— 18/08/2023 , יום שישי —
התאריך אינו טעות, לא שכחתי לעדכן אותו, אנחנו פשוט חזרנו אחורה בזמן כשחצינו הלילה את קו התאריך הבינלאומי. בהמשך ישיר למאורעות הפוסט הקודם, כשהיינו על הטיסה מטוקיו לונקובר, לאחר שהתמקמנו במקומות שלנו במטוס והילדים התלהבו טילים מיחידות הבידור והמסכים האישיים של המטוס (Japan Airlines זו חברה ברמה מאוד גבוהה), הגיע זמן האוכל. אני הייתי בדיוק בזמן הצפייה של הסרט השני של אווטר (אני זוכר שראינו שלטים שלו לראשונה בקומת הקולנוע העליונה שבקניון של מייסור בהודו).
האמת שזו הייתה טיסה קשוחה בשבילי, כמו כל טיסת לילה, אינני נוהג לישון בטיסות לילה וכך גם הפעם, לא עצמתי עין, ניסיתי כמה פעמים לכבות את המסך ולנסות להירדם, אבל זה פשוט לא הלך, גם יובל לא נרדמה ודניאל מעט מאוד ישנה. צפיתי אח"כ בסרט נוסף אותו לא ראיתי – John Wick 4, וואלה, אין לי מושג איך הוא קיבל ציון כזה גבוה ב-IMDB… לקראת הנחיתה צפיתי דווקא מהטלפון הנייד שלי בסרטון שהורדתי מיוטיוב לפני כמה חודשים, מענין מאוד – Cycling Across Europe Alone , כשסיימתי לצפות בו, בדיוק נחתנו בונקובר.
הלכנו בטור כמו כל שאר הנוסעים אל איזור ביקורת הדרכונים, כבר אז נוכחתנו לראות פתאום בשלטים באנגלית (וצרפתית), כאן היה לנו הרבה יותר נוח להתמצא בסביבה אותה אנו יודעים לקרוא
המכונות האוטומטיות של סריקת הדרכונים לא עבדו לנו, לא הצליחו לסרוק את הדרכונים, אז נאלצנו למלא את טפסי ההגירה ידנית, עם הטפסים הללו עברנו תישאול קצר אצל אחד מפקידי המכס שתיחקר אותנו כפי שאף אחד אחר לא עשה זאת באף מדינה בה ביקרנו (איפה אנו ישנים, לכמה זמן הגענו, מה תכנון הטיול שלנו…), אבל זה ממש לא היה נורא, 2-3 דקות ועברנו גם את המשוכה הזו, אספנו את הכבודה שלנו, גם כאן לא היו בעיות מיוחדות, מנשא הגב של ליה לא היה על המסוע שלנו, ביררתי ובגלל שהוא פריט מיוחד העמיסו אותו על המסוע של הפריטים המיוחדים, שם מצאתי אותו במהרה. זהו, אנחנו רישמית נחתנו בונקובר, רישמית אנחנו על אדמת צפון אמריקה. ומה הדבר הראשון שעושים ? הולכים לשירותים כמובן. שם באולם הנכנסים, בין המולת הנוסעים, מצאנו את מקומינו על כמה כסאות, ליד דוכן תקשורת לרכשית כרטיסי סים, ביררתי את המחיר בדוכן, לא היה מאוד נורא כפי שמספרים בקבוצות הפייסבוק, בסוף קנינו חבילת גלישה עם סים ב-55 דולר קנדי ל-8 ג'יגה לחודש (בפייסבוק שמעתי על 80 דולר ל-2-3 ג'יגה בלבד), לגביי הטלפון שלי, איך שנחתנו במטוס הפעלתי את ה-ESIM שהתקנתי עוד בשדה של נאריטה – טוקיו, ולשמחתי זה עבד ללא כל בעיה. יופי, לשנינו יש בלוני חמצן בדמות חיבור לאינטרנט. השלב הבא היה לקנות אוכל לילדים המורעבים שלנו, בזה טיפלנו בדוכן המזון שממול
אני גם משכתי 400 דולר מכספומט (זה המקסימום שניתן) עם עמלה של 3 דולר קנדי. לאחר זמן רב, סוף סוף יצאנו מהטרמינל הנכנסים כדי לתפוס לעצמינו איזושהי הסעה לבית שלנו. איך שיצאנו החוצה שמנו לב להבדלים במזג האוויר כאן, היה ממש נעים בחוץ (22-23 מעלות) ואפילו מעט קריר בצל, הילדים התלוננו שקר להם, איזה הבדל בין זה לבין כל החודשים האחרונים בהם טיילנו שם נצלינו מחום והזענו כמו חמורים עם טמפרטורות של 33-38 מעלות לרוב.
