— 23/06/2023 , יום שישי —
גם היום הזה היה יום עמוס, שונה לגמרי מהימים שלנו בפאי, אנו צריכים להתרגל לעובדה שאיננו כבר שם, איננו רואים את המרחבים הירוקים מסביב, רק בטון ואספלט פה בסביבה. חיים בעיר סואנת, מפוייחת שמתחדשת ללא הפסקה, אחד מהמדדים לעיר בפיתוח הוא כמות הפקקים האינסופיים שלה.
אני ועידו התעוררנו ביחד היום, בשעה 7:30, הוא הלך לטלפון שלו, אני למחשב הנייד, לפחות שנינו יודעים את התנהלות הדברים כבר על הבוקר איך שקמים מהשינה. אפרת עדיין לא מרגישה כל כך טוב, ואחרי ארוחת הבוקר לכולם, היא החליטה שעדיף לה להישאר גם היום בבית. היה היום יום שישי, ואני רציתי להזדרז ולצאת אל עבר האטרקציה של היום, גם בגלל שלוקח לנו שעה להגיע לשם וגם בגלל שלא רציתי לדחות ליום אחר בו אפרת תרגיש טוב יותר, מכיוון שהיום האחר הזה יפול כנראה על סופ"ש – מתי שהמקום כנראה ישרוץ במקומיים. הזמנתי את הריקשה הגדולה שאנו תמיד מזמינים (Rormork) והמתנו כ-6-7 דקות עד שזו הגיעה. בינתיים הילדים שיחקו במכון הכושר שבמקומה התחתונה, זה ככה אצלם כבר שגרה, בכל דקה בה אנו ממתינים להסעה, הם משחקים במכשירי הכושר בתוך החדר. הנהג הגיעה ואסף אותנו, כעבור 5 דקות נסיעה הוא עוצר את האופנוע שלו ומבקש שאבטל את הנסיעה כדי לא לשלם עמלה ל-PassApp, לי כבר יש ניסיון לא טוב עם ביטולי נסיעה עוד מסרי לנקה, אז האפליקציה דרשה ממני לשלם דמי ביטול – מה שלא יכולתי לעשות כי לא היה לי כרטיס אשראי מקומי. אז סירבתי בנימוס, המחיר עלה 36,100 ריאל לנסיעה, אמרתי לו שאשלם לו 40,000 ריאל ולא אבטל, ובכך הוא התרצה.
הנסיעה אל פארק המים Garden City Water Park, אכן לקחה כשעה. מזל שהילדים כל כך היו נלהבים להגיע למקום הזה, כך שהם לא יכלו להרשות לעמצם לריב אחד עם השני ולקחת את הסיכון שאבא שלהם יחטוף קריז ויבטל את האירוע. הגענו אל המקום, נהג האופנוע רצה להמתין לנו ולקחת אותנו בחזרה, סבבה, נשמע לי אחלה של דיל. בכניסה שילמתי 43 דולר לכולנו. נכנסנו פנימה וכבר על ההתחלה ראינו מקום חדש ומתוחזק כהלכה
בפנים הגענו אל מתקני השעשועים הרטובים, אשר תחומים בבריכה עם מים רדודים (20 ס"מ גובה), מקום מושלם עבור ליה, הילדים לקחו אותה איתם ונתנו לי קצת שקט להתארגן עם החפצים, אך לא לאורך זמן, תוך כמה דקות הם זרקו את ליה עליי, כי רצו ללכת למקומות של הילדים היותר מבוגרים, אלו עם המגלשות הגבוהות יותר
ולי הייתה בעיה, הרי אפרת לא כאן, ואין מי שישמור על החצפים כשאני נכנס עם ליה, אז נכנסתי איתה קצת, רק להרטיב את הגוף שלי מהחום הנורא שהיה בחוץ, כשכל הזמן שמתי עין על הציוד שלנו, אולי זוהי סתם פראנויה שלי, הרי כל שאר המתרחצים זרקו את הציוד שלהם מבלי לחשוב פעמיים ועפו אל המתקנים הרטובים, בכל מקרה, ישנו שם איזשהו מתקן עליון שבו דלי מתמלא במים וברגע שזה קורה, הוא נופל וכל המים שבתוכו נשפכים כלפי מטה אל עבר הרוחצים, מקלחת מים עוצמתית, תפסתי את ליה משתכשכת במיימי הבריכה הרדודה כשזה קרה:
