— 10/03/2023 , יום שישי —
היום חגגנו את יום ההולדת העשירי ליובל. ואיזו דרך טובה יותר מלחגוג באחת מהאטרקציות התיירותיות הפופולריות בכל דרום מזרח אסיה ? בפארק יוניברסל סטודיו ! את היום הזה אנחנו כבר מתכננים זמן רב והוא לא רק אמור להיות גולת הכותרת של סינגפור, אלא גולת הכותרת של כל המסע הזה.
התחלתי את היום בשעה 8:00 בבוקר, התעוררתי מהבעיטות של ליה שישנה לידי, יצאתי החוצה אל 7/11 לקנות ארוחת בוקר + צהריים להמשך היום. חזרתי לחדרים, הערתי את הילדים והכנתי סלט ירקות. בסביבות השעה 9:15, כשראיתי כי אפרת עדיין לא התעוררה, הערתי אותה, נכנסנו קצת ללחץ של זמן, רצינו להגיע אל הפארק לפני פתיחתו כדי שנוכל להגיע בין הראשונים למתקנים השווים מבלי לעמוד בתור זמן רב. אכלנו מהר את ארוחת הבוקר ומיהרנו לצאת. שם בלובי המלון יצא לי לצלם את כלת יום ההולדת, רגע לפני שאנחנו יוצאים לטירוף שם בחוץ.
לאחר כמה דקות הליכה, הגענו אל תחנת האוטובוס כדי לתפוס את קו 131 שייקח אותנו עד ל-Vivo City – נקודת היציאה אל האי סנטוסה והפארק שבתוכו ( היינו כאן לפני כמה ימים), בזמן הנסיעה, הזמנתי 5 כרטיסי כניסה לפארק דרך האינטרנט, מדובר על סכום מטורף שלנו במסע – 921 ש"ח לכולנו, לא היינו מדברים בפרופורציות כאלו לפני שבוע עוד כשהיינו בסרי לנקה, או לפי חודשיים כשהיינו בהודו. אבל המצחיק הוא שכשאנחנו מדברים במושגים ישראלים, המחיר הזה הוא בערך חצי ממה שהיינו מורגלים אליו בארץ, בשנה שעברה רצינו להזמין מפעיל ליום הולדת והוא היה עולה לנו 1,800 ש"ח, אף אחד לא נופל מהרגליים כששומעים את זה, כן, אנחנו חיים במדינה יקרה לאללה. שם ב-Vivo City עלינו על ה-Monorail שייקח אותנו אל האי סנטוסה וליעדינו הסופי, כבר על הרכבת ראינו טונות של אנשים שמעוניינים להגיע בדיוק לאותו מקום אליו חפצה נפשינו. התור לקופות היה ארוך, אבל התקדם מהר, הצגתי את הברקוד שקיבלתי במייל לצוות העובדים והנה, אנחנו בפנים, צעדנו ברחובות המשוכפלים של הוליווד בפארק הזה, כולנו ממהרים, היעד הראשון שלנו היה אמור להיות בצד השני של הפארק, העולם האבוד (פארק היורה) הוא נקרא, אליו ניווטנו לפי המפה שהורדתי מבעוד מועד באינטרנט
באמצע הדרך עצרנו באיזור ה-Sci-Fi , היכן שרכבות ההרים של Battlestar Galactics הידועים ברכבות הכי מטורפות בכל הפארק, לא יכולנו להישאר אדישים, התרוקנו מכל מה שהיה עלינו (תיקים, ארנקים, טלפון וכל תכולת הכיסים שלנו), אפרת עם ליה ועידו נשארו לשמור לנו על הציוד ועל המורל. עלינו אני, יובל ודניאל שמאוד התרגשו לקראת המעמד. מדובר על שני מסלולים, האדום והשחור, אנחנו התחלנו עם האדום, שבדיעבר הבנו כי הוא הקל יותר, כך הם נראים מרחוק (בצד שמאל של התמונה)
