שלנו, החלטנו לעשות קצת עיקוף, להמשיך ולטייל בכפר, עצרנו בדוכן קטן לצד אחת מהתעלות, הזמנו משם צ'אי, וקיבלנו בנוסף גם 2 עוגיות מתוקות (שכנראה היו על חשבונינו), עלינו על הגשר שליד, רק כדי לראות את התעלה, מרחוק עברה אותנו סירת קאנו, כמעט ופיספסתי, אך בסוף הספקתי להנציח את המאורע:
לאורך אותו נחל זורם, אפרת, אני וליה התהלכנו לנו לאט לאט (בדיוק כמו זרימת הנחל) מנסים לספוג כמה שיותר את אווירת הכפר השלווה, רעש מנועים לפתע הפיג את השקט, מה זה פתאום ? נכנסנו למבנה רעוע שבו ראינו מכונות טחינה, זו הייתה המטחנה של הכפר והבחורצ'יק שם טוחן את מה שיש, שמן קוקוס, כורכום, צ'ילי… בזמן טחינת הצ'ילי, קשה היה לנו לנשום
עזבנו את המבנה התפורר והמשכנו ללכת בשבילים הצרים של הכפר, בשלב מסויים הבחנו בסלון יופי, אפרת נכנסה להסתפר כאשר ליה מביטה בה מהופנטת, התספורת הזולה ביותר בחייה של אפרת (להוציא את המקרים שהסתפרה בחינם אצל אימי) – 100 רופי (קצת מעל 4 שקלים)
נכנסנו לאחר מכן לשביל נוסף המוביל אל הלא נודע, זה נראה לנו מעניין, אז נכנסנו פנימה למעבה הג'ונגל, הדרך הובילה אותנו להום סטיי שלידו בית של משפחה מקומית חמודה, שוחחנו מעט עם בעל הבית, מסתבר שהוא הבן דוד של Deepa, פה גרים בחמולות בכפר מסתבר, חזרנו לכיוון הגסט האוס שלנו, רגע לפני שהגענו, פגשנו בשני מבוגרים משוחחים ביניהם, כרגיל בירכנו אותם לשלום ומבלי להבין מה קורה שם, הוזמנו ע"י אחד מהם לחצר ביתו, שם הוא הרים סולם אל עבר אחד מהעצים שבגינתו החל מטפס כדי לקטוף לנו מנגו. מדהים. אנחנו כל הזמן מופתעים מהאדיבות של האנשים כאן
חזרנו בחזרה לחדרים שלנו, הילדים כבר סיימו ללמוד (או יותר נכון, זה מה שהם סיפרו לנו), אני המשכתי לעבוד מול המחשב, קצת הצטברה לי עבודה בימים האחרונים, בסביבות השעה 19:00 Deepa הגישה לנו את ארוחת הערב במרפסת החדרים שלנו, הפעם ארוחה צמחונית, היוגורט שהגיע עם סלט הירקות היה מקולקל, הטעם המר היה תקוע לי בפה למשך זמן רב.
סיימנו לאכול, עברנו למקלחות וזהו, היום הזה הסתיים לנו כשאנו שבעים ומרוצים.
— 26/01/2023 , יום חמישי —
יום כל כך מתיש לא עברנו כבר הרבה זמן, אנחנו עושים לא מעט בימים האחרונים, מטיילים, שטים, הולכים, מסתובבים… היום זה היה הפיק, היום נסענו לוארקלה וחזרנו שוב לכאן – לאי מונרו.