בשלב מסויים הילדים חזרו, אני הלכתי להפקיד את הציוד שלנו ב-לוקר שעומד לרשות האורחים, כמובן בתשלום מוגזם של 3 דולר. הוספתי על זה עוד 2 בקבוקי שתיה קטנים, גם הם במחירים מוגזמים של 0.5 דולר לאחד. עזבנו את המתקנים הרטובים והמשכנו אל מסלול האבובים, כולנו נכנסנו למים, הצטערתי על כך שהנייד שלי לא עליי, לא יכולתי לצלם את המסלול והרגשתי שמשהו מציק לי, משהו חסר לי, שאני ערום ללא המצלמה. סיימנו את החוויה הזו, כולנו נהנינו מאוד. המשכנו הלאה, אל בריכת הגלים שכעת לא היו בה גלים, לא נורא, ללא גלים זהו זמן מושלם עבור ליה להיכנס למים, הילדים עוד לקחו אבובים ונכנסו פנימה, אני נשארתי עם ליה מנצל את ההזדמנות לצלם אותה
ותמונה נוספת מהצד השני:
כאן התפצלנו, הבנות הגדולות הלכו לחקור את כל מגלשות המים לגדולים (האקסטרימיות יותר) ואני הלכתי עם ליה ועידו אל מתחם הקטנים יותר, מתקנים רטובים שמתאימים לליה ולצד זה היה שם גם מגלשות גדולות יותר המתאימות לעידו, וואלה, הם חשבו כאן על הכל הקמבודים האלו…
בסביבות השעה 14:00, פרשנו לאכול ארוחת צהריים, שמתי לב כי הקטנים עימם הייתי, כבר היו עצבניים, כנראה מרעב, הלכתי לחפש את יובל ודניאל, מצאתי אותם בסופו של דבר בבריכת הגלים, שכעת ישנם גלים, הוצאתי אותן מהמים והלכנו אל עבר מתחם המזון של הפארק. באופן לא מפתיע, המחירים פה יקרים לאללה. הטענתי את החשבון שלנו (דרך הצמיד שקיבלנו) ב-20.5 דולר ומזה קניתי לכל ילד את המנה שהוא רוצה, והם שיגעו לי את הצורה עד שהם החליטו מה הם רוצים. ליה הייתה גמורה מעייפות באותם רגעים ולכן הייתה עצבנית, הבאתי לה לאכול כדי להרגיעה את קיבתה ואז העמסתי אותה על ידיי שתלך לישון, וזה אכן קרה בשלב מסויים.
הילדים כבר סיימו לאכול, אז שיחררתי אותם לחקור עוד יותר את נבכי הפארק, הודעתי להם כי אני עם ליה על ידיי ממתין להם כאן במתחם המזון, הם התעופפו להם מהר, אני נשארתי עם ליה צופה בטלפון הנייד שלי בפיד של פייסבוק. מעביר את הזמן. והזמן באמת עבר, ישבתי שם בערך כשעה, אולי אף יותר, מידיי פעם מגיע אליי ילד לשאול לשלומי, בשלב מסויים תפסתי אותם יוצאים בדיוק ממסלול האבובים, הודעתי להם כי אנחנו חייבים כבר לצאת החוצה כי יום שישי היום, יש לנו נסיעה ארוכה הביתה, מקלחות ואח"כ צריך לנסוע לבית חב"ד לקבל את השבת שם. זה כמובן דירבן אותם לצאת , להתנגב מהר ולעוף החוצה.
מחוץ לפארק התקשרתי לנהג האופנוע שלנו שהגיע מיד ולקח אותנו בחזרה הביתה, הנסיעה הייתה בשעות אחה"צ והפקקים אכן הראו לנו כי אנחנו בפנום פן. הגענו הביתה לאחר קצת יותר משעה נסיעה מאז שהנענו את המנוע, שילמתי לבחורצ'יק 80K ריאל, ושני הצדדים יצאו מרוצים. בבית ראינו את אפרת, היא הרגישה טוב יותר, הילדים הלכו להתקלח, קצת עשו בעיות, אבל בסופו של דבר יצאנו מהבית בשעה 17:45 (רבע שעה איחור).
