— 28/02/2023 , יום שלישי —
יעדינו היום היה להגיע אל החוף הכחול הצמוד לחוף פופולרי אחר שנקרא היריקיטיה הממוקם כשעה נסיעה מהיכן שאנו לנים – ווליגמה. מבחינה הגיונית זה לא היה חכם במיוחד מצידינו אתמול להגיע לוויליגמה, מכיוון שהיריקיטיה נמצאת קרוב יותר לרידיאגמה – אותו ספארי פארק בו בילינו אתמול, אבל ניחא. לפחות נהנינו מהדרך.
הלילה שעברנו היה זוועה, אותה מסיבה שהתרחשה אתמול, נמשכה עמוק אל תוך הלילה, רעש המוסיקה היה מאוד חזק וקשה היה להתעלם ממנו מהמיטות שלנו, יצאתי החוצה לרגע לבדוק את המצב, ראיתי שם בחוץ שיכורים. ממש מבאס, איכשהו כולנו הצלחנו להירדם בתנאים הללו. כשקמנו בבוקר החלטנו מיד ועכשיו – פה אנחנו לא נשארים יותר. ועל הבוקר תוך שאנו מכינים את ארוחת הבוקר, אנחנו גם אירגנו את התיקים ליציאה. ארוחת בוקר די מעאפנה, לא היה לנו כל כך היכן לשבת, המקום אינו כולל שולחן וכיסאות, רק חדר אחד גדול עם מיטות ומזרנים. סיימנו לאכול, יצאתי לכביש הראשי (שהיה ממוקם ס"מ מפתח חדרינו וגם משם הגיע רעש בלתי פוסק) ותפסתי ברחוב טוקטוק. הראשון רצה 1,000 רופי – מוגזם, השני נתן מחיר מוגזם אך פחות (500 רופי), העמסנו את כל התיקים על הטוקטוק ונסעתי איתו לבד למקום החדש שלנו, בתקווה שכבר סיימו שם עם השיפוצים. הגענו אל הבית החדש שלנו, אפילו עוד אין לו שם בגוגל מפות (אולי בהמשך יקימו את בית העסק כאן במערכת). פרקתי את כל התיקים אל תוך אחד החדרים, הבעלים שמחו לראות אותי, הכנסה חדשה מגיעה אליהם. בדיוק הם עמלו על ניקיונות המקום. עזבתי אותם לנפשם כדי שיכינו עבורינו את הדירה וחזרתי (ללא התיקים) בחזרה אל החדר הישן שלנו ב-Solace Villa, נפרדנו לשלום מבעל הבית ועלינו שוב על אותו טוקטוק הפעם לכיוון השני, אל תחנת האוטובוסים של ווליגמה. רצינו לקחת אוטובוס מקומי אל חוף היריקטיה, כשעה נסיעה משם, יצא לנו להמתין בתחנה כ-15 דקות לערך עד שהגיע אוטובוס אדום וישן עליו עלינו, לא היה מקום לשבת (כרגיל), אבל בכל זאת בחורה מקומית פינתה לליה את מקומה (כרגיל), יובל התיישבה ועל ברכיה – ליה. עם הזמן, כאשר האוטובוס עוצר בכל מיני תחנות בצד הדרך, התפנו עוד ועוד מושבים, בסופו של דבר כולנו התיישבנו, חטפתי בחילה בזמן העמידה, כך שהדרך לשם, יפה ככל שתהיה עברה לי קצת זיפת.