זה החל במוסיקת ההשכמה של הטלפון הנייד שלי, כיוונתי את השעון שיעיר אותנו ב-6:45 בבוקר, כרגיל, נכנסנו ללחץ של זמן, כרגיל, לא עמדנו בזמנים, עשינו טעות שלא לקחנו את ארוחת הבוקר איתנו כ-Take Away, נהג הריקשה הגיע באיחור של 10 דקות, אנחנו היינו לחוצים שמא נפספס את הרכבת שלנו היוצאת ב-7:55, בסופו של דבר הגענו בזמן, אפילו 5 דקות לפני, מה גם שהרכבת איחרה בכמה דקות, אז היה לנו קצת מרווח נשימה, נמרחנו כולנו בקרם הגנה נגד השמש + יתושים
אפרת בשלב מסויים החליטה כי זה זמן טוב לצאת מהתחנה ולקנות צ'אי, ההחלטה הזו כמעט ועלתה לה (ולכולנו) בפיספוס הרכבת, הרכבת הגיעה, הנוסעים ירדו ואנחנו צריכים להמתין לאפרת, באותו זמן, למשך כמה שניות קיימתי שיחה חפוזה עם עבדול-עזיז, אותו מנהל ביה"ס שפגשנו לפני כמה ימים כאן בכפר, זה היה על זמן הפציעות כשעלינו בסופו של דבר לקרון שהתברר מרווח ונעים ולאחריו התברר לי דבר נוסף – אנחנו עלינו על הקרון השמור לנשים בלבד, טוב, עידו ואני עברנו לקרון הסמוך, שם היה צפוף יותר ובאופן כללי פחות נעים, מצאנו מקומות לשבת אחד ליד השני, הנסיעה עברה בנעימים, הנופים שנראו מחוץ לחלון היוו חזרה על מה שכבר ראינו בימים האחרונים מהנהר, רק שהפעם זה היה מעל המסילה. כעבור שעה של נסיעה, הגענו אל מחוז חפצינו: העיירה וארקלה, ירדנו כולנו מהקרונות (כאמור היינו בשני קרונות נפרדים), יצאנו מתחנת הרכבת, האיזור המה אנשים, כמו שעיר הודית טיפוסית יכולה לספק לנו, תפסנו ריקשה אל כיוון חוף הים והצוק, אל הבן גיגיים שהמתינו לנו בחדריהם בגסט האוס Aloha המומלץ. פגשנו את גלי, ירון והילדים, אני נכנסתי ישר לעסק ושוחחתי עם עובד המקום לגביי הזמנת חדרים לשבוע הבא, ידענו כי המקום מאוד עמוס בתיירים וקשה למצוא כאן מקום פנוי, לכן הופתעתי מאוד לשמוע כי יש זמינות לשני חדרים אצלהם בשבוע הבא. ישר ומיד הזמנתי שם מקום.
אתמול בלילה עשיתי מחקר מעמיק באינטרנט לגביי מקומות לינה בעיר התיירותית הזו, עיירת חוף, שמזכירה קצת את גואה באווירה. הבחנתי שם (באינטרנט) בדירה מסויימת הכוללת מטבח ושני חדרי שינה, ישר הזמנתי אותה דרך Booking עם אפשרות לביטול. לאחר שהזמנתי ב-Aloha, רציתי לבדוק את המקום שהזמנתי דרך Booking (הוא נקרא – CONTIGO INN), מסתבר שהמקום נמצא 30 שניות הליכה בקו ישר מה-Aloha. נכנסנו אני וירון לפנים המקום, הדירה נמצאת בקומה האחרונה והמטבח לא מתפקד, חדר ריק ללא מקרר, ללא כיריים ללא כלים ללא כלום. מאכזב, זה פשוט הופך את הדירה לסתם 2 חדרים רגילים ולא מושכים (היו גם קצת מיושנים), במקרה כזה עדיף בהרבה לקחת את החדרים היכן שירון וגלי ישנים בהם, אותם הזמנתי לפני כחצי שעה. ביטלתי את הדירה ב-Booking וכעת היינו יכולים להתחיל את היום ביחד.