העניין הוא שהבית שהזמנו בבוקינג היה בכלל בעיר לווין של ונקובר, עיר שנקראת: Surrey, חתיכת מרחק ממרכז העיר וחתיכת מרחק משדה התעופה, באמצעות תחבורה ציבורית, העניין היה לוקח לנו כשעה וחצי נסיעה, עם החלפה של כמה אמצעי חבורה עד ההגעה ליעד, עם התיקים הכבדים ולאחר לילה ללא שינה, זה נראה לנו קצת קשוח מידיי, בדקתי ב-אובר, עולה לנו 75 דולק לרכב גדול, סבבה. לקחנו את זה, הרכב הגיע תוך כמה דקות, אנחנו עלינו עליו והתחלנו את החצי שעה נסיעה עד לבית בית שלנו, בדרך כולנו נרדמנו או נימנמנו עד ההגעה, נהג הרכב היה בחורצ'יק צעיר וחביב שהזהיר אותנו מהעיר בה אנו מתגוררים, הוא אומר כי זהו המקום המסוכן ביותר בונקובר להסתובב בו מבחינת הפשיעה. ואוו, זה לא משהו שלקחנו בחשבון (האמירה הזו נשללה אח"כ ע"י נהג אובר נוסף עימו שוחחתי, מישהו שחי כאן ואומר שהמקום בטוח לחלוטין), טוב אנחנו הגענו אל הבית שהזמנו בבוקינג, Bear Creek Suite הוא נקרא.
לא צריך להתלהב, לא כל הבית הענק הזה שלנו, בטח לא לפי מה שאנחנו משלמים, לבית הזה יש יחידת דיור די גדולה בקומת המרתף עם כניסה מהצד (דרך השער השחור שרואים בצד), נכנסנו פנימה ללא כל בעיות (יש קודן בכניסה ומקבלים דרך האפליקציה את הקוד). התארגנו בחדרים, יש פה סלון גדול ומטבח מרווח, יובל שנרדמה כבר ברכב לכאן, נשכבה על הספה בסלון וזהו, לא היה עם מי לדבר. גם דניאל נרדמה על המיטה כך גם אפרת וליה, למעשה אני ועידו היחידים שהחזקנו את עצמינו ערים, זה לא פשוט, אנחנו לא ישנו כלל בלילה וכעת, בגלל הפרשי השעות, אנחנו נמצאים בשיא הצהריים בונקובר.
אירגנתי מעט את החפצים שלנו במטבח, עשיתי ביחד עם אפרת רשימה של מוצרים שצריך לקנות ויצאתי החוצה, למלא את המחסנים שלנו. תפסתי שוב דרך אפליקציית אובר הסעה אל הסופרמרקט הגדול – Walmart שנמצא כמה דקות נסיעה מכאן, תוך כמה דקות הגיעה רכב חשמלי מסוג טסלה, זוהי הפעם הראשונה שאני נוסע ברכב כזה. זה כל כך נוח שכעת אני משלם על הנסיעות דרך כרטיס האשראי אותו הייתי צריך להכניס לאפליקציית אובר, לא צריך כל הזמן להתעסק עם הארנק ומזומנים. הגעתי כאמור אל סופרמרקט Walmart שנמצא במתחם קניות של האיזור, או למעשה ב-Downtown של העיר Surrey. ובאמת זהו סופרמרקט עצום, זוהי הפעם הראשונה שלי ברשת הקמעונאות הגדולה בעולם וכאן חטפתי את השוק התרבותי בין מה שחוויתי בשבועות האחרונים ביפן לבין מה שאני רואה כאן, וכאן יש תרבות מערבית לא שונה בכלל מזו של ישראל, רוב התושבים כאן הם בכלל מהגרים מאסיה (בעיקר הודו), ומערכת היחסים בין האנשים והסביבה שונה מאוד מזו של יפן, ביפן יש המון כבוד, הכלה וראיית האחר, כאן ? כל אחד לעצמו, אם מישהו חותך אותי במהלך ההליכה, הוא פשוט עסוק בעיסוקו, ביפן הבן אדם מלכתחילה לא היה עושה את זה ואם כן, היא קד קידת התנצלות לכבודי. מילאתי את סלסלת הפלסטיק הגדולה שלקחתי בכניסה ומילאתי אותה לפי רשימת המוצרים שהכנו מבעוד מועד, הייתי יכול למלא גם סלסלה נוספת, אבל אח"כ אני זה שסוחב את הכל אז הגבלתי את עצמי, שילמתי בקופה ויצאתי מהסופר, מזמין שוב פעם אובר הפעם בדרך חזרה לבית שלנו. כאן בבית כולם עדיין ישנו (מלבד עידו), פרקתי את כל הציוד על השולחן (בתמונה לא רואים את שקית השניצלונים וצרור שיני שום):
