— 09/08/2023 , יום רביעי —
המסע שלנו נמשך בהילוך גבוה, אני כותב כעת מהעיר קיוטו – אליה הגענו היום, העיר שבה נשהה פרק זמן של כשבוע לפני שנמשיך הלאה. על העיר הזו שמעתי הכי הרבה סיפורים ולעיר הזו יש את הציפיה הגבוהה ביותר, אמנם לא הספקנו לראות הרבה היום כאן, אך אנחנו כבר יודעים כי המקום מציג את יפן המסורתית, הרבה יותר מטוקיו הענקית והמאיימת.
היום ישנו טוב לשם שינוי, אני התעוררתי בסביבות 7:30 בבוקר, שזה אומר שישנתי מעל ל-8 שעות רצוף, וואו, אני לא זוכר מתי זה קרה בפעם האחרונה… ירדתי לקומה הראשונה היכן שהסלון \ פינת אוכל והמטבח. הכנתי לעצמי קפה וישבתי מול המחשב, יובל כבר הייתה ערה, היא התעוררה היום ב-5:00 בבוקר וכבר סיימה את הספר השני של פרסי ג'קסון (קנינו לה אותו לפני ימים בודדים דרך האפליקציה "עברית"), היא הצליחה למצוא אפליקציה נוספת בה ניתן למצוא את החלק השלישי של סדרת הספרים הזו (עובדת על ה-Trail של ה-30 ימים). לאחר שסיימתי להכין את ארוחת הבוקר להיום, הערתי את כולם, מה שהיה חשוב לדעת: איך אפרת מרגישה היום? אז המצב עדיין דרעאק, היא עדיין חולה ועדיין חלשה. בזמן שסידרנו את החפצים שלנו והתארגנו בבית, דניאל החליטה להציג לנו את החידושים וההמצאות של השירותים היפניים בביתנו:
סיימנו עם האוכל ויצאנו החוצה, הצ'ק אאוט היה מהיר וקל, פשוט נעלנו את הדלת ושמנו את המפתח בדיוק באותו המקום שמצאנו אותו. בחוץ ירד גשם, כן, לאורך כל הלילה הגשם לא פסק. כך שאם היה לנו איזשהו שמץ של סיכוי אולי לצאת מוקדם היום ולבקר בשאר האטרקציות שפיספסנו בהאקונה – אז בא הגשם וחיסל אותם. הלכנו לכיוון ה-7Eleven שנמצא כ-2 דקות הליכה מביתנו (שכבר לא ביתנו), המתנו שם למצוא מונית או אוטובוס, מה שיבוא ראשון, בבוקר ניסיתי לברר לגביי Uber אך הם לא עובדים באיזור הזה, ניסיתי גם אפליקציה אחרת ייעודית ליפן וגם כאן – אין לנו מזל. אפליקציה שלישית רצתה ממני מספר טלפון יפני – מה שאין לי. טוב, נשארנו עם מה שיש. המתנו והמתנו, הזמן חלף לו ואני כבר התחלתי להיות לחוץ בזמנים, בסופו של דבר הגיע אוטובוס בשעה 11:15 , כ-7 דקות איחור ממה שהיה צריך להגיע, יאללה יש לנו שעה להגיע לתחנת הרכבת, מספיק זמן, גוגל הראה כי יש לנו 34 דקות נסיעה באוטובוס. אז הראה… בפועל היו פקקים מעצבנים לאורך כל הדרך, כך שה-34 דקות הללו הפכו להיות 50 בערך, בזמן הזה אפרת שוחחה עם זוג תיירים יפנים, עידו שאל אותם מיליון שאלות, והם היו חמודים וענו עם המון סלבנות…
הגענו אל תחנת הרכבת כמה דקות לפני שהרכבת יצאה, וואי וואי וואי, עוד לפני שירדנו מהאוטובוס אמרתי לאפרת כי אנחנו הולכים להיכנס ללחץ של זמן. כך היה, רצנו לאורך תחנת הנרכבת, ניסיתי להבין לאן עלינו להגיע, הבנתי כי שער מספר 13 הוא היעד, אוקיי, הגענו לשם, אבל היכן נכנסים ? שאלתי את אחד העובדים שם, ההוא השתמש בגוגל טרנסלייט כדי להסביר לי כי הכרטיסים שקניתי (ההם שהשווצתי כי עלו לי רק 644 ש"ח) – לא מספיקים ועליי לרכוש כרטיסים נוספים: Express, וואלה, הלכתי פה לאיבוד, לא הבנתי (למעשה עד עכשיו) למה יש את הפיצול הזה ? למה לא ניתן לרכוש את הנסיעה הזו בכרטיס אחד ? טוב, לא משנה, אין זמן כעת להבין, יש לנו רכבת שיוצאת עכשיו, פשוט רצנו למכונת הכרטיסים האוטומטית, רכשתי עוד 5 כרטיסים, הוספתי 16,000 יין, ומקווה שסגרתי סופית כעת את הפינה (סה"כ עלות הכרטיסים הינה: 1,000 ש"ח פלוס מינוס לכולנו).