אל בית חב"ד הגענו כחצי שעה מאוחר יותר, תחילה אפרת שוחחה עם הרבנית והילדים החמודים שלהם, אח"כ עלינו למעלה אל בית הכנסת. זוהי הפעם הראשונה שאני מגיע לארוחת יום שישי בבית חב"ד ואין לנו מניין. מטורף, לא חשבתי שזה יכול לקרות בבתי חב"ד בדרום מזרח אסיה, ואני מטייל פה הרבה, עברתי כבר עשרות ימי שישי לאורך השנים שאני מטייל כאן (החל משנת 1999). טוב, אז באמצע התפילות פשוט עצרנו והמתנו ליהודים נוספים שיגיעו וישלימו לנו מניין. כעבור כ-20 דקות של המתנה הגיעו 2 חבר'ה צעירים, והופ, יש לנו מניין, המשכנו עם התפילות, כשסיימנו, השעה הייתה כבר 20:30, מאוחר לאללה בשביל ארוחת ערב, ברוב בתי החב"ד באיזור הזה בשעה הזו אנחנו כבר בקינוח. הילדים היו רעבים ועייפים, אבל האוכל היה מצויין. בארוחה הכרנו את האנשים שסבבו אותנו מסביב לשולחן, הרי זוהי גם המטרה של בית חב"ד וארוחות יום שישי, שנכיר ישראלים נוספים, בין כולם פגשנו באורי שוב, בחורצ'יק יהודי שנולד בארץ, משפחתו עברה ללונדון ואח"כ שוב עלה לארץ, מזכיר לנו משהו ? לא רק שהסיפור שלו מאוד מזכיר את הסיפור המשפחתי של אפרת, אלא שגם מסתבר שהוא מכיר את בן דודה של אפרת – בן, הם למדו ביחד והיו חברים טובים אי שם לפני 20 שנים… ממש עולם קטן. הוא סיפר לי דברים מדהימים על סין ותקופת הקורונה שם (הוא חי במדינה 8 שנים וברח משם בין תקופות הסגרים), דברים מזעזעים כיצד השלטון הסיני התייחס לתושביו בזמן העוצר, לדבריו – בסופו של דבר יותר אנשים שם מתו מהעוצר ולא מהקורונה עצמה.
הזמן עבר חלף לו, ליה מצאה חברים חדשים (הילדים של הרב) איתם היא שוחחה, גם יובל מצאה שיחה עם ילדים הגדולים יותר של הרב. הרגשנו שם מאוד בנוח, בארוחת יום שישי הזו, קיבלנו גם הזמנה להצטרף אליהם לארוחת צהריים מחר. השעה הייתה כבר מאוד מאוחרת, ואנחנו היינו צריכים לזוז, הילדים שלנו היו מאוד עייפים, בעיקר עידו וליה. נפרדנו לשלום מכולם, יצאנו מבית חב"ד וברחוב הראשי הזמנתי לנו מונית שתיקח אותנו הביתה, זו הייתה נסיעה ארוכה, כשהגענו הביתה, אני יצאתי מיד לקנות לנו באחת המכולות השכונתיות בקבוק מים וחלב סויה שיהיה לנו למחר בבוקר. חזרתי הביתה וסגרנו את הפינה להיום.
— 24/06/2023 , יום שבת —
יום שבת היום ויצא לנו לחוות את השבת הזו בדרך שונה מכל השבתות שחווינו בטיול הזה עד כה, היה לנו מפגש מאוד מעניין עם הרב והרבנית של בית חב"ד, לא רק שהוזמנו לארוחת הצהריים בבית חב"ד אלא גם אח"כ הוזמנו לביתם הפרטי שבמתחם, והעברנו שיחות מאוד מעניינות. מאוד. תוכניות הטיול שלנו להיום התבטלו, ולאף אחד מאיתנו זה לא כל כך הזיז, בסופו של דבר מאוד נהנינו היום.