לא היה תור ארוך, המתנו כמה דקות בודדות עד שעלינו על הרכבת, וואו, טירוף, איך שיצאנו לדרך הרגשנו את הגשם יורד עלינו, בזמן ההמתנה הוא התחזק לכדי גשם גשם… עלינו, ירדנו, הסתובבנו, היה מלהיב, הבנות היו בטירוף חושים, האדרנלין שלהן היה הגבוה ביותר אולי במסע עד כה. אני כבר הרגשתי בחילות מהסיבובים הללו, כשירדנו למטה ופגשנו באפרת ושאר הילדים, יובל רצתה מאוד לעשות גם את המסלול השחור (המאתגר יותר), לדניאל המסלול האדום הספיק בהחלט, לא רציתי לאכזב את יובל, אז אני הצטרפתי אליה, למרות הרגשת הזיפט שהרגשתי. גם כאן לא היה תור ארוך ובקושי המתנו, הפעם – הרכבת הזו נסעה הפוך, כך שבהרבה מהנסיעה הראש שלנו היה מופנה כלפי הקרקע והרגליים כלפי השמיים, עשינו סיבובים והלי הופים כאילו אנחנו כדור כדורסל במשחק של ההארלם גלוברוטרס. כעבור דקה וחצי של טירוף וצרחות מיובל, ירדנו למטה, הרגשתי זוועה, סחרחורות ובחילות, כאילו אני הולך להקיא כאן ועכשיו. אז ה"כאן ועכשיו" הזה הגיע כדקה אח"כ כאשר נכנסתי לשירותים והטלתי את כל ארוחת הבוקר בתוך ומסביב לאסלה. אלו לא היו רגעיי הטובים בלשון המעטה. חזרתי אל שאר הפלנרים תוך שאני תשוש, מסוחרר, עדיין עם בחילות, רק פשוט על בטן ריקה ועם טעם של קיא בפה ובגרון. לקח לי המון זמן להתאושש מהדרעאק הזה, אני כבר כנראה זקן מידיי לשטויות האלו, זו הייתה הרכבת ההרים האחרונה בחיי. בזמן הזה אפרת עשתה מתקן מסתובב עם עידו וליה. סיימנו עם זה והמשכנו הלאה לאיזור הבא, איזור ה-Ancient Egypt עם מתקן המומיה (גם כן רכבת הרים).
נתתי את הכבוד ליובל ודניאל לעשות אותו, בזמן שאני נחתי בצד, אפרת, עידו וליה עשו מתקן אחר, Treasure Hunter הוא נקרא, הם המתינו כ-40 דקות בתור עד שעלו על איזה ג'יפ ישן ונסעו סטייל אינדיאנה ג'ונס תוך שהם נתקלים באירועים כלשהם בדרך. אני המתנתי לשתי הקבוצות, עדיין מנסה להתאושש. כעבור זמן מה, כשאפרת הגיעה עם עידו וליה, הבחנו כי עידו ממש מרגיש לא טוב, הוא גם העלה חום, החלטנו כי אני אצא ממתחם הפארק, אכנס לסניף 7/11 הקרוב ואקנה לו אקמול (כאן זה נקרא: Panadol), נעזרנו בקבוצת הוואטסאפ לטיפ הזה. בדרך חזרה לעידו ולשאר המשפחה, עברתי דרך איזור ניו יורק שזהו איזור אותו שיחזרו כהעתק נפלא לעיר ניו יורק משנות ה-50, הרחובות, הדוכנים, הדיינר, בתי הקולנוע – הכל היה מדוייק, בדיוק כמו לפי הסרטים ההוליוודים.
חזרתי לכולם עם התרופה בתיקי, הם כבר המשיכו לאיזור הבא – העולם האבוד, עידו שתה את האקמולי, ומשם שלחנו את שלושת הגדולים להמתין בתור אל ה- Rapyds Advanture, שזה שייט בסירה עגולה מעל נהר רווי באתגרים, זהו היה המסלול הארוך ביותר שחווינו מבחינת ההמתנה בתור, כ-שעה המתנה, בזמן הזה אפרת עלתה עם ליה על מתקן מסתובב של דינוזאורים מעופפים, ואני, קצת נחתי בצל, שוחחתי עם אמא שלי בטלפון ועניתי לכמה מיילים שקשורים בעבודה, אהה… כן, גם קצת צילמתי את האיזור בו הסתובבתי
אפרת וליה סיימו את המתקן שלהם, הילדים עדיין לא, קצת התחלנו לחשוש להם, חשבנו כי ההמתנה היא 40 דקות (כפי שהיה רשום בהתחלה), כשראינו כי הם לא מגיעים, נכנסתי פנימה ועשיתי בירור עם צוות העובדים האם הם יודעים משהו, קיבלתי אישור להיכנס מהצד ולעקוף את התורים, כאילו הייתי VIP, אך הילדים לא היו בתורים, בסופו של דבר ראיתי אותם על הסירה, הכל טוב. הילדים ואפרת רצו לעשות מתקן נוסף באיזור העולם האבוד, מסלול של רכבת עילית, אני נמנעתי מכל דבר שנוסע באותם רגעים, כך יצא שאני המשכתי לבד עם ליה אל העולם הבא, עולם האגדות שנקרא: Far far away, על ההתחלה נתקלנו בטירתו של שרק המפורסם