עלינו במדרגות למעלה, השעה הייתה 12:08 בצהריים – דקה איחור וראיתי כי כבר הרכבת עומדת לצאת מהרציף, הדלתות כבר נסגרו, רצתי מיד לבחורה שעובדת שם, הצגתי לה את הכרטיסים ולשמחתי היא אמרה כי זוהי אינה הרכבת שלנו. אוקיי, נמתין, אבל כמה נמתין? משהו כמו 2 דקות, כי אז באמת הגיעה הרכבת שלנו, איזה מזל היה לנו, בזכות האיחור הזה, הספקנו לעלות על הרכבת, מספיק שהיינו מתעכבים היכנשהו בדרך, אם זה באוטובוס, או במכונת מכירת הכרטיסים, או מה שזה לא יהיה, היינו מפספסים את הרכבת… וואי, מזל באמת. מרוב לחץ, עלינו על הקרון הלא נכון (קרון מספר 7), אנחנו היינו צריכים להגיע לקרונות 1 עד 5 שם אין מקומות שמורים (כשקניתי את הכרטיס השני, לא היה לי זמן לבחור מקומות דרך המכונה, אז לקחתי את ה-Free Style). טוב הלכנו אל הקרונות הראשונים ומצאנו מקומות בתפזורת בקרון מספר 4, התיישבנו מפוזרים לאורך הקרון, אבל העיקר שהתיישבנו. סוף סוף יכולתי להירגע קצת מהאטרף הזה שעברנו. התיישבתי ליד בחורצ'יק יפני מחוייט ומעונב. מישהו שנראה מיליון דולר בישראל, אך ביפן הוא פשוט איש רגיל שהולך למקום עבודתו. הוא צילם בחוץ את הנופים, כך גם אני, רציתי להשוויץ לו קצת, איזו תמונה יפה אני מצליח לתפוס בחוץ במהירות הנסיעה של הרכבת:
ההוא לא התרשם, מנסה להגיד לי משהו שלא הבנתי, הוא פשוט עבר בנייד שלו לאפליקציית גוגל מפות והראה לי לא פחות מאשר את הר פוג'י, קיבינימאט, בניסוח שלי הוא בא להגיד לי: "מה אתה ילד ? מצלם לי שדות אורז וכפרים ? יש פה את הר פאקינג פוג'י !" , יואוו, איך יצאתי פיתה, עד שקלטתי את זה, ההר כבר התרחק וכעת הוא בזווית אותו מסתירים העננים, זה מה שהספקתי לתפוס ממנו (מסתתר מאחורי העננים):
אני יודע, לא התמונה הכי מרשימה שיש על ההר, לא כזו שתמצאו כשתחפשו את ההר הזה בגוגל תמונות, מה פתאום המפעל המכוער הזה נכנס לתמונה ? טוב, זה הזיכרון כנראה שיישאר לנו בבלוג הזה. בשביל תמונה שווה יותר, נצטרך להגיע לכאן שוב. רכבת הקליע, או ה-shinkansen טסה במהירות עצומה, קראתי כי היא מגיעה ל-320 קמ"ש. מהירות שיא שהיא חוויה לילדים (אני זוכר כי ב-2019 נסעתי ברכבת מהירה משאנחאי לבייג'נג עם אבא שלי, אז היא הגיעה ל-350 קמ"ש, אבל אנחנו פה לא משחקים ב-למי יש יותר גדול…), הנסיעה הייתה מאוד נוחה, מושבים עם מלא מקום לרגליים ודיילת שעוברת מידיי פעם למכור חטיפים ושתייה קלה. הילדים היו שקועים בטלפונים שלהם ואני נהניתי לצפות בנופים המתחלפים של יפן, וואי, איזו מדינה יפה היא.