הנהג עצר בתחנה ב-Dikwella והכרטיסן אמר שכאן עלינו לרדת, איך שירדנו בעיירה, תפסנו טוקטוק אל החוף אליו רצינו להגיע – החוף הכחול (שממקום כמה דקות נסיעה מחוף היריקטיה), נהג טוקטוק חביב, אסף אותנו ברכב שלו, תחילה הוא הביא אותנו אל מועדון גלישה שנקרא Blue Beach בהיריקטיה, הסברנו לו בדיוק לאן אנו מעוניינים להגיע, סבבה. גם לשם הצלחנו להגיע בסופו של דבר, שילמנו 800 רופי על הנסיעה ונחשפנו לאחד החופים היפים שראינו עד כה במסע הזה. מקום פשוט מקסים. לא מאוד פופולרי, אנחנו היינו כמעט התיירים היחידים שם במקום. ליד, במעין בוטקה מוצל, התקיימה לה ישיבת וועד המושב, קבוצה גדולה של מקומיים התקבצה לה במקום יפה זה והתדיינה על נושאים הנוגעים לחיי היום יום שלהם בכפר. הלוואי לכל אחד להגיע לדיונים כאלו במקום כזה. אנחנו נופפנו לשלום ופנינו לחוף כדי להתפעל מיופיו, מדובר על לשון יבשה המובילה אל אי קטן וירוק הנקרא האי הכחול, משני עברי החוף החולי מים מתחלפים בצבעי כחול עמוק, כחלחל, ירוק טורקיז.
חצינו את החוף החולי אל עבר האי הסלעי מצידו השני, שם למעלה ניתן לצאת לטרק קצרצר לצידו השני. כאשר ראינו כי מי הים נפגשי בין שני צידי החוף החולי, ליה אמרה שהם עושים "לחיים"
על האי, עשינו הפסקה קלה תחת הצל של המנגורבים, היה חם ולח מאוד שם, שתינו המון מים ונישנשנו קרקים שאפרת קנתה עם הילדים בזמן ההמתנה לאוטובוס בבוקר, המשכנו רגלית אל תוך האי, לא מקום גדול, כמה דקות הליכה בודדות והגענו לצידו השני, שם מצאנו חוף עם חצץ וסלעים שנכנסים אל תוך המים
התהלכנו בתוך מערות מנגרובים יפות, הבחנו בחבורה של מקומיים שחגגה לאחד מהם יום הולדת, הם כיבדו אותנו בחתיכת עוגה שהלכה ישירות לקיבתם של הילדים, חזרנו בחזרה למקום ממנו הגענו, בזמן הזה יובל המתינה לנו תחת צל המנגרובים בתחילת ההליכה לאי, היא לא רצתה להמשיך לטרק, כנראה החום התיש אותה, אז פגשנו אותה שוב וחזרנו אל החוף הכחול
בחורצ'יק מקומי, בעל טוקטוק, הציע לנו 600 רופי עבור הזכות לשבת איתו על הרכב בזמן שהוא מסיע אותנו אל חוף היריקטיה, בחרנו שלא לקחת את שירותיו, התחלנו ללכת רגלית עד שהגענו אל בית מקומי בו ישבה קבוצה של צעירים מקשקשים ביניהם, מיד קיבלנו הזמנו לבוא ולהצטרף אליהם, זו הייתה מנוחה טובה מההליכה לכאן, קצת דיברנו איתם (לא הייתה להם אנגלית משהו), התרשמנו מהמיקום המצויין של הבית, קרוב מאוד לחוף. הודינו להם מאוד והמשכנו הלאה, בשלב מסויים נהג טוקטוק עם ביתו הקטנה אסף אותנו על הרכב שלו, הוא הוריד אותנו בחוף הים (500 רופי) וכאן החלה סאגה חדשה.