והמחיר של הכל ביחד ? 87 דולר קנדי שזה בערך 270 ש"ח. בארץ בקלות סל קניות כזה היה מגיע ל-500 שקלים וזה לא שקנדה זולה, היא פשוט לא יקרה כמו ישראל
הכנתי לעידו ארוחת צהריים או ערב או איך שלא נקרא לזה, הכל כבר התהפך לנו. ישבתי עוד קצת על המחשב וגם הספקתי לרשום מעט בבלוג. בסביבות השעה 20:00 כבר נפלתי מהרגליים, הלכתי להתקלח עם מים רותחים (קר כאן כשהשמש שוקעת) ופשוט נפלתי על המיטה, אפילו לא יכולתי להמתין עד שה-restart של הטלפון הנייד שלי יסיים, וכבר נרדמתי כשהמכשיר עליי.
— 19/08/2023 , יום שבת —
אנחנו עדיין מתאקלמים מהטיסה הקשה שהייתה לנו ומהג'ט-לג העצבני שהיה לנו. את החצי הראשון של היום אפרת והילדים העבירו בשינה, כמה שרציתי שיקומו מוקדם ולהתאקלים טוב ומהר יותר לשעון קנדה, זה לא בדיוק עבד. העניין הוא שעכשיו עוד אנחנו יכולים לאפשר לעצמינו לישון עד מאוחר, אבל ממש בקרוב, זה כבר לא יצא לפועל, יש לנו לו"ז צפוף לקנדה, עם הרבה עבודה וחייבים לקום מוקדם כדי להספיק את הכל.
אני התעוררתי בסביבות השעה 10:30, לאחר שבלילה התעוררתי ולא חזרתי לישון בהקדם, גם אפרת, דניאל ויובל היו ערות. התעוררתי, ציחצחתי שיניים ונכנסתי למחשב, להשלים כל מיני פערים, לא הייתי הרבה זמן במחשב כי עליי היה לצאת. בתוכנית שלי להיום רציתי לתת הזדמנות נוספת, הפעם במדינה חדשה אל המטען של הלפטופ שלי, בדקתי לגביי חנויות מחשבים, היו כמה כאלו, במרחק של 20 דקות הליכה, אוקיי, לאחר ארוחת בוקר (קורנפלקס), יצאתי החוצה והתחלתי ללכת. אהבתי את הליכת הבוקר (המאוחרת) ברחובות העיר Surrey, רחובות עם בתים אמריקאים טיפוסיים, הכל רחב, גדול ויפה. ההיפך הגמור מערי יפן הצפופות עם הבתים הקטנטנים בהם גם ישנו. הגעתי אל המקום הראשון, הטכנאי בדק ואפילו הצליח להטעין את המחשב שלי עם המטען האוניברסלי שלו, אך המליץ לי לקנות מטען מקורי של החברה של המחשב שלי – ASUS, הוא אמר שמטען לא מקורי יכול לשרוף לי את לוח האם, הודיתי לו מאוד על ההגינות והיושרה, והמשכתי להסתובב ולחפש מטען מקורי, זה לא בדיוק עבד עד שהגעתי אל חנות מחשבים בשם: B4U Video & Computers, את העובד שם לא אהבתי מלכתחילה, ההוא ניסה למכור לי כל מיני מוצרים בחנות, מעין שיווק אגרסיבי כזה. לא אהבתי (והזכיר מאוד את הודו). אבל מה ? הם פתרו את הבעיה שלי, ועוד איך פתרו. הטכנאי של המקום השכיל להבין כי הבעיה אינה כלל במטען אלא בכבל החשמל שמתחבר אליו, כבל של קומקום חשמלי אותו ניתן למצוא בכל חנות חשמל. יוואווו… אני לא מאמין, איך לא חשבתי על זה וישר הסקתי כי הבעיה היא במטען עצמו? טוב, שמחתי מאוד שהבעיה נפתרה, אך התבאסתי על השטות הזאת שלא השכלתי להבין בעצמי. רכשתי את הכבל ב-10 דולר, ביקשתי חשבונית והליצן הזה הביא לי כרטיס ביקור עם מחיר הכתוב בכתב יד עליו. נו באמת, מה אנחנו בהודו? כמה טמבל אתה חושב שאני ? טוב, בסוף החשבוניות הרישמית יצאה אליי. אני המשכתי הלאה, ראיתי ממול (במרכז המסחרי) כי יש סופרמרקט מקומי, שהרבה מהמוצרים שלו היו מיובאים מהודו, קניתי את הקלאקנד המפורסם (ספויילר: זה לא שווה כלום!). וחזרתי הביתה עם אובר.