וקצת אחרי זה, גם ראינו את הטירה של החתול במגפיים
ראינו מופע של החתול במגפיים, ולאחריו הזמינו את הקהל להתקבץ לתור (שהפך להיות ארוך) ולהצטלם עם גיבורי הסיפור, זה נראה בתמונה כאילו מדובר בבובות סטטיות , אך אלו אנשים מחופשים לחתול במגפיים
אפרת ושאר הילדים הצטרפו אלינו, תפסנו לנו מקום עם שולחן וכיסאות ואכלנו צהריים בשעה 15:00, אותם סנדביצ'ים שקניתי בבוקר ב-7/11 עשו את העבודה. בשלב מסויים הגיע שרק בכבודו ובעצמו (או יותר נכון שחקן מחופש שכנראה מקבל שכר מינימום לעבודה כזו) והזמין את העוברים והשבים לבוא ולהצטלם עימו, נכנסנו לתור וגם אנחנו דפקנו איתו תמונה
שם בעולם האגדות, הילדים הגדולים ואפרת נכנסו לתור לעוד אטרקציה, שוב פעם רכבת הרים, ושוב פעם וויתרתי על הרעיון, אני בילית זמן איכות עם ליה שכבר די נשברה מהיום הזה ורצתה לראות את הסרטונים שלה ביוטיוב, לאחר רכבת ההרים, הם עלו על רכבת נוספת בביתו של החתול במגפיים, בזמן הזה לליה כבר נמאס מהיוטיוב אז קניתי לה (לשנינו יותר נכון) גלידה, אולי הגלידה היקרה ביותר שנאכל במסע הזה, 40 ש"ח לשני כדורים בסה"כ (כמעט לילה בדירה שלנו בווליגמה מלפני שבוע). סיימנו את העולם של האגדות והלכנו לכיוון היציאה מהפארק, השעה הייתה כבר 17:00 ובעוד כשעה סוגרים את הפארק
בדרך ליציאה, עברנו דרך שני העולמות האחרונים – הוליווד וניו יורק. נכנסנו לדיינר משנות ה-50, אפרת ואני מאוד התלהבנו, הילדים הרבה פחות
ברחובות ניו יורק מצאנו מופע רחוב, כזה של אמריקאים קולים, עם ריקודי ברייקדנס והמון קצב, היה נחמד, אהבנו לראות גם את זה רגע לפני היציאה. בשעה 18:00 בדיוק, כשהפארק נסגר, אנחנו כבר היינו מחוץ לשערים, בסך הכל בילינו כאן במקום מ-11:00 (שעת הפתיחה) עד 18:00. הזמן עבר מהר, הילדים מאוד נהנו, גם המבוגרים מצאו את המקום מרשים מאוד, זהו לבטח יום הולדת מיוחד ליובל שלא תשכח אותו עוד זמן רב, והפוסט הזה בבלוג יעזור לה גם לא לשכוח את יום הולדתה העשירי. בדרך חזרה אל הרכבת, עוד עצרנו להצטלם מול השלט של לגו (אל החנות נכנסנו לפני כמה ימים)
עלינו על ה-Monorial, אנחנו ועוד כמה עשרות אנשים שהצטופפו ביחד בין שני הקרונות המובילות אל פנים היבשת (למרות שגם סינגפור זה אי), הגענו אל Vivo City, שם ניסיתי לחפש סופרמרקט עם עגבניות – ללא הצלחה, תפסנו רכבת לכיוון הבית שלנו, תחנת הרכבת הייתה מפוצצת באנשים, רואים שסוף השבוע מתקרב ובא. ליד הבית, החלטנו להיכנס אל 7/11 ולקנות לילדים ארוחת ערב (נודלס כמובן) ואח"כ לסניף הקרוב של Starbucks, הזמנו קפה קר + שוקו + עוגת יום הולדת ליובל, על העוגה הנחנו 2 נרות 1 ו-0 שבינתיים נשברו לנו במהלך הנסיעה (קנינו אותם בסופרמרקט בוואינד והם שרדו בתיק שלנו כחודשיים וחצי), בקושי רב הצלחנו להעמיד אותן ויובל "כיבתה את הנרות" (לא היה לנו אש להדליק אותם, אז עטפנו אותן עם נייר והיא העיפה את הנייר בנשיפה) וביקשה משאלה
חזרנו למלון. כאן תלינו שלט: Happy Birthday וניפחנו בלונים שקנינו אתמול באחת מהחנויות, יובל קראה את הברכות שהאחים שלה כתבו לכבודה, סגרנו יום מטורף כאן במסע.
להלן מקבץ סרטוני וידאו המציג את מעללינו היום ביוניברסל סטודיו: