— 07/02/2023 , יום שני —
התעוררנו היום לבוקר אחרון כאן בעיר הבירה – קולומבו, ליה העירה אותנו כשהתעוררה לפנינו, ירדתי לקומה התחתונה לחתוך ירקות לסלט, בשעה 8:30 בבוקר הגיעה ארוחת הבוקר, הפעם פינקו אותנו בהמבורגרים (לארוחת בוקר ? מסתבר שכן), הביאו לנו גם משקה עם פירות ויוגורט שמסתבר שהיה מקולקל, בעל המקום טען כי זהו הטעם של המשקה, אני יודע מתי אני מריח וטועם יוגורט מקולקל… בכל מקרה הם החליפו לנו את המשקאות המקולקלים במיץ אבטיח נפלא.
לאחר האוכל, אירגנו את התיקים שלנו, רצינו כבר לצאת לדרך. יש לנו נסיעה ארוכה ליעדינו הבא אל הסוכריה, או בשם המקורי האמיתי שלה: קנדי (Kandy), מאויית שונה, נשמע בדיוק אותו הדבר. חטפתי קריזה כשניסיתי להזמין הסעה דרך אפליקציית PickMe, למה ? מסתבר שאתמול כשביטלתי את המונית (לבקשת הנהג), הייתי צריך להיות מחוייב ב-30 רופי "קנס" על הביטול, ועד שלא אשלם את הקנס הזה, לא אוכל יותר להשתמש באפליקציה, אין לי בעיה לשלם, מדובר בחלקיקי האגורה, אבל העניין הוא שהאפליקציה הזו לא מקבלת כרטיס אשראי בינלאומי, מה זה אומר ? שבגלל שרציתי לעשות אתמול טוב לבן אדם, נחסמתי לתמיד באפליקציה זו, אין גם מול מי לדבר בשירות הלקוחות שלהם מכיוון שאין להם אחד כזה. הייתי פקעת עצבים, "תעשה טוב, קבל שיט !"
מה שעשינו בסופו של דבר, התקנו את האפליקציה על הנייד של אפרת וממנה הזמנתי את ההסעה (המפתח החד חד ערכי הינו מספר הטלפון), הבחורצ'יק הראשון שלקח את הזמנתי, התקשר ושאל מהי העלות של הנסיעה ? (הם לא יודעים פרט זה), עניתי לו 21K, ההוא אמר שלא משתלם לו לנסוע בפחות מ-30K, סירבתי בנימוס, מקרה הודו (עם הנסיעה מקוז'יקוד) חוזר על עצמו מההתחלה… ניסיון שני עם האפליקציה, התקשר אליי בחורצ'יק אחר, והפלא ופלא, הוא אינו ביקש כלום ולא שאל לגביי המחיר, רק רצה לוודא כי באמת אנחנו מעוניינים להגיע לקנדי. תוך בערך 25 דקות הנהג הופיע אל מפתן דלתינו. אספנו את התיקים והעמסנו על הרכב. בכוונה הזמנתי רכב גדול – ואן כזה עם 10 מקומות ישיבה, את הספסל האחורי הפכנו לספסל מטען ובשאר הספסלים התיישבנו בצורה מאוד מאוד מרווחת. תענוג. הנסיעה החלה באופן חלק. עלינו על כביש האגרה המהיר (הנהג אפילו לא ביקש מאיתנו תשלום על כך), יצאנו מהאיזור האורבני של עיר הבירה והנופים התחלפו מבניינים והמון בטון מסביב, לנופים טרופיים של שדות אורז, נחלים והרבה טבע (עם קצת בטון)
באמצע הדרך עשינו עצירה קצרה אל מול אחד מהדוכנים הרבים שעברנו על פניהם, זה היה בערך במחצית מזמן הנסיעה, הילדים היו צריכים להתפנות לשירותים, אנחנו נכנסנו למסעדה מקומית, שם ראינו איך מכינים את המאכל הלאומי שלהם: Kottu, כאשר חותכים את הצ'פאתי וקוצצים אותו דק דק עם עוד כמות נכבדת של ירקות, בשר והמון תבלינים, אפרת גם היא לקחה פיקוד על העסק והחלה לעבוד במטבח כאילו היא מינימום גורדון רמזי… סיימנו את החוויה הזו, המשכנו בנסיעה, בשלב מסויים הרכב עוצר, צריך להמתין לרכבת שתעבור, תיעדתי בוידאו את הרגעים הללו של הנסיעה:
