— 13/05/2023 , יום שבת —
הגענו היום לעיר הבירה של לאוס – ואנטיין, בתכנון המקורי היינו אמורים להגיע לכאן כבר לפני כשבוע, אבל המציאות הראתה לנו אחרת, נפרדנו היום מואנג ויינג שאירחה אותנו מדהים ב-10 ימים האחרונים, באמת יעד ששווה להגיע אליו כשנמצאים בדרום מזרח אסיה, להוציא יום מנוחה אחד, בכל שאר הימים עשינו דברים בעיירה עצמה והסביבה היפייפיה שלה. התארחנו בשני מקומות לינה, הראשון מעאפן, השני מעולה, ובכל בוקר פתחנו בארוחה הכוללת ביצים, באגטים, מעט ירקות ושתיה חמה וקרה.
כך גם קרה היום, זה נראה כי הילד הקטן של מנהלי המקום מאוד התחבר לעידו וליה, רואים שחסרה לו חברה, הוא בכל הזדמנות ניגש לקטנים שלנו, מוציא שקית מלאה בצעצועים ומנסה להציע להם לשחק איתו. ילד חמוד.
בזמן הארוחה, יובל הראתה את כישוריה ודמיונה להפוך כמעט כל צלחת אוכל לפרצוף, או יצירת אומנות אחרת פרי מחשבתה
סיימנו עם הארוחה, חזרנו בחזרה לחדרים שלנו כדי לארגן את התיקים, כבר הרבה זמן שלא נגענו בהם וכעת היינו צריכים להתעסק עם האריזות, קצת לפני השעה 11:00 בבוקר נהג המונית הגיע לגסט האוס, הורדנו את התיקים והעמסנו אותם על הרכב, נפרדנו מהזוג הכל כך נפלא הזה שמנהל כאן את המקום, ויצאנו לדרך תוך שאנו עוברים בפעם האחרונה את כל הרחובות בהם הלכנו, את כל המסעדות בהן אכלנו ואת כל שאר הנקודות כאן בעיירה בהן ביקרנו בימים האחרונים. היציאה מהעיירה הובילה אותנו די מהר אל כביש מהיר, כביש אגרה, וואלה, זה חדש לי כאן בלאוס, אז מסתבר שהסינים, מלבד פיתוח תשתית הרכבת, גם בנו לאחיהם הקטנים כביש מהיר אשר קוראים לו: China – Laos Expressway , בחוץ היה מעונן וירד גשם לפרקים, מה שנתן נופח דרמטי יותר לסביבה הפראית שקיימת בלאוס הכפרית
הנסיעה לויאנטיין עברה בנעימים. הנהג היה די לחוץ על הכביש וזה נראה עליו, כנראה היה לו ביזנס נוסף לעשות בבירה והוא מיהר להגיע לשם. אני צפיתי ברוב הזמן בנייד שלי, קצת שמעתי מוסיקה וגם למדתי דברים חדשים הקשורים לעבודה, אני מעוניין להכניס נושא חדש וחשוב בעבודה, ובנסיעה הזו הגיעה לי פריצת הדרך של – איך לעשות זאת. כעבור כשעתיים של נסיעה, הגענו אל יעדינו, אל מלון – Khampiane Hotel, אותו מנהל אחיו של מנהל ה-MayLay שהיינו בו בואנג ויינג ודרכו הגענו אליו. הורדנו את התיקים הרבים שלנו מהרכב ונפרדנו במהרה בברכת "שלום ולא להתראות" מנהג הוואן שמיד המשיך הלאה (עשה את המליון וחצי קיפ שלו)
כאן במלון קיבלנו 3 חדרים, חדר עם מיטה זוגית, לי לאפרת ולליה ו-2 חדרים נוספים עם 2 מיטות יחיד לשאר. החדר עם המיטה הזוגית היה משמעותית קטן יותר מהשאר, בעאסה, אבל מסתדרים. כולנו קצת נחנו בחדרי המלון, הילדים שיחקו בינם לבין עצמם במשחק רשת דרך הניידים שלהם, אמא שלי נחה ואני ואפרת קצת שוחחנו על המשך הטיול ותיכנונים לגביי השהייה שאנו מתכננים לעשות ב-פאי שבצפון תאילנד לקראת סוף החודש. כבר עכשיו אנו בודקים לגביי מסגרות לימוד לילדים ומקומות לינה לפרק זמן ממושך.
בסביבות השעה 14:00, הגיעה אלינו מאיה, עם מאיה התכתבתי היום בבוקר כשרשמה בקבוצת הוואטסאפ שהיא מחפשת לקנות כדורי מלרון (נגד מלריה), אנחנו יצאנו מהארץ עם 120 כדורים, שלא השתמשנו אפילו באחד מהם עד עכשיו (טפו טפו…), ועוד מעט אנחנו מסיימים את הטיול באיזורים המסוכנים (ביפן וקנדה יש אפס מלריה), אז נפגשנו איתה בלובי ומסתבר כי פגשנו אותה יומיים לפני כן במסעדה בואנג ויינג, אפילו העלתי תמונה שלנו פה בבלוג כשישבנו במסעדת Green ומאחורינו השקיעה עם ההרים המרהיבים, אז מאיה הופיעה ככה בצד השמאלי של התמונה, לפני יומיים שוחחנו איתה מעט, משהו כמו "שלום – שלום", וזהו. אז כעת המפגש היה ארוך ומשמעותי יותר. וואלה, סגרנו לה פה יופי של פינה, היא מאוד חששה להמשיך לדרום לאוס ולקמבודיה ללא טבליות המלריה. מכרנו לה כמחצית מהכדורים שלנו ונפרדנו לשלום.
חזרנו לחדרים, לא לאורך זמן, כי חלקינו היינו רעבים, החלטנו להשאיר את הילדים הגדולים לבד בחדר, להמשיך לשחק במשחק הרשת שלהם ביחד עם חבריהם בישראל, יצאנו אני, אפרת, ליה ואמא שלי למסעדה שממול לבית המלון שלנו, אני רציתי מאוד אוכל מקומי, ושם מצאנו את מבוקשי, המקום נקרא בפשטות: Mrs. Sengchanhphone, אני הזמנתי מרק פו (מנה ויאטנמית) מצויין, אפרת וליה הזמינו פאדתאיי, ואמא שלי גם כן תבשיל מטוגן עם הרבה תבלינים ושמן. בסדר, 330K קיפ ויצאנו מרוצים יחסית מהמקום.
המשכנו ללכת במורד הרחוב, קצת לחוות ולטעום מהעיר בירה של לאוס, אז זוהי בהחלט עיר, עם המון חנויות ודוכני רחוב, בדרך מצאנו מתחם של שוק לילה שעדיין היה סגור, אך לשם אני בהחלט מתכוון להגיע מאוחר יותר היום, נכנסנו אל סופרמרקט שבדקתי באינטרנט לפני כן, הוא נקרא: D-Mart Siho, סופרמרקט יחסית גדול, עשינו בו סיבוב, אמא שלי מצאה לראשונה כאן בלאוס חלב שיבולת שועל, מיד קנתה.
סיימנו את הסיבוב החביב ברחבי הסופרמרקט וחזרנו באותו הרחוב אל המלון שלנו, מכיוון שליה קיבלה את מה שרצתה – סוכריות שוקולד M&M, היא פתאום הסכימה ללכת ברגל כל הדרך חזרה הביתה
שם בחדרים, אני המשכתי בעבודת המחקר שלי הקשורה לעבודה, אפרת הלכה לחדר של אמא שלי והן קישקשו את עצמן לדעת. בערב, בסביבות השעה 19:00, אמא שלי לקחה את שלושת הילדים הגדולים, אלו שלא אכלו כלל צהריים, החוצה לרחוב למצוא להם משהו לאכול. עוד מעט אנחנו נפרדים, אמא שלי חוזרת הביתה, הילדים כבר עכשיו מאוד מצוורחים על כך, אז החלטנו לתת לסבתא לבלות עם הנכדים שלה לבד בארוחת ערב. בשלב מסויים גם אני נעשיתי רעב, אפרת נשארה בחדר עם ליה שהייתה צריכה כבר ללכת לישון (לא ישנה צהריים גם היום), אז יצאתי לבד. כבר הרבה זמן שלא יצא לי להסתובב לבד במסע הזה (אני זוכר את הפעם הראשונה שלי במסע, זה היה בדוליקל – נפאל, זה הרגיש לי אז מאוד מוזר), הגעתי, איך לא, לשוק הלילה הממוקם בהמשך הרחוב. מתחם השוק אינו גדול, הסתובבתי בין שלל הדוכנים הצבעוניים, תוך שמידי פעם אני עוצר לקנות לי משהו שנראה מעניין, מעין ארוחת טעימות עשיתי לי שם, ואני מאוד אוהב את זה (עשינו זאת לראשונה בשוק של קאנצ'נבורי הנפלא), תחילה קניתי את בלילת האורז + קוקוס שאני כל כך אוהב:
אח"כ החלטתי לנסות משהו מוזר, שונה אבל נראה טעים, סוג של פנקייק עם קוקוס וטארו (קניתי אחד מכל אחד), היה מצויין
המשכתי עם שיפודים של בשר חזיר וירקות טבולים ברוטב חריף
ולקראת הסוף, נעצרתי בדוכן סושי, שם הזמנתי כמה חתיכות של סושי, מכל מיני טעמים וסוגים שונים, אני מת על סושי, וכבר לא יכול להמתין להגיע ליפן, שם אטעם את כל מה שיזרקו לי לפה, התיישבתי על שולחן עץ נמוך, לידי ישבו 2 מקומיות שהזמינו לפני את השיפודים, אז אכלנו ביחד על אותו שולחן, השיחה לא נמשכה יותר מידיי בשל פערי השפה
שם, על שולחן העץ, בעודי יושב ובולע את חתיכות הסושי המצויינות, הגיעו שאר הפלנרים, אמא שלי עם הילדים סיימו את הארוחה שלהם (ארוחה מעאפנה – במסעדת סטייל KFC, אך לא מתקרב לשם) והחליטו לקנות קינוח בשוק, שם הם פגשו אותי, היו קצת מופתעים לראות את אבא שלהם שאינו צמוד לאמא שלהם, אבל בסדר. הם הזמינו להם קינוח, כל אחד משהו אחר, עידו – עוגיות מאקרון, דניאל וואפל עם קצפת וסוכריות ויובל גלידת שוקולד שמכינים אותה מול העניים שלנו (ראינו כאלו כבר בכמה הזדמנויות – הראשונה בנפאל)
אני ועידו חזרנו קצת לפני השאר למלון, השאר המתינו לקינוח של דניאל והגיעו כ-5 דקות אחרינו. זהו, השעה הייתה כבר שעת לילה מאוחרת ואנחנו לקחנו את הילדים לישון. סגרנו עוד פינה כאן במסע הזה. פינה בבירה של לאוס. לילה טוב
— 14/05/2023 , יום ראשון —
יומנו השני כאן בואנטיין, ואנחנו מרגישים כאן את הסוף, לא הסוף של לאוס (עדיין), אלא הסוף של הטיול שלנו עם אמא שלי שביום שלישי אנחנו כבר נפרדים. כן, זה הולך להיות קשה…
התעוררנו היום בחדרים החדשים שלנו, אני בסביבות 7:00 בבוקר, ליה כל הזמן בעטה בי בלילה, כך שלא ישנתי הכי טוב שבעולם. ישבתי על הנייד לבערך שעתיים וקצת לאחר השעה 9:00, ירדנו כולנו לאכול ארוחת בוקר בלובי של המלון, רואים שאנחנו פה במלון ולא בגסט האוס, המקום מהודר ומפונפן יותר, ישנה מעלית וארוחת הבוקר משמעותית טובה ועשירה יותר מכל גסט האוס בו אכלנו כאן בלאוס. היו כאן 2 סוגי מיצים טבעיים, תה \ קפה, דייסה מתוך שקית (מעניין ביותר), מגוון מאוד רחב של פירות, ולארוחה עצמה היה ניתן לבחור מתוך 8 סוגים שונים, ולא רק ארוחה סביב הביצה. אני הזמנתי מרק נודלס מצויין למשל
העיקר שאתמול קנינו בסופר חלב כי חשבנו שנצטרך אותו כמו בארוחות הבוקר של ואנג ויינג… מכיוון שהארוחה כאן מספיק עשירה, לא נראה לי שאנחנו נשתמש כאן גם בממרח חמאת הבוטנים שגם כן קנינו אתמול, בניגוד לכל ארוחת הבוקר שהיו, כאן אין באגטים למשל. כשסיימנו עם הארוחה, יצאנו החוצה כדי לתור את מרחבי העיר, כבר ביציאה כשהתחלנו ללכת במורד הרחוב, תפס אותנו מקומי – נהג טוקטוק והציע לנו לנסוע עימו, הטוקטוק שלו היה משמעותית קטן יותר משל האחרים, בקושי הצלחנו להידחס כולנו פנימה. סגרנו איתו על מחיר של 200K לכמה יעדים. התחלנו בנסיעה, אם בכלל אפשר לקרוא לזה נסיעה ואם בכלל אפשר לקרוא לדבר המצ'וקמק הזה עליו נסענו – טוקטוק. כי זה עלבון לכל שאר הטוקטוקים, לעיתים זה נראה היה שאני יכול לדלג בקפיצות מהר יותר מהנסיעה שלנו. אבל בסדר, הנהג היה חביב, למרות חוסר התקשורת ביננו, והיום בחוץ היה יום יפה, לאחר לילה גשום כאן.
תחילה הנהג עצר לנו ביעד השני שהיינו אמורים להגיע אליו היום, שער הניצחון הלאוטי, כשלידו בריכה עם מזרקות. אני ביקשתי ממנו שימשיך לכיוון היעד הראשון, כי הוא אמור להיסגר ב-12:00, טוב, אז כאמור, כעבור זמן מה, הגענו אל יעדנו הראשון להיום ואולי המקום הכי תיירותי בעיר – מקדש תאט לואנג. מדובר על מונומנט מוזהב בגובה של 44 מטרים, סטופה מרובעת שמסביבה דשא, היא נבנתה בתחילת המאה ה-16, עם השנים נהרסה ושוקמה (כמה פעמים), המקדש בצורתו הנוכחית אנו רואים, נבנה בשנת 1935.
נכנסנו פנימה, שילמנו 90K קיפ לשלושת המבוגרים, פשוט עשינו סיבוב במתחם נגד כיוון השעון, בחומות המקיפות את הסטופה ניתן למצוא פסלים רבים של בודהא המסודרים בישיבה אחד לצד השני, רובם הרוסים בדרגות שונות של שלמות, נהנינו ללכת שם, פשוט כי היה צל וקצת יותר נעים
באחת מצלעות החומות של המקדש הבחנו גם בציורים המתארים את ההיסטוריה של המבנה, החל מבנייתו (המאה ה-16) דרך הריסותיו ע"י הפולשים הזרים (תאילנדים, צרפתים) ועד היום. סיימנו את הסיבוב ויצאנו החוצה לנוח מתחת לעץ רחב.
ברחבת העץ הילדים הבחינו בציפורים בתוך כלוב. צריך לשחרר אותם כדי שיביא לנו מזל טוב, וואלה הילדים התלהבו מהמעשה, רק נשאר מכשול אחד קטן בדרך לחופש של הציפורים, צריך לשלם כדי לקנות להם את החופש, וכמה לשלם? לא מעט, 100K קיפ. סירבתי. הבחורצ'יק הציע לי כלוב קטן יותר בחצי מחיר וגם לזה סירבתי. אפרת ועידו הגיעו, אני הלכתי וחזרתי מהשירותים ויצאנו החוצה אל חניון הרכבים כדי לעלות שוב על אותו טוקטוק, עם אותו נהג ובאותה מהירות (10 קמ"ש), אנחנו נסענו אל יעדנו השני – Patuxay.
לא עבר הרבה עד שהגענו לשם, רק מה ? כעת המזרקות לא פעלו, וזה היה מבאס לאללה, המקום הינו אנדרטת ניצחון שבנו הצרפתים עבור העם הלאוטי בשנת 1960, לרגעים נדמה היה לנו כאילו אנו עומדים בשדרת השאנז אליזה
התהלכנו מעט במקום, נכנסנו מתחת לשער עצמו, היו שם כמה מקומיים ותיירים מלבדנו, כל אחד מנסה להתפעל מהארכיטקטורה והציורים והגילופים בסגנון מקומי על תקרת השער הפנימית, אני מידיי פעם עצרתי לצלם ובשלב מסויים לקחתי איתי את עידו , חצינו את הכביש ומשכנו עוד 5 מיליון קיפ מהכספומט של BCEL שנמצא מעבר לפינה.
המשכנו בנסיעה, והיא לא לקחה הרבה זמן, למרות האיטיות של הטוקטוק, הנהג הוריד אותנו במקדש Sisaket, וכאן כבר נפרדו דרכינו, מכאן אנחנו נמשיך רגלית עד למלון שלנו כשבדרך אנו אמורים לעצור במקום הפתעה לילדים. אז הגענו למקדש, קנינו 2 בקבוקי מים מינרליים (לא לקחנו איתנו מים מהמלון) ואחרי הפסקת פיפי קצרה ועוד הפסקת יוטיוב שבה צפינו במופע הגמר של נועה קירל באירווויזיון (מקום 3), נכנסנו פנימה. גם כאן היינו צריכים להיפרד מ-90K קיפ דמי כניסה, אבסורד, תיירם משלמים 30K והמקומיים 5K…אפילו בהודו, ברוב המקומות הורידו את השטות הזו של פערי מחירים מוגזמים בין תייר מערבי למקומי, אבל תמיד ניתן לסתום לנו את הפה בשאלה מאוד פשוטה – "אוקיי, אתה משלם הרבה יותר מהמקומי, עכשיו, האם היית רוצה להתחלף איתו ?"
שם בכניסה למתחם, חיה לה חתולה קטנה ומתוקה, שכנראה היא אחרי הריון. אנחנו נכנסנו ופגשנו מקדש מהמאה ה-19, בין קירות החומות שלו נבנו כמה מאות גומחות בהם הכניסו פסלי בודהא רבים (לפי מה שרשום, מדובר באלפים), היה קיים שם גם תוף גונג בו אמא שלי ואפרת ניסו להכות (והצליחו)
ביציאה מהמתחם, אפרת לקחה על עצמה את תפקיד הצלמת אל מול משפחה של מקומיים שעמדו אל מול הכניסה למקום הקדוש הזה בשבילם
אנחנו המשכנו הלאה רגלית, השמיים היו קודרים והתחלנו להרגיש טיפטוף קל, שם ליד המקדש נמצא לו בית המגורים של נשיא לאוס, חתיכת בית יש לו. עברנו אותו והמשכנו ברחוב הראשי שבסופו של דבר מוביל גם למלון שלנו (בערך), אבל כעת הגיעה תורה של ההפתעה ואנחנו עצרנו לאחר כמה דקות הליכה ב…. בית הקפה Joma, רגע, מה ? כן, אז יש כאן סניף נוסף של בית הקפה הנהדר הזה אותו פגשנו לראשונה בלואנג פראבנג, נכנסנו פנימה, הילדים בהתלהבות שיא מנסים לחשוב מה הם רוצים לבחור
אני הזמנתי מרק טאקו נהדר, אמא שלי קפה, יובל עוגת בראוניז, ליה מאפה כלשהו ודניאל פאי מנגו.
באופן לא מפתיע, המנה הייתה מצויינת, אנחנו המשכנו הלאה לכיוון המלון שלנו, כאשר אפרת ועידו נשארים בבית הקפה לבד. איך שהגענו למלון שלנו, התחיל גשם חזק, המפתח נשאר בכיס של אפרת אז נאצלנו ללכת לקבלה כדי שיפתחו לנו את החדר של הבנות, למה זה היה כל כך חשוב להן להיכנס לחדר ? הרי הן יכלו בינתיים לשהות בחדר שלנו, אהה…. נכון, הטלפונים שלהן שם מאחורי מנעול…, טוב נו, בסופו של דבר פתחו להן, ובסופו של סופו של דבר גם אפרת ועידו הגיעו עם המפתח המיוחל. זה היה הרגע שלי להישכב במיטה ולהירדם בזמן שאפרת משוחחת איתי, נרדמתי לאיזה שעה בערך, אני וליה באותו הזמן פחות או יותר. כשהתעוררתי בסביבות השעה 16:00, פתחתי את הלפטופ והתחלתי לתת עבודה במחקר עבור המשך הטיול שלנו, בחירת מקומות לינה במקומות שונים ביפן וניסיון למצוא לנו כאן רכב שישרת אותנו בטיול לדרום יותר אליו ניסע לאחר שאמא שלי תעזוב.
בסביבות השעה 19:00, יצאנו כולנו לאכול ארוחת ערב בשוק הלילה שבהמשך הרחוב, אותו שוק בו ביקרתי ונהנתי אתמול, אז הזמנו לילדים סושי צמחוני בעיקר, ואח"כ עוד הזמנתי להם צ'יפס וכדורי גבנ"צ, בדוכן ליד הזמנתי בצקים ממולאים בבשר ומבושלים במים (כמו קרפעלך אצל האשכנזים, או צ'או-דזו אצל הסינים), התיישבנו אחד משולחנות העץ הנמוכים וזללנו את כל האוכל
רק אמא שלי ואפרת לא אכלו, הן פשוט לא מצאו שם משהו לאכול, אז התפצלנו, הן הלכו לחפש להן מסעדה בה הן יכולו לשבת ולאכול בנחת, אני הייתי מופקד עד המשימה של "לשלם לילדים על הקינוח שיבחרו", אז דניאל ועידו הזמינו קרח מגורד (ברד) עליו שמו תרכיזי מיץ אדום וירוק ועוד כמה סוכריות ג'לי שהילדים נהנו לשים להם, הם כמובן התחלקו עם ליה, כי זה היה ההסכם. קניתי גם מנגו ארוז בתוך קערת קלקר בשבילי, אצל יובל יצאנו כבר מחוץ למתחם השוק, ובאותו דוכן שקנינו אתמול את הקינוח לדניאל, הפעם יובל רצתה אותו – וואפל עם קצפת וסוכריות, רק שהפעם יובל לא רצתה קצפת והחליפה אותה לגלידה
סגרנו כאן את הבסטה, חזרנו בחזרה אל המלון, שם נכנסנו לחדרים וכל אחד בעיסוקיו. אני התחלתי לתכנן לנו את המשך הטיול לתאילנד, החלטנו גם הפעם להשכיר רכב בצ'יאנג מאי, אז חיפשתי מוקמות השכרה מומלצים, מעבר לזה, ביררתי כבר טיסות המשך מתאילנד וחזרה לתאילנד בהמשך הדרך… בקיצור, הייתי עסוק, כל כך עסוק עד שלא שמתי לב כי ליה שפכה בקבוק מים מינרליים על המיטה והרטיבה אותה כהוגן, כל כך התעצבנתי עליה. בשלב מסויים אפרת ואמא שלי חזרו, אפרת ניסתה לקחת קצת פיקוד על הילדים ולנסות ולחשוב ביחד כיצד אנחנו נצליח להעביר את הלילה על מיטה רטובה. בסוף שמנו מגבות ושמיכת פוך מעל החלק הרטוב וכך סגרנו את הפינה. הולכים לישון.
— 15/05/2023 , יום שני —
את היום הזה התחלנו יחסית מוקדם יותר משאר הימים כאן בלאוס, בשעה 8:30 בבוקר כבר ירדנו לאכול למטה בלובי של במלון, קבוצה מספר 1 של משפחת פלנר: אני, אמא שלי, ליה ועידו. הזמנו את המנות הרגילות שלנו כאן במלון, אני את שלי – מרק נודלס טעים
אפרת, דניאל ויובל עדיין היו במיטה, ישנות או מתארגנות לאחר שינה. סיימנו עם ארוחת הבוקר ויצאנו החוצה לרחוב, היעד שלי היה ברור, אנחנו הולכים לחנות להשכרת רכבים, ואם להיות מדוייק יותר, אנחנו הלכנו אל סניף השכרת הרכבים של AVIS Budget, מהמלון עברנו בסמטה קטנה וחמודה, ליה, באופן נדיר הסכימה ללכת ברגל
הגענו אל הסוכנות, עליה קיבלתי המלצה מישראלים שתיכננו לעשות את הלופ כמונו. אז הגענו אל המקום, ומיד קיבלנו לפנים את הפלקט שבטח העובדים מראים לכל אחד שמגיע ומרחרח
לאחר התלבטות קצרה, הלכנו על Ford Territory שיכול לשרת אותנו נאמנה, סביר שיהיה קצת צפוף, אבל נתגבר. המחיר – 60 דולר ליום, אנחנו צריכים את הרכב ל-5 ימים. הכל נשמע מצויין עד שהגענו ל-deposit, החבר'ה שם ביקשו – 1000 דולר שיחסמו לי בכרטיס האשראי, זה די טירוף. במיוחד לנוכח ההיסטוריה הלא טובה שלנו עם העניין, כשבתאילנד על שריטה קטנה לקחו מאיתנו 5,000 בהאט. אז שוחחתי איתם על העניין, והם די הרגיעו (בעיקר המנהלת הצרפתיה) כשאמרו שיש להם price list משלהם, ואם זה לא מוצא חן בעיני אז אוכל לבקש מהם לשלוח את הרכב למוסך לבקש הצעת מחיר משם עבור התיקון. טוב, נו… התקדמנו הלאה, קצת אחרי הגיעו 2 אמריקאים מנוסים כבר בכל העניין, הגיעו, הפציצו את סוכני המכירות במיליון שאלות יפות ומקוריות (שגרמו לי לחשוב: היי, למה אני לא ביררתי את הדברים הללו), קיבלו את המידע והלכו תוך שהם חושבים על ההצעה. בסיכומו של עניין, יצאתי מהסוכנות עם חוזה ביד, הרכב יהיה מוכן מחר, בחוץ אמא שלי המתינה עם עידו וליה, כי בפנים עידו שיגע אותי והפריע לי כל הזמן כששוחחתי עם סוכני המכירות, אז אמא שלי הוציאה אותו משם. חזרנו למלון, בינתיים אפרת והבנות בדיוק סיימו את ארוחת הבוקר שלהן, קצת התארגנו על עצמינו בחדרים, עם הציוד והמשקל לטיסה של אמא שלי, ולקראת הצהריים יצאנו לעשות את הסיבוב היומי שלנו, התהלכנו ברחובותיה של העיר ויאנטיין בניסיון למצוא טוקטוק, את הראשון ניפנפתי, כי הוא היה קטן מידיי, השני, נתן לנו מחיר שחשבתי כי הוא גבוה (אך בדיעבד – הוא לא), והשלישי הגיע לאחר זמן הליכה רב, כשבחוץ חם ודביק, עם ילדים שמתחילים לאבד את הסבלנות, סגרנו על 300K קיפ לנסיעה הלוך חזור ליעד שלנו. סבבה, מסתבר שהיעד הזה נמצא במרחק של 25 ק"מ ממרכז העיר שם שהינו, את המרחק הזה על הטוקטוק עשינו ב-40 דקות !
בסופו של דבר הגענו אל Buddha Park, או בשמו המקומי: Wat Xieng Khouane Luang, שילמנו דמי כניסה גבוהים – 40K לאחד, גם הפעם לא כללו את הילדים (מלבד דניאל). בכניסה ישנם כמה דוכני מזון ושתיה למנוחת ורווחת העוברים והשבים שהגיעו עד לכאן ביום חם שכזה, אנחנו התחלנו את הסיבוב המתחם הפארק, איזה מקום מקסים זה, מקום ירוק, עם מדשאות רחבות, מיני צמחים שונים ופסלי בודהא מזדקרים מהקרקע במקומות שונים, אנחנו התחלנו במונומנט הראשון ואולי המרשים והגדול מכולם, מעין כדור גדול אליו ניתן להיכנס ולטפס במדרגות הפנימיות אל עבר הגג, בפנים ניתן לראות דמויות של בודהא רבות
המשכנו לטפס ולעלות לגג של המבנה הכדורי הזה, משם הנוף של מתחם פארק הבודהא נגלה לעינינו, וכמו שכבר אמרתי – מקום מקסים בהחלט, ישבנו שם למעלה בוהים בנופים הפאנורמיים ומנסים לספוג את האוויר הצלול אם כי החם:
ירדנו בחזרה למטה והמשכנו בסיבוב מעל המדשאות ובין פסלי בודהא הרבים, ליד פסל של בודהא שוכב גדול, הילדים החלו להכות בגונג שעמד שם לרווחת המבקרים
החום הראה את אותותיו, שם עידו ויובל החליטו להישאר בצל, היכן שדוכני המזון בכניסה לפארק, הסכמנו והבאנו להם את הטלפון הנייד של אפרת כדי שיצפו בסרטונים מלמדים ושנוכל להיות בקשר. אמא שלי ממש עפה על המקום הזה, צילמה והצטלמה כמעט ללא הפסקה
לאחר פארק הפסלים, המשכנו ללכת והגענו אל פארק ילדים עם מתחם של מתקנים כמו מכוניות, מקפצות, מגלשות – מקום שנתפר בדיוק למידותיה של ליה. שילמנו על ליה ודניאל שנשארה איתה 10K קיפ לאחת, הן נשארו במתקני הילדים, אנחנו המשכנו ללכת לכיוון נהר המקונג שמהווה את הגבול בין לאוס לתאילנד. התיישבנו שם באחד השולחנות של מסעדה מקומית, אני ואמא שלי ושוחחנו קצת על התוכניות שלה בזמן הקרוב כשתגיע לארץ. כן, זה כבר אוטוטו קורה, הרגשתי שזו הייתה מעין שיחת סיכום איתה, הפעם האחרונה שאנחנו לבד משוחחים לחצי השנה הקרובה, עד שנחזור לארץ. שם על גדות נהר המקונג הצטלמנו ביחד כשהרקע של תאילנד מאחורינו.
סיפרתי לאמא שלי כי התמונה הזו הינה תמונת סיום הטיול שלה, כי מכאן, מהנקודה הזו, היא עושה את כל הדרך בחזרה לבית שלה במושב בארץ. מפה חוזרים לטוקטוק, מהטוקטוק חוזרים למלון, מהמלון חוזרים לשדה התעופה וטסים לתאילנד, מתאילנד טסים לנתב"ג ומנתב"ג מגיעים הביתה בצפון.
אז באמת חזרנו בחזרה, בדרך אספנו את דניאל וליה ששיחקו במתחם הילדים, ישבנו שם מעט, כי הבנות רצו לאכול גלידה במקום, אמא שלי רצתה לפנק אותן, וקנתה להן את מבוקשן. המשכנו הלאה לכיוון היציאה מפארק הבודהא, שם אספנו גם את יובל ועידו שהיו שקועים בסרטונים ביוטיוב. גם שם הזמנו לילדים שייקים ואגוז קוקוס שהיה אמור להיות קר. סיימנו עם זה ויצאנו החוצה, שם בחניון הרכבים פגשנו שוב בנהג הטוקטוק שלנו משוחח בנעימים עם קולגה שלו. עלינו על הטוקטוק וחזרנו בחזרה לואנטיאן לעוד 40 דקות של נסיעה. אנחנו ירדנו ליד בית הקפה Joma אליו כבר הגענו אתמול, היינו צריכים ללכת כמה דקות עד שהגענו לשם, וזה תמיד תענוג להיכנס למקום הממוזג הזה ביום חם, תוך שאנו מריחים את הקפה והמאפים שהם מכינים במקום. הזמנו לכולנו ארוחת צהריים, אני הזמנתי שוב פעם את מנת הדאבל דאבל המומלצת
לקח לנו זמן, הרבה זמן, אבל בסופו של דבר התקפלנו מבית הקפה הנהדר הזה וצעדנו אל עבר היצאה, שם בחוץ הבחנו במוכר צמידים בעל נכות שמונעת ממנו ללכת, קנינו ממנו כמה צמידים, לא בגלל שהיינו צריכים, אלא יותר בגלל שרצינו. אם כבר קונים ומחזקים את הכלכלה המקומית אז כדאי שהכסף ילך למקומות משמעותיים:
חזרנו למלון שלנו, כולנו נכנסנו לחדרים והתחלנו לעבוד, במה ? בלפרק ולארוז. זה היה חתיכת פרוייקט. הכל החל מכך שרצינו לתת לאמא שלי כמה פריטים שתחזיר איתה מחר לארץ, ואמרנו שאם כבר עושים את זה, נעשה את זה בסטייל, פרקנו את תכולת תיקינו ולראשונה במסע הזה (לאחר כ-7 חודשים) עשינו סדר בדברים. סיננו פריטים שאנחנו מעוניינים לזרוק או לתרום, הרבה ג'אנק הלך לפח, ובנוסף הפרדנו בין הציוד שהולך איתנו ל-רואד טריפ שלנו בימים הקרובים לבין הציוד שנשאר כאן במלון וממתין לנו עד שנגיע לכאן שוב ונאסוף אותו בדרך לצאת מהמדינה, המיטה שלנו נראתה כמו שדה קרב, עמוסה בציוד שממתין להחלטתנו לאן הוא הולך
זה לקח זמן, המון זמן, בין לבין אני מנסה לקרוא קצת על האיזור בו אנחנו הולכים לטייל בימים הקרובים ולמצוא לנו מקום לישון בו מחר, חתיכת נסיעה יש לנו מחר, ובכלל חתיכת יום יש לנו מחר, ובכלל פלוס, חתיכת בוקר יש לנו מחר. לקחנו את הילדים לישון ומיד אנחנו גם אחריהם