— 20/02/2023 , יום שני —
זהו יומינו השני כאן בעיירת הנופש – אלה, היום לא עשינו הרבה, לא שאין כאן מה לעשות, להיפך, יש לנו הרבה תוכניות לסגור כאן, אך מזג האוויר הגשום קירקע אותנו פה לאורך רוב שעות היום. במהלך כל שעות הבוקר נשארנו בחדרים, אני התעוררתי בסביבות השעה 7:00 בבוקר, יצאתי אל המרפסת שלנו בקומה השלישית לנשום קצת אוויר צלול, ובמקום זה חטפתי אוויר רטוב, הכל מסביב היה אפרורי, עם שמיים קודרים וממטרי גשם יורדים מידיי פעם. פתחתי את המחשב הנייד במרפסת וסוף סוף הורדתי מהגב איזו מטלה שיושבת אצלי כבר זמן רב, הזמנתי לאמא שלי כרטיס טיסה ממלבורן לבנגקוק, כך שב-23 לאפריל אנחנו אמורים לפגוש אותה בשדה התעופה בדרכינו אל לאוס. יש עוד זמן ואנחנו בכלל עם המחשבות בסרי לנקה, אבל כבר צריך לעשות הזמנות ולהתכונן.
בשלב מסויים הגיע בעל ההום סטיי שלנו אל הקומה השלישית לשוחח איתי, הוא סיפר על מאורעותיו של אתמול (היה צריך להסיע תיירים באופן בהול לביה"ח בקולומבו ולחזור לכאן), סיפור מעניין שסיפר לי היה שכשאתמול בעל ההום סטיי הקודם שלנו בנווארה אליה הסיע אותנו לכאן, אז רגע לפני שעזב, הוא ביקש מהבן שלו (זה שקיבל אותנו כאן אתמול) 1,500 רופי על זה שהוא הביא אותנו לכאן, הייתי מופתע לגמרי מדבריו, הרי אנחנו אלו שבחרנו את המקום וכיוונו אותו להגיע לכאן, הוא סילף את המציאות לגמרי. נראה לי כי הוא פשוט מסובב את הגלגל לכיוון השני, לאחר שנהג הואן שהביא אותנו אליו להום סטיי מתחנת הרכבת, כנראה ביקש ממנו תגמול על התיירים עם הכסף שהביא לפתח ביתו. לגמרי טוויסט בעלילה, לא חשבנו לרגע שהוא יתנהג כך, אך מצד שני, זה מאוד מסביר את המשפט שהוא הגה באוזנינו לפני כמה ימים: "הממשלה לוקחת כסף מהאזרחים והאזרחים מנסים לקחת כסף מכל מה שרק אפשר". אמר וגם יישם את דבריו.
ארוחת הבוקר היתה בסדר גמור, קיבלנו חביתות, עם טוסטים, חמאה וריבה, על זה התווספו לנו פירות ושתייה חמה. ישבנו כולנו בקומת הקרקע תחת הגשם השוטף, אוכלים להנאתנו
סיימנו לאכול, הילדים עלו למעלה לחדרים שלהם, אני ואפרת נשארנו לבד שם למטה לקשקש עוד קצת על נושאי החיים והטיול. בשלב מסויים עלינו למעלה לעבוד וללמד את הילדים קריאה, חשבון ועוד. הזמן עבר חלף לו והשעה 13:00 כבר הגיעה, ועימה הגיע גם הרעב שלי, רציתי לצאת החוצה למצוא לי משהו מקומי לאכול, יצאתי לבד, כשאפרת ניסתה להרדים את ליה (שלא נרדמה כלל), בדרך אל הרחוב הראשי פגשתי בזוג ישראלים שפגשנו לראשונה בוואטה קנאל בטיול שלנו ל-Dolphyn Nose, היה נחמד להיפגש שוב, קצת קישקשנו, הם עושים את סרי לנקה הפוך מאיתנו, התחילו מהדרום (חופים) וכעת עולים למעלה, יצא כך שנפגשנו ברחוב צדדי בעיירת הנופש אלה.