הגענו אל תחנת הרכבת של קיוטו כשעתיים וקצת אחרי שיצאנו. דרך מיליון אנשים הצלחנו למצוא את היעד שלנו, תחנת רכבת מקומית שתביא אותנו קרוב לביתנו, השעה הייתה קצת אחרי 14:00 , המתנו לרכבת שתגיע לאסוף אותנו
לקח זמן עד שהיא יצאה ממקומה, בזמן הזה יצא לנו לשוחח עם בחורצ'יק צעיר – נועם שמו, הוא מדבר עברית (עם מבטא) וגר בשוויץ, בא לכאן עם חברו לטיול של 3 שבועות. הנסיעה אל הבית שלנו הייתה אמורה לקחת כ-10 דקות, אך בפועל היא לקחה יותר מחצי שעה. מה קרה ? משום מה הרמזורים במסילת הרכבת הפכו להיות אדומים, מה שלא איפשר לנהג להמשיך בנסיעה. וואי וואי, איזה בעסה, לאחר יום כזה, רצינו כבר להגיע אל מקום מגורינו
הגענו בסופו של דבר אל תחנת Inari, ובדיוק בזמן הזה ליה החליטה להירדם, מה זה אומר ? שבנוסף לתיקים הכבדים שאנו צריכים לקחת עימנו צריך גם לקחת את ליה על ידינו, הדרך אל הבית שלנו אמורה הייתה לקחת 6 דקות, אבל עם ההמתנה לרכבות שעברו הלוך ושוב, וגרמו לנו להמתין, זה לקח יותר, הרבה יותר
הבית החדש שלנו הרבה יותר קטן מהבית שלנו מאתמול, אך גדול יותר מהבית שלנו בטוקיו. התמקמנו בבית החדש. כולנו היינו רעבים, יצאתי החוצה אל סניף Lawson שנראה כי הוא יהיה סניף הבית שלנו (2 דקות הליכה), קניתי שם לכולם אוכל מוכן ושאר הדברים שאנו צריכים (חלב, ביצים, לחם…). חזרתי הביתה עם השלל והילדים החלו את ההתנפלות על האוכל, כן, הם בהחלט רעבים. בזמן הזה שלא הייתי כאן, החבילה שלנו הגיעה, לפני יומיים שלחנו את 2 התיקים הגדולים שלנו ב-7Eleven כדי שיגיעו אלינו לכאן, בדיוק בשעה הזו, כן, אפשר לסמוך על היפנים בשירות שלהם. כעבור כמה דקות נוספות, יצאתי שוב פעם לסניף Lawson, הפעם עם יובל שלא מצאה משהו הגון לאכול מכל מה שקניתי בפעם שעברה, אז קניתי גם שמן בישול ששכחתי לרכוש לפני כן. והוספנו עוד כמה קינוחים, יובל בחרה לעצמה נאגטס.
יצאנו אני ויובל מהחנות והתיישבנו בספסל על הרחוב, הילדה נישנשה את הנאגטס שבחרה ואח"כ אכלנו את הקינוחים, סתם ככה שוחחנו לנו שנינו לבד, ללא כל שאר הילדים. מעין זמן איכות, הסברתי לה על רכבים יפניים.
חזרנו הביתה, הילדים מתלהבים כאן בבית הזה מטלביזיית ה-65 אינץ', זה חידוש מרענן. לא נראה לי שקיבלנו כזה פינוק של מדיה מאז הבית שלנו בהואה הין – תאילנד, אי שם בסוף חודש מרץ. אני התחלתי לכתוב בבלוג והילדים הלכו להתקלח אחד אחרי השני. בערב החלטנו לראות את הסרט "קראטה קיד" כיאה לתקופה בה אנו נמצאים ביפן כעת. מצאתי אותו בנטפליקס, למרות שיש נטפליקס דרך ה-AppleTV (המחובר לטלביזיה), חיברתי את המחשב שלנו לטלביזיה וצפינו דרכו כדי שנוכל לראות תרגום בעברית. היה אחלה, הילדים נהנו לצפות ביחד, בעיקר עידו שממש התלהב מהסרט, אני חושב שאני צפיתי בסרט הזה לראשונה בקולנוע של קיבוץ אפיקים בגיל של עידו, אולי קצת יותר צעיר. אחחח… היו זמנים
— 10/08/2023 , יום חמישי —
טוב, אז החדשות הרעות הן שאפרת עדיין לא מרגישה טוב, ברמה כזו שכבר התחלנו לברר על מקומות כמו בתי חולים ומרפאות פרטיות לקחת אותה, החשש הוא שיש לה דלקת ריאות, או לחילופין – קורונה…
בבוקר כשעידו וליה התעוררו, החלטתי לקחת אותם לסיבוב קצר בשכונה, עידו חטף קריז כי סגרנו לו את הטלפון, אז בשביל קצת להרגיע את הרוחות החלטתי להוציא אותו החוצה. השכונה שלנו חמודה, אמנם הרבה רכבים עוברים בכבישים הראשיים, אבל כשנכנסים לרחובות הצדדיים, מגלים את השקט והשלווה של המקום, חצינו פסי רכבת ונהר קטן
כדי להגיע אל סניף של 7Eleven שנמצא בקרבת מקום הלכנו עוד כ-5 דקות, שם בסניף נתתי דרור לקטנים לגלות את עולם הנפלאות של חנות הנוחות הזו, אני שמתי לב למשהו מעניין שם, באיזור של המשקאות החריפים, יש גם כמה קרטונים של משקה, כמו קרטוני חלב שאנו קונים כל יום לקפה ולקורנפלקס, רק שבקרטונים אלו ניתן למצוא סאקה ושאר משקאות חריפים
קנינו סנדביצ'ים לארוחת הבוקר ולילדים סוכריות מנטוס בטעם פאנטה (לכל הילדים), והתחלנו להשלים את הסיבוב שעשינו בדרכינו חזרה הביתה. יצא לנו לעבור שוב פעם מול אותה תחנת רכבת עימה הגענו אתמול, וממולה יש את מקדש Inari המפורסם אליו נגיע בהמשך היום בהרכב מלא, אבל כקדימון צילמתי את הילדים בכניסה למקדש
חזרנו הביתה עם השלל, הערנו גם את הבנות, אני התחלתי להכין ארוחת בוקר, התיישבנו כולנו מסביב לשולחן הקטנטן שיש לנו בדירה שהוא נמצא ליד המטבחון הקטנטן שיש לנו פה בדירה ואכלנו כולנו ביחד
עוד מאתמול בערב הייתי בקשר עם משפחה ישראלית שגם הם נמצאים כאן בעיר, קבענו להיפגש היום ולטייל בעיר נארה הסמוכה לקיוטו, הם קמים מאוחר, בינתיים בזמן הזה יצאנו כולנו ביחד אל מקדש Fushimi Inari Taisha, שהוא אחד מהמקדשים המפורסמים בעיר והוא נמצא כ-5 דקות הליכה מהבית שלנו. המקום נבנה בשנת 711 לספירה, ממוקם על צלע ההר, המיוחד במקדש הזה הוא מאות השערים הבנויים מעל שבילים המובילים בתוך היער. איזה מקום קסום…
אז תחילה הגענו אל מכלול המקדשים עצמם, בכניסה למקום קנינו לאפרת תפוז שבעזרת מכונה חתכו את כל הביפנוכו שלו, תקעו קשית והנה – לשתות ישירות מתוך התפוז שנשאר שלם. הילדים חיסלו לאפרת את כל תכולת התפוז, בעאסה, דווקא היא אמורה הייתה לשתות אותו הכי הרבה, התענוג המפוקפק הזה עלה לנו 600 יין, פאקינג 7.5 שקל לתפוז! טוב נו, לפחות בתוך מתחם המקדש לא נעשקנו כמו בכניסה אליו.
המשכנו פנימה, אל היכן שמתחילים השבילים ביער, מקורים במאות השערים הצבועים בצבע כתום, קונטרסט נפלא לצבעי היער
איתנו היו עוד תיירים רבים, אבל זה לא הפריע לי, מאוד נהניתי מההליכה שם, הילדים הרבה פחות התלהבו, התלוננו הרבה מהחום, ההליכה, הצפיפות ונראה שהשערים אינם משפיעים עליהם כפי שהם משפיעים על ההורים שלהם,
עשינו כמה עצירות, בכל עצירה ישנו איזו מקדשון קטן שנבנה בתוך היער, המקומיים עוצרים בכל מקום ונושאים תפילה קצרה עם קידה, אפילו ראינו תור של אנשים הממתינים לאיזה מקום מסויים בו כמה אבנים עם קונסטרוקציה של עצים, זהו כנראה מקום תפילה חשוב, מספיק חשוב כדי לסדר את המקומיים לעמוד בתור, אנחנו ניסינו להבין היכן אנו נמצאים על המפה, כמה עברנו וכמה נשאר לנו
באחת מנקודות העצירה הגענו אל בריכה טבעית יפה, שם עצרנו כדי לנו ולשתות מים, היה חם והזענו לא מעט (טוב, אני הייתי אחראי על החלק של ההזעה), במקום הזה גם תפסנו את הילדים לשיחה, על ההתנהגות שלהם, מאז שעות הבוקר הם כל הזמן רבים, מתלוננים ורוטנים, רצינו לעשות לזה סוף, השיחה מעט עזרה
שם כמובן גם קיימים מקדשונים קטנים מעניינים עם פסלי דמויות של זאבים, ועוד הרבה שעקים קטנים כתומים המוצבים על האבנים שהם חלק ממקומות התפילה
בדרך חזרה, לשמחתם של הילדים, עצרנו בדוכן מסויים וקנינו להם גלידות, כאות הוקרה על המאמץ המושקע שלהם ללכת בשבילי המקדש מבלי להתפחלץ
שוב פעם ניסיתי את הגלידה המוזרה מכל, ה-Matcha ושוב פעם גיליתי כי היא מרה, אבל לא כל כך נוראית כמו זו שאכלתי במקדש שבטוקיו. יצאנו ממתחם המקדש המלהיב הזה, מאוד נהניתי שם, הוא כל כך מעניין ושונה מהמקדשים שאנו התרגלנו לראות בדרום מזרח אסיה
הלכנו לכיוון תחנת הרכבת, עלינו היה לתפוס רכבת אל העיר Nara – שם קבענו להיפגש עם מתי, שקד ושלושת ילדיהם. מהרכבת נראו נופים מדהימים של הסביבה הכפרית של יפן, מאוד נהנינו לצפות בהם.
לקח לנו בערך שעה (קצת יותר) להגיע אל תחנת הרכבת של נארה, שמסתבר שהיינו אמורים להגיע איכשהו לתחנה אחרת, קרובה אליה שמקרבת אותנו אל יעדינו להיום. טוב נו, לא נורא, אז היינו צריכים ללכת ברחובות העיר ברגל אל Kintetsu-Nara Station (כ-20 דקות הליכה), שם פגשנו את מטי ושקד, הם בדיוק היו בעיצומו של שופינג במתחם השוק החביב בעיר, כנראה שנמאס להם להמתין לנו אז החלו להסתובב שם. פגשנו אותם ושלושת ילדהים, הכרנו והיה נחמד, המבוגרים והילדים לא הפסיקו להתקשקש בשוק המקורה, בין לבין גם קנינו מצרכים, אנחנו מצאנו עגבניוות ומלפפונים, הם קנו פירות
התהלכנו באיטיות אל עבר מקדש Kōfuku-ji Temple שנמצא בפארק נארה.
מה מיוחד במקדש הזה או בכלל בכל הפארק ? שניתן למצוא כאן כמה עשרות או מאות של איילים מפוזרים בסביבה, הם חברותיים ומעוניינים בעיקר באוכל שניתן להם.
אז התיישבנו שם במתחם המקדש, מדברים, מקשקשים בינינו, כל משפחה התעניינה בסיפורים של המשפחה השנייה, אז הם מקיבוץ ברקאי, כעת מטיילים חודשיים וחצי מתוך 4 חודשים בסך הכל, זוהי למעשה חופשת קיץ מורחבת שהם לקחו לעצמם והחליטו לנצל אותה בטיול בחלק זה של העולם, עד כה הם היו בויאטנם ובפיליפינים, הגיעו לקיוטו בשבת, הם כנראה יעזבו את יפן אל לאוס ובסוף – תאילנד (איך אפשר שלא ?), מתי היא יועצת אירגונית ושקד עבד במשרד הביטחון. היה מאוד נחמד להכיר את המשפחה. אנחנו המשכנו ללכת אל תוך הפארק, שמענו כי יש כאן היום בערב גם פסטיבל אורות, זה אמור להיות מעניין. בפארק עצמו ראינו עוד הרבה מאוד איילים משוטטים להם ואוכלים דשא עם כל מיני שטויות שהאנשים החליטו לתת להם
אנחנו למעשה הגענו אל Noborioji Park, שהוא תת פארק של נארה פארק. הילדים הסתובבו להם בין האיילים הרבים, בשלב מסויים גם ראינו קשת בשמיים, שזה היה שינוי נחמד לראות
טוב, השעה הייתה כבר לקראת 18:00 ואנחנו התחלנו להיות רעבים, אז יצאנו כולנו ממתחם הפארק וחיפשנו מסעדה לאכול בה, התיישבנו במקום מסויים שנראה לנו סביר, הזמנו אוכל שהוא די ג'אנק, קראפים עם בשר בפנים, דניאל לקחה קראפ עם נקניקייה, אני עם חזה עוף… העניין הוא שהם דוחפים לשם טונות של מיונז, מה שהופך את המנה למאוד טעימה ומאוד לא בריאה. התיישבנו שם על 2 שולחנות, 2 המשפחות, אכלנו, דיברנו ונהנינו ביחד
בסביבות השעה 19:00, כשכבר החל להחשיך והפסטיבל החל, יצאנו החוצה, אני הייתי די לחוץ להגיע לשם ולהתקפל הביתה, הילדים ובעיקר ליה הראו סימנים של עייפות, אז נפרדנו ממתי ושקד ויצאנו לבד אל הפסטיבל, וואלה נחמד, פיזרו שם על הדשא הרבה נרות בתוך גלילי פלסטיק כאלו על הדשא של הפארק, כך שזה נראה כמו עששיות.
אנחנו התקדמנו יותר פנימה, היכן שהפסטיבל עצמו מתקיים, נדחסנו בין המוני האנשים שכבר בילו שם, עברנו בין דוכני מזון רבים, והגענו לשמוע הופעה של מוזיקאי המנגן על כינור – בחור מאוד מוכשר, מאוד התלהבתי מהמוזיקה שלו. עשינו שם סיבוב בפרקא החשוך שמואר ע"י ה"עששיות", היה מאוד יפה
אנחנו מיהרנו להגיע בחזרה הביתה, אני יותר נכון, הסוללה של הנייד שלי כבר הראתה אותות מצוקה, ואנחנו חייבים את הטלפון שלי כדי לדעת כיצד חוזרים הביתה (היינו כאמור בעיר אחרת), אז בשביל זה לקחנו אוטובוס שהביא אותנו אל תחנת הרכבת, בתחנה עצמה עלינו על רכבת מקומית (מאספת), כי נגמרו כבר הכרטיסים לרכבת המהירה, באחת מהתחנות בדרך היינו צריכים להחליף רכבת לכזו שנוסעת אל קיוטו, וזו לקחה שנים, נוסעת סופר לאט, עוצרת בכל תחנה ולעיתים בתחנות מסויימות נהג הרכבת היה יוצא מהעמדה שלו ונעלם לו לכמה דקות, איףףף איזה ייאוש.
לקראת הסוף, עוד היינו צריכים להחליף שוב פעם רכבת, אל אחת כזו שמגיעה לתחנה הקרובה לבית שלנו – Inari , ורק בשעה 22:00 בלילה נכנסנו אל מפתן פתח הדלת של ביתנו, וזו גם לאחר עצירה בסניף Lawson כדי לקנות לנו עוד כל מיני דברים לנשנש לפני השינה. היה לנו יום מתיש מאוד, ארוך מאוד ומספק. לקחנו את הילדים להתקלח מהר ולישון.
— 11/08/2023 , יום שישי —
אויי, איזה יום מחורבן היה לנו היום, לא זוכר לי יום כל כך מחורבן במסע הזה עד עכשיו, ואיזה בעאסה שזה הגיע דווקא כאן בקיוטו… מה עשינו היום ? בירוקרטיה והמתנות ברוב היום, מבחינת טיול ? כלום! היום זכינו לבקר בבית חולים יפני, וזה לא תענוג כל כך גדול.
לא ישנו הרבה בלילה, אפרת התעוררה עם הרגשה זיפת, המחלה שלה לא רוצה לדעוך, החלטנו כי היום אנחנו משאירים את הילדים בבית ויוצאים לבד אל בית החולים בעיר, ביררתי מקומות רפואה בקיוטו, כל המרפאות הפרטיות אינן מקבלות קהל באופן ספונטני, צריך להזמין תור מראש, העניין הוא שאין לנו כרטיס סים מקומי שבו נוכל להתקשר, כל החבילות כוללות רק את האינטרנט. לא משנה, יש לנו זדארמה, ניסיתי לחייג לכל מיני מקומות – ללא הצלחה. קיבינימאט זדארמה… טוב, אז הולכים לבית חולים, ביררתי גם בגוגל וגם בבינה המלאכותית איזהו בית החולים הטוב ביותר – התשובה הייתה: Kyoto University Hospital, יאללה, הולכים לשם, אבל רגע לפני, הכנו ארוחת בוקר לכולם, ווידאנו שהילדים מסודרים ועזבנו את הדירה, משאירים 4 ילדים לבד בבית. יש להם אוכל, מים, מטבח מתפקד, טלפונים, אינטרנט וטלביזיית 65 אינץ'. נראה לי שזה מספיק. יצאנו מהדירה שלנו, לקחנו את הרכבת אל עבר תחנת Jingu-Marutamachi Station, משם הלכנו ברגל עוד איזה 10-15 דקות הליכה לכניסה לבית החולים, כבר בפתח הכניסה הראשית קיבל אותנו שלט יפה המסביר כי יש שעות פתיחה לבית החולים ביפן, מה ??? כן, מה שקראתם:
אוקיי, גם דלתות הכניסה היו סגורות ולא נראה בן אדם אחד לרפואה שם במסדרונות. ממש מוזר. החלטנו להגיע אל הכניסה הצדדית של בית החולים, גם שם הדלתות נראו סגורות וגם שם כמעט ולא מצאנו אנשים, החלטנו כבר לוותר ולהגיע מחר בשעות מוקדמות יותר, אז בית החולים יהיה פתוח, ופתאום אפרת התקרבה לדלתות והן נפתחו, וואלה, נכנסנו פנימה, בית החולים הזה נראה כל כך שקט ודומם, כמעט ולא ראינו אנשים בפנים, אפרת הלכה לדבר עם אחת מהעובדות שם שבדיוק העבירה ציוד רפואי, ההיא לקחה אותנו אל מסדרון צדדי שם נאמר לנו כי יש רופא, או יופי, שמחנו שמצאנו אחד כזה. התיישבנו והמתנו על ספסלים שיקראו לנו. בזמן ההמתנה, החלטתי לצאת שוב פעם החוצה, חזרתי אחורה אל סניף ה-7Eleven שצמוד לתחנת הרכבת כדי לקנות מסכות לפנים, כן, לא חשבתי שנצטרך עוד את השיט הזה על הפנים שלנו, על כן את כל המסכות שלנו זרקתי ביום שעזבנו את וייאנטיין – לאוס אל התחלת ה-loop שלנו (ביום שנפרדנו מאמא שלי). בבתי חולים ביפן יש צורך בלעטות מסכה אז קניתי לנו כאלו כדי שלא נרגיש מוזרים באי נוחות. כשחזרתי בחזרה לבית החולים, אפרת כבר קיבלה מסכה מהצוות שם. טוב נו. נתנו לנו למלא פרטים בטופס
הגשנו את הטופס ונאמר לנו כי זמן ההמתנה, בין שעתיים לשלוש ועלות הטיפול יכולה להגיע עד ל-100,000 יין (קצת מעל 2,500 ש"ח), פאק ! טוב נו, לא חוסכים בבריאות, וגם ככה אנחנו מבוטחים, אז במקביל הייתי צריך ליצור קשר עם חברת הביטוח. המתנו והמתנו, בשלב מסויים החלטנו כי אני ממשיך הלאה ומשאיר את אפרת להמתין לבד, עלי היה לעשות גם כמה דברים בירוקרטיים. אתמול בלילה הלך לנו המטען של המחשב, לפני שיצאנו מפאי הלך לנו המטען הראשי שכבר קירטע זמן רב, ואתמול הלך גם המישני, זהו, אין לנו מחשב נייד עד שנטעין אותו (יש את המחשב הנייד של אפרת). אז המטרה שלי הייתה לחפש מטען חדש. ואין מקום טוב יותר מלהשיג מטען של לפטופ של ASUS מאשר ביפן (או כך חשבתי…), לקחתי מונית אל מרכז העיר (1,500 יין) ונכנסתי לחנות הראשונה – אין להם דבר כזה, נכנסתי לחנות השניה – שום דבר, שלישית – לא, רביעית שכח מזה, החמישית הוא עוד הוציא כמה מטענים ובדק את החיבור שלהם אל המחשב שלי, ו….? כלום. אין להם משהו מתאים, שאלתי אותו בייאוש היכן אוכל להשיג מטען כזה ? הוא הפנה אותי אל חנות ציוד מחשבים גדולה, כ-10 דקות הליכה משם, יאללה, הלכתי
מצאתי את המקום. המקום נקרא EDION , מצאתי את אחד העובדים, הוא ידע יחסית אנגלית ברמה סבירה, אבל מה עם המטען ? כלום, אין להם. זה יכול להגיע רק אחרי הזמנה מטוקיו. איזה בעאסה… מי האמין ?
עזבתי את החנות, מנסה לחשוב את דרכיי, איך אוכל למצוא מטען כזה ומאיפה… בזמן הזה הלכתי לכיוון תחנת הרכבת, חציתי נהר יפה
החלטתי להגיע בחזרה אל בית החולים ברכבת, עליתי על הרכבת הראשונה, בסה"כ מדובר ב-2 תחנות, אבל מה ? הרכבת דילגה על התחנה שבה הייתי אמור לרדת. איזה בעסה, ניסיתי לחזור תחנה אחת אחורה ברכבת אחרת, אך הרכבת החזור גם היא לא עוצרת בתחנה שלי. קיבינימאט, זה אומר שאני צריך ללכת ברגל. ומה ? בשמש הקופחת, ללא טיפת צל, הלכתי כחצי שעה עד לבית החולים בחזרה, הזעתי בטירוף והיה מאוד קשה לשים בבית החולים את מסכת הפנים כשכל הפנים שלי מזיעות. בזמן ההליכה אל בית החולים אפרת הצליחה להתקשר אליי דרך ה-הוטספוט של הרופא, היא ניסתה להסביר לרופא את הבעיות שלה ומה היא צריכה. אך היה לה קשה באנגלית וללא גוגל טרנסלייט. אני התעצבנתי, במקום להיות איתה כעת, אני פה הולך בשמש, נוטף זיעה וללא מטען חדש. מה השגתי בזה ? שום דבר. מיהרתי כמה שיכולתי להגיע אל אפרת, כשהגעתי היא בדיוק הלכה לעשות צילום חזה. המתנתי שם בחדר הממתינים. אפרת הצטרפה אליי בשלב מסויים ואנחנו המתנו לתוצאות, שללו לה כבר את הקורונה וזה לא נראה שיש לה דלקת ריאות, אך המתנו לאיבחון הסופי שלקח זמן רב עד שהגיע אלינו, בזמן הזה הלכתי לקנות לעצמי משהו לשתות מהמכונה האוטומטית שם ליד חדר ההמתנה. חיפשתי משהו מעניין, ומצאתי – Hot Milk Shake (עם דגש על ה-HOT), הזמנתי לעצמי כוס כזו והמכונה גם מציגה על מסך את אופן ההכנה מבפנים (התקינו בתוך המכונה מצלמה)
אפרת הייתה מופתעת מהרמה הלא ברורה הזו של שירותי הרפואה שם. היא הייתה צריכה להסביר לרופא מה עליו לבדוק. מוזר ממש. בשעה טובה הביאו לנו את הטופס המיוחל. אפרת ביקשה שיוסיפו למסמך גם מרשם רופא לתרופות שעליה לקחת. זה לקח לנו עוד שעה של המתנה בכיף (אפילו יותר נראה לי), השעה הייתה כבר אחרי 17:00 ואנחנו עם ילדים בבית לבד עוד משעות הבוקר. כבר נמאס לנו להמתין כל כך הרבה זמן שם.
עד שהמסמך המתוקן הגיע אלינו יצאה לנו הנשמה. כבר הצטערנו שביקשנו את השינויים במסמך – מה שייבש לנו את הצורה. בסופו של דבר שילמנו את החשבון, בסביבות ה-2,000 שקלים. יודעים לתמחר שם החבר'ה הללו. פתחנו תביעה מול חברת הביטוח. כעת אנחנו נכנסים למרדף אחר הכסף.
עזבנו את בית החולים, שנינו היינו מורעבים, אפרת קצת יותר, נכנסנו אל אותו סניף של 7Eleven וקנינו לנו מנות מוכנות, ממש מעבר לסניף, כשחוצים את מעבר החצייה, מגיעים לטיילת של העיר קיוטו לאורך נהר Kamo. התיישבנו שם אפרת ואני בשעת השקיעה, כאילו מישהו ממש תיזמן את הזמן והמקום בשביל ארוחה זוגית רומנטית של שנינו לבד, ארוחה שקנינו בחנות הנוחות הצמודה ב-12 שקל…
אכלנו ושוחחנו על דברים, מידיי פעם עברו על ידינו מקומיים עושים ג'וגינג ומוציאים את הכלבים שלהם לטיול. היה מאוד מהנה
סיימנו עם האוכל וחזרנו אל תחנת הרכבת. נסענו בחזרה הביתה תוך שאנחנו עוצרים בסניף של Lawson הצמוד לביתנו, קנינו שם ארוחת ערב לילדים, אותם ילדים שהזנחנו שעות על גביי שעות בדירה סגורה. כשנכנסנו הביתה, זה לא נראה כל כך שזה הפריע להם, הם היו שוקעים בעיסוקים שלהם, שזה אומר לרוב – בהייה מול מסך הטלפון. לפחות ווידאנו כי הם קיימו את החובות שלהם שזה לימודים. אכלנו את ארוחת הערב שקנינו לילדים, והתארגנו לשינה, היום יום שישי, בערב אפרת "הדליקה" נרות שבת ובירכנו, לא בדיוק הדלקנו מכיוון שהכיריים כאן חשמליים ואת המצית שלנו נאלצנו לזרוק בשדה התעופה של צ'ינאג מאי… לא נורא, העיקר הכוונה.
לגבי המטען – הייתי בודקת את אמזון יפן. יש להם כמעט הכל ומגיע לרוב תוך יום.
בהצלחה והחלמה מהירה (אגב, גם אנחנו בלינו מספר פעמים בכמה מקומות ביפן בבתי חולים… חוץ מזה שזה לוקח באמת לא מעט זמן, החוויה שלנו היתה ממש שונה. באסה שככה יצא לכם).
תודה רבה נעם,
כן, ניסינו אתמול לבדוק את האופציה של אמאזון יפן. לא מצאנו את הדגם הספציפי שיש לנו, ננסה שוב לחפש כשנגיע לוונקובר בעוד פחות משבוע, בינתיים מסתדרים עם הלפטופ השני 🙂