— 03/05/2023 , יום רביעי —
היום היה ימינו האחרון בלואנג פראבנג, המקום הראשון אליו הגענו מתאילנד וכנראה שהמקום בו נלון הכי הרבה לילות במצטבר בלאוס. גם היום תיכננו לקחת את היום הזה באיזי, כי מה יש לנו בסה"כ לעשות ? לנסוע ברכבת מהירה אל ואנג ויינג. אבל כמובן שהוא לא יכל להיות איזי. לאחר שקמנו והתארגנו בחדרים, הילדים החלו ללמוד ישר על הבוקר, כל אחד בתחום שלו. בסביבות השעה 10:30 הוצאנו את התיקים שלנו מהחדרים ועשינו להם צ'ק-אאוט. בינתיים השארנו את המזוודות והתיקים בלובי המלון, שזה יותר כמו הסלון של הבית בו התארחנו. יצאנו אל בית הקפה המהולל Joma שם הזמנו לעצמנו ארוחת בוקר. את כל הרפרטואר מהתפריט המערבי שלהם: סנדביץ' ביצים, עם פסטרמות של חזיר, גבינה מותכת, סלט יווני, שייקים ועוד הרבה. בזמן האוכל יצרתי קשר עם אותו נהג שלקח אותנו בפעם שעברה על הכפר Ban Long, התיכנון היה שהוא יבוא לאסוף אותנו מכאן, ניקח את התיקים מבית המלון שלנו ונעשה סיבוב בכפרים שמסביב ללואנג פראבנג, בקרבת תחנת הרכבת. קבעתי איתו להיפגש בשעה 12:00, בינתיים קיבלנו את המנות המצויינות שלנו
כשנכנסים לבית הקפה הזה, קשה להאמין שאנחנו אשכרה בלאוס. מדינת עולם שלישי שרק לפני יומיים בישלנו במטבח עם תרנגולות וברווזים שמסתובבים בין הרגליים, מטבח שצריך להדליק מדורה בפינתו כדי לבשל. הזמנו קינוחים, בזמן ההמתנה אני לקחתי מאמא שלי 500 יורו ויצאתי לחפש מקום להמיר אותם, ממש בקרבת בית הקפה מצאתי את הנהג שלנו, אמרתי לו כי אני בדרך להמיר כסף ונדבר אח"כ. סבבה. המרתי בתעריף של 1900 קיפ לדולר, כך שיצא לי לקבל 9.5 מיליון קיפ בסה"כ. חזרתי עם הסטיפה אל בית הקפה ונתתי לאמא שלי שתסתדר עם זה. אנחנו יצאנו לרחוב, נפגשנו עם נהג המונית (וואן ענק) שלו, לקחנו את התיקים שלנו מהגסט האוס והעמסנו על הרכב. זהו, יצאנו מגבולות העיר לואנג פראבנג בפעם האחרונה. מיד עם היציאה נופי העיר התחלפו בנופי הכפר והטבע העוצמתי של לאוס הראה לנו שוב את פניו, גם תמונה מעאפנה מתוך נסיעה מעל גשר, יוצאת כאן יפה:
התכוונתי להגיע קודם כל לכפר Ban Xang Khong שמופיע כך בגוגל מפות. שוב פעם, כמו הנהג הקודם, נהג זה הביא אותנו אל מקום אחר, אל אותו רחוב בו כבר היינו בעבר כשראינו איך מכינים נייר מגזע של עץ. אז הפעם היה מדובר במפעל אחד לייצור הנייר, הפעם צילמתי טוב יותר את גזעי העץ אותם קילפו וייבשו
הילדים גם הפעם עזרו לעובדות לקחת את העיסה הזו ולרדד אותה מעל תבנית מלבנית עם רשת שקועה בתוך המים, אחד מהעובדים שם הסביר לנו שכדי להגיע לאותה עיסה, הם צריכים לבשל את קליפות גזע העץ פעמיים, כל פעם למשך 12 שעות ולאחר מכן להשרות במים יום נוסף. טוב, זה קצת סותר את מה שנאמר לנו בסיור הקודם, לא משנה. העיקר שהילדים מצאו עניין ברידוד העיסה בתבנית