המשכתי בדרכי לחפש אחר מסעדה מקומית נחמדה ולהפוך אותה אולי למסעדת הבית שלנו, החלטתי להתרחק מהכביש הראשי של העיירה, אולי שם אמצא איזו מציאה, עליתי בדרך תלולה ואכן הגעתי למסעדה נידחת, אך אוכל מקומי לו היה להם, רק מערבי (שזה כל כך מוזר), לפחות התפעלתי מהנוף הנפלא בפינה נידחת מעבר לכביש לפני שחזרתי על עקבותיי, הנוף של הג'ונגל של אלה מתכסה לאט לאט בעננים
חזרתי בחזרה אל הכביש הראשי והתהלכתי בו, נואשתי מלמצוא מקומות אכילה קטנים וזולים, הכל היה גדול, נוצץ, ויוקרתי כיאה לנותני שירותים לתייר המערבי. החלטתי לנסות את המקום בו המליצו בקבוצת הישראלים בוואטסאפ, כעבור כמה דקות הליכה על הכביש הראשי הגעתי אל מסעדת The True Food, מקום קטן, לא נוצץ כמו שכניו, מגישים שם אוכל מקומי והודי, פה לא תמצאו פסטה או פיצה, לא צ'יפס או המבורגר, אוכל שאני אוהב, אוכל שבשבילו הגעתי עד לכאן. הזמנתי לעצמי את המאכל המקומי – קוטו, אותו טעמתי כבר בכמה הזדמנויות, קיבלתי מנה בסדר גמור, אפילו טובה הייתי אומר, בעלות של 600 רופי, מי יכול להתווכח על זה בכלל. אפרת הגיעה אליי למסעדה בדיוק כשהאוכל הגיע (לוקח לו זמן להגיע), הילדים נשארו בחדרים ואנחנו קיבלנו מעט זמן איכות ביחד לבד, אבל זה היה באמת מעט זמן, כי כעבור דקות מספר יובל מתקשרת בקריזה שנבוא לקחת את ליה שצועקת ורוצה את אמא שלה, בחוסר חשק עזבתי את המסעדה והתחלתי ללכת בחזרה לכיוון החדרים, מדובר על 10 דקות הליכה, כשהגעתי מתנשף וזועף, הוצאתי את כל הילדים מהחדרים והודעתי להם שהם עכשיו עוזבים את מה שהם עושים ובאים איתי לסיבוב במסעדה, הגשם כבר פסק וזה הזדמנות טובה לצאת מהחדרים.
הגענו כולנו בחזרה על המסעדה The True Food, המנה השניה שהזמנתי כבר הגיעה, זה היה Aloo Masala עם אורז, וזו הייתה מנה פשוט מצויינת, כל כך טעימה ולמרבה ההפתעה – לא חריפה, הילדים שלא רצו בהתחלה לאכול, פתאום נפתחו למטעמים החדשים שראו, הזמנו בשלבים, כל פעם מישהו אחר הזמין משהו, ולמנות לקח הרבה זמן לצאת כך שבילינו במסעדה בסופו של דבר כמה שעות טובות. בין לבין ליה שהייתה כבר עצבנית החלה להתעצבן עוד יותר ודרשה לראות את השטויות שלה ביוטיוב, בשלב מסויים הוצאתי אותה מהמסעדה והתהלכתי עימה בהמשך הרחוב עד שהגענו אל דוכן קטן בו קניתי לכולם קינוחים לבחירתה של הקטנה וחזרנו בחזרה למסעדה, בדרך חזרה מצאנו אוטובוס ישן בצד הדרך, אוטובוס שעשו לו הסבה לבר משקאות חריפים.
הילדים ואפרת שיחקו טאקי ביחד עם עובדת המקום, אפרת לימדה אותה את החוקים והם עשו סיבוב במשחק הקלפים. בסביבות שעות אחר הצהריים המאוחרות החלטנו כבר להתקפל, הודינו מאוד לעובדי המסעדה המאוד נחמדים וניצלנו את הפוגת הגשם כדי לחזור אל החדרים שלנו. בדרך חזרה קיבלנו הפתעה נעימה, פגשנו על הכביש המוביל לגסט האוס שלנו את אלעד עם שלושת ילדיו, את אלעד ואשתו ביתיה פגשנו לראשונה בבית חב"ד שבגואה, אחר כך הצטלבו דרכינו בעוד כמה פעמים בגואה ובהאמפי. הנשכנו ללכת ביחד ופגשנו אח"כ גם את ביתיה, התעדכנו אחד עם השני, מסתבר שהם פה בסרי לנקה כבר חודשיים וכמה שבועות באלה, כן, הם אוהבים להיתקע במקומות, טוב להם הנסטינג הזה. הלכנו אל הבית שהם שוכרים, מחר הם עוזבים את אלה וביום רביעי את סרי לנקה, בדרכם אל תאילנד (ומשם ללאוס), החלטנו להצטרף אליהם לביתם שאולי יהפוך להיות ביתנו החל ממחר, המקום נמצא כמה דקות הליכה מהכביש, קצת מבאסת ההליכה הזו, אבל הבית עצמו מרווח וגדול, 2 חדרי שינה, סלון ענק, מרפסת מרווחת וכמובן מטבח בו אפשר לבשל, והעלות ? נמוכה יותר ממה שאנו משלמים כיום (9K במקום 14K).
ביתיה הכינה לנו שתייה חמה, אני קיבלתי תה עם ג'ינג'ר ודבש, הייתי לחוץ, דניאל ויובל לא ענו לנו בטלפון. לאחר פגישתינו ברחוב עם אלעד וביתיה, יובל הודיע לנו כי היא חייבת ללכת לשירותים, נתתי לה את מפתחות החדרים שלנו, צירפתי לה את דניאל – אחותה הגדולה ושלחתי אותן לדרכן אל הגסט האוס שלנו והשירותים שבו, מידיי פעם ניסיתי להתקשר כדי לוודא שהן בסדר ולא קיבלתי מענה, כן, נלחצתי שמא לא מצאו את המקום או משהו, החלטתי להיפרד מאלעד וביתיה ולהגיע במהירות לגסטא האוס שלנו שנמצא כמה דקות בהליכה מהירה. הכל טוב, הם לא ענו לנו כי הזמן שלהן (בהקצאה היומית) נגמר בטלפונים, מיד התקשרתי לאפרת ויידעתי אותה שהכל טוב. משם חזרתי לבד שוב פעם לכביש הראשי כדי לקנות ג'ריקן מים, זה היה הדבר החשוב ביותר היום, קניתי וחזרתי לגסט האוס, בשלב מאוחר יותר גם אפרת עם עידו וליה חזרו לכאן מהבית של אלעד וביתיה ואני גם הבאתי מבעלי המקום את הכביסה שלנו. סגרנו את היום מבלי לעשות הרבה מבחינת הטיול, אך בסופו של דבר, גם פגשנו אנשים מוכרים, אכלנו אוכל טוב וצברנו חוויות כמו בהרבה מן הימים האחרים במסע הזה
— 21/02/2023 , יום שלישי —
העיירה אלה נפתחת בפנינו יותר ויותר, גורמת לנו להתאהב בה כמו במקומות אחרים בסרי לנקה. לאחר יומיים גשומים, בהם לא עשינו הרבה, היום סוף סוף הזזנו את עצמינו אל מחוץ לעיירה וראינו כי טוב, אפילו טוב מאוד.
התעוררתי היום בבוקר יחסית מוקדם, יצאתי החוצה אל המרפסת לעבוד ולהזמין כרטיסי טיסה ללאוס, סוף סוף הצלחתי לאחר שאתמול כל הזמן נחסמתי באתר של אייר-אסיה, גיליתי היום גם למה, מסתבר שהאתר לא מקבל פניות מהראוטר של הגסט האוס, כנראה ישנה חסימה, ואילו היום בבוקר בגלל הפסקת חשמל, התחברתי מההוט-ספוט של הנייד שלי, ובום ! הצליח. הזמנתי 7 כרטיסי טיסה (כולל לאמא שלי), מתי ? יום אחרי שאמא שלי נוחתת בבנגקוק ממלבורן …
כל שאר הפלנרים התעוררו בסביבות רבע לתשע, בעלי הגסט האוס שלנו הכינו לנו ארוחת בוקר מצויינת ארוחה אותה אכלנו במרפסת של הקומה השניה.
סיימנו לאכול, אני יצאתי אל המקום בו ביתיה ואלעד מתגוררים, הם בדיוק עוזבים היום את הדירה שלהם והלכתי לסגור את העסקה על בעל הדירה, כשהגעתי אליו ביררתי את המחיר, זהו הנעלם היחיד שצריך לפתור, ההוא אמר לי 10,000 רופי ללילה, עיקמתי מעט את הפרצוף, הוא שאל אותי – "על מה חשבת ?" , עניתי לו – "על אותו הסכום שהם משלמים" והצבעתי על אלעד וביתיה, הוא אמר לי שיברר עם הבן שלו ואני בינתיים טיפסתי אל הקומה השנייה, היכן שהחברים שלנו מתגוררים, הם היו בעיצומה של הכנת ארוחת בוקר ורגע לפני הבלגאן של האריזות וההתקפלויות. לא רציתי יותר מידיי להפריע, סגרתי בסופו של דבר את המחיר ללילה עם בעל המקום על 9,000 רופי וכולנו יצאנו מרוצים. סימסתי לאפרת: "תתחילי לארוז, אנחנו מתקפלים" וחזרתי בחזרה לגסט האוס שלנו, היה קשה מאוד לבשר לבעל הגסט האוס את הבשורה, ראו את האכזבה על פניו כששני חדרים גדולים מתפנים לו במכה אחת, היה לי מאוד לא נעים, הבן אדם ממש התחנן בפני שנישאר. אפילו ללילה אחד לפחות. נשארתי חזק והתנצלתי, אנחנו צריכים ורוצים לעזוב.
עשינו צ'ק אאוט, בסופו של דבר בעל הגסט האוס הציע להביא אותנו עם הריקשה שלו אל המקום החדש, עשה לנו 2 נאגלות, אני ודניאל עם 8 תיקים, ואח"כ חזר לקחת את אפרת, יובל , עידו וליה ועוד 3 תיקים. משכננו החדש אינו רחוק מה-Freedom Inn והוא נקרא: Sitha's Heaven , אנחנו בדירה של הקומה העליונה, קומה שמוקצית רק לנו, דירה גדולה ומרווחת עם מרפסת מרשימה ומטבח צנוע. שוחחנו עם אלעד וביתיה רגע לפני שהם עזבו, עלו על מונית בדרכם לדרום סרי לנקה, תודה לכם שהורשתם לנו מקום לינה הרבה יותר טוב ממה שהיה לנו.
אנחנו יצאנו גם החוצה, על בעל הדירה היה לנקות את המקום, כך שהיינו חייבים להתחפף מהדירה, יצאנו אל הרחוב, תפסנו טוקטוק ולאחר התמקחות קלה סגרנו איתו על דיל לא רע בו הוא לוקח אותנו ל-2 אטרקציות (גשרים) ואנחנו בתמורה מפנקים אותו ב-3,000 רופי. יצאנו לדרך, והדרך הייתה יפה, עזבנו את מתחם העיירה אלה, חזרנו לראות שוב נופים של מטעי תה עם שמיים כחולים, ביקשנו מהנהג לעצור כדי לצלם, כל מקום נראה פתאום יפה יותר מהשני
אל היעד הראשון שלנו: גשר 9 הקשתות (Nine Arches Bridge), ירדנו מהטוקטוק ונגלה בפנינו גשר ארוך, הבנוי, איך לא, מ-9 קשתות, מקום מאוד פוטוגני, רק כשהגענו פתאום חשבתי על זה שלא באמת תיכננתי את הטיול הזה לעומק, כי היינו צריכים להגיע לכאן בזמן מעבר הרכבת מעל הגשר ולא באמת בדקנו מתי הרכבת אמורה לעבור כאן… טוב נו, בינתיים התפעלנו מהמקום וקיבלנו מידע על מעבר הרכבת דרך תמונה שמישהו פירסם בקבוצת הוואטסאפ הישראלית של המטיילים כאן, השעה הייתה 12:40 בערך בצהריים והרכבת הבאה אמורה לעבור מעל הגשר בשעה 13:15, סבבה, אפשר להמתין לה
בינתיים הלכנו מעל הגשר, אפילו הלוך ושוב, הצטלמנו הרבה, ליובל נפל הכפכף כשישבה על הקצה של הגשר בזמן שאני צילמתי את התמונה הזו:
המזל הוא שהן ישבו בצד, היכן שהגשר קרוב לנקודת המפגש עם הקרקע, כך שהכפכף נפל בסה"כ 2 מטרים למטה ויכולתי לרדת ולהביא אותו, רק מה ? המקום היה קשה להגעה, הזזתי שיחים רבים כדי להגיע לכפכף המעאפן הזה (אותו קנינו בעיר ארנקולם כשנסענו ב-SkyTrain לתחנה האחרונה), בכל אופן, הזזתי עם ידיי את השיחים וחטפתי אותה, כל היד שלי פתאום התמלאה קוצים דקים, קטנים וכואבים, כמו הקוצים של הסברס. אפרת אח"כ עבדה מאוד קשה להוציא לי קוץ קוץ מהיד עם פינצטה (מאז הטרק בנפאל, יש לנו פינצטה בתיק באופן קבוע). ניגשנו אל דוכן מוצל, היה שם חם ואני קניתי 2 קוקוסים כתומים ב-250 רופי לאחד ועוד כמה ממתקים לילדים שהתלהבו מהמהלך.