התעוררתי היום בשעה 7:30 לערך, פתחתי את המחשב והמשכתי בעבודתי, אמנם יום שבת, אין מיילים או הודעות וואטסאפ חדשות היום, אבל בכל זאת, לתפעל עסק מרחוק צובר לא מעט מטלות עם הזמן, את חלקן אני יכול לסגור מיידית, חלקן אני דוחה לשלבים מאוחרים יותר, אז היום בבוקר זה היה אותו "שלב מאוחר יותר". בהמשך גם שאר בני המשפחה התעוררו להם בניחותה, נו, יום שבת היום, מכיוון שתיכננו להגיע לבית חב"ד ב-11:30, נתנו לילדים לישון עד מאוחר, ולקחנו את הזמן בבוקר בנעימים, אפילו לא אירגנו היום ארוחת בוקר, מלבד חיתוך של אננסים מתוקים אותם טרפנו כולנו. מיהרנו לרדת אל הלובי, לא רציתי לאחר, רציתי להיות נוכח גם בתפילות כדי לעזור בסגירת המניין. אז דווקא עכשיו נהג ה-Rormork איחר להגיע, וגם בדרך הוא עצר לתדלק, כך יצא שהגענו בסופו של דבר אל בית חב"ד ב-11:45, כרבע שעה איחור, מיהרתי לבית הכנסת שבקומה השנייה של הבניין, סבבה, הם היו בעיצומם של התפילות, אפילו גם הוזמנתי לשאת ברכות לשבת לצידו של הרב. וואלה, אני כל כך גרוע בזה, אפילו את הטלית אינני יודע לשים על עצמי כמו שצריך. גם עידו השתתף בסגירת ספר התורה, רגע לפני הכנסתו לארון הקודש, זוהי הפעם הראשונה שלו, כבר היה שווה להגיע לכאן.
התפילות הסתיימו בסביבות השעה 12:30, אז ירדנו כולנו למטה לאכול ארוחת צהריים, אגב, בסופו של דבר סגרנו מניין, היינו 11 גברים בבית הכנסת. עוד כמה שירים, ברכות ותפילות לפני שהגיע האוכל, הפעם אני ישבתי בנפרד משאר המשפחה כי לא היה לכולנו מקום בשולחן. וזה היה דווקא טוב. שם בשולחן פגשתי כמה חבר'ה צעירים שמטיילים כאן בפנום פן, הם התעניינו בעיקר בטיול המשפחתי שלנו, לצאת למסע סובב עולם, זה נשמע להם רעיון מהפכני, הם עולים חדשים בארץ שמגיעים מארה"ב – קובי מגיע מבוסטון ואורה מגיעה מניו יורק, הייתה שיחה קולחת והאוכל שאט אט החל לטפטף אל שולחנינו הרגיע את הקיבה שלנו. מי יודע אולי עם קובי ואורה ניפגש בהמשך שכן הם נוסעים לסיאם ריפ יום לפנינו…
המנות העיקריות הגיעו – חמין, וואו, כמה שהתגעגעתי לזה. הרב סיפר על הדרשה שלו, סיפור מעניין שקרה לו לפני כשבוע כשהגיע לארה"ב, עם כל השתלשלות האירועים שחווה, מוסר ההשכל הוא שככל שהטכנולוגיה המודרנית מנסה להקל על חיינו, בסופו של דבר היא עושה את הפעולה ההפוכה ומקשה לנו על החיים. אמת, לגמרי התחברתי למוסר ההשכל, לסיפור שלו ולתובנות, מרגיש בדיוק כך. גם אפרת שוחחה עם משפחת הרב והילדים שלנו, בעיקר עידו וליה התחברו מאוד עם הילדים של הרב והרבנית, ילדים חמודים מאוד יש להם (ומאוד מחונכים), בסה"כ 8 ילדים ועוד אחד בדרך. בשלב מסויים, כשהארוחה הסתיימה, הרב והרבנית הזמינו אותם לביתם שנמצא בקומה העליונה יותר באותו בניין. הילדים של כולנו הסתדרו מצויין. אז אנחנו החלטנו לזרום עם ההזמנה, שם למעלה בדירתם היפה, התיישבנו על הספות ושוחחנו על דברים ברומו של עולם, בעיקר אפרת חקרה אותם על חייהם המעניינים והשונים כאן בקמבודיה, מסתבר שהם חיים כאן ומתפעלים את בית חב"ד כבר 14 שנים ! לא צחוק. הם הסבירו לנו לשאלותיה של אפרת איך בכלל הגיעו לכאן, לקמבודיה ועל הדרך הבנו כי גם אצל החבדניקים מתחוללת לא מעט פוליטיקה בין השליחים, מי ילך להיות שליח במדינה כזו בתוך ארה"ב ומי יקבל מדינה כביכול "מעאפנה" כמו קמבודיה. היה מעניין ומסקרן כאחד. אח"כ אפרת תיחקרה אותם לגבי אופן ההיכרות שלהם, איך כל זה החל, וגם פה, מכיוון שמדובר באנשים עם סגנון חיים מאוד שונה מאיתנו, ישבנו מרותקים לשמוע את הסיפור שלהם (שבעיקרון הוא סוג של שידוך).