ההתחלה הגיעה עם הליכה קצרה לדוכן אוכל מקומי, שם ירון הזמין 15 פראטות ו-9 כוסות צ'אי כ-Take away. חזרנו לחדרים, בינתיים הילדים התארגנו לקראת יציאה, אנחנו המבוגרים גם כן שוחחנו על הימים האחרונים שלנו בטיול, כל משפחה מהחוויות שלה, פגשנו שם בשלושת הבנות החמודות שפגשנו לפני כשבועיים בוואטה קנאל, את שיראל וחן ואחת נוספת, הילדים שמחו לראותן, בעיקר עידו ששמח לראות את שיראל, מי יודע, אולי נראה אותה שוב כשנגיע לגור כאן בעוד כמה ימים (היא אמורה להיות כאן). בשעה טובה יצאנו מהגסט האוס, בהליכה קצרה בין גסט האוסים נוספים הצלחנו להגיע אל הטיילת המפורסמת של וארקלה, בדיוק כמו שראיתי בתמונות (עוד מהארץ) ובדיוק כפי ששמעתי חוויות ממטיילים אחרים, מקום מאוד פופולרי, מאוד עמוס בתיירים, מקומיים ומערביים כאחד, זה לצד זה שוכנות מסעדות, סופרקטים, חנויות לממכר שטויות לתיירים, בתי מלון מפוארים ועוד… מלמטה ניתן לראות את חוף הים, כדי להגיע אליו צריך לרדת במדרגות מהצוק (עליו הטיילת עם החנויות), אל חוף הים.
אנחנו הגענו לחוף בהליכה קצרה, שכרנו שתי שימשיות ו-4 כיסאות ב-800 רופי לכל היום. הילדים רצו לים, או יותר נכון לחול. הם פתחו שם פרוייקט רציני שהחל בקטן וגדל עוד ועוד עם הזמן: בריכת שחייה. אנחנו המבוגרים, תפסנו צלחת פריזבי והתחלנו לזרוק אחד לשני
מידיי פעם ירון וגלי נכנסו לים, מידי פעם התיישבנו כולנו על הכיסאות תחת הצל וקישקשנו על החיים, הילדים, החינוך והטיול, פעם בכמה זמן זוגות של מטיילים ישראלים הגיעו אלינו כדי שנשמור להם על התיקים בזמן שהם נכנסים למים, ליה מידיי פעם הגיע לבקר אותנו ולחזור לפרוייקט הבריכה שכל הילדים בנו
אין ספק שהשעות האלו על החוף היו תור הזהב של שתי המשפחות, ידענו כי זהו יומינו האחרון ביחד בטיול הזה ורצינו לנצל אותו עד הסוף. השמש היכתה בנו ללא רחמים, היה חם מאוד, לא היה ענן אחד בשמיים, חטפנו את הקרניים החזקות הישר לפרצוף, נמרחנו ומרחנו את הילדים בכמה סבבים של קרם הגנה, אני שהייתי תחת השימשיה רוב היום ועוד עם כובע על הראש, הרגשתי איך עורי נצרב כאילו הייתי סטייק על הפלאנצ'ה, מידיי פעם ניגשנו לילדים עם בקבוקי מים והכרחנו אותם לשתות, גלי הגדילה ראש והביאה להם גם פירות חתוכים, גלי וירון מצאו את הזמן גם לעשות תרגילי כוח על החוף ואפרת ואני ניסינו להינות ולנצור כמה שאפשר מהרגעים הללו.