סיימנו לאכול ולשתות והמתנו לרכבת שתעבור, עברה כבר השעה 13:15, ושום דבר, המתנו עד אפילו 13:30, וכלום, זהו, וויתרנו ורצינו לחזור אל הטוקטוק שלנו, בדרך שמענו את אחד מהמדריכים של תיירים אחרים אומר כי הרכבת אמורה להגיע ב-13:40, טוב, זה לא עוד הרבה זמן, החלטנו להישאר ולהמתין לה
הרכבת איחרה אבל בסופו של דבר הגיעה, כולנו התלהבנו, למרות שלא היו לה קרונות רבים, אני הנצחתי את המאורע בסרטון וידאו אותו ניתן לראות כאן (לקראת סוף הסרטון):
לאחר מעבר הרכבת, אנחנו סיימנו כאן, חזרנו אל נהג הטוקטוק שהמתין בסבלנות, והמשכנו הלאה אל יעדינו השני, אל הגשר Demodara, הנהג הביא אותנו אל תחנת הרכבת של Demodara, ותחילה לא הבנתי מה הקטע, למה תחנת רכבת ולא גשר ? אבל זרמנו, ליה כבר נרדמה בטוקטוק ואני נשאתי אותה על ידיי, נכנסנו אל תחנת הרכבת הקטנה, נהג הטוקטוק שוחח עם כמה עובדי המקום שם והודיע לנו כי עלינו כעת ללכת על מסילת הרכבת עד שנגיע אל הגשר, המסילה הינה מעגלית וייקח לנו 40 דקות להגיע אל המקום, לא ידעתי למה לצפות למען האמת אבל החלטנו לזרום ולעשות את ההליכה הזו על הפסים למורת רוחם של הילדים, ואיזו החלטה מצויינת זו הייתה, איזו הליכה יפייפיה עברנו על הפסים
לרגעים חשבתי כאילו אני נמצא בסרט "אני והחבר'ה", הולך עם ארבעת הילדים על מסילת הרכבת, אמנם הנופים לא אותם נופים ומוסיקת הרקע הנפלאה של סוף שנות ה-50 לא התנגנה לי באוזן, אך בשני המקרים הנופים היו מרהיבים והשקט מסביב, עם הפסטורליות הכניסו אותי לתפאורה של אחד מהסרטים האהובים עליי בעולם.