סיימנו עם זה, ולאחר שהילדים גם גירדו את הנייר מתוך התבנית לאחר שזה התייבש במשך יום אחד בשמש, עברנו לחנות מכירת המוצרים, היה שם חם מאוד ואנחנו נמסנו מהחום, שם בחנות הפעילו איזה שני מאווררים מסכנים שהוציאו אוויר חם, אבל עדיין זה היה טוב יותר מאשר אם לא היו מפעילים אותם. בזמן שהילדים כבר פינטזו על מתנות שנקנה להם מהחנות ואמא שלי קנתה עוד כמה מוצרים, אני ישבתי בכניסה וניסיתי לקרר את חום גופי ע"י זה שלא אעשה דבר. רק צילמתי את המקום לפני שעזבנו
עזבנו את המפעל הזה, התחלנו ללכת לאורך הרחוב, עברנו במפעל ביתי נוסף לטקסטיל, ועוד אחד אחריו, החום הכבד והלחות עשו בהחלט את שלהם, הטמפרטורה הראתה על 36 מעלות בצל, כשאין לנו צל, ועוד 70 אחוזי לחות. טירוף ללכת כך, לא מצאנו את נהג המונית שלנו, התקשרתי אליו, ההוא היה באמצע ארוחת הצהריים שלו, הוא החליט לנטוש אותנו לטובת קערת נודלס מהבילה, אוקיי, המתנו כ-10 דקות עד שהנהג הופיע, ולאחר מכן נכנסנו אל הרכב הממוזג (אם כי המיזוג בחלק האחורי של הרכב לא היה להיט), רצינו להגיע כעת אל הכפר הבא, Ban Phanom, והנהג הביא אותנו אל נקודה אחרת שמופיעה במפה. וכאן הבנו שנינו (הנהג ואני) כי השמות של הכפרים בגוגל מפות אינם תואמים את השמות שאשכרה כך קוראים להם, זוהי גם הסיבה שהנהג הראשון לא לקח אותנו אל כפר האומנים ששם קיימת סדנת הנייר, אלא לקח אותנו אל תצוגה חינמית די בסיסית ולאחר כך לרכוש משהו מהחנות שלהם. טוב, עזבנו את השמות והלכנו לפי המיקום בגוגל מפות. הגענו הפעם לכפר Ban Xang Khong, שזהו אינו שמו האמיתי, אך כך זה מופיע בגוגל מפות (אינני זוכר את השם האמיתי), שם בנסיעה, הבחנתי בבית ספר מקומי, ישר ביקשתי מהנהג לעבור ולהסתובב, אנחנו נכנסנו עם הוואן הגדול אל מתחם בית הספר. הזמנו את עצמינו להיכנס אל אחת מהכיתות, ולאחר שיחה קצרה דרך גוגל טרנסלייט, קיבלנו את האישור לפתוח בסיבוב הופעות של מופע הקסמים שלי בבית הספר. כרגיל, הילדים היו מופתעים מהקסמים, לאחר מכן יובל תפסה את מקומה והחלה לג'נגל עם הקוביות ההונגריות ולהדהים את הקהל
סיימנו כאן, ליה בינתיים ישנה לאורך כל הביקור שלנו בבית הספר. המשכנו הלאה בנסיעה אל הכפר השני, Ban Phanom הוא שמו הלא אמיתי, אך כך הוא מופיע במפות. שם עצרנו בבית הלפני האחרון לפני שמגיעים אל הנהר ולמעשה אל קצה הכפר. ירדנו מהרכב, הילדים מיהרו ללכת אל בית מקומי שמהווה גם דוכן לממכר חטיפים ושתיה מתוקה, הם היו צריכים צל ומשהו קר לשתות ומהר, אני ואפרת, עם ליה על ידיה הגענו אחריהם, פגשנו במקומית מבוגרת שהתלהבה מליה שישנה בינתיים על ידיה של אמה, מיד החלה לנענע אותה, לגעת בה ולמעשה להעיר אותה, ניסינו למנוע ממנה לעשות זאת, אבל לה לא היה אכפת, היא כנראה רצתה שתתעורר. איזו מצחיקה האישה הזו. בסופו של דבר ליה אכן התעוררה. הזמנו בדוכן בקבוקי פפסי, מירנה וסבן אפ. לאמא שלי הזמנו חלב סויה קר. תענוג. היה חם לאללה, אבל לא יכולתי להגיע למקום ולא לעשות בו סיבוב, לפחות להגיע אל הנהר, אז אני ואמא שלי יצאנו להליכה קצרה אל הנהר, הופתענו לגלות גשר במבוק מעאפן העובר מעליו