הגענו אל קנדי כעבור כ-3.5 שעות של נסיעה נעימה. הנהג עצר לנו במלון עליו קראתי כהמלצה באחד מהפוסטים בפייסבוק, הוא גם קיבל ביקורות טובות ונראה בתמונות פצצה, רק מה ? כשהגענו למקום ראיתי כי הוא אינו קרוב למרכז (לא מרחק הליכה) ובסביבה אין הרבה דברים (מינימרקט, מסעדות, דוכנים, משהו…), במציאות הוא גם לא בדיוק נראה כמו בתמונות, המחיר לחדר עם 2 מיטות זוגיות – 12K, אוקיי, החלטנו להמשיך הלאה ולהתקרב למרכז העיר קנדי, כעבור כמה דקות של נסיעה הגענו למקום נוסף אותו מצאתי דרך גוגל מפות, המקום נקרא: Charlton Kandy Rest, מקום מאוד בסיסי וזול, כשראיתי את החדר המשפחתי הפצפון הסכמתי כי זהו החדר הבסיסי ביותר שבו התאכסנו מאז יצאנו למסע הזה (התמונה עושה חסד עם המקום)
הסכמנו ללון כאן, התמקחתי מעט על המחיר, בסופו של דבר השגנו את החדר המעופש הזה תמורת 8,000 רופי ללילה. התשלום כאן אגב הוא מראש (כנראה הם יודעים למה), חזרתי לואן – שם המתינו לי כל שאר המשפחה, פרקנו את הציוד, שילמתי לנהג את הסכום + טיפ יפה (סה"כ 22K רופי) ועשינו כאן צ'ק אין.
כעבור כחצי שעה בערך של התארגנות, יצאנו החוצה אל סיבוב ראשון בעיר כולנו, הילדים היו רעבים לאוכל והמבוגרים רעבים לחוויות חדשות מהמקום הזה. יש יתרון עצום בלגור במרכז העיר, הכל קרוב, מה שמאוד הכרחי כשמטיילים עם ילדים, מרכז העיר קנדי הוא אחלה של מקום, כעבור 10 דקות של הליכה לכיוון לא באמת ידוע (הכיוון הכללי היה KFC), הגענו אל קניון ענק ונראה חדיש, בקומה העליונה קנינו לעידו בורגר קינג ומיד יצאנו החוצה אל ה-KFC שנמצא ליד הקניון, בדרך החוצה עברנו דרך האגם של קנדי, מקום יפייפה, מאוד מרגיע ושליו
ה-KFC היה קצת מאכזב, ההמבורגר היה בסדר גמור, אך לא היה צ'יפס וכל המנות שלהם הגיעו חריפות בדרגות שונות, דניאל לקחה את הסיכון והזמינה לה ארוחה, יובל לא. אז מה עשינו עם יובל ? חזרנו אח"כ שוב פעם לבורגר קינג בקניון להזמין לה ארוחה, לאחר האוכל הגיע התיאבון לקצת משחקים, שם למעלה בקומה העליונה, ישנו מתחם משחקי VR – Virtual Reality נחמד, הילדים מאוד רצו שאקנה להם כרטיסים ומהצד השני ליה מאוד רצתה להיכנס למשחקייה שם ישנו ג'ימבורי. יאללה, 400 רופי כרטיס לכל אחד מהילדים והתחלנו את העסק, אפרת הייתה עם ליה, אני עם הגדולים. הם מאוד התלהבו להרכיב את משקפי המציאות המדומה ולשחק כאילו הם בתוך עולמות אחרים
סיימנו עם המשחקים וירדנו למטה לקומה 1, שם ביצעתי משיכה נוספת, הפעם של 80K דרך BNH בנק, ומיד אח"כ נכנסנו לסניף של הסופרמרקט של Keells לעשות השלמות נוספות – לימונים, מרכך לשיער, מנגו, עגבניות ועוד. חזרנו הביתה, השעה הייתה כבר 18:40 כשהתחילה הפסקת החשמל היומית כאן בעיר. בחדרים הילדים קיבלנו את הטלפונים שלהם ואני קצת עבדתי מול המחשב. בערב הכנתי לילדים ארוחה כאן במלון, משהו פשוט – קורנפלקס עם חתיכות של מנגו אותו קנינו לפני כשעה בסופר.
הילדים התארגנו לשינה, ליה הייתה כל כך עירנית ועם מצב רוח נפלא, אפרת התחילה לעבוד ולא רציתי שליה תפריע לה, אז יצאתי איתה לסיבוב – הדבר היחיד שהיא מסכימה לו כשמפרידים אותה מאימה. הסתובבנו ברחובות החשוכים של מרכז העיר, רוב החנויות ובתי העסק היו כבר סגורים, היו כמה מסעדות פתוחות פה ושם, הגענו שוב פעם לאגם קנדי, אבל הפעם מהצד השני. ליה לא הפסיקה לברבר, לצחוק ולרקוד, קישקשה מילים בעברית ואנגלית, התהלכנו על הטיילת לאורך האגם, הכל היה חשוך מסביב אבל לא הפריע לנו כל כך, בסה"כ זה היה זמן איכות לא רע בין אב לביתו בת ה(כמעט) שלוש, בשלב מסויים הגענו לאחת מהאטרקציות התיירותיות הגדולות כאן בעיר – מקדש השן, רק מה ? בשעה כזו (21:00 בערב), הכל היה שומם ומלבד אנשי אבטחה, לא היה שם כלום במקום
חזרנו בחזרה הביתה, בדיוק גם אפרת סיימה לעבוד, הילדים כבר היו עייפים אז לקחנו אותם לישון וזהו סגרנו יום נוסף במסע.
— 08/02/2023 , יום שלישי —
את היום הזה הקדשנו לטיולים פה בתוך העיירה קנדי, עיירה מאוד חביבה ויפה, עם אנשים מקסימים (חלקם כמובן) וכל מיני דברים לעשות בתוך העיר ובסביבה. מטרת העל שלנו להיום בבוקר הייתה לעוף מהשיט הול המצחין הזה שישנו בו. מלון הפשפשים הזה היה עם ריח חריף של טחב, את הלילה הזה העדפנו לשכוח, האקוסטיקה של החדר שלנו הייתה זוועיות, אנשים שהתהלכו לנו מעל לראש (בקומה מעל) השמיעו (שלא באשמתם) רעשים שלא ניתן היה להתעלם מהם, ממש קיווינו כבר שילכו לישון כדי שנוכל לקבל קצת שקט מהחריקות רצפה\ תקרה. באמצע הלילה הטלפון בקבלה צילצל, אף אחד לא ענה, כנראה שהצילצול לא היה מספיק חזק לעובד התורן, משום שלא התעורר מ20 הצילצולים שהיו, לנו זה היה חזק מספיק כדי להעיר אותנו. בבוקר הכנו ארוחה לנו ולילדים (סלט, יוגורט עם קורנפלקס, ביצים קשות, לחמים), לזכותם של עובדי המקום – הם מאוד חביבים ונתנו לנו שירות טוב כמה שיכלו (כמו להשתמש במקרר שלהם או לבשל ביצים בקומקום של המטבח), הבעיה היא לא בצוות אלא במתקן העלוב בו ישנו. ממש פח זבל באמצע הרחוב.
לאחר סיום הארוחה, השארנו את עידו, יובל ודניאל בחדר (עם הטלפונים כמובן) ויצאנו לחפש אחר בית מלון חלופי, דרך גוגל מפות איתרנו מקום אחד – היה בכלל סגור. הלכנו למקום השני – Dumbara שמו, שם הציגו לנו שני חדרים ברמה הרבה יותר גבוהה, בסה"כ אהבנו את מה שראינו ועם קצת התמקחות קיבלנו גם את שני החדרים הללו ב-13K רופי ללילה.