חוף היריקיטה הוא חוף יפה, קטן הרבה יותר מהחוף שבוויליגמה, שם החוף גם יושב ממש על הכביש הראשי. גם כאן, כל דוכן שני מציע את שירותיו לשיעורי גלישה, התחלנו להתהלך על החוף הלוך ושוב, מנסים לספוג את האווירה, הילדים, שהיו מותשים מאוד מההליכה מקודם, פתאום קיבלנו אנרגיות מחודשות כשהחלו להתהלך יחפים על החול. בשלב מסויים עצרנו להתיישב באחד מהריזורטים כאן, הבריכה שלו משכה את תשומת ליבנו. כדי להינות מהתענוג הזה, היה עלינו להזמין מהמסעדה במינימום של 5K רופי, נשמע דיל סביר. באופן לא מפתיע, מחירים השתייה והאוכל כאן היו מרקיעי שחקים, בערך כפול ממסעדות אחרות, הזמנו פיצה, קוקוסים, קולה ומיץ אננס (מתרכיז קיבינימאט!), הילדים התקלפו מבגדיהם ונכנסו לבריכה המפנקת
לידינו ישבו עוד כמה קבוצות של צעירות ישראליות שגם הן נהנו מהשמש, הבריכה, השתיה היקרה והאווריה הכיפית שכאן במתחם, בשלב מסויים גם אני וגם אפרת נכנסנו לבריכה, עשינו כמה סלפים ושיחקנו עם הילדים במים
וגם דפקנו תמונה משפחתית, מהנדירות שיש לנו (בד"כ אני זה שמצלם ואינני מופיע בתמונות), תמונה של רכבת משפחתית בתוך הבריכה
העברנו שם כמה שעות טובות, הילדים מאוד נהנים וגם אפרת ואני מנסים להתרווח בניחותא על הכיסאות המפנקים ולקשקש על סתם נושאים שועלים לנו בראש. בשלב מסויים אפרת ודניאל עשו הפסקה מהבריכה והלכו לחוף הים, כשהן חזרו, אפרת בהתלהבות אומרת לי שמצלמים איזה סלב בריטי כאן בחוף, מנסה לגלוש. הלכתי עם הבנות הגדולות לבדוק במי מדובר ו… וואלה, אין לי שמץ של מושג. אולי מישהו כאן שקורא את הבלוג ידע מי זה ירשום בתגובות 🙂
חזרנו אל מתחם הבריכה, שילמנו את החשבון (המנופח) ועזבנו את המקום שבו מאוד נהנינו, בסופו של דבר לא היה לנו זמן לעשות שיעור גלישה, זה כנראה יקרה בהזדמנות אחרת, הלכנו לכיוון היציאה מהחוף, אז יובל הרגישה שמשהו חסר לה – הכפכפים, חזרנו בחזרה ומה ? אין כפכפים, כאילו בלעה אותם האדמה, חיפשנו פה ושם כלום. לא נתפס, למה שמישהו ירצה לקחת כפכפים במידה קטנה ? טוב, מכאן ועד הבית בווליגמה, יובל הולכת ברגל, ממש כמו המקומיים. תפסנו טוקטוק לתחנת האוטובוסים, בדיוק מהיכן שהגענו, המתנו מספר דקות לאוטובוס ליעדנו – ווליגמה, כשראינו כי אחד כזה לא מגיע, עלינו על אוטובוס אחר ל-Matara שנמצאת באמצע הדרך, לקח לנו כחצי שעה נסיעה עד שהגענו לעיירת הביניים הזו, בתחנה המרכזית החלפנו אוטובוס די בקלות ומהירות אל האחד שנוסע ועוצר בווליגמה. הגענו בזמן השקיעה לחוף שלנו. ירדנו בתחנה ממש ליד בית חב"ד, זה היה למעשה הרמז שלנו להיכנס לשם ולתת לילדים לאכול אוכל ישראלי אמיתי, בבית חב"ד הזמנו שניצלים, צ'יפס, סלט וישראלי לכולנו, היה טעים, מזין (בחלקו) והסתכם ב-10K, שם גם יצא לנו לשוחח עם כל מיני חבר'ה ישראלים ועם צוות עובדי בית חב"ד המורחב. השעה הייתה כבר עוד מעט 20:00, ואנחנו לאחר יום ארוך ומתיש, עדיין לפני מקלחות והתארגוניות לקראת שינה, תפסנו טוקטוק לבית החדש שלנו (שבבוקר שמתי את התיקים שלנו שם), כאן עשינו מקלחות עם Hot Bucket שאירגנו לעצמינו (הרתחתי מים בקומקום). יובל ועידו קצת עבדו על שפת התיכנות סקראץ', מנסים לבנות סיפור על הארי פוטר דרך שימוש בדמויות שבו ובכך בערך סגרנו את היום.