כל סיום הוא התחלה חדשה

הנסיעה ברחובות ויאנטיין הייתה רגועה יחסית לעיר בירה בדרום מזרח אסיה. גם הרכב הגיב בצורה סבירה (צריך להתרגל לדוושת הגז של הפורד), ניסינו והצלחנו גם להתחבר ל-Bluetooth של הרכב ולשמוע את השירים המוכרים והאהובים עלינו בספוטיפי, פלייליסטים שמאז תאילנד לא שמענו אותם. הכבישים בסביבות עיר הבירה היו מתחוזקים, רק שהנסיעה הייתה מאוד איטית שכן היא עוברת בכל הפרברים של ואנטיין כולל ערי לווין או כפרים שכנים, רק כשיצאנו מהאיזור הבנוי התחלנו לשים גז. אבל לא לאורך זמן. כי הכבישים המרוחקים יותר מעיר הבירה היו ברמת תחזוקה ששואפת לאפס, המון בורות, כבישים שבורים, מהמורות, הייתי צריך לבלום לא מעט כשהבחנו בבורות שבכביש. אין ספק – נסיעה מעצבנת וגם איטית להחריד. היו המון מקומות בהם נסעתי על 40-50 קמ"ש בשל תיקונים ושיפוצים של הכביש. כעבור כ-3 שעות של נסיעה, עצרנו לצד הדרך העיירה Paksan, חיפשנו מקום לעצור ולאכול בו, היה לנו ברור שאוכל מערבי לא נמצא כאן, אבל לפחות אוכל. אז במקרה נחתנו אל מול פתח מסעדת המלון: Kongkhampheng Hotel, הנשים שישבו שם משועממות לא הבינו מאיפה נחתנו עליהם, גוגל טרנסלייט עשה פה עבודה רבה. בסופו של דבר הזמנו כמה מנות מקומיות, פאדתיי, ירקות מוקפצים, עוף מבושל בשבילי – היה מצויין.