ההבדל הגיאוגרפי בין שני המלונות הוא בסה"כ 260 מטרים, אותם חצינו בהליכה, שם במלון הקודם תפסנו את הילדים והתיקים וברחנו כל עוד נפשינו בנו. שוב, הצוות העובדים שם היה אדיב ובירך אותנו לשלום (ומבחינתינו – לא להתראות), לא הצלחנו למצוא ריקשה (כאן קוראים לזה – טוקטוק), אז הלכנו פשוט ברגל את כל ה-260 מטרים עם 11 תיקים כבדים, לא היה נורא כל כך, אבל סיימתי את ההרפתקאה הזו מזיע ועייף. עשינו צ'ק אין זריז ולאחר מנוחה קצרה בחדרים הממוזגים, יצאנו כולנו לתור את העיר, בצמוד למלון שלנו, ישנו דוכן מיצים טבעיים במחירים בדיחה: בערך 1.5 ש"ח לכוס מיץ פרי טבעי (לא טעות – אחד וחצי ש"ח), אנחנו הזמנו שייקים ו-Falooda לא הכי מוצלחת (מתוקה מידיי), בזמן הזה שהמתנו למשקאות שלנו, קצת עשינו שטויות מול המצלמה כדי להעביר את הזמן
שתינו לרוויה והמשכנו הלאה ברחוב, כעבור בערך 5 מטרים בהמשך הרחוב, מצאנו דוכן של אוכל מקומי, הזמנו כ-Take away דוסה לליה ועוד פארותות ליובל ופארותה עם גבינה + חביתה לכל השאר, זה היה מצויין. המשכנו ללכת, כעבור כ-10 דקות הליכה הגענו אל שער הכניסה למקדש השן, שם בכניסה היו להקות של יונים שאכלו גרגרים מהרצפה, בכמה צעדים איטיים וזהירים, הצלחתי גם לתפוס יונה אחת כדי שהילדים ילטפו אותה. נכנסנו פנימה אל המתחם, בזמן שהשומרים בדקו את המקומיים בציציות, אותנו העבירו כמעט מבלי לבדוק, אנחנו הלכנו לכיוון מקדש השן, אותו מקום בו ביקרנו ליה ואני אתמול בלילה.
התהלכנו כמו כולם ונעמדנו בתור, אז התברר לנו כי יש תור נפרד לזרים ואחד נפרד למקומיים, מה ההבדל ? הרי כולנו בני אדם, לא ? ברור, אבל אנחנו בני אדם עם הרבה כסף מסתבר ועל כן מאיתנו גובים מחיר כניסה בערך פי 10 מאשר המקומיים. טוב נו, שילמנו 2000 רופי לאחד (ללא הילדים), ואז הגיעה ההתלבטות שתמיד מגיעה אלינו בכניסה למקום תיירותי עם הרבה היסטוריה. מדריך מקומי הציע לנו את שירותיו. אנחנו התלבטנו אם לקחת אותו או לא, מאוד רצינו, אך ידענו שזה ישעמם את הילדים שלנו למוות, בסופו של דבר לקחנו את שירותיו של המדריך, ההוא החל להסביר על ההיסטריה של המקום, על סיפורים מהדת הבודהיסטית, על הסמלים, על הפולקלור, וכמובן שהילדים לא יכלו לעמוד בזה, אז עשינו את מה שאנחנו עושים תמיד, אפרת הייתה אחראית להשתיק את הילדים ולבדר אותם, בזמן שאני הייתי אמון על ההבנה של דבריו והתירגום לעברית לאפרת ומעט לילדים. עברנו בין חדרים רבים שלכל אחד הסיפור שלו, שמענו הרבה על הבודהיזם, גם על נושאים שטרם הכרנו, כמו למשל שכשנזיר מכובד מת, שורפים את גופתו ועל האפר שלו בונים סטופה ! (שזה מקדשון קטן). בשלב מסויים הגענו לחדר הכי חשוב במקדש, החדר בו אוצרים את השן של בודהה, מסתבר שכשהוא נפטר ושרפו את גופתו, השיניים לא נשרפו כמובן, אחד ממאמיניו לקח 4 שיניים של הגוויה החרוכה ושמר אותן, עם הזמן, השיניים התפזרו, אחת הלכה לנפאל, השניה לסין, השלישית עלתה לגן עדן (לאחר שניסו לנפץ אותה), והרביעית כאן בקנדי, במקדש השן ואנחנו עומדים בחדר שבו מאופסנת השן הקדושה הזו