חצינו את הנהר לצידו השני, חבורה של צעירים בני המקום, השתעשעו שם במים הצוננים, הגענו אל הכפר השני, שמעבר לנהר, שם מצאנו דוכן מאולתר אשר ביקשו מאיתנו שם דמי מעבר על הגשר, 10K לאחד, וואלה, לא ידענו על העניין רק לאחר שחצינו אותו, אמרנו להם את הדברים ובסופו של דבר חזרנו בחזרה על עקבותינו מבלי לשלם, נכון שזה סכום פעוט בסופו של דבר, אבל הדוכן הזה היה צריך להיות ממוקם לפני העליה לגשר ולא אח"כ. חזרנו בחזרה לצד השני של הנהר והצטרפנו לשאר המשפחה
לאחר שדחפתי את ראשי מתחת לברז מים זורמים (הרגשה נפלאה ביום חם כזה), וקצת נחנו באותו דוכן, הפעם אפרת, ליה ואמא שלי הלכו אל הנהר, לקח זמן עד שחזרו, בזמן הזה קצת גלשתי בפייסבוק והילדים גם כן שיחקו באפליקציה של קוביה הונגרית בטלפון. השעה הייתה כבר 16:00 כשאפרת, ליה ואמא שלי חזרו, אנחנו הודינו לבעלי הדוכן, שילמנו את ה42K קיפ והמשכנו הלאה בנסיעה, המשך שלקח לנו בסך הכל כמה דקות נסיעה בודדות, הגענו אל תחנת הרכבת של לואנג פראבנג.
שילמנו לנהג המונית החביב שלנו 700K כפי שסיכמנו, הורדנו את מיליון התיקים שלנו מהרכב, ונכנסנו פנימה אל התחנה, מקום גדול, בניין גבוה ומרשים, בכניסה בדקו אותנו, את הדרכונים שלנו וכמובן את הכבודה. ידענו שזה יקרה, התכוננו לכך נפשית וזה קרה, פחות או יותר, בשיקוף עלו על הדיאורדורנט שלי ושל דניאל וזרקו אותם, אבל מה ? הם פיספסו את הדיאורדורנט של אפרת ואת סכין המטבח עימה אנו חותכים תמיד את הירקות (מלווה אותנו עוד מגואה), טוב, בסה"כ עברנו את זה עם נזקים לא משמעותיים, דניאל אמנם התבאסה מכך, אבל היא כבר תתגבר על כך (את הדיאורדורנט הזה היא לקחה מעמדת הנתינה בבית חב"ד שבקטמנדו לפני כחצי שנה).
יצא לנו להמתין זמן רב בתחנה, כי באנו מוקדם, הרכבת יוצאת רק ב-19:00, בינתיים כל אחד התעסק עם הנייד שלו, קצת מנשנשים מהחטיפים שקנינו אתמול מהסופרמרקט
כבר בשעה 18:30 קראו לכולם בכריזה לקחת את הכבודה ולהמתין בתור לכיוון הרכבת, לקחנו את כל התיקים שלנו, פרוייקט לעשות את זה, בטח בשבילי עם הכתף הכואבת. הגענו אל רציף מספר 2 עלינו על קרון מספר 1, שם התמקמנו בשורות שלנו – שורה 6 ושורה 7. סה"כ 6 מקומות כאשר ליה ישבה על אפרת
התיישבנו בכיסאות ומיד כמו ישראלי מצוי התחלתי להשוות את הרכבת הזאת (שנבנתה על ידי הסינים) לרכבת ישראל. וזה לא להאמין, אנחנו מדינת עולם ראשון יכולים רק לקנא ברכבת הזו של מדינת עולם שלישי, רכבת מהירה יחסית (מגיעה ל-156 קמ"ש), מרווחת מאוד (ברגליים), הכל חדש, נקי, נראה טוב ושירותי, כמה דיילות עברו בין הנוסעים, ואפילו מנקה הלכה הלוך חזור כדי לדאוג שהכל יהיה מצוחצח בנקיונו, עכשיו איפה לעזאזל נוכל לראות דברים כאלו ברכבת ישראל ?