בשלב מסויים אנחנו כבר הרגשנו כי הגיע הזמן להתקפל, ליה הייתה גמורה מעייפות, השמיים כבר הפכו להיות מאוד קודרים ואנחנו לא רצינו לחזור הבית בגשם, במשך כל זמן השיחות בינינו המבוגרים, הילדים שלנו שיחקו מאוד יפה עם ילדי הרב והרבנית, משחקי קלפים או קוביות, לא חסר להם שם. אז נפרדנו מהם לשלום, מי יודע אם נפגוש אותם שוב כאן. יצאנו החוצה ותפסנו לנו עוד Rormork שייקח אותנו הביתה, השמיים באמת היו קודרים וקיוותי כי הגשם לא יתפוס אותנו בדרך, אז הוא לא. ליה כמובן נרדמה בנסיעה על הידיים של אפרת. כשהגענו, גם עידו הלך לישון, השעה הייתה 16:00 לערך, וזה בד"כ לא זמן שהוא הולך לישון, הוא פשוט לא הרגיש כל כך טוב, אז היה צריך את המנוחה הזו. אני יצאתי החוצה כדי להחליף את כד המים שלנו (25 ליטר) תמורת 2 דולר בלובי בית הדירות בו אנו ישנים. לאחר מכן יצאתי לרחוב, אל השוק שברובו כבר היה סגור, אבל מה שעניין אותי זו המכולת השכונתית בה קניתי בקבוק של 2 ליטר חלב רגיל ועוד חלב סויה. חזרתי עם השלל הביתה ודחפתי הכל למקרר. אלו היו הרגעים בהם הילדים שלנו לא ראו ממטר את ההורים ועטו על הטלפונים הניידים שלהם. אפרת נחה לה ושוחחה בטלפון בחדר, אני פתחתי את המחשב והמשכתי לעבוד, סגרתי עוד פוסט מקצועי שכתבתי בבלוג (על בינה מלאכותית, איך לא ?)
כך העניינים נמשכו עד הערב בגדול, הילדים לא מאוד היו רעבים, הרבה בגלל ששבענו כל כך מארוחת הצהריים בבית חב"ד, הם אכלו מעט קורנפלקס עם חלב ודיברו עם חברים שלהם בארץ דרך הוואטסאפ, גם אנחנו שוחחנו בוואטסאפ, תחילה התקשרתי לאמא שלי, רצינו לאחל לאבא שלי ברכת יום הולדת ליום הולדתו שחל אתמול (82), אבל הוא ישן. אח"כ גם התקשרנו למשפחת בן-גיגי, כן כן, אותה משפחה עימן טיילנו כחודש בהודו, לפני כחצי שנה. הם כבר חזרו לארץ לפני כחודש ומנסים להתאקלם. וואו, כמה ששמחנו לשוחח איתם שוב והשיחה הזכירה לנו שגם אנחנו בדרך לשם, בדרך לסיום הטיול והחזרה לארץ, כן, זה עוד נראה רחוק, אבל מתקדם בצעדי ענק לצערי. בערב סגרנו לכולם את הטלפונים והכרחנו את הילדים ללכת לישון. לא היה קל, אבל בסופו של דבר זה קרה.
באופן נדיר ביותר היום לא צילמתי בנייד שלי, לא מפתיע בהתחשב שאת רוב היום בילינו בבית חב"ד, מה גם שנזכרתי כי אין לנו אפילו תמונה אחת של הדירה שלנו כאן בפנום פן, אז אחד ועוד אחד… להלן כמה תמונות מהדירה, ונתחיל מהסלון בו אנו רואים את הילדים שקועים בטלפונים שלהם ועושים טובה לאבא שלהם כשמביטים למצלמה לכחצי שניה של צילום, לפני שהולכים לשקוע שוב במסכים שלהם.
תמונה שנייה – החדר של דניאל ויובל:
תמונה שלישית – המטבח ופינת האוכל:
ותמונה אחרונה – חדר השינה של ההורים:
— 25/06/2023 , יום ראשון —
היום הזה היה אולי היום המטלטל והקשה נפשית שחווינו במסע הזה. היום אפרת ואני נפרדנו מהילדים לכמה שעות ונסענו לבד אל מוזיאון טול סלאנג. מקום קשה לעיכול, מאוד קשה, בערך כמו ביקור במוזיאון יד ושם בירושלים.
הבוקר הזה התחיל כמו שאר הבקרים, אני התעוררתי מוקדם וראשון, הפעם זה היה בסביבות השעה 6:30, לאחר התארגנות קלה, פתחתי את המחשב והתחלתי לעבוד, ביררתי גם על אופציות לינה ביעדינו הבא וכן דרכי הגעה לשם, אפרת לא ישנה טוב הלילה, אז היא ישנה עד מאוחר, התעוררה בסביבות 10:30, אני בינתיים הכנתי ללדים ארוחת בוקר במטבחנו המאובזר. כשאפרת התעוררה והתאפסה על עצמה, סגרנו את הכרטיסים לנסיעה לסיאם ריפ בעוד יומיים וסגרנו גם את בית המלון שלנו, המתנתי בכוונה לאפרת שתתעורר, כי רציתי להתייעץ איתה על כמה מהאופציות, בסופו של דבר לקחנו את כל האופציות היקרות יותר (אבל הנוחות).
החלטנו שהיום הזה נעשה סוף סוף משהו בשביל עצמינו, הרי כל הימים האחרונים, למעשה מאז שהגענו לקמבודיה, האטרקציות בהן ביקרנו היו אך ורק בשביל הילדים, הפעם רצינו גם משהו למבוגרים, רצינו לבקר במוזיאון הכל כך חשוב הזה. כמובן שמקום כזה אינו מתאים לילדים בגילאים קטנים, גם את ליה החלטנו להשאיר עם אחיה הגדולים בדירה. תפסנו ריקשה ונסענו כ-10 דקות אל עבר מוזיאון טול סלאנג – Tuol Sleng Genocide Museum, רכשנו 2 כרטיסי כניסה הכוללים גם מדריך אודיו דרך מכשיר ואוזניות (10 דולר לאחד) ונכנסנו פנימה, אל תוך חצר ירוקה ופסטורלית, מאזינים להסברים על ההיסטוריה ובהיסטוריה של המקום הכל היה שם חוץ מפסטורליה.
המקום שימש עד ה-17 לאפריל 1975 כבית ספר תיכון לנערים שגרו כאן בשכונות שמסביב, בתאריך הנ"ל הגיעו כוחות של החמר רוג', אל העיר והשליטו בה טרור. תנועה זו הייתה שייכת לקיצוניים אלימים שהאשימו את האזרחים המשכילים, או כאלו שנראו משכילים בבעיות המדינה והחליטו לטהר את המדינה מאותם משכלים. במשך 4 שנים, התקיימה כאן במדינה שואה שבה נרצחו 2 מיליון אזרחים קמבודים, גברים, נשים וטף ע"י בני עמם הכפריים, האנלפבתים. כשהם הגיעו אל העיר פנום פן, הם הפכו את בית הספר הזה לבית כלא, לכאן הביאו את האסירים, לא כדי שיעבירו את זמנם מאחורי סורג ובריח, אלא כדי לכלוא אותם, לענות אותם ובסוף גם לרצוח אותם. במשך 4 שנים, המקום הזה היה מתחם זוועות שקמבודיה לא ראתה מימיה. הסיור במתחם כלא שנקרא S21, עבר בין כל הכיתות, בין ארבעת הבניינים שהיוו את המתחם. אפרת ואני עברנו בין החדרים נחנקים ומתכווצים לתיאור המקום אותו שמענו דרך המכשיר, מפי המקומיים שעברו את התופת הזו. הבניין הראשון שימש לחדרי עינויים, שם היו קושרים את האסירים למיטות ברזל למשך זמן החקירה ומתעללים בהם, בכל חדר הייתה מיטת הברזל המקורית ותמונה על הקיר של איך שמצאו את החדר הזה, בד"כ עם גופה קשורה למיטה, שעברה התעללות קשה. המעטתי לצלם את המקום, בגלל המראות הקשים.
בקומות העליונות ראינו חדרי כיתות נוספים עם מיטות ברזל נוספות, תמיד רציתי להבין על מה לעזאזל היה להם לחקור את האנשים הללו ? אילו כבר סודות מדינה הם רצו להוציא מאזרחים רגילים ? היום הבנתי (דרך הדרכת האודיו), התשובה הקצרה היא – כי הם היו סדיסטיים מטורפים. התשובה הארוכה היא, הם חקרו אותם כדי להוציא מהם הודעות (כוזבות כמובן) כי הם סוכנים זרים, או מתנגדי שלטון או כל דבר אחר הנוגד את ה"אני מאמין" של תנועת החמר רוג'. אין כמובן אחד שעמד בעינויים, כולם נשברו בשלב כזה או אחר וחתמו על ההודעות השיקריות שהוצאו מהם בכוח והרבה כאב. כמובן שלאחר שהם "הודו" במעשיהם, הם הוצאו להורג כמעט באופן מיידי. כולם. את הניגודיות ניתן לראות בקומות העליונות, שמצד אחד נראית רצפת המסדרונות המפחידה הזו של אריחי החום לבן (שכבר דהויים) ומרחוק ניתן לראות את גורדי השחקים של העיר המודרנית פנום פן. החיים ממשיכים.
תמונה עם ניגודיות נוספת שצילמתי היא זאת – היופי של השמיים ומרחבי העיר מאחורי רשתות ברזל מאיימות:
בבניינים הבאים ראינו את תאי הכליאה של האסירים, תאים קטנטנים, ללא שירותים (לכל אחד הביאו דלי), בתנאים נוראיים
היה מאוד קשה לשמוע את סיפורי הזוועות שהמקומיים עברו כאן, אנחנו הולכים, מביטים ימינה ושמאלה ונחרדים מהסיפורים, אינני הולך לכתוב אותם כאן, כי אני לא חושב שזה יהיה נכון, אבל עד עכשיו ישנם סיפורים כאלו מפחידים שלא יוצאים לי מהראש. בדרך החוצה ממתחם הכלא, עברנו בין כמה דוכנים, די הופתענו לראות בן אדם זקן שמכר את הביוגרפיה של עצמו, הוא היה אחד משבעת האנשים ששרדו כאן את הכל, קראנו על זה במוזיאון, כי מי שנשאר בחיים היו אנשי מקצועות שהחמרים היו צריכים אותם, כמו טכנאי מדפסות, צייר, חשמלאי ועוד. אז את הטכנאי המדפסות הזה מצאנו במתחם יושב ומנסה למכור את ספריו האוטוביוגרפיים, ואוו. איזו עוצמה הייתה לרגע הזה. הוא איבד את אשתו ו-4 ילדיו בתקופה הזו, ישבנו לידו והוא חתם לנו על הספר, קנינו אותו והצטלמנו עם הבן אדם.