המסלול היה די קליל, ולמען האמת זה כיף ללכת על פסי הרכבת, הסיבוב אינו ארוך מאוד, קצת היה לי קשה לסחוב את ליה הישנה על ידי וגם לצלם, אבל מסתדרים, אני עליתי בשלב מסויים נקודת תצפית מלמעלה בזמן שהילדים תפסו גז והחלו להתקדם לבדם
בשלב מסויים עברנו בתוך מנהרה וכעבור עוד כ-200 מטרים משם הגענו אל יעדינו – הגשר של דמודארה, התלהבתי, צילמתי את הגשר הרבה, מכל מיני זוויות ודי שיגעתי את הילדים בלביים אותם אל מול המצלמה, באמצע נכנסה לי פתאום עוד שיחת מכירה כזו מעצבנת שבה הייתי צריך להסביר על הקורס באמצע אחד מרגעי השיא של הטיול היומי הזה…
חזרנו בחזרה על עקבותינו, בשלב מסויים חתכנו לכיוון הכביש הראשי, שם המתין לנו נהג הטוקטוק, עלינו עליו וחזרנו בחזרה אל העיירה אלה ממנה יצאנו כמה שעות לפני כן. נהג הטוקטוק הוריד אותנו בקרבת ביתנו החדש, בדיוק היום שיפצו את הכביש ולא היה ניתן להתקרב יותר מידיי, הודינו לו מאוד על שירותו הנפלא, גם לקחנו את מספר הטלפון שלו למקרה שנרצה לקחת את שירותיו פעם נוספת בימים הקרובים. הלכנו לכיוון הדירה שלנו, ממש ממול למקום בו אנו ישנים נגלה נוף יפייפה של ערוץ נחל חורץ הרים וגבעות
קיבלנו את הבית נקי, הוצאנו את התיקים שלנו שאיפסנו אותם בחדרון קטן מעץ פה בתוך הדירה, התחלנו לארגן את תכולת התיקים והמטרה הבאה שלנו הייתה ללכת ולקנות מצרכים בסופר, עכשיו כשיש לנו מטבח לבשל בו, יכולנו לתת בראש במטבח, הכנו לילדים קורנפלקס עם חלב מאבקה כדי שלא יגוועו ברעב ויצאנו, אני, אפרת וליה לסופר. בסופו של תהליך רכשנו את כל מה שרצינו – חלב, ביצים, לחם, ירקות, גבינות, שמן… לקראת סיום מסע הרכישות שלנו, נכנסתי לאיזו דוכן קטן להשלים לנו עגבניות, לימונים וגזר, הירקות הנוחו בחוץ, בשביל לשלם הייתי צריך להיכנס פנימה אל הדוכן, ומה ראיתי בפנים? שולחנות וסירים מלאים אוכל, זוהי המסעדה שכה חיפשתי אותה בימים האחרונים שלי כאן, מסעדה מקומית, צנועה, פשוטה עם אוכל סרי-לנקי מתובל כמיטב המטבח המקומי, קפצתי מאושר כמו ילד קטן בחנות ממתקים, הבאתי את אפרת (שהמתינה לי בחוץ עם ליה) והזמנתי לי מנה, הדיל הוא שמשלמים על צלחת (600 רופי) וניתן למלא אותה בכל טוב ממגוון תבשילי הקארי שיש להם, כל כך נהניתי מהאוכל, היה אמנם חריף מאוד, אבל גם טעים, אמרתי זאת לאפרת, המטבח ההודי ידוע בכל העולם כמטבח מתובל וחריף, אבל אף אחד לא אומר דבר על התבשילים הסרי לנקים שאינם נופלים ברמת החריפות שלהם מאף מטבח בעולם, כולל ההודי.
שילמנו על הכל (הירקות והארוחה) ועזבנו לשלום, נאמר לנו שהם מגישים גם ארוחות בוקר, זה בהחלט משהו שהייתי שמח לנסות. בבית חזרנו מותשים, הילדים היו מורעבים, אני ודניאל הכנו לכולם פסטה רוזה, אפרת בינתיים עבדה במרפסת, והילדים בתורם התקלחו, כיף לחזור ולבשל, ואני חושב שדרך המלך כאן בשבילי היא לבשל וגם לאכול בחוץ באותה מסעדה – דוכן שהכרתי היום
— 22/02/2023 , יום רביעי —
סרי לנקה לא מפסיקה להפתיע אותנו עם היופי הנדיר שלה, בכל פעם שאני אומר לעצמי, "וואו, זהו הנוף היפה ביותר שראיתי כאן במדינה", אני מתבדה ורואה כמה ימים אח"כ נוף אחר שנראה טוב יותר, יפה יותר, מרשים יותר. כבר כמה וכמה פעמים אפרת ואני השווינו את נופי סרי לנקה לנופי ניו זילנד, שזה חתיכת כבוד. היום הלכנו בטרק מדהים ביופיו, משתאים אל מול הנופים המרהיבים של איזור אלה.
התעוררנו לבוקר בביתנו החדש, המקום מקסים, כיף להסתובב בדירה מרווחת, עם כ-10 צעדים מהמיטה אל המטבח, זה לא משהו שאנחנו רגילים לקבל במסע הזה, הנוף מהמרפסת הגדולה מעורר השראה, הכנתי לעצמי קפה בסביבות השעה 7:00 בבוקר, כולם עדיין ישנו, יצאתי למרפסת לנשום אוויר הרים צלול כיין ולגמוע את כוס הקפה שלי.
קצת לאחר 8:00 התחלנו להכין ארוחת בוקר, בזמן ששמתי מוסיקה טובה בסופטיפיי שלי. חביתות עם לחם מטוגן, סלט ירקות, גבינות ושוקו לילדים, ישבנו בסלון וכך פתחנו את היום:
היום תיכננו ללכת ולעשות טרק, דניאל ויובל החליטו שהן רוצות להישאר בבית, סבבה, השארנו להן מטלות לימודיות ויצאנו שאר הפלנרים לתור את רחבי סביבת אלה היפה, הזמנתי את אותו נהג הטוקטוק שלקח אותנו אתמול, לאחר עצירה קלה בדוכן צדדי לקנות מים, נסענו אל תחילת הטרק: Little Adams Peak, שהוא אחיו הקטן של טרק נוסף באיזור (כ-5 שעות מכאן): Adam's Peak (אותו לא נעשה בטיול הזה). נהג הטוקטוק הוריד אותנו בנקודת ההתחלה של הטרק, היכן שטוקטוקים נוספים חונים בצד הדרך וממתינים ללקוחות מ\אל הטרק. אנחנו התחלנו בצעידה, כבר על ההתחלה הבחנו (לא ניתן להתעלם) בריזורט מטורף המשקיף על נופי האיזור, עם מטעי התה, ההרים והשמיים הכחולים
ההליכה החלה במישור, על דרך עפר סלולה, תוך כדי חציית שדות תה ירוקים, בשלב מסויים החלה עלייה קלה ומתונה:
כעבור 10 דקות הליכה הגענו אל מקום בו ניתן לעשות אומגות, מחירים לא זולים לתקציב של טיול אך מגוכחים בהשוואה לישראל (9,000 רופי סרי לנקי לפעם הראשונה ועוד 2,000 רופי לפעמים הבאות באותו היום), אנחנו לקחנו זאת בחשבון ואולי נחזור לכאן בהזדמנות אחרת עם כל הילדים, הנופים מהמרפסת של המקום היו מרהיבים, מקום מושלם לבדוק בו את אופציית התמונה הפאנורמית של המצלמה
לאחר הביקור במתחם האומגות והמרפסת המנצחת שלו התחלנו בטיפוס אל פסגת ההר, גובהו 1,141 מטרים מעל פני הים (כ-100 מטרים מעל העיירה אלה), אנחנו התחלנו בטיפוס מדרגות תלול, מה שגרם לנו להתנשף מעט ולעצור בכל כמה מדרגות כדי לצפות בנופים שמסביב, הופתענו מאוד מכך שהגענו לפסגה כעבור חצי שעה של טיפוס בסה"כ, במדריכים היה כתוב שזהו טרק של שעה וחצי לכל כיוון, אנחנו מניחים שהם מתייחסים לתחילת הטרק מהעיירה אלה ולא מהיכן שהטוקטוק הוריד אותנו, נו בסדר… ליה הייתה על הגב שלי לאורך כל המסלול, עידו עלה את המדרגות כמו גדול, ואפרת כרגיל הזדחלה לה שם מאחור, אבל בסופו של דבר הצטרפה אלינו למעלה להשתתף בחגיגת התמונות
המסלול המשיך משם, הלכנו כעת על פסגת ההר, יורדים ועולים לכיוון נקודת תצפית מרהיבה שנמצאת כ-15 דקות הליכה נוספת לקצהו של ההר, רוב האנשים לא הגיעו לכאן, כך שהרגשנו לבד יותר בחלק זה של ההר (כשעזבנו, המקום כבר התמלא במטיילים)