מבאס כי הנסיעה הייתה בחושך, כך שלא יצא לנו לראות את הנופים, אבל מעבר לזה, הנסיעה הייתה מאוד נוחה וקלה, המזגן קירר לגמרי את הקרון עד שכבר לחלקינו היה קצת קר. הגענו אל תחנת הרכבת של ואנג ויינג בדיוק בשעה הנקובה: 19:50, שזה אומר שבדיוק יצאנו בשעה 19:00, אין על הדיוק הסיני. יצאנו ממתחם תחנת הרכבת, אנחנו ועוד מיליון תיירים אחרים (בעיקר סיניים), תפסנו לנו טוקטוק אל העיר (כן כן, ואנג ויינג היא כבר עיר, איפה הימים שהיא הייתה כפר נידח שאנו זוכרים כל כך לטובה…. איפה ?), ביחד איתנו התיישבו זוג יפניים (שתחילה חשבתי כי הם קוריאנים), אילו אנשים חמודים היפניים הללו, מקווה שזהו רק הסיפתח למה שאנו הולכים לחוות באוגוסט כשנגיע לשם. הם ירדו ראשונים בגסט האוס שלהם, וכדקה נסיעה אח"כ גם אנחנו הגענו אל הגסט האוס אותו הזמנו מראש ל-4 לילות כאן בואנג ויינג: Vang Vieng Freedom Hostel
טוב, איך אוכל לנסח זאת ? בעדינות – לא בדיוק תואם את הציפיות. באתר של בוקינג, הזמנו את המקום בגלל כמה סיבות: הוא נראה טוב, יש לו הרבה מטיילים צעירים (רצינו את הישראלים שיפגשו את הילדים שלנו), המחיר שלו זול – כיאה להוסטל, יש לו בריכת שחיה ליד, כולל ארוחות בוקר, ו….הוא קיבל ציון של 9.1 עם מעל ל-300 ביקורות ! שזה מטורף. זה היה פיספוס אם לא היינו מזמינים מקום כזה, ואפילו רציתי להזמין ל-4 לילות כדי שלא יקרה שוב פעם מה שקרה בעבר כמה פעמים שתפסו לנו את החדרים. אז בפועל היינו צריכים להעלות לקומה 4 ללא מעלית את כל התיקים הכבדים, אבל בסדר, ניחא, המסדרון והדלתות נראו מיושנים ולא נעימים ואז נכנסנו לחדרים. קטנים, צפופים, לא משדרים ניקיון, עם דלת שירותים שבורה והרגשה קלסטרופובית. וואו, לזה לא ציפינו. זהו אחד המקומות המעאפנים ביותר שישנו בהם (וישנו כמעט 3 חודשים בהודו). ניסינו לא לשדר לילדים את הרגשות שלנו, אני כל הזמן הרגשתי לא נעים מאמא שלי, לאיזה שיט הול אני לוקח אותה לישון…
יובל ודניאל החליטו להישאר בחדרים כאשר אנחנו רצינו לצאת החוצה לאכול ארוחת ערב. השעה הייתה כבר אחרי 20:00 כשיצאנו מהגסט האוס המעאפן הזה, אכן הרבה צעירים פוקדים את המקום, אך ישראלים טרם מצאנו כאן. התחלנו להתהלך ברחוב של הגסט האוס שלנו, המקום נראה כמו אילת בקיץ (והמון זמן לא הייתי באילת), מלאה בערסים, אנשים שיכורים, סצינת פאבים זולה, אנחנו מצאנו מקום נחמד לאכול בו ארוחת ערב, במסעדה של הגסט האוס: Vang Vieng Sunset, הזמנו כל מיני מנות, מקומיות, מערביות וגם ישראליות, והכל הגיע מצויין, ממש כל מנה הייה טעימה לאללה, אני הזמנתי פאד קאפאו חריף וטעים, גם השייקים מצויינים והמחירים ? סבירים לחלוטין, מאוז מזכירים את המחירים בנונג קיאו. שילמנו על 4 אנשים סכום של 268K קיפ (56 ש"ח)
הילדים היו כבר עייפים, במיוחד ליה שהראתה סימנים של עצבנות יתרה. שילמנו את החשבון ומיהרנו לחזור אל הגסט האוס שלנו, שם בקבלה אפרת עוד ביקשה מהעובדת החמודה שם (שגם לה יש ילד בגיל של ליה) עוד שמיכות, כדי לא ליצור מלחמת עולם במיטות הזוגיות שקיבלנו, כאן הילדים הלכו להתקלח וסגרנו להם את היום בברכת לילה טוב