ראתה אותנו בחורה אחת כי רכשנו את הספר ומיד הובילה אותנו אל עבר פליט נוסף מבית הזוועות הזה, הוא היה הצייר שנשאר בחיים. התלבטנו מאוד, כי כל התהליך נראה לנו כבר יותר מידיי שיווקי, ז"א לא הטלנו ספק בסיפור הקשה שעבר, אך כשהבחורה הוציאה אותנו מהפליט הראשון אל השני, זה נראה כאילו מכונת שיווק עבדה כאן, החלטנו לוותר מלקנות גם את הספר שלו והיינו חצויים שמא עשינו את הבחירה הנכונה אח"כ. יצאנו ממתחם המוזיאון, מזמינים ריקשה שלקחה אותנו הביתה, אל הילדים. המראות והסיפורים ליוו אותנו לאורך כל הנסיעה, אפרת תהתה בקול רם, האם יש טוב בעולם הזה ? האם אנשים ביסודם הם רעים ? ופשוט בגלל הנורמות החברתיות בהן אנו חיים, אנחנו נעצרים או מונעים מלהוציא את הרוע שטמון בכולנו ? או אולי אנו טובים מיסודינו, רק שישנם כמה תפוחים רקובים בסל ? שאלות פילוסופיות שאין לנו עליהם מענה.
חזרנו הביתה, הילדים בינתיים למדו קצת ושיחקו בטלפונים שלהם, לפחות הם משחקים ביחד בעולם דמיוני באחד מהמשחקים שלהם, במשחק הם משתפים פעולה ומתכננים ביחד אסטרטגיות הגנה והתקפה. עם משחקים כאלו יש לי פחות בעיה. הכנו ארוחת צהריים מאוחרת, פסטה עם רוטב עגבניות, זה הלך מצויין עם תפוחי האדמה שבישלתי בבוקר. אחה"צ, בסביבות השעה 17:30, יצאנו כולנו מהבית, מאז הצהריים יורד כאן גשם בעיר (הוא תפס אותנו כשהיינו במוזיאון), וגם כעת ירדו גשמים לפרקים. אך בכל זאת החלטנו לצאת ולעשות משהו, אני בהתחלה תיכננתי להגיע למקום פתוח, אך בשל תנאי מזג האוויר, שינינו את תוכניותינו ונסענו במקום זאת אל קניון, הפעם הפעלתי את אפליקציית ה-Grab, מכיוון שלא מצאתי נהג פנוי באפליקציית ה-PassApp. הגענו קצת לפני 18:00 אל קניון Sorya Shopping Center, עוד קניון בעיר, הילדים קצת היו תוססים, אז החלטנו לחפש איזו אטרקציה בשבילם, מצאנו אחת כזו בקומה השניה, מתחם משחקים לילדים בו קיים ג'ימבורי מצד אחד ומיני שכונה בצד השני, שם הילדים יכולים לנהל חנויות, לנסוע על הכביש עם רכבים קטנים ועוד. לקח לנו מעט זמן להיכנס, כי לא הבאנו איתנו גרביים (שזה חובה) ולקח זמן עד שהם הביאו כאלו למכירה (2,000 ריאל לזוג), בסופו של דבר נכנסנו כולנו, כרטיס כניסה לילד – 2 דולר. הילדים התלהבו מהמקום, בזמן שאנחנו המבוגרים מתקשקשים בינינו
בשעה 20:00 התקפלנו משם, היה לנו מאוד קשה להוציא את הילדים מהמשחקים שלהם, בקומה התחתונה של הקניון נכנסנו לסופרמרקט רק כדי לקנות קורנפלקס וירקות ויצאנו עם שקית עמוסה בכל טוב, לאחר שהילדים הציקו לנו, הרשנו להם לבחור רק פריט אחד שהם רוצים, הם התלהבו מהעניין והחלו לחרוש את המדפים שתי וערב, כך גם ליה התלהבה כשהיא מצאה את האוצר שלה
יצאנו מהקניון, הזמנו לנו Rormork ועימו חזרנו הביתה עייפים ומרוצים, הילדים שיחקו מעט בניידים שלהם, אני התחלתי לכתוב בבלוג ולענות למיילים ובזה פחות או יותר סגרנו את היום. יום של ניגודיות בין המוזיאון הקשה לעיכול ולבין מגרש המשחקים שבקניון.