כאן בבית כולם ישנו עדיין, השעה הייתה כבר צהריים ואני התחלתי להעיר את הילדים, לא בדיוק עזר, הם המשיכו לישון כמו בולי עץ. פתחתי את המחשב והתחלתי לערוך את הסרטון סיכום על יפן (באיחור של כמה ימים, פשוט בימים האחרונים של יפן לא היה לי טיפת זמן פנוי), הילדים התעוררו בעזרתי כשסיימתי, השעה הייתה כבר 15:30 ואני התבאסתי, בסופו של דבר, הילדים עדיין חיים בשעון יפן, וחייבים לעשות כבר את המעבר הזה לכאן. הכנו ארוחת בוקר \ צהריים \ ערב, מי יודע מה זה, השעה הייתה כבר 16:00 עד שאכלנו:
רק בשעות אחה"צ המאוחרות יצאנו כולנו מהבית, הגיע הזמן לראות קצת את קנדה, לא ? אז יצאנו והזמנו אובר שייקח אותנו אל יעדינו, בזמן ההמתנה לרכב מחוץ לבית, גם קצת התפעלנו מהבניה המרווחת של השכונה והצטלמנו ביחד ברחוב מחוץ לבית
הנסיעה אל White Rock Pier לקחה כ-20 דקות נסיעה, ותמורת 51 דולר גם הגענו עד לשם בדיוק. שמעתי על המקום לראשונה מאותו נהג אובר שלקח אותנו משדה התעופה לבית שלנו, וזה באמת נראה מקום נחמד, כשביום שבת בערב הוא גם היה מפוצץ באנשים, איך שירדנו מהרכב שמענו מוסיקה לאטינית חזקה, ומסיבת ריקודים חיצונית לרווחת תושבי העיר White Rock. כמובן שגם אפרת הצטרפה לביזנס
סיימנו נעם הריקודים, המשכנו אל הליטופים, בחורצ'יק מקומי יצא לטיול עם כלב ההאסקי סיבירי שלו (נראה לי), כלב ענק בן 4, העונה לשם צ'יף. הילדים שלנו עפו עליו, בעיקר עידו
המשכנו ללכת עוד כ-2 דקות עד למזח המפורסם כאן בעיר, על השלט בכניסה אליו היה רשום כי זהו המזח הארוך ביותר בקנדה, טוב נו… היה שם קר ללכת על המזח, רוחות קרירות חזקות הצליפו בנו, למרות שהיינו לבושים חם, היה קר, כנראה שאנחנו לא בדיוק רגילים לטמפרטורות כאלו, לאחר חודשים רבים בחום של דרום מזרח אסיה.
בתחילת ההליכה על המזח, מקומי אחד הציע לנו לצלם אות כולנו, הפעם הסכמתי, וזוהי התוצאה (ניתן ברקע לראות את רכבת המשא שעוברת ממערב למזרח).
