— 11/09/2023 , יום שני —
אז פתחנו בסערה את החלק השלישי של הטיול שלנו במערב קנדה, והחלק הזה כאמור הולך להתמקד באנשים יותר מאשר בנופים. קנדה הכפרית, קנדה החקלאית, עם הקהילות הקטנות בהן כולם מכירים את כולם (בערך…), זה כל כך מעניין. זה באותו הסגנון של הטיולים שלנו למקומות המרוחקים בתאילנד או לאוס, רק שכאן מדובר במדינת עולם ראשון עם כל המשתמע מכך ויתרון אדיר – השפה. פה אנחנו אשכרה יכולים לפתח שיחה מעמיקה עם המקומיים, בניגוד לשאר המקומות בהם היינו עד כה.
את היום הזה פתחנו עוד בקאלגרי, בבוקר קצת עבדתי, אבל מהר מאוד נכנסנו לשוונג של אריזות, ארוחת בוקר והתקפלות מהמקום, קצת לפני השעה 11:00 בבוקר, עזבנו את דירת ה-AirBNB הכי לא מתוחזקת שהיינו בה, ווילונות נופלים, שואב אדים שלא מחובר לכלום, דלתות ארונות שעומדים ליפול, מגירות המקרר לא נפתחות, ישנם חורים חודרים בקירות הגבס של הבית שעדיין נראים כמו חורים ולא סתמו אותם, מאחורי הבית עבדו לנו על המרפסת עץ בזמן שהיינו בבית, וכמו כן גם את יציקת הבטון למדרכה של הכניסה לבית שלנו, גרנו באתר בניה פשוט. אבל אנחנו יוצאי הודו, שום דבר כבר לא מפריע לנו וסף הקיבולת שלנו הוא די גדול. עזבנו את העיר קאלגרי, השריד האחרון מבחינתנו לפארק הלאומי של באנף, נסענו דרומה עם הרכב כ-45 דקות עד שהגענו אל יעדינו הראשון להיום – Okotoks Erratic, ליד העיירה Okotoks.
אז במה מדובר ? בשני סלעים גדולים שלא כל כך קשורים למקום, מקורם הוא בהרים של באנף וג'ספר, אז איך הם הגיעו לכאן ? אוו… זו שאלה שהטרידה את מנוחתם של הגיאולוגים כאן בסביבה (אני מניח), הסלעים הללו הגיעו לכאן ע"י קרחונים שהיו פה בתקופות קרות יותר בהיסטוריה של כדור הארץ, הרי קרחונים, אנו למדנו, נכנסים בין חריצי ההרים ומבקעים אותם עם השנים, ובשל תזוזתם הרבה הם יכולים גם לשאת סלעים ענקיים על גבם עשרות ק"מ במידה ויש להם את הזמן לעשות זאת, ולהיסטוריית כדור הארץ – זמן לא חסר.
ירדנו מהרכב כולנו ועשינו סיבוב במתחם הסלעים שמשמשים גם את המקומיים לביה"ס לטיפוס, כשראיתי כמה חבר'ה צעירים מנסים ללמוד טיפוס על אחד מהסלעים הקטנים יותר, מיד חשבתי על סאני מהאמפי. הסיבוב לוקח משהו כמה 2-3 דקות בסה"כ, מסביב ניתן לראות את המרחבים העצומים של האיזור, לידינו הייתה חווה עם סוסים שרק הוסיפה נופח למקום. מבחינת הילדים גולת הכותרת הייתה החיות הקטנות הללו שמתחפרות באדמה שמידיי פעם יצאו להם כדי להגיד שלום, אני חושב שאלו הם אופוסומים. הילדים שלנו ניסו בשקט בשקט ללכת אל היצורים הקטנים הללו ולגעת בהם, ללא הצלחה, מלבד דניאל שהצליחה להתקרב לאחד מהם. אפילו נאמר לנו כי צריך לשבת ולא לזוז והם יגיעו עד אלינו, הנה עידו וליה מנסים את מזלם לשבת מבלי לזוז, אבל גם כאן לא נחלנו הצלחה מרובה
המשכנו הלאה, נסענו עוד כ-20 דקות אל עבר העיירה הבאה: High River, עצרנו בכניסה לעיירה במקום שנקרא: High River Rodeo Grounds, רציתי לברר מתי ישנם הופעות רודאו להמונים, כי זה כל כך שונה ממה שאנחנו מכירים, העובדת שם אמרה לי כי לא יהיה בזמן הקרוב, ויש את הפירוט באתר שלהם באינטרנט, בעאסה, אבל לפחות היא הציעה לנו לבקר במוזיאון שנמצא ממש צמוד אליהם, אז הגענו גם לשם. Call Of The West Museum זהו מקום מקסים אך היה סגור כשהגענו אליו
אבל, בדיוק איך שהגענו למקום, הגיע רכב אחר, מסתבר שהוא הבעלים של המקום, והוא אמר לנו כי כל עוד הוא כאן, אז המקום פתוח, הוא הגיע לכאן כדי לתקן את אחד מהטרקטורים של המוזיאון ולא היה לו אכפת לפתוח עבורינו את המקום כדי שנראה. ואיזה מזל שכך היה, מאוד התרשמנו מהפריטים של שנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה. דברים שאנו רואים אותם רק בסרטים
לאחר ביקור קצר בתחנת הדלק של Texaco, נכנסנו לבניין השני, שם ראינו מבחר של כלי רכב מסוג Ford בשנים של 1924 – 1928 , ואוו ! זה משהו שמעולם לא ראינו לייב.