בסביבות השעה 15:30 נגמרה החגיגה, ליה כבר הייתה גמורה מעייפות, הגיע הזמן לסגור את הבסטה על החוף, לעלות למעלה לטיילת ולמצוא לנו מקום חביב לאכול בו. היה קשה להוציא את הילדים מהחול, אבל בסוף זה גם קרה, עלינו לטיילת ומלמעה ראינו את פרוייקט הבריכה של הילדים שטפח למימדים מרשימים
הלכנו לאכול במסעדת San Francisco שהומלצה ע"י הבן-גיגיים, אחלה אוכל, אני מאוד נהנתי מהמנה שלי, קערה גדולה של מיטב האוכל ההודי, לא היה חריף לשמחתה של אפרת שתפסה על המנה שלי בעלות, שם במסעדה התפצלנו, ההורים תפסו שולחן לארבעה, דניאל והראל התבודדו בשולחן לזוג, כך גם יובל ומאיה, ועידו והראל התיישבו ביחד בשולחן מאחורינו, כולנו כנראה מנסים לסכם את התקופה היפה הזו בה טיילנו ביחד, זה החל מימי גואה העליזים אי שם באמצע נובמבר והמשיך לפני חודש בדיוק כשהם נחתו בקוצ'י מהארץ ושם נפגשנו שוב. וואי, כל כך הרבה עברנו ביחד. בשלב מסויים הגיעה בחורה מבוגרת, יפית שמה, ירון וגלי הכירו אותה בוואטה קנאל לאחר שעזבנו, החלפנו איתה כמה מילים עד שגם היא עזבה, מחוץ למסעדה הצטלמנו ביחד תמונה אחרונה, רק חבל שנתנו את הטלפון הנייד לתייר הודי שהצליח להוציא תמונה בינונית לחלוטין:
נפרדנו מכולם, ירון המשיך איתנו עוד לחדרים שלהם ב-Aloha, שם השארנו שקית בגדים ונפרדנו גם ממנו לשלום כשתפסנו ריקשה אל תחנת הרכבת של העיירה, משאירים מאחור את הנופים הללו:
זה בסדר, אנחנו נחזור לכאן בעוד כמה ימים, רק בלי הבן-גיגיים שממשיכים ביום שבת הקרוב לקוז'יקוד (בדרך לוואינאד).
הגענו לתחנת הרכבת כ-10 דקות לפני שהרכבת הגיעה, אני קפצתי אל מחוץ לתחנה, שם הבחנתי בדוכני ירקות, קניתי אספקה של עגבניות, מלפפונים וגזר לימים הקרובים, הרכבת איחרה בכמה דקות, עלינו עליה, אל קרון צפוף באנשים, אין כאן מקומות שמורים, על הנסיעה הזו עומד החוק: הראשון זוכה, השני בוכה. אנחנו במזל הצלחנו לתפוס מקומות מפוצלים, אפרת, עידו וליה (שבינתיים נרדמה) בספסל אחד, אני, דניאל ויובל על ספסל אחר. בזמן הנסיעה שוחח עימי בחורצ'יק מבוגר שמאוד התעניין בנו כשאמרתי לו שאנחנו מישראל. ירדנו בתחנת Munroturuttu כשבחוץ כבר היה חושך מוחלט (שעה 19:00), רצינו לתפוס ריקשה להום סטיי שלנו, אבל אין ריקשות בשעות הללו, בעאסה, רק בעזרת Deepa שהפעילה את קשריה, נהג ריקשה הגיע לאסוף אותנו תמורת סכום לא צנוע של 100 רופי.
חזרנו הביתה עייפים ומאוד מרוצים, Deepa הכינה לנו בינתיים ארוחת ערב קלה (לבקשתי), צ'פאתי וחביתות, בקושי אכלנו, מה שרצינו לעשות זה בעיקר להתקלח ולנוח. אז בהחלט התקלחנו אך לנוח ? איזה לנוח, נגמרו לנו כל הבגדים כבר בבוקר, מאז Allepey לא עשינו כלל כביסה והיא הצטברה והצטברה, לא רציתי, אבל לא כל כך הייתה ברירה, זרקתי את הבגדים המלוכלים אל תוך דלי מים פושרים מהולים עם אבקת כביסה והתחלתי לעמול קשה בשיפשוף ובעיקר בסחיטה הקשה, אפרת הייתה אחראית על התליה בתוך החדרים.
זהו, אפרת מאוחר יותר הלכה לחדר של הבנות לצפות בפרק נוסף בסדרה Wednesday , בזמן שאני הלכתי לכתוב בבלוג.