כמובן שלא יכולנו לראות את השן עצמה, רק פעם ב-5 שנים פותחים את הארון בו השן מאופסנת לקהל הרחב, פעם ב-5 שנים מ-6:00 בבוקר עד 18:00 בערב. ביום יום השן נמצאת בתוך 7 ארנות שונים, האחד בתוך השני, ממש כמו מטריושקה (בבושקה), הארון נראה כמו פעמון, זוהי התמונה של הארון החיצוני מתוך ה-7
המשכנו הלאה לחדרים נוספים במקדש, במקום אחד בו פסל בודהה גדול ורצף של תמונות המתארות את לידתו, חייו ומותו של בודהא, ויותר מכך, את גילגולי שיניו לאורך השנים עד שהגיע למנוחת כבוד כאן במקדש השן בעיר קנדי, האולם גדול, בו הרבה מה לתאר ואנו שמענו הרבה מהסיפורים מהמדריך שלנו
סיימנו את ההדרכה בביקור של מוזיאון לפיל ענק (ראג'ו שמו) שעבד פה יומם וליל לפני כמעט 100 שנים במתחם, החליטו לפחלץ את הפיל להציגו לראווה במוזיאון הקטן, הפיל באמת היה עצום במידותיו, זהו, נפרדנו מהמדריך שעשה את עבודתו נאמנה וכמו כן מעוד 2,500 רופי שהגיעו הישר לכיסו. אנחנו חזרנו הביתה, בדרך חזרה עצרנו קלות באמבטיה של המלכה, זהו שם עממי ל מקום המרחץ של המלכה שנהגה להתקלח כאן לפני כמה מאות שנים.
חזרנו אל המלון שלנו, בדרך עשינו עצירה קלה ב-Cargills – סופרמרקט גדול, לקנות חלב, עגבניות ומים (יובל הייתה צמאה לאללה בכל הסיור במקדש ולא היה לנו מים לתת לה). כאן במלון הילדים נחו, אני מעט עבדתי, וכעבור שעה של מנוחה, אפרת, אני וליה יצאנו לסיבוב נוסף בעיר, רצינו להגיע לשני מקומות עיקריים, הראשון היה נקודת תצפית על אגם קנדי, תפסנו נהג טוקטוק צעיר, סגרנו איתו על דיל שייקח אותנו לכמה מקומות וכך היה, הטוקטוק שלו השתעל בעליות לכיוון נקודת התצפית, המנוע עשה טובה שהחליט לעלות למעלה, בסופו של דבר הגענו למקום, ליה נרדמה בדרך ואנחנו כהורים קאקאמייקה, השארנו את הילדה שלנו ישנה עם הנהג ששמח לקחת עליה בעלות בזמן שאנחנו הולכים להתרשם מנקודת התצפית
המקום עצמו קטן אך יפה, הנוף הנשקף על העיירה קנדי והאגם שבאמצע (אגב, אגם מלאכותי), עשינו כמה תמונות חטופות ומיהרנו אל הטוקטוק ואל ביתנו הנישאת על ידיו של זר גמור.
נקודת העניין השניה אליה הגענו הייתה מקדש הבודהא היושב, המקום בו רואים את הבודהא הלבן מכל מקום בעיר. כשהגענו למקום, חלצנו את נעלינו והפקדנו אותם אצל מבוגר שישב ללא מעש, נכנסנו פנימה עם הנהג שלנו שהחליט להצטרף לסיור איתנו, וכמה טוב שהוא הצטרף. לאחר שרכשנו כרטיסי כניסה (300 רופי לאחד), הנהג הראה לנו את הדרך כלפי מעלה, במעלה המדרגות העולות אל עבר ראשו של הפסל של בודהא. משם הנופים הנשקפים אל עבר העיירה קנדי היו מטריפים, יפים יותר מאשר נקודת התצפית אליה הגענו מקודם.
שם למעלה, פגשנו באמא ובת שטיילו כאן בעיירה, הן גרות כחצי שעה נסיעה מכאן, שוחחנו עימן מעט, גם עליהן זרקנו את ליה כשרצינו לצלם אחד את השני והיינו צריכים 2 ידיים פנויות, הן ידעו אנגלית טוב יותר מהנהג שלנו, על כן הרשינו לעצמנו לשאול אותן על המצב במדינה על פי זווית הראיה שלהן, אז מסתבר שהן דווקא בעד הנשיא שברח, הן מאשימות את הפרלמנט ולא את הנשיא שהפך לדבריהן להיות השעיר לעזאזל של המדינה, נהג הריקשה שלנו שמע את דבריהן של הבנות ולא אהב את מה ששמע, לאחר מכן, כשהיינו לבד, הוא אמר לנו דברים בגנות הנשיא ושהן (האמא והבת) לא דוברות אמת. הנהג הינו בן מיעוט כאן במדינה (טאמילי) וכנראה שישנם כאן משקעים נוספים בין הסרילנקים והטאמילים (את הטאמילים הביאו לכאן הבריטים לפני כ-200 שנים שיהוו כוח עבודה זול במדינה) כן, אז כאן בסרי לנקה מסתבר שחצי מדינה לא סובלת את השליט שלהם וחצי מדינה – כן… מממ… מזכיר לנו עוד מדינה כזו איפשהו בעולם ? הנה התמונה של כולנו ביחד למעלה בתצפית הבודהא:
ירדנו למטה אל עבר הריקשה, אספנו את נעלינו, שילמנו איזה טיפ קטן בדמות 100 רופי למבוגר ששמר לנו על הביזנס והמשכנו אל הנקודה האחרונה שלנו בטיולון הזה עם הנהג, רצינו שיוריד אותנו במגדל השעון של העיר, מקום בו אנו יכולים לחזור ממנו הביתה ברגל. ירדנו שם, החלפנו טלפונים עם הנהג, מי יודע, אולי נצטרך אותו בהמשך…
אנחנו התחלנו לרחרח קצת מסביב, חצינו את תחנת האוטובוסים המרכזית, בשלב מסויים אמרתי לאפרת כי אילולא הילדים, הייתי מאוד רוצה להגיע לכאן בבוקר ולעלות על אוטובוס אקראי שייקח אותי למקום לא ידוע ולא מתוכנן, ופשוט אלך לי לאיבוד ברחבי קנדי והסביבה. אני מת על הדברים הללו, חבל שלא אוכל לממש אותם בטיול הזה עם הילדים. לאחר שחצינו את תחנת האוטובוסים, הגענו אל השוק של העיר, לא תיכננו, לא ידענו, אבל במקרה הגענו לשם, שוק גדול, אותנטי, צבעוני, מצחין, רועש, כאוטי עם המון אנשים והרבה פרטים לעכל בעין. אהבתי את מה שראיתי, כמו בכל שוק שאנו הולכים בו ברחבי דרום מזרח אסיה
סיימנו עם השוק, קנינו 2 מנגואים ואננס אחד, אפרת כבר הייתה מותשת, גם ליה כל הזמן רצתה להיות על הידיים, חזרנו בחזרה לכיוון הבית (החדש שלנו) – Dumbara, בדרך עצרנו במסעדה מקומית לאחר שראינו כי מכינים שם את המאכל הלאומי של סרי לנקה ה-Kutto, את רעשי הסכינים החותכים את המאכל שומעים מרחוק, הזמנו לשנינו 2 מנות של המאכל הלאומי הזה והיה טעים לאללה, באופן מפתיע לא הכינו חריף לאפרת לבקשתה
היה ממש מצויין, שתינו גם 2 כוסות תה עם חלב שבאופן לא מפתיע היה טעים כמו הצ'אי ההודי. חזרנו לחדרים שלנו תוך שאנו קונים לילדים הגדולים כמה פארותות בדוכן שליד המלון שלנו. כאן בחדרים הגענו בזמן הפסקת החשמל, כשזה חזר כולם נשכבו במיטה צופים בסרט נוסף בסדרה של הארי פוטר ולאחר מכן, כולנו הלכנו לישון.