חזרנו על עקבותינו, אל הקצה השני של ההר, בזמן ההליכה, ליה אמרה לי שהיא רוצה לישון, אמרתי לה שתמתין עד שאסיים את הירידה והעליה כדי שיהיה לה נוח, תוך דקה היא נרדמה על המנשא וכעבור חצי שעה, כשהיא התעוררה, היא שאלה אותי: "אבא, עכשיו אני יכולה לישון?" שם בקצה השני של ההר אכלתי קוקוס שזוג תיירים וויתר עליו, שילמנו עבור תייר לבנבן בקבוק מים, לאחר שהיה לו שטר של 5,000 רופי בלבד, תיירת מבוגרת סרי לנקית נדבקה אלינו, דפקנו עוד כמה תמונות מזוויות אחרות של הנופים
וזהו, סיימנו את הטרק היחסית קצר הזה (בערך שעתיים וחצי כולל הכל), אבל כל כך מתגמל, אחד מהטרקים היפים בהם טיילתי במדינה טרופית, טרק שלא נופל מהרבה טרקים בניו זילנד כאמור ומתקרב לאלו של נפאל. ירדנו למטה אל האומגות, בשלב הזה התיירת המבוגרת נפרדה מאיתנו, אפרת עזרה לה לרדת בירידות. הגענו אל חניון הרכבים והרמנו טלפון לאותו נהג טוקטוק שיבוא וייקח אותנו בחזרה אל העיירה. תם ונשלם הטרק אל פסגת אדם הקטנה
שם בעיירה, התלבטנו מה לעשות, האם להמשיך לעוד אטרקציה? האם לקרוא לבנות הגדולות שנשארו בדירה? האם לסגור את היום ? הרבה שאלות והיינו צריכים לחשוב על תשובות, בסופו של דבר החלטנו לא להמשיך לאטרקציות נוספות, שילמנו לנהג הטוקטוק על שירותו והמשכנו אל הרחוב הראשי של אלה, בדרך קנינו לנו קצת ירקות, התיישבנו במסעדת Raha שנמצאת ממש על הצומת בין הרחוב המוביל אלינו לבין הרחוב הראשי, הזמנו לילדים ולנו שייקים ומיצים, בזמן ההמתנה קפצתי לדוכן ירקות לקנות השלמות, שתינו את המשקאות המאוד בינוניים (אך יקרים) והמשכנו עם הקניות וארוחת הצהריים שלי שהתקיימה בדיוק באותה מסעדה מקומית בה ביקרנו אתמול, זוהי מסעדת פועלים אליה מגיעים רק מקומיים ותיירים פסיכים כמוני שמוותרים על פיצה\פסטה לטובת אורז עם קארי חריף. האוכל, כמו אתמול, מתובל מאוד וטעים לאללה
מהמסעדה המשכנו אל ביתנו עם ליה על הגב וידינו עמוסות בירקות בעיקר וג'ריקן מים. כאן בבית קצת נחנו במרפסת המפנקת שלנו והתחלנו במלאכת הכנת ארוחת צהריים לילדים, חזרנו למקורות והכנו מרק עדשים עשיר עם תפוחי אדמה, בצל, גזר, שום, מלח, פלפל ו…. עדשים כתומות כמובן. יצא מצויין. כולנו הלכנו להתקלח בשעות הצהריים המאוחרות, הרבה לפני שהשמש שוקעת. המים חמים ולא היה קר בחוץ, רעיון טוב שצריך לאמץ. בשלב מסויים (סביבות השעה 16:30) אני נרדמתי על המיטה, עידו בדיוק הקריא לי מתוך ספר (חלק מהמטלות הלימודיות שלו) ואני פשוט נפלתי באמצע, התעוררתי כשעה אח"כ. בערב התארגנו על ארוחה מאולתרת של ירקות חתוכים עם פרוסות לחם וחמאת בוטנים ובכך בערך סגרנו את היום. למטה בדירה התחתונה, הגיעו היום 4 מטיילות ישראליות שעושות רעש עם קריוקי של שירים מזרחיים בעיקר, מפריעות את מנוחת הילדים, אפרת ניגשה אליהם וביקשה במילים יפות שיסתמו את הפה שלהן. עכשיו שקט.