המשכנו עד לקצה, שם הילדים התפעלו מכוכב ים השוכב על הסלעים, ראינו גם שחפים רבים ואת אדמת ארה"ב ברקע (אנחנו קרובים כאן לגבול)
אוקיי, חזרנו בחזרה על החוף, בגלל הקור החלטנו להתקפל כבר הביתה, השעה הייתה 20:00, השמש יורדת כאן יחסית מאוחר, ניסינו למצוא מונית דרך אובר וכלום, אין מוניות באיזור. החלטנו להמשיך רגלית אל מקום אחר, בו אולי יש פחות פקקים, אולי אז הנהגים יסכימו לקחת את הנסיעה, אז התרחקנו מאיזור החוף, אל פנים היבשת, כיוונתי לאיזור מרכז העיר, הלכנו משהו כמו 15-20 דקות בעליה מעצבנת, ניסיתי שוב ושוב להזמין דרך האפליקציה ולא הצלחתי להזמין רכב, מה גם שחברת ויזה בפעם השניה החליטה לחסום לי טראנזאקציה מחשש להונאה, התקשרתי אליהם עצבני והודעתי להם כי אני מטייל כעת בקנדה ושיפסיקו לחסום לי פעולות מכאן. ניסיתי להזמין גם אובר עם רכב קטן יותר (עד 4 אנשים) ובום – תוך 3 דקות כבר הגיע רכב. ז"א שיש כאן מצוקה של רכבים גדולים, הנהג הסביר כי הוא אינו יכול לקחת את כולנו וכי אינו יכול לקחת את ליה ללא בוסטר, היחיד בקנדה ששם דגש על פאקינג בוסטר. טוב, עזבנו אותו והתקשרתי לחברת מוניות, שלחו אלינו 2 מוניות (כי אין רכב גדול), בדיוק אז מצאתי סוף סוף רכב גדול באובר שהסכים לבוא ולקחת אותנו, טוב, ביטלתי את ההזמנה של 2 המוניות (אחת מהן כבר הגיעה אלינו, לא נעים). אנחנו נסענו לבית עם נהג מקסים ממש, שלא הפסיק לדבר, הוא נתן לי הרבה טיפים להמשך הטיול שלנו כשהבין את המקומות בהם נבקר. חזרנו לבית באושר (הנסיעה חזרה הייתה 47 דולר, כי היא נלקחה ממקום אחר), כאן בבית הכנו ארוחת ערב – פסטה רוזה בהנהלת דניאל, אכלנו כולנו, הילדים נכנסנו לטלפונים שלהם, משחקים ביחד Roblox, לפני השינה.
— 20/08/2023 , יום ראשון —
היום ביקרנו במרכז ונקובר, עזבנו מעט את הבועה שלנו בעיר Surry וגם נפגשנו עם חברה ותיקה, אותה לא ראיתי קצת מעל 20 שנים. וזה היה יופי של יום היום. השעון המעורר העיר אותי בשעה 9:00 בבוקר, לאחר עוד לילה קשה מאוד, הילדים הלכו לישון בסביבות השעה 3:00 לפנות בוקר, כך שאף אחד לא ישן הרבה. הערתי אותם למרות הקושי, איננו רוצים ששוב פעם הם ישנו כל היום וילכו לישון לפנות בוקר, הגלגל הזה עם שעון יפן חייב להיפסק, והוא נפסק (אני מקווה) היום בבוקר. הכנתי ארוחת בוקר מהר, חביתות, לחמים, סלט ירקות… אנחנו התארגנו, אכלנו ויצאנו מהבית שלנו, תפסנו מונית דרך אובר אל תחנת הרכבת King George, רכשנו כרטיסים (קצת מעל ל-3 דולר למבוגר, ילדים לא משלמים), והגענו עם הרכבת מהתחנה הראשונה עד לתחנה האחרונה ב-Waterfront Station
שם ירדנו ונכנסנו אל קניון גדול עם מתחם אוכל, לידו נכנסנו לבית מרקחת וקנינו שם תוספי מזון, וויטמינים וכדורים פרוביוטים לאפרת, שתרגיש טוב יותר מהקירור שלה שנמשך כבר כמה שבועות, עוד מתחילת יפן. מחוץ לחנות, לאחר שהיינו כל הבוקר בקשר דרך הוואטסאפ פגשנו את מריה. מריה היא חברה ותיקה עוד מהארץ, בפעם האחרונה שראיתי אותה היא הייתה בת 12, היום היא כבר בת 32, איך 20 שנים התעופפו להם. מריה היא הבת של סלבה – מאמן האתלטיקה קלה שהיה לי בתקופת התיכון. הם היגרו לקנדה לפני בערך 20 שנים ומאז לא ראיתם. איזה כיף היה שוב להיפגש (אני מקווה שאת סלבה ואישתו – ריטה נפגוש בהמשך הדרך בטורונטו). אנחנו יצאנו החוצה והתחלנו ללכת לכיוון Stanley Park.
ההליכה מה-Waterfront אל Stanely Park לקחה לנו בערך חצי שעה, אולי אפילו יותר, הליכה נינוחה במהלכה שוחחנו המון עם מריה, ניסינו להדביק פערים מה-20 השנים האחרונות, אנחנו סיפרנו לה על המסע שלנו, היא על החיים שלה כאן בונקובר, היא עזבה לכאן מטורונטו לאחר ה-COVID. בכניסה ל-Stanely Park קנינו לילדים חטיפים, גלידות ושתייה ממותקת, לדחוף להם סוכר זה תמיד טוב כשהם עייפים (הם כאמור לא ישנו הרבה בלילה), אכלו את הכל. המשכנו הלאה, ונכנסנו לפארק, מקום יפה, מאוד ירוק, מושקע עם גינות
בדרך חיפשנו גם שירותים כדי שאפרת והילדים ילכו להתפנות, מצאנו עץ רחב שהיה נחמד להצטלם איתו, זהו סיפתח אני מאמין למה שאנו הולכים לראות בהמשך הדרך באי ויקטוריה (קראתי כי ישנן שם עצי ענק)
ליד השירותים מצאנו גן שעשועים קטן, וישיבה קטנה ל-5 דקות שם הפכה בקלות ל-50 דקות ואף יותר, הילדים תחילה שיחקו בגן השעשועים, ואח"כ נתנו להם מעט זמן איכות מול הטלפון כדי שנוכל לקבל גם אנחנו עוד זמן איכות עם מריה ולשוחח איתה בפרטיות מבלי שכל הזמן איזה ילד או ילדה יפריעו לנו באמצע השיחה. דניאל גם הראתה את כישורי עיצוב השיער שלה שעשתה לאחותה הקטנה קוקו גבוה
בסביבות השעה 17:00, אנחנו כבר התקפלנו מהמקום, עשינו את כל הדרך חזרה מהפארק אל תחנת הרכבת, בדרך שוב עברנו דרך המרינה ומאות הסירות \ יאכתות שהחנו שם במעגן
בחוף ראינו המוני צעירים מחופשים לדמויות באינמה (הקומיקס היפני), מסתבר שישנו היום כאן איזשהו אירוע בו החבר'ה מתחפשים. זה היה נחמד לראות ותזכורת לא רעה על יפן ממנה הגענו לפני כמה ימים. שם בכניסה אל הקניון של ה-Waterfront נפרדנו ממריה, היא המשיכה בדרכה אל ביתה שנמצא כחצי שעה הליכה מכאן (היא אוהבת ללכת ברגל את העיר). וואי, כמה היה כיף להיפגש איתה, וכמה מבאס זה היה להיפגש רק לכמה שעות בודדות. אבל עדיף את זה מבכלל לא… נכנסנו אל הקניון וישר אל מתחם המזון שם, הילדים היו רעבים, קנינו להם Subway שיהיו מרוצים (כי התור למקדונלדס היה ארוך מאוד)
סיימנו לאכול ותפסנו את הרכבת בחזרה לעיר שלנו – Surrey, הנסיעה לקחה כ-45 דקות, במהלכה אפרת ועידו נרדמו. הערתי אותם לקראת הירידה מהרכבת בתחנה האחרונה. הזמנו מהתחנה (King George) מונית דרך אובר, נכנסנו הביתה וכאן הכביסה שמסרנו היום בבוקר הגיעה אלינו נקייה, ריחנית, אך לא מקופלת, זהו כנראה הסטנדרט כאן בקנדה לשירותי כביסה, אין פה עובדים ב-10 רופי לשעה כנראה… בערב הכנו ארוחת ערב קלה, בעיקר לליה שלא בדיוק אכלה, כשאנחנו טרפנו את הסנדביצ'ים של Subway, לקחנו את הילדים לישון יחסית מוקדם (סביבות 22:00), כי מחר יש לנו יום ארוך, מחר אנחנו סוף סוף מתחילים את המסע שלנו בקנדה, עם הרכב השכור שנאסוף בבוקר.