הבחור המבוגר שמנהל את המקום, כבר בגיל הפנסיה שלו והוא ועוד 24 מתנדבים כאן, מגיעים מידיי פעם ועובדים על המכונות לתקן ולתחזק אותם. מזכיר לי קצת את מוזיאון הטרקטור שבעין ורד. הוא מספר כי אנשים עם ציוד ישן שרגע לפני שהם זורקים אותו לפח או לגריטה, פונים אליו ומעבירים אליו את הכלים, הוא ושאר חבריו המתנדבים עובדים על הכלים הללו לגרום להם לעבוד. מעבר למכוניות וטרקטורים, ניתן למצוא שם גם דיינר של שנות ה-50, מצלמות ישנות ועוד הרבה פריטים עתיקים נוספים. ממש ממש שווה לראות
לאחר כמה וכמה סיפורים מעניינים, אמרנו שלום ותודה רבה למנהל המקום ועזבנו את המוזיאון המרשים הזה לא לפני שחתמנו בספר האורחים ותרמנו 10 דולר להמשך עשייה פורה. אנחנו המשכנו הלאה ונכנסנו אל תוך העיירה High River, עצרנו שם במרכז העיירה, באטרקציה שהיא הייתה יכולה להיות לנו פצצה אבל לא ממש הזיזה לנו. מדובר על דיינר (Maggie's Diner) שבו מצלמים מידיי פעם איזו סדרת טלביזיה קנדית, שכנראה מאוד מצליחה, היא נקראת Hearland, יבוא יום ואולי נצפה בה. בינתיים צפינו באחד מהלוקיישנים של הצילום בה, המקום עצמו סגור אגב.
מלבד ליה, כולם נשארו ברכב, עשיתי עוד סיבוב קצר באותו רחוב חמוד והמשכנו לנסוע אל העיירה הבאה: Nanton, שם עצרנו במוזיאון נוסף, Bomber Command Museum of Canada, מציג לנו את הסיפורים של טייסי הקרב בשירות חיל האוויר הקנדי בזמן מלחמת העולם השנייה.
נכנסנו למקום עם תרומה של 20 דולר למשפחה (המקומות הללו אינם גובים כרטיס כניסה אלא חיים מתרומות), התחלנו לקרוא את הסיפורים הרבים של הטייסים וסיפורי הגבורה השונים, זה היה מעט מאתגר שכן לילדים שלנו נגמרה הסבלנות די מהר
אבל לא לאורך זמן כי באולם הבא, הם יוכלו גם לעלות על המטוסים עצמם. באחת ההזדמנויות , יצא לי לקרוא על מבצע Manna, זהו אינו מצבע תקיפה הירואי, אלא מבצע הירואי מסוג אחר, באפריל שנת 1945, לקראת סיום המלחמה, היה עוני ורעב כבד מאוד בהולנד (בשטחים בהם הנאצים שלטו), באותה תקופה 20,000 אנשים מתו מתת רעב, הסיפורים שנכתבו שם על המקומיים שהיו צריכים לאכול חתולים וכלבים, היו מצמררים. טייסי הוד מלכותה הבריטיים, הקנדיים ושאר החברים יצאו למבצע הטלת חבילות מזון ברחבי הולנד לעזור למקומיים לצלוח את התקופה הקשה הזו. הנה, עוד סיפור מבין רבים אחרים שבחיים שלי לא הייתי שומע עליו אילולא הביקור כאן.
אז כאמור, האולם הבא היה אולם התצוגה של הכלים, על חלק מהמטוסים היה ניתן לעלות ולהרגיש אותם, הילדים שלנו הקטנים כמובן עפו על המקום הזה, לאחר כל דפי המידע המשעממים הללו עם סיפורים (מדהימים) שלא באמת מעניינים אותם, סוף סוף הם הגיעו למגרש המשחקים של המוזיאון:
והנה תמונה נוספת מתוך המטוס:
על כל מטוס רשומה היסטוריה שלו והטייסים שלו בזמן המלחמה, הכל שם מרשים, אך יותר מהכל היה המפציץ הזה שנשא עימו פצצות במשקל של טונות
הילדים מאוד התלהבו מהסימולטורים שהתקינו על חלק מתאי הטייסים
וגם אפרת רצתה להרגיש מה זה להיות טום קרוז באהבה בשחקים (Talk To Me Goose)
עזבנו את המוזיאון הזה מתרשמים ומשכילים. ונסענו עוד כ-100 מטרים בסה"כ אל Cowboy Country Western Store, זוהי חנות למוצרי קאובויים, ניתן למצוא כאן מגפיים, ג'ינסים, חבלים, אוכפים לסוסים, כובעי בוקרים ועוד הרבה, בעיקרון, מה אנחנו מגיעים לקנדה כדי לבקר בחנויות ? כן! לחנויות כאלו אנחנו רוצים להגיע:
אגב, חלק מהמוצרים כאן הם עם מחירים פסיכיים ממש, אוכף כאן למשל עולה בין 1,700 ל-4,500 דולר (ושזה רק ממה שאני ראיתי), כובע בוקרים עולה 90 דולר, כובע אמנם מאוד איכותי, אבל עדיין כובע, הנה אני נראה כך עם הכובע בעודי שומע את מחירו:
טוב, הביקור הזה היה נחמד, מעשיר ושונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים, אפילו המוכרות שם נראו ודיברו אלינו בסגנון של בוקרות. אנחנו המשכנו הלאה, עוד מרחק נסיעה קצר אל העיירה הבאה: Stavely, לא ביקרנו שם הרבה זמן, רק כדי לצלם את ה-Stavely Grain Elevator, מה זה אומר ? זהו אסם תבואה בו היו (ועדיין) מאכסנים את הגידולים החקלאיים מהאיזור (בעיר חיטה ושיעורה), במקום ישנם עוד כמה בתים ישנים ומעניינים שעצרנו לצלם מבלי לדעת הרבה על ההיסטוריה שלהם, אך בטוח יש להם היסטוריה מעניינת
המשכנו עוד כשעה וחצי נסיעה אל המקום בו אנו לנים, עיירה חמודה וקטנה בשם Stirling, אנחנו הגענו היישר אל ה-Homestay שלנו: Country Barn B & B.
איזה מקום מקסים זה, המקום עצמו מלא היסטוריה (הוא היה בעבר, לפני 100 שנים, אורוות סוסים שהפכו אותה למתחם מגורים), פגשנו כאן את שארלוט וטום שחיים כאן ומנהלים את המקום, שוחחנו עימם כמה דקות ופשוט הוקסמנו מהסיפורים שלהם על המקום. המקום עצמו כולל 4 חדרי שנה, כאשר אנחנו מקבלים כאן את החדר המשפחתי. יש פה סלון משותף, ומטבח משותף, הכל נראה בסגנון חוואי כזה, מקום שקל מאוד להתאהב בו.
לאחר שזרקנו את הילדים בחדר שלהם ובמשחקים הרבים שיש כאן, כולל "מעבר סודי" בין החדרים, אפרת ואני יצאנו להסתובב בחצר האחורית של הבית, חצר מקסימה לא פחות מהבית עצמו והמארחים שלו.
לאחר שיחה מאוד מעניינת עם בעלי המקום וחבריהם השכנים, על ישראל, על קנדה ומה שביניהם, יצאתי החוצה אל המכולת היחידה כאן בכפר. מכיוון שיש לנו פה מטבח אז יש אפשרות לבשל. קניתי את הדברים הרגילים שאנו צורכים, חלב, ביצים, ירקות, גבינות… חזרתי הביתה ונפעמתי ממש מהשקיעה מחצר ביתנו.
בערב הכנתי ארוחה גדולה, אותה אכלנו למעלה בסלון המשותף, ששייך הערב רק לנו (אנחנו הדיירים היחידים כאן). סגרנו את הבסטה והלכנו לישון.
— 12/09/2023 , יום שלישי —
היום הזה הוא יום ראוי לציון, היום בעוד חודש אנו נהיה על המטוס בדרך הביתה לישראל. זהו, הספירה לאחור מתחילה כבר ואני באופן אישי כל כך לא רוצה לחזור, לא הרגשתי שמיציתי, אפילו לא קרוב לכך. היום הזה למשל היה אחד הכיפים שלנו כאן בקנדה, לא יום מטורף, דווקא די רגוע, אבל כל כך מהנה. אנחנו כל הזמן מכירים אנשים חדשים, עימם אנו אוהבים לשוחח, הקנדים הם בני שיחה מאוד מעניינים (וגם אוהבים לדבר). התעוררתי היום בסביבות השעה 7:00 עם מעט כאב ראש, עדות לכך שלא ישנתי טוב בימים האחרונים. הצצתי מעבר לחלון וראיתי יום יפה.
בשעה 9:30 או קצת אחרי ירדנו למטה כדי לאכל ארוחת בוקר, מזה הרבה זמן שאנו ישנים במקום שמגיש ארוחות בוקר, איזה שינוי מרענן ושונה, כי עוד מעט נחזור להכין לעצמינו את הארוחות. שארלוט החלה לעבוד על הארוחה שלנו עוד מהבוקר, אנחנו הרחנו את ריח הבייקון המטוגן עוד לפני כן, וזה עשה אותי בכל אופן רעב מאוד. שארלוט הכינה לנו ארוחv פצצה. אפרת ואני הזמנו מהתפריט יום לפני Eggs Benedict והילדים רצו פנקייקים, הכל היה טעים מאוד.
סיימנו עם האוכל, הילדים עלו למעלה לחדר בזמן שאני ואפרת המשכנו לשוחח עם שארלוט, היא סיפרה בין היתר כי הטמפרטורה הממוצעת כאן היא מינוס 10 מעלות בחורף, זה ממוצע קיבינימאט. הקיצון יכול לרדת עד מינוס 40! היא שלפה את מפת העולם עשוייה מבד, שם כל המבקרים שלהם סימנו נקודה מארץ מגוריהם על המפה, אנחנו סימנו נקודה כתומה על ישראל. עלינו למעלה ורצינו לצאת לדרך, אך בדיוק נכנסה לנו עבודה, אפרת התיישבה על המחשב ואני הרגשתי את כאבי הראש שלי מהבוקר הולכים ומתגברים ומתחילים להיות מלווים בבחילות, כן, המיגרנה שלי בעיצומה. טוב, במצב כזה אינני יכול לצאת לטייל. נשכבתי על המיטה וניסיתי להירדם למרות שהילדים שיחקו (יפה מאוד) בחדר, הם היו די תוססים והרימו את קולם בהתלהבות מידיי פעם, מה שגם העיר אותי. אבל בסופו של דבר ישנתי עד השעה 14:00, וואו, כרנאה שממש הייתי זקוק לזה. בזמן הזה הילדים חילקו את חדר השינה שלנו לכמה חדרים ויצרו מעין מתחם מסחרי עם חנויות שהם מוכרים \ קונים דברים שהם לקחו מהמקום בו אנו לנים.
התעוררתי וניסיתי להתאפס על עצמי, אין לנו עוד הרבה זמן לטייל היום, אז האצתי באפרת והילדים שייסיימו את המשחק המדומיין שלהם ונתחיל לזוז, בינתיים מצאתי 2 ספרים מאוד מעניינים בסלון הקומה שלנו, ספרים שמייצגים את המקום שלנו והסביבה.
בסופו של דבר יצאנו סוף סוף לאוטו, כולנו מלבד יובל שהחליטה להישאר ולקרוא את הסםרים שלה מהנייד. נסענו אל אטרקציה מקומית שמאוד יכולה להתאים לילדים, הגענו אל Creepy Hollow, שזהו למעשה בית רדוף רוחות, אטרקציה שונה ממה שיצא לנו לראות עד כה. הפעם האחרונה שהיינו במשהו שדומה לזה, היה בוואינאד – הודו (עד כמה שאני זוכר), שם הבנות לא הצליחו להחזיק מעמד ויצאו משם מבועתות בפחד. החנינו את הרכב, כשהרכב שלידנו בחניה נראה רכב נטוש שחונה כבר המון זמן, כשהצצנו פנימה ראינו שלד יושב בספסל האחורי. איזו התחלה יפה לקונספט הזה של הפחד אותו המקום מציע ללקוחותיו. אהבתי.
על ההתחלה פגשנו בבחורה שחיה שם בקרוואן, היא קראה לבעל המקום, בחור מאוד חביב שמעט הסביר לנו על התהליך, שילמנו 40 דולר לכולנו והתחלנו את המסע שלנו כאן בבית הרדוף רוחות במבוך.
קצת התחרבשנו לצאת מהמבוך הזה, אבל בסופו של דבר עשינו את זה, המשכנו הלאה אח"כ אל מקום שנקרא: "היער האסור" (Forbidden Forrest), הליכה קלה בסבך של עצים ושיחים שמידיי פעם אנו פוגשים איזה בית עץ קטן שבפנים גופות ושלדים, או סתם שלדים זרוקים לאורך השביל
וגם ראינו את הנופים מעבר ליער האסור הזה, מקום שמזכיר מעט את ה-Wallpaper של Windows XP (אני מודע לזה שהמקום בו צילמו את ה-Wallpaper נמצא בכלל בקליפורניה – ארה"ב, בעיירה שנקראת סונומה)
סיימנו עם ההליכה "ביער" והגענו אל מרכז העניינים, שם פגשנו את הבחורה שמנהלת את המקום (אחת מהם), היא הראתה לנו את גורי הכלבים שנולדו להם לפני כמה שבועות, פגשנו גם את האבא והאמא של הגורים, מאוד חברותיים כמו בעליהם. הילדים שלנו מאוד נהנו ללטף את הגורים, בעיקר עידו שלא רצה להמשיך הלאה, אלא להישאר עם הקטנטנים. בשלב מסויים נכנסנו אל החלק המרכזי של הסיור הזה ה- Hunted House
נכנסנו לבית ועברנו שם בתוך מבוך חשוך לגמרי, הכולל מראות, ובובות מפחידות. וואלה, עשו פה משהו מאוד מרשים. עבודה מעולה על ה-Details. הילדים שלנו פחדו, הם סירבו ללכת ראשונים, הלכנו לאט לאט (גם כי היה חשוך), וגם כדי להעצים את האווירה
אפילו בסוף, בעל המקום יצא אלינו בשיא הלחץ והפחיד את אפרת. יצאנו מהבית מאושרים ומרוצים עד הגג, לאחר מכן ראינו עוד בית נוסף, ממש ממולו, בו חדר גדול עם הרבה מאוד פריטים של אימה, בזמן הזה שוחחנו מעט עם בעל המקום, ואח"כ עם המשפחה שלו שגם הייתה שם, הבת שלו והתינוקת הקטנה שהיא החזיקה בידה, תינוקת בת 5 ימים בלבד. מסתבר שבאותו הזמן שני הסבים של התינוקת עבדו על הדלת של אחד מהבתי עץ שם. 2 הנדימן כאלו. שוחחנו ושוחחנו, בעיקר עם הבת על הלידה שלה בעיקר. וזהו, בשלב מסויים נפרדנו מהם ושוב פעם מהכלבים החמודים שליוו אותנו בשהותינו כאן. אנחנו עוד המשכנו להסתובב מעט במתחם החמוד הזה, עם אוסף הרכבים הישנים כאן במקום, גם הנכדים הקטנים התרוצצו איתנו תחילה ונכנסו לתמונה שלנו עם רכב ההלוויות שזרוק שם בחצר
ועוד תמונות נוספות של הג'נקייה שלהם
ליד המקום, הסתובבנו בין עוד כמה בתי עץ חביבים, ליד פסי הרכבת שבבניה, היא אמורה בעתיד לעבוד במתחם החמוד הזה ולהסיע את המבקרים ממקום למקום. מאוד אהבנו מה הם עשו עם המקום הזה, לפי מה שהבנו, המקום הזה נשרף לפני כמה שנים, ואת הכל כמעט הם היו צריכים לבנות מהתחלה.
בדרך היציאה מהמתחם הכיפי הזה עברנו גם דרך בית הקברות שמוסיף לאווירה המפחידה
אוקיי, יצאנו מ-Creepy Hollow והמשכנו בכביש עוד כ-6 דקות נסיעה אל העיירה הקרובה – Warner, שם עצרנו לצלם את ה-Elevator Grain המקומי שלהם:
אנחנו המשכנו להסתובב עם הרכב בתוך העיירה הקטנה והחמודה הזו Warner, כמובן שהרבה אנשים לא מצאנו שם ברחובות, זהו חור נידח במלא מובן המילה, אבל אנחנו מאוד אוהבים מקומות כאלו, זה למעשה הנושא המרכזי שלנו כאן בטיול הזה בדרום קנדה. צילמנו כמה מקומות מעניינים כמו את האסם הזה
נכנסנו אל המכולת של העיירה, קנינו כמה מצרכים לארוחת הערב שלנו להיום והמשכנו בנסיעה, הילדים שיגעו אותנו לאורך הנסיעה מכיוון שלא הסכמנו לקנות להם שטויות. עצרנו לצד הדרך מנסים להירגע מהילדים שהיו בקריז מהעניין, עשינו סיבוב במקום היפה הזה הצופה על שדות חקלאיים ומרעי פרות, מרחוק יותר ניתן לראות את האגם
חזרנו אל העיירה שלנו, אל Stirling, בכניסה לעיירה ישנו איזשהו מוזיאון פתוח קטן המיוצג ע"י בית פתוח ובו תמונות ומידע על ההיסטוריה של המקום. קראנו מעט על מה שהתחולל כאן לפני כ-150 שנים
המשכנו אח"כ להסתובב עוד בעיירה שלנו, בין הרחובות השוממים כמעט ובתים היסטוריים, מידיי פעם ראינו ילדים רוכבים אל האופניים שלהם, זה מזכיר לנו מאוד את הקיבוץ. נכנסנו שוב המכולת, הפעם פה בעיירה, והפעם כדי לקנות לילדים שטויות (נכנענו להם)
ומשם הישר אל הבית שלנו ב-B&B החמוד בו אנו ישנים
השעה הייתה כבר שעת ערב מוקדמת, כשהגענו לכאן נוכחנו לראות כי הלילה הזה הולכים להיות לנו שכנים, אני ירדתי למטה להכין לכולנו ארוחת ערב. עשיתי היום שוב פעם מרק עדשים וירקות שורש, שוב פעם חישבתי לא נכון את כמו הירקות והעדשים אל מול המים ששפכתי בסיר וכך יצא עוד פעם נזיד במקום מרק. אכלנו כולנו למטה את ארוחת הערב. ולאחריה הגיעה ההפתעה הגדולה. כבר אתמול והיום בבוקר שארלוט וטום (המארחים) הציעו לנו שיכינו מדורה בחצר ביתם, הם גם ידאגו להביא לנו מרשמלו לצלות על האש. אז טום היה אחראי על הכנת המדורה, בזמן שאני הכנתי את ארוחת הערב, הוא הדליק את העצים, בשבל לצלות מרשמלו צריך לצלות אותם מעל גחלים ולא מעל האש כדי שלא יישרפו לנו הידיים, אז עד שסיימנו את האוכל, המדורה הפכה להיות כבר גחלים. אז הגענו עם הילדים, טום לימד אותנו איך עושים את זה נכון, היו להם שם שיפודים מאוד ארוכים, עליהם שמנו את המרשמלואים, צלינו אותם עד שהפכו להיות נפוחים, ואז שמנו אותם על קרקרים מתקתקים, הוספנו להם קוביית שוקולד של הרשי וסגרנו עם קרקר נוסף, עושים מהם סנדביץ'. וואו, כמה שזה היה טעים ! הילדים עפו על זה. אבל ממש. (כן, גם אני)
כשסיימנו את המרשמלואים והקרקרים, הילדים התקפלו לבית, בזמן שאפת ואני נשארנו בחוץ מדברים על כך שהיום בעוד חודש אנחנו חוזרים לישראל, מעין ניסיון לסכם תקופה כל כך ארוכה, ועוד יש לנו קילומטרז' של חודש לבצע. בשלב מסויים חזרנו הביתה, שוחחנו מעט עם טום ועם עוד אחד מהאורחים שכאן (הם מונקובר), עד שעלינו למעלה והתחלנו לסגור פינות להיום (בעיקר עבודה